לוגו
נפש נידחת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(אברהם-אורי בן צבי קובנר)

 

I    🔗

ברשימה קטנה, כרוניקאית, בנקרולוג קצר ויבש, שנדפס על-יד רשימת מרוץ סוסים, בשרו בעתונים הרוסיים את הבשורה, כי מת הז’ורנליסטן הרוסי ארקדי גריגוריביץ קובנר, זה “האיש האנרגי, שמלבד שלא הלך בדרך היהודית המתבודדת, כי אם נכנס לעת זקנתו גם בברית הנוצרים, קבל משרה ממלכתית ונשא לו אשה רוסית” – המקסימום של משאלות המומרים הנפשיים.

ניקרולוג זה – היה כל שכרו של קובנר בעולם חדש זה, המלא קסמים והוד, “בספרות החיה” שרק שם ראו היהודים מסוג זה אור בהיר: באותו העולם ובאותה הספרות, שבגללם עזב קובנר את עמו ואת ספרותו לנצח, ולא נחה דעתו, עד שקבל לעת זקנתו את הדת הנוצרית. זה היה כל שכרו של האיש, שעבד עבודה ספרותית רצופה בעשרה עתונים ובשלשה ירחונים רוסיים במשך ארבעים ושלש שנים!

נבלעה טפה קטנה בתוך הים הגדול. בין מאות הז’ורנליסטים, החיים חיי רגע ונושאים על גבם את דעת הקהל, אלה הנעלמים, הרואים ואינם נראים, בעזרת טבעת המופת אשר על אצבעם, המחוללים סערות בצלוחית של מים, הצועקים ואינם נענים, התוקעים לתוך הדות, המתרגזים ומתרגשים למראית עין, מניחים אריח על-גבי לבנה, מבלי שמרגיש איש בבנינם, - בתוך עדת הנמלים האלה זחל גם איזה יהודי, התערב בתוך המקהלה והשמיע לפרקים גם את קולו הצרוד, - ומי ינוד לו? מי יתאבל על מותו? מי ידעהו בחייו ומי יודעו במותו?

רק פעם אחת נתכבד קובנר בפרסום:

נפל עליו חשד של מעילה בממון הצבור, נידון והגלה לסיביר. אז זכרוהו העתונים וה“נאו וורימיה” הדגיש בעונג ניוחד:

  • “קובנר היהודי, מי שהיה סופר עברי…”.

וכשעשה קובנר את הצעד האחרון, ועבר באופן פורמאלי דרך הגשר אל העבר ההוא, “שכולו טוב” – נשכח עונו של ארקאדי גריגוריביץ והוא הוסיף למשוך בקרון של הז’ורנליסטיקה הרוסית, עד אשר באה העת לאחרים לרשת את מקומו.

**

הגלגול הראשון של ארקדי גריגוריביץ, – אברהם אורי בן צבי קובנר איש ווילנה – היה יותר מוצלח.

אז, בתקופה, שהשם הנדפס בלבד היה מאורע, בתקופה, שכל קוריספונדינטן, המודיע על דבר שריפה בעירו, נכנס לחוג הסופרים, בשעה, שהסופרים המוסמכים נתכבדו בכבוד אלהים – טבעי היה הדבר, שהמחברת של א. א. קובנר הטילה סערה ועוררה למהפכה ברחוב היהודים.

צעיר לימים, כבן עשרים שנה, שאיש לא ראהו ולא ידעהו, יוצא להלחם בכל האבטוריטטים הגדולים, מלגלג לזרמים המקובלים והמוסמכים, נלחם בעברית כנגד בעלי הלשון, שהשתדלו רק ליפות את הלשון ולצחצחה, מבלי לדאוג לתוכן – האם אין זו יוהרא, הראויה לפולסין דנורא?

גוטלובר בעצמו “אוזר את חלציו” ב“אגרת צער בעלי חיים” “להשיב דברים נכוחים לשועלים הקטנים המחבלים את כרם ספרותנו, הלא הוא עז פנים שבדור, אשר בעזותו ובפחזותו הנמרצה לקח לו קרנים לנגח ולשון לנבח ויוציא עתק מפיו וידבר סרה על גדולי סופרינו מזמן העבר וההוה במכתב הפלסתר שלו, שקרא בשם “חקר דבר” וכולה וכולה” (זהו רק החלק הראשון של שער המחברת).

