(יסודו בהגדת ההמון בבעל פרצים)

 

א    🔗

קורות ימי חייו, ישאו בד בבד, את קורות ימי חיי העם אשר מקרבו יצא: הדיוט, מלך והדיוט!

לפנים בימי נעוריו: בן ציון; בימי העמידה. רבי בן ציון; ובבית אלהים, מורנו רבי בן ציון; ולעת זקנה נִטל ממנו גם ה“רבי”, גם ה“מורנו”, ויהי בן ציון! ככל בני ציון!…

ושנוי השם, או ההוספה והגרעון, הם יספרו במלה אחת את תולדות ימי חייו: הוא היה כאחד העם, ואחרי כן גבר מורם מעם, גבר צולח, ובאחרונה גבר לא יצלח.

גורל רבבות אלפי ישראל הוא! רבבות אלפי בני אדם נקלעים בכף הקלע מסוף העולם ועד סופו, מצפון עד ים; רבבות אלפי רוחות פורחות באויר, ונפשות חוטאות ונמקות בעון אבותיהן, הנעות ונדות בעולם התהו, ולא תדענה: מתי תמצאנה מנוחת עולמים?..

הראיתם איש יהודי מאֻשר בתבל אשר זקנתו לא בישה את ילדותו? או אשר ילדותו לא בישה את זקנתו? הראיתם יהודי, אשר על דרך חייו לא פגש סלעי מגור, או תהום רבה?

חיי היהודי שונים הם מחיי כל בני האדם, אשר על פני האדמה! מספר ימי חייו, הוא מספר אסונות ותלאות, מספר תמורות וחליפות, לשבט ולחסד! הנה הוא רוכב על סוס אביר כגבור פרש, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, והתעיף עינך בו, ואיננו! הנה הוא מרמס תחת כפות רגליו, תחת פרסות הברזל, הוא נפל ממרום הר עמדתו, ובגללו לנצח יאבד!

ורבי בן ציון זכר ולא שכח גם רגע קטן, כי יהודי הוא, ולא הלך שולל כמרבית אחיו המאשרים המדֻמים, אשר בראשונה יונו את גבר עמיתם, ואחרי כן יונו גם את נפשם המה!

בשובו פַעַמַיִם בשנה, לפני חג המצות וחג הסוכות, מטור-מלכא קרית עזו, אשר ישב בתוכה, בתור סוכן ראשי לכל סוחרי תבואות שדי בארץ מולדתו, ובני כרכמיש קטני הנפש אשר שאת הכסף תבעתם, שתו בחלקות לו, והמיחלים לחסדו השמיעו באזניו חנף, ויקראו לו: “גביר” “שוע” “קצין”, לא נפתה לבו להוקיר כבוד שוא זה, ולקבלהו באהבה וברצון; ואם כי לא השמיע כזאת במו פיו, ולא כהה במחניפיו, ומחליקים לו לשון; אבל בלבו בזה להם:

– הוי עברים עורים! מה הוא עשרי? רוח בכברה! או קצף על פני מים!..

איש חכם, הוגה וחוקר, אשר יזכור תמיד יום המות, ויזכר כי רק בשר ודם הוא, ואחריתו רמה ותולעה; האיש הזה לא יגור משבט המות, ולא יירא ממצרי שאול, בדעתו כי לכך נוצר, כי מרחם יצא למות.

ואיש כרבי בן ציון, לא נפל עליו לבו בבוא רישו, בשגם ידע מראש כי כזה וכזה יקרהו.

בהסגר לפניו שערי הצלחתו – אחרי אשר גֹרש מטור מלכא, יחד את כל אחיו הסוחרים בני הארץ הזאת, בפקודת ממשלת אשכנז בשנת 1882 על פי ביסמרק – נסוג מעליהם במנוחת לבב, מבלי נסות להרים יד לדפוק עליהם גם פעם, אולי ישובו להפתח…

וגם בראותו בעיניו כי השערים האלה נפתחו ברחבה לפני רש נקלה, ובוז משפחה, אשר לפנים נשכר לו בלחם, לא עברה עליו רוח קנאה.

