(הערה)    🔗

הפרובלימה של יצירת דברי ספרות ואמנות לקטנים – “סוגיא” חמוּרה היא בכל לשון, וחמוּרה שבעתים בעברית.

אם יצירת דברים כאלה לנערים – כלומר, לאלה שכבר קנו להם ראשית דעת הלשון בבית רבם – הוא דבר התלוי במעט כשרון ודעת ובמעט רצון טוב וכונה טהורה, הנה יצירתה של ספרות טבעית לקטנים בלשון שאינה לשון האם ממש – דבר כזה תלוי יותר “במזל”, כמעט “ברחמי שמים”.

במקום הטבעיות הגמורה, – זו שלפי שעה אנו חסרים אותה בלשון העברית של הקטנים על כרחנו – צריכה לבוא כאן האמנות הגמורה, זו שיש בכחה לברוא בקסמיה אילוזיה של טבעיות ילדותית אפילו במקום שאינה, בחינת יש מאין.

דברי ספרות לקטנים עברית מחויבים אפוא להיות מן הבחינה האומנותית – סלת נקיה.

בכל לשון אחרת, חיה ממש, אפשר להקל. הלשון החיה היא עצמה חותכת מנה יפה של חיים ואמת משלה לעצם דברי היצירה.

מה שאין כן בעברית. כאן רק כח האמת וכח ההוכחה שבאמנות טהורה, רק החיוּת והטבעיוּת שבה גוּפה, הם הם שצריכים ויכולים להקנות לנפש הילד אגב עצמם גם מאמתה וטבעיוּתה של הלשון ולהטעימוֹ מטעם חייה ומאמת חייה שלה.

ואולם דוקא במקום זה פוגע האמן העברי במכשול גדול, שאין כיוצא בו בשום לשון אחרת.

מדת כחו של הילד בלשון העברית – אפילו אם הגיע בה לידי קריאה קלה בכח עצמו או בסיוע אמו – הרי היא לפי שעה קטנה הרבה ממדת שלטונו בלשון האם ואין צריך לומר שהיא קטנה מהתפתחותו הכללית. האמן העברי, בבואו לתת דבר יצירה ספרותית לילד עברי, יש שהוא מוצא את עצמו בשביל כך נתון בין המצרים עד לאין מוצא. אם יאמר להשאר נאמן לכשרונו ולדרישות האמנות – יתן דבר שהוא למעלה מכחו הלשוני של הילד; ואם ירד דרגא, כדי “להסתגל” למדרגתו הלשונית של הילד – לא די שיזייף בכך את חותם רוחו ויתן דבר שאין לו מן הבחינה האמנותית שום ערך, אלא גם לא ישיג את מטרתו, לפי שיתן ממילא דבר שהוא למטה גם ממדרגת התפתחותו הכללית של הילד, כלומר, דבר, שלא יעשה שום רושם על הילד, ונמצא שהסופר זייף עצמו לבטלה.

תפקידו של הבא לתת במקצוע זה דבר נאה ומתוקן – קשה אפוא מכל צד. עליו למצוא, ויהי מה, את המוצא מן המצרים. עליו להשלים בין דרישות שונות, – אמנותיות, פדגוגיות, סגנוניות – שכל אחת מהן צודקת בפני עצמה, וכולן יחד סותרות על פי רוב זו את זו. עליו למצוא, ויהי מה, את “הכתוב השלישי”, אותו “כתוב הפלאים”, המכריע בין הכתובים הרבים, המכחישים זה את זה.