ושלום יעקב אברמוביץ יצא ב“המליץ” (תרכ"ו 4–2 ) כנגד המחבר ההולך בעקבות טורגניוב, צ’ירנישובסקי ופיסרוב, ויוסף יהודה לרנר יוצא להגן על קובנר ומתריס כלפי גוטלובר ואומר לו בפניו: “במשך הארבעים שנה, שאתה עובד את הליטרטורה העברית, הרית תהו וילדת רוח”. וארז מדפיס את כתבי-הפלסתר של קובנר בצורת “השקפה קטנה על מצב היהודים בליטא ובפולין” (המליץ תרכ"ו) עם תשובות ערוכות מאת העורך בכל גליון וגליון.

באחת – אך קסם היה על שפתי קובנר: במחברת קטנה וצנומה עורר את תשומת לב הצבור העברי והקים ראשונה את האופוזיציה הצעירה נגד האבטוריטטים הזקנים.

מהר רכש לו קובנר קהל חסידים. וגוטלובר לא על קובנר בלבד שפך את חמתו, כי אם על כל הצעירים יצא קצפו, על הצעירים המבטלים את האבטוריטטים, הכופרים במדעים ומפירים את קדושת הנשואין, בכדי לקיים את תורת הניהיליזמוס. קובנר הוא לו “כבה-נר” ו“לקו-נער” חסר-בינה, המוליך תועים בדרך המלאה חתחתים.

וגוטלובר הזקן, העובד ארבעים שנה “על שדה הליטרטורה העברית” חרד ונבהל מאימת המפגיע, העומד ודורש: “סופרי העברים ישירו שירים בלי כל רעיון ודמיון טוב, ידברו על העצים ועל האבנים: המה יכתבו למען תאות כבודם, למען הראות גדלם ותפארתם בעיני הסופרים האחרים הבוערים כמוהם, ולא למען להביא תועלת העם”.

הוא מלגלג לתארים, שחכמי ישראל מכבדים בהם זה את זה" “בחנו וראו להעתיק את תארי גוטלובר לשפה חיה אם לא תשתוממו: “איש כלבבי, עז כלביא, אשר במאמרו חוצב להבי ובדברו מעריב ערבי ומסדר כוכבי, ברצונו בורא יום ולילה בקרבי, כי רוח חיים באופני מלצתו ולכל אשר יחפץ יטנו באהבתו, ואין נסתר מחמתו, ה”ה המליץ הנחמד והנעים, תאוה לעינים ולרוח החכם השלם, מוהר”א צוויפעל".

ואברהם אורי קובנר ידע את נפש הקוראים. בהקדמתו למחברת כבר נבא:

“מראש אראה את הסער הגדול, אשר יתחולל על ראשי בצאת מחברתי הקטנה הזאת לאור. מעבר מזה סוררי אור תרדפני ומעבר מזה קנאת המשכילים תאכלני: אולם לב טהור חנן לי ד', אשר לא ישא פני קול, ואך, אך מתי מספר (אשר, ת"ל, ישנם בתוכנו), אנשי אמת יהיו עמדי-אז ממי אפחד?”

**

אולם האמנם לב טהור חנן לו ד'?

שלום יעקב אברמוביץ בשעתו פקפק בדבר, אם ההודעה הצעקנית הזאת יצאה מקרב ולב ואם יש לה יסוד. ולפקפוק הזה יש אמנם סמוכין. אני קורא את כל הספרות הפולמוסית של הימים ההם. בוחן ובודק בין השטין ומרגיש, כי כל הסער, שהקים קובנר בספרות העברית בא לא רק מפני חדושו, לא רק מפני שלא הסכינו לסגנון ספרותי בטוח זה, סגנון של אדם המכיר בערכו, בעל אומץ, המגלה את האמת בלי משוא פנים, המוריד אלילים מכסאם ומנפצם אל סלע הבקורת: לא ולא. אנכי רואה בכל המלחמה כנגדו מלחמת קיומה של הספרות העברית כנגד אויבה בנפש. בחושה הטבעי לשה הספרות, כי האיש הזה בא להרוס לא על מנת לבנות, אלא על מנת להרוס. ההריסה בעצמה היתה לו כמטרה.