בעזבו את סחרו ואתננו, או בהעזבו מסחרו ואתננו בכרכמיש אשר פנה אליו בהגרשו מטור מלכא, אחרי אשר בלע במשך שנתים ימים את כל הונו, אשר אסף וכנס שנים עשרות אז היה כפורק משא כבד מעל שכמו וינוח לו! אז נמלט פעם אחת מהמון דאגות, אשר עד הנה לא הניחוהו גם לישון במנוחה.

– רב לי רב! – חשב אז בלבו – הנה מכבר השגתי את תעודתי בחיים, ומה לי עוד? לא כל אדם זוכה לכך!

ואמנם הוא היה אז, כאשר יאמר הרוססי: ДђДъ да баба שני בניו הגדולים אשר ילדה לו אשתו הראשונה, מכבר בנו להם בתים מרחוק; וגם בתו שפרה, אשר דאג לה תמיד פן תשב בביתו בגלל מומה הנורא, עד שילבין ראשה: היתה אשה עשירה וכבודה בכרכמיש: אשת רבי עיר בן אתונות! ורבי עיר אם כי נושך הוא, גדול ורם הוא על כל גבירי כרכמיש בתורתו… ואם גם לא נכחד ממנו, כי בתו זאת לא תירש טובה וברכה בבית אישה הכילי; בכל זאת השיב אל לבו: כי טוב עשר דלתות נעולות, מדלת דלות אחת פתוחה ורחבה!..

ואיזאַק בן זקוניו אשר ימי הרעה קדמוהו בטרם בנה לו בית: בהיותו אז נער בן חמש עשרה שנה, גם הוא לא היה עליו למשא, ונהפוך הוא! הוא ראה כי אותו השאיר לו אלהים למחיה לפניו! הוא היה משען לחמו ומימיו, ומטה עזו; כי שלש שנים היה יחד את אביו בטור מלכא, וילמד שם שפת אשכנז עד תכליתה, ויבקר בבית ספר המסחר, ובהגרשו יחד את אביו, מצא לו עבודת רואה חשבון אצל הקבלן הבונה בניני המצודה, ופרי עמלו קדש היה לאביו ואמו, ולא גרע ממנו גם קשיטה אחת, ולא פנה על ימין ועל שמאל, בלתי אם שאל את פיהם כילד קטן…

ואם כי הלחם הזה, היה כפעם בפעם חצץ בפי רבי בן-ציון, בזכרו כי מיד בנו נתן לו, מבלי שים אל לבו כי “כך צריך להיות” כי סדר עולם הוא: האבות יגדלו את בניהם עד כי יגדלו, וכי יזקנו ההורים, אז ישלמו להם הבנים, בעד עמלם, ויכבדום וינטלום וינשאום; ובין כל עמי הארץ חזון נפרץ הוא, אך לישראל אשר לו נשתנו סדרי עולם, חזון יקר הוא. – בכל זאת לו בא אז מלאך ההצלחה לבשר לו, כי ישובב נתיבותיו ויקומם הריסותיו, ויחדש ימיו כקדם; כי אז פנה אליו ערף ויאטם אזנו משמוע הבשורה הטובה הזאת; כי טוב היה לו עתה מאז: תחת אשר היה שבע נדודים, וגר בארץ נכריה, ולרגלי החליפות והתמורות, וההתחרות בעולם המסחר, שבע גם לפעמים כעס ומכאובים: וברכיו כשלו מכרוע ביום בלילה לאליל הכסף אשר ביום צרתו רחק ממנו – הנהו כעת שלו בנפשו ושקט ברוחו, במצאו מנוחת אמת ואמונה, אחרי עמל שנים רבות, בבית המדרש, אשר היה ערש ילדותו, שמה יזכר את ימי ילדותו, וימי נעוריו הטובים, ויחוש בנפשו את השלוה הנעימה, והענג הטהור והנעלה אשר חש אז, ונפשו התרוממה אל על.

בבקר השכם, או לראש אשמרת, יבוא אל בית אלהים, ילמד “שעור”, יעשה חשבון הנפש, יתעטף בטליתו, ויתפלל במנוחה, ואחרי התפלה ישוב אל שעור למודו, והקשיב גם חדשות, ובשמעו ישיש, או יאָנח בשברון מתנים, כי בצרת עמו לו צר; ואחרי כן יסור אל בית שפרה בתו, ויקבל נחת מעט וישעשע נפשו בחברת נכדיו, ויתהולל בידיהם; פעם יחזק בדק במשפט “בעל הבית זקן” יך בפטיש, יתקע יתד או מסמר, ייטיב מהלך השעון, אשר ירוץ ויכשל, או יעש בעצלתים דרכו, ויחזק בריח הרפת, ודלת המרתף אשר לא תסב על צירה, או יקבע מזוזה, או יקנה מיד האכרים מספר עגלות עצי הסקה יבשים “במקח השוה” למענה, ואחרי כן ישוב אל ביתו שבע רצון, ויאכל ארוחת הבקר, ויישן מעט שנת הצהרים, ויקום וישקיף בעד האשנב, ויתבונן על העוברים והשבים ברחוב, איך יהמו ירוצו, ילכו בחפזון, ידחקו איש את רעהו, ישאפו מטרה אחת,,, יחרפו את נפשם, ויסירו מפניהם צלם אלהים, וישכחו כי לא חיות השדה הם, כי אם בחירי היצורים, חלק אלה ממעל!.. וינוד להם מאד, ובזכרו כי זה לא כבר היה גם הוא אחד מהם, יאנח מרה… וישוב שנית אל חצרות בית אלהים…

אך לא כן היתה דינה אשתו! היא לא נתנה את בריתה שלום למצבה זה!

היא היתה אז אשה כבת ארבעים ושש, וכבת עשרים ליפי, היא היתה אשה כשרה, אך גם מלמדה ובת תרבות, כי יֻלדה, גם גדלה על ברכי הורים עשירים ונכבדים, בטור מלכא, שפת אשכנז היתה שפת ארץ מולדתה, גם ידעה שפת צרפת, גם נגן, גם לפרט על פי נבל, והיא ידעה בנפשה כי יפה היתה לפנים, אשר קרני אור פניה הכו בסנורים את הגברים; ולא חדלה מהאמין כי גם כעת, בעמדה על מפתן הזקנה, עוד קרן עור פניה; או שכחה כי רגליה עומדות על מפתן הזקנה, אחרי כי כחה חדש היה עמה, כאשר לא ידעה דאגה מעודה; לא מרוב חכמה, כי אם מסכלות מעט, או מאהבתה את נפשה! ולא היה דבר אשר הכאיב את לבה בשנים הטובות! רבי בנציון שלח לה כסף לאלפים מדי שנה בשנה, והיא ידעה לפזרם; ומה היה לה לדאוג? בלתי אם קרה פעם, כי החיט לא השכיל לפאר את שמלתה בכל פרוטי ודקדוקי היורנַל הַפַּרִישִי; או בעמדה כשעה תמימה מול הראי ותלבש מחלצותיה, ותשם בפוך עיניה, ותצא לשאוף רוח צח בגן המלך, והנה התקדרו שמים בעבים, ויהיה קולות וברקים, ומטר סוחף נתך ארצה, ועליה היה אז להסיר מחלצותיה ולחבל מעשה ידיה, ולהֵחָבא במטתה תחת הכרים והכסתות. – וכאשר אהבה לחיות בשנים הטובות, כן אהבה לחיות גם בשנות רעה אלה: ללבוש בטעם הנשים הצעירות אשר יום אתמול עמדו תחת חֻפתן, ולמצוא חפץ בתמרוקים ושמן המור, ולסלסל בשערה, ולצאת בשער אלי קרת לראות, ולהֵראות, ולעמוד מול הראי, ופרידתה מעליו קשה היה לה מאד, ולהשתעות בערבי החרף בחברת הגברים, ולמצוא שעשועים לנפשה בצחוק “הששים ושש”, ולדבר או לשמוע חדודים והתולים, ולהעלות עשן הַטַבַּק כאחד הגברים, ומה גם לפַנֵק את נפשה בכוס שָׁקָלַד, כאשר הרגלה בשנים הטובות.

בהנשאה לרבי בן ציון היה אז בעל חמשים אלף שקל, וסוחרי טור מלכא אמרו, כי הונו עולה עד ארבע מאות אלף שקל; ואביה ירד אז מנכסיו, ולא נתן לבתו זאת מהר ומתן, ורבי בן-ציון הוא הלבישה והנעילה, ולאֹשר גדול חשב לו בשמעו כי תאבה ללכת אחריו, ולהיות אם חרגת לשני ילדים, ולשבת בעיר חשכה ככרכמיש; ולא עצבה מעודו, וארשת שפתיה בל מנע ממנה! והיא הגביהה את פתחה מאד, וביתה היה לכל נשי כרכמיש העשירות, כבית ספר ללמודי מנהגי העת החדשה: איך לפאר את אולם האורחים, איך לקבל פני רעים בבית, איך לערוך את השלחן, ואיך לקרוא את המאכלים והמטעמים בשם, ועוד ועוד.

ועל כן לא נעים היה גורלה בהאסרה בכבלי עני, וימי תענגיה וכל מחמדיה מקדם חלפו כצל כלהם!..

אך בכל זאת לא העציבה את רוח אישה, כי לא היתה אשת מדנים וכעס! ואיזאק בנה, אשר ידע את נפשה, השתדל תמיד לבל תדע חסר: וכה עברו על בית רבי בן-ציון שנות מספר במעט ריש וחסר, ובשלוה והשקט לרֹב. אך פתאום באה תמורה רעה בביתו: מעט שלוה, ומחסור ויגון לרוב!..

 

ב    🔗

בבקר לא עבות אחד, קבל איזאַק כתב הזמנה מבית מועצת העיר, כי עליו להתיצב ביום הכסא לפני ועד הצבא!

פני דינה כֻסו אז בערפלי חשך, ובמצח רבי בן-ציון נפתחו אז חריצים עמוקים, וביניהם עבר נחל זעה; גם הוא גם היא, ישבו אז כהלומי רעם, דאגה אחת מלאה אז חדרי לבבם: איזאַק הוא בן זקונים יקר, וגם אב חונן ומטיב אשר ינהלם בלחם, וכל מחסוריהם עליו, ובלעדו יתמו לגוֹעַ: הבנים השנים אבות המה לבנים, והון ועושר אין בבתיהם, רק לחמם לפיהם ימצאו… והבת העשירה, שפרה, לא נכחד מהם כי ידיה אסורות, אחרי כי יד עיר בן אתונות אישה בכל משלה, ידו תחלק לה בקו, במדה, במשורה, ובמשקל, וידע גם מספר גרגרי הגרש, ומשקל הבשר, אשר תשים בסיר לארוחת הצהרים, כי כילי נבזה ונמאס היה! השקל הוא יקר כאישון עינו, ושלש או ארבע קשיטות רבית אשר יביא לו השקל בפריו, יקרו בעיניו שבעתיים! יתום נעזב היה מאז מלאו לו שלש שנים, ולולא אנשים נדיבים, כי אז מכבר זקן העץ על גל קברו, ועל כן לא רִחַם יתום, ולא חנן גם את אשת חיקו…

וגם זאת ידעו, כי בבואם פעם אל בית חתנם היקר הזה, ושפרה הגישה לפניהם קשואים כבושים (זויערע גורקען בלע"ז) על השלחן, אז קדחה אש באפו ויבוא אל חדרו ויחרוק שן, ובעזבם את הבית, אז יצא כארי מסבכו, ויער כל חמתו על שפרה העדינה וימוגגנה בנאצות פיו:

– כעשן לעינים הם בעיני! כלכל אותם לא אוכל! ידעתי זדון לבך, לו יכלתְ, כי עתה נתת להם את כל הון ביתי! האף אין זאת?..

ושפרה?.. היא נסתרה מפני זעמו בחדר הבשול, ותט פניה אל החלון ותשתְ לרויה מטר עיניה, אשר נגרו כנחלים מאין הפֻגות; היא בכתה ימי נעוריה, על כי נִתְּנה ביד רשע, ביד תַּלְיָן אכזרי כמוהו, וכבוד התורה ירד אז בעיניה מאד! היא ידעה את שכנותיה אשר אלופי נעוריהן, הנם “עמי הארץ” ובכל זאת, יכבדון מאד… ובכעסה והותה עלה רעיון על לבה אשר היה כתחבשת לפצעיה; אבל בהורידה את עיניה ותבט על רגלה הימנית אשר נתן לה הרופא הגדול בּורי, בטור מלכא, תחת רגלה הנשברה, אז ביותה בת עשתי עשרה שנה; אף חלף הרעיון כברק, ויעל בתהו ויאבד! כי זכרה אשר בהיותה נערה בת שמונה עשרה יפה כלבנה, ובת רבי בן-ציון הגביר, אשר הִרבָּה לה מֹהַר ומתן, לא נמצאו עליה קופצים הרבה; ואביה, ומה גם אמת אשר הגידה תמיד כי תבחר לה איש משכיל ומלֻמד, סוחר, או רופא, או מודד וכו' נאותה להרכיב אלוף לראשה בחור עני בן ישיבה; ומה גם בהיותה בת עשרים ושבע, ואם לשלש בנות ושני בנים, ואביה הוא אביון אובד לעת זקנה!.. –

אך לב גבר בוטח באלהיו כלב רבי בן-ציון לא נפל אז! הוא קוה לאלהי הרחמים, כי לא יעשה לו עָוֶל נורא כזה… כי לא יקח ממנו משען לחמו לעת זקנה.

ואמנם ידע כי על פי החק, יש לבנו זכות הנחה בת מדרגה שניה; ויפן עד מהרה אל בית המועצה, ובית המשטר, לאשר ולקים את התעודה, וכאבו היה אז נעכר מאד בראותו כי אחיו לא הכירוהו! אחיו בני עדתו אשר הפליא להם חסד, וביום חג ומועד, בשובו מטור מלכא אל ביתו, וביום משתה ושמחה, היו ראשי קרואיו ויברכוהו וישבחהו ויספרו כבודו; אחיו אשר פעמים הרבה תפשו בו ויאמרו: “קצין תהי לנו”! וגם פקידי האזרחים, אשר לפנים רדו גם הם מדבשו אל פיהם, וישתחוו לפניו, לפני פאני בן-ציון, גם הם לא שמו אליו לב; ואם העתיר דבריו, ענוהו קשות ויבעטו בו.

הפעם הראשונה היתה אז, אשר חש בלבו געגֻעים לימים עברו, ויזכר גדולת אליל הכסף, אשר רק הוא יכונן מצעדי גבר בעולם השקר, ובחובו התחולל רעיון עצב זה:

עֵת הַהַצְלָחָה חָפְצָה קִרְבָתִי

פָּנָיו גַּם הַטֶּבַע הֵאִיר לִקְרָאתִי:

תְּכֵלֶת לָבְשׁוּ שָׁמַיִם, שֶמֶש – עֲטֶרֶת פָּז,

וְרוּחַ צַח מִכָּל עֻבָרִים נָשַׁב עָלַי אָז…

אָז בְּנֵי אָדָם לִשְׁלוֹמִי שָׁאָלוּ.

גַּם כְּלָבִים לִקְרָאתִי הֵרִיעוּ צָהָלוּ.

וְעַתָּה גַּם פְּנֵי הַטֶּבַע רָעֲמוּ זָעֲמוּ

וּבְנֵי אָדָם כִּכְלָבִים קָרְעוּ וְלֹא דָמוּ!..

בעמל רב השיג אז תעודת ההנחה; אולם, היא הועילה לו כעלוקות למת! בני כרכמיש היקרים, בני העשרים ואחת יצאו בשנה ההיא מרחוק לגור, וביום הכסא התיצבו לפני הועד, ידועי חולי, מֻכי שחפת, עורים, פסחים, אלמים, חרשים, שוטים, בעלי שבר טבעי או מלאכותי, ומספר הבריאים היו בנים יחידים!

חברי הועד שחקו אז וירגזו תחתם, והשר היושב ראש, תרהקה הזקן, הטוב והישר, אשר מעודו היה רֵע ומודע, ומליץ טוב ליהודים; חרה אפו ביהודיו מרֻחמיו אשר בתעתעיהם, ואולתם, יבאישו ריחם בעיני הממשלה, ויצו על בעלי הזכיות למלא מקום הנפקדים!

– לשוא אהובי! – פנה השר תרהקה אל רבי בן-ציון אשר עמד לפניו נדכה ושחוח, ונפשו דאבה מני עֹני – ישועה רחוקה ממך!. – ורבי בן-ציון השתחוה לפניו, וישפוך שיחו באזניו.

– לא אוכל הושיעך, – ענה השר בפרשו את ארבות ידיו – מה אעשה? ואחיך היהודים ינפצו חלונות בתיהם המה! רוח עועים מסוך בקרבם! הפושעים והבוגדים האלה, יפשעו ויבגדו גם באחיהם בני אמונתם; לולא ברחו, לו באו למלאות חובתם במשפט, כי עתה הלא עמדו לכם זכיותיכם בצדק ובמשפט!

ורבי בן-ציון נדמה!

בשום לב שמע דברי השר, ונפשו ירעה לו על אולת בני עדתו, ועל מצבם הנורא אשר יביאם לידי חטא, ואשר ירעו וישחיתו לא רק לאחיהם הצעירים בני עשרים ואחת, כי גם לזקנים באים בימים, ולכל אשר בשם ישראל יכנה.

היום ההוא בא! היום אשר הלקוחים החדשים עזבו את עיר מולדתם; ובין המון הצעירים ואנשי הצבא, הנלוים על דרכם, המוליכים אותם בדרך, נראה גם איזאק בצרורו על שכמו, בבית הנתיבות, והוא לבוש בבגדי אנשי הצבא, אשר הכיל לו בכספו. הבגדים החדשים האלה, שמו לו פאר, ויוסיפו לו לוית חן, ויהי כבן רוזנים, בין עדת הצעירים הלבושים בגדי אכרים בלים ומטלאים, או שמיכות עור כבשים לבנים קצרים, וסנדלי קליפת עץ, או בגדי חסידים ואנשי מעשה. – ודינה אמו לא דברה דבר, רק מחתה דמעות עיניה, אשר הן דברו, הן שאלוהו:

– על מי עזבתני בני?..

והבן הבין סודות ורמזים, וינחם את אביו ואמו לאמר:

– על אדותי, הורי מחמדי אל תדאגו! עבודת הצבא נוראה היא, רק לעצל, לשכור, לנבער מדעת, לעקש ובליעל, ואני לא אחת מאחת מאלה נמצא בי! ומה ממשלתנו דורשת מעבדיה הנאמנים? ועל אדותיכם דאגתי זה שנות מספר, ואחשך למענכם מאתים שקל כסף, ובכסף זה תמצאו מחיתכם! אתה אבי תצא ביום הראשון מדי שבוע השוקה, וקנית מעט דגן, מעט חטה, מעט פשתה, כסמת ושעורה, וראית שכר בעמלך! – ובדברו הוציא את הכסף מחיקו ויתנהו אל יד אביו. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

רבי בן ציון ודינה שבו בלב נשבר הבית, רבי בן-ציון אזר כגבר חלציו ויצא השוקה, ודינה העדינה נלותה על דרכו, במטפחתה על ראשה, כאחת מנשי כרכמיש, וכל רואיהם הניעו ראש; ויקנו, ויקנו, וישכרו להם ממגֻרה, ובמשך חדש ימים בא הקץ למחצית הכסף; כי לקנות תבואות שדי מיד האכרים, צריך למוד!.. האכרים יחכמו מאד, ויבקשו מחיר תבואתם כאשר תמָכר, בבית מקוה הסוחרים בעיר טור מלכא; ומה גם כי הקונים היהודים יתחרו איש עם רעהו, איש איש חפץ לקנות. ומה יעשו? יבקשו רֶוַח והצלה והצלחה, מהמאזנים האנגלים… ורבי בן-ציון לא יכול, ולא אבה לעשות כזאת, וגם מאת השקל הנשארים ספו תמו אחד אחד; ולאט לאט הביא המחסור במצור את נוהו, ויסב עליו רביו: החרף ומלאכיו, אשר רחם לא ידעו, וירם חיש מהר את דגלו השחור, גם על פני דינה היפה! והנוה והמענגה הזאת, חדלה עוד מהביט אל פני הראי; כי נבהלה מאד מפניו, ואחרי כן נתנתהו בלחם!.. ורבי בן-ציון חדל מהגות בספרי חקירה ומוסר, גם לא שם לבו, לשמוע חדשות, ולא הוסיף להשתעשע בחברת נכדיו, הוא ראה וידע, כי אש נשקה בעצמות עיר חתנו בבקרו את ביתו; וזעפו תשא שפרה בתו, ועל כן שטה מעליו ויעבור; ומה גם דינה, אשר תעבתהו מאד, לו גם היה איש ישר וטוב לב, ולו גם התהלך במישרים את בתה והוריה! – בטרם נפלה בתה על רצפת הבית, ותקם בשבר רגל, אחרת חשבה: לתת את שפרה בתה, לרופא, או אדרכל, או מליץ בשערי המשפט.

רבי בן-ציון ישב משמים כל היום, רק בבקר לראש אשמורת שפך שיחו לפני אלהיו בתפלות דוד בן ישי, ובהגיעו אל הפסוק:

"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה

כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעֲזְבֵנִי"!.

השתפכה נפשו בקרבו, עיניו נגרו מים, וכליותיו כלו בחיקו… הוא ירא מאד פן יעבירהו המחסור על דעתו, ויצטרך לידי מתנת בשר ודם… הרעיון הזה הפחיד כל עצמותיו!

שפרה בתו העטתה עליו כלימה פעם: כי הביאה לו בסתר מספר שקלים, והוא בעט במנחתה, אם גם בכתה והתחננה לפניו! ונפשה ירעה לה מאד, בזכרה כי בחרף נפש השיגה את הכסף, ועמלה לשוא!..

החרף חלף, והאביב האהוב שלח את מלאכו הטוב לפניו, את השמש אשר בקע חלוני רקיע, ויחדור גם מבעד לחלונות דכאי רוח אלה; אבל תחת שמח את נפשם, העטה עליהם רוח כהה! דינה הוציאה מחיקה כפעם בפעם מכתבי בנה אשר שלח אליה מהררי קו-קז, ותקרא בם בלי הרף, ושביבי אש חיים, התנוצצו בבבות עיניה, אך כאשר בא פתאום שטף דמעה, ויכבם, שבה ותטמנם בחיקה, ותזכור באנחה את חג המצות הבא, ואת חג המצות העבר, אשר חגגה בחברת איזאק בנה, אשר גