אחד ושני / ישעיהו ברשדסקי
את האחד ידעתי לא מאתמול. יום יום, במשך שנים רבות, בהיותי עובר ברחוב, ראיתי אותו כפעם בפעם זוחל על המפשעה. שתי רגליו היו קטועות עד הארכובה; ובעברו ממקום למקום, היה מסיע את גופו בידיו, אשר שני דפי-עץ מרבעים היו קשורים אליהן ברצועות. מתחתיו היה כעין כר, מין אמתחת-בד, ממולאה מוך ומהודקה בחבלי-פשתן אל שוקיו הקטועות…
ויום יום ראיתיו זוחל ככה, – זוחל ומוציא כפעם בפעם מגרונו הגה משונה, הדומה יותר לקול בהמה גועה מאשר לקול אדם. הדבר הזה הועיל לו לעורר את רחמי העוברים, כי ישפילו להביט אל היצור המדוכה, הזוחל לרגליהם, וזרקו לו מטבע קטנה…
חליפות קיץ וחרף, חום וצנה, גשם ושלג – כל אלה לא עצרוהו מזחול. פעם דומם, פעם בקול געיתו המיוחדה – היה זוחל וזוחל, זוחל וחוטף כל מטבע קטנה, אשר אנשי-חסד זורקים לו…
ומראה הקטע האמלל עורר את לבי לחקור: איך בא לידי כך?
… נכר היה הדבר, כי זה ימים רבים, אשר לא היתה לו הזדמנות להשתמש במתנת-הדבור: דבריו היו מבולעים, ומובנים רק בכבדות רבה…
ובכל זאת, על פי דברי ספורו המבולעים, נודעו לי פרטי כל המאורע אשר הפך את הפועל הבריא, הנהנה מיגיע כפיו, לקטע מדוכא, הזוחל ברפש לאסוף נדבות… הסכנה היתה גדולה, רק כפשע היה אז בינו ובין המות…
ואחרי שנים רבות זכר עוד לטובה והודה מקרב לבו את האנשים הטובים אשר פדוהו מרדת שחת, ואת הרופא החכם אשר הציל את חייו בקטעו את רגליו…
כן הוא, זה היה משפט האחד; והשני?…
השני היה הטוב בידידי, חברי מנער, צעיר יפה תאר, בעל מוח חריף ולשון מלוטשה. הוא היה במבחר שנות עלומיו, כלו מלא כחות רעננים; החיים היו מפכים בו כמעין מי כבירים, ובכל תנועותיו נראו עליצות רבת-אונים, חדות-חיים בלי מצרים…
לא רבים היו המצליחים כמוהו גם בין ידידי-ההצלחה!…
ויום בא בחיי המצליח הזה – – –
ההיתה זאת תוצאת אהבה נכזבה? האם פגע אחד מהמון פגעי-החיים הקשים הראה פה את פעולתו?…
ואני זוכר, כי בערב ההוא היה צוהל ומתהולל עוד הרבה יותר מן הרגיל, ומחר בבקר…
אנכי לא האמנתי לשמועה, עד אשר ראו עיני!…
נפשי מאנה להאמין עוד ימים רבים אחרי כן…
ועוד במשך שנים רבות, בהיותי עובר ברחוב, ראיתי יום יום את הקטע המדוכא זוחל בידיו על המפשעה וגועה למטבע קטנה, אשר יזרק לו איש-חסד…