הוא נכנס אל הספרות העברית לא באהבה, אלא באיבה. הוא נכנס לפני-ולפנים של הספרות על מנת לפוצצה מתוכה, בכח המלה הנדפסה, בכח ההשפעה שתהיה לדבריו על צעירי הדור, הבולעים בצמאון כל מלה חיה, מלה חדשה. הוא נכנס בלא לב טהור, בלי כונה להיטיב את הספרות הזאת, אך להרע ולהזיק לה. פצעיו היו פצעי-אויב ולא פצעי-אוהב. כל זה בולט מתוך כל שורה. מתוך כל פראזה, אפילו מהלצותיו המכוונות כלפי מיצקון האומלל, וביחוד מתוך כתבי-הפלסתר שלו שנשלח להגינירל-גוברנטור בקיוב:

"אל ידמו סופרינו, כי יבראו המה ליטרטורה חיה בשפת עבר לדורות עולמים, כי היה לא תהיה: אך יראו על ידי שפת עבר רק שפה במדוברת, להבעיר חשק העברי לחכמה ולמדעים, אשר ימצאו בשפות החיות, ואשר רק שם יוכלו לשבר צמאונם לחכמה ולדעת.

“האנשים הגדולים באמת, אשר היה לאל ידם לעשות רבות לתועלת העברים, השחיתו את הזמן היקר מכל יקר בשפת עבר, בנו עליה שיח שוא ותפל, ובחלומם הכוזב הזה שגו כל ימי היותם עלי אדמות, ויחשבו בלבם, כי רבות עשו לטובת העם”.

שפת עבר בימים האחרונים – הרעה מאד לעשות לעבריים, אם גם הביאה תועלת לא מעטה. לא נוכל לכחד תחת לשוננו, כי יש אתנו כשרונות טובים, אשר יכלו להתחרות עם כל גדולי וחכמי אירופה, אולם על מה אבדו הכשרונות האלה? על שירים מי”א תנועות. על השערות ופלפןלים של הבל בספורי התנ“ך, מחזורים, קדמונית, וכדומה, על חקר מלים ועוד. כך לא נוכל לשים עון על ראש הסופרים העברים, כי נרדמים המה במלאכתם, להיפך, יציפו עלינו מבול ספרים: אולם אלו עבדו רבים וכן שלמים על שדה ליטרטורה אחרת, כי עתה אין קץ לתועלת, אשר הביאו למין האנושי בכלל ולעם העברים בפרט”.

"ואם כן לא בצדק יתלוננו האבטודידקטים על הצעירים, כי האחרונים נסוגו אחור מליטרטורה עברית. הניחו להם, לצעירים, כי ילכו בדרכם אשר בחרו למו, ותראו, כי ברבות הימים יביאו הרבה יותר תועלת לעצמם ולהכלל מהאבטודידקטים ".

זקני הסופרים שבדור חשו בעמקי לבבם, כי לפניהם התיצב מיסיונר של ההשכלה הרוסית, שרצה לקעקע את בירת הספרות העברית ולמשוך את הצעירים אחריו. ועיניהם ראו, כי “ברבות הימים” הביאו, אמנם, הנדחים “הרבה יותר תועלת לעצמם”, - לעצמם, אבל לא להכלל. גם להם, כמו לקובנר מורם, היו הלשונות היהודיות, ביחוד שפת עבר, “כבית חיצון, אשר דרכו יבואו העברים אל היכלי השפות החיות, שאך שם יראו אור בהיר” (“חקר דבר”, 56).

ובוני הספרות העברית, אלה המליצים העצובים, שפגעו בהם בליסטרותיו השנונות של קובנר, מורה החצים החרוץ: אלה המשכילים למחצה, אבל היהודים הטובים, שעמדו עדיין על מפתן היהדות הישנה ושהיו קשורים אליה בלבם – חתו ונבהלו בראותם את האויב הפנימי, הבא לחתור חתירה תחת השפה העברית וספרותה מבית וגם מחוץ, הבא להורות לצעירים דרך מסוכנה, דרך המובילה לטמיעה הגמורה.

הם ידעו היטב, כי “הליטרטורה העברית, הנכתבת רק בשפת המדינה” מביאה… לליטרטורה כללית בשפת המדינה, ולכן נלחמו מלחמת תנופה בריפורמטור המסוכן, שהביא מן החוץ רפואות תעלה “לעם העברים”, סגולות ישנות, שכבר נסו רבים להשתמש בהן, ונכשלו.

הם ידעו והרגישו בכל חושיהם הפנימיים, כי “עם העברים” אינו רשאי לקנות לו חירות גופנית במחיר של עבדות פנימית, למכור את הנפש בעד הגוף: הם הרגישו באופן אינסטינקטיבי, כי שאלת יצירת ספרות עברית לעברים היא שאלת קיום האומה – ולא שגו.

העתיד היה להם. קובנר בעצמו הביא מופת חותך לאמתות שטתם.

בעל ה“חקר דבר” כנגד הכותבים עברית לעברים, בעל “צרור פרחים” כנגד הכותבים על היהדות והיהודים בלשון היהודים, בעל ה“השקפה הקטנה על מצב העברים בליטה ובפולין”, הלוחם נגד החנוך העברי הלאומי – עשה את כל הצעדים, ששאף אליהם, מלא את כל מאוייו. הוא “שבר את צמאונו לחכמה ודעת” ב“שפות החיות”: הוא לא “השחית את הזמן היקר מכל יקר בשפת עבר”, כי אם הקדיש ארבעים ושלש שנה ל“שדה ליטרטורה אחרת” – ומהי התועלת שהביא לה“מין האנושי בכלל ולעם העברים בפרט”?

האם בזה שנתוסף חבר חדש לכנסיה הפרבוסלבית? האם בזה, שבעט בעם העברים ונעשה בן-חורין? או אולי ביצירותיו הספרותיות הבינוניות, שבטלו ברוב היצירות ממין זה, שאיש איננו מבכה את העדרן, ואיננו שמח עליהן בשעה שהן נוצרות? או אולי רכש לו קובנר “עולם הבא”, זכרון נצח בספרות הרוסית?

והרי גם בזכות של קורספונדנציות בעתון עברי במשך ארבעים ושלש שנה רצופות היה נספד אצלנו באופן יותר נלבב, משנספד בספרות הרוסית שהיה לה עבד נאמן עד יומו האחרון!

כי הגידו מה שתגידו: אפשר שאין אנו יכולים לכבד את סופרינו בחייהם, אבל במותם – הלואי שיהיה לסופרינו כבוד בחייהם כמו במותם!

**

זבובים נופלים!

אברהם אורי בן צבי קובנר היה גם הוא אחד הזבובים, שבמשך אחרי אור הנר, ובגשתו אל האש – נחרכו כנפיו ונפל, רבים היו הזבובים האלה בשנות הששים. הם נחנקו בתוך הסביבה הצרה והחשכה של קנאות לצביעות מצד אחד, ושל בטלנות ילידת בית המדרש הישן מצד אחר. ואותה הסביבה הרחבה והיפה אשר מחוץ, אותה הסביבה המגוהצה שהתחילה זה עכשיו ללבוש בגדי אירופה ולקבל קלסתר פנים יפים – משכה את לבם. אבל גם שם לא מצאו את אשר בקשו. אין המנוחה הפנימית והאושר הנפשי נקנים בשכר בגידה. וקובנר גם הוא הציץ ונפגע כרבים מחבריו.

לעוף לא היה בכחו, כי כבר נחרכו כנפיו – ואז התחיל לזחול. הוא זחל על גחונו, התרפס, הלך מדחי אל דחי, השתמש באותן המדות המגונות הגלותיות שבשבילן ברח מעמו, והיה לעבד-עבדים, עבד לעצמו ולאחרים.

הוא קבל לעת זקנותו את אמונת הנוצרים – והאמינו: אברהם אורי בן צבי קובנר בעל ה“חקר דבר”, שהכחיש בכל האבטוריטטים שבעולם עוד בהיותו בן עשרים שנה, שלא האמין בשום אמונה – הוא ודאי לא חזר בתשובה באחרית ימיו, ולא מתוך אמונה עבר לדת החדשה.

אבל אורי קובנר עשה סחורה באלהים, כשם שעשה מסחר בנפשו ובכשרונו הספרותי.

**

הידע, ההרגיש אורי צבי קובנר, שכתב עברית יפה והשתתף ביצירת תקופה בספרות העברית, בכל אותם הימים הארוכים שנדח מאתנו, את הנעשה מסביב לחוג הזה שעזב?

פפירנא המנוח ספר, שבהפגשו פעם עם קובנר התודה הסופר לפניו, כי איננו יודע לקרוא את מחברתו “חקר דבר” – במדה כזו שכח את הלשון העברית, שהגה וכתב וחשב בה, אבל ה“נאוו. וור.”, המוסר את פרטי תולדותיו, יודע להעיד, כי “מצב היהודים הסב למנוח מכאובים רבים”.

אות הוא, שלא נתק לגמרי מעל עמו, שנפש נדחת זו אף היא, אחרי הבגידה, רק נכרתה מעמיה, אבל בנימים דקות היתה עוד קשורה אל העם הסובל.

ויהיו ענוייו הנפשיים ויסורי חייו הנוראים כפרתו על החטא הגדול שחטא לעמו ולספרותו!


תרס"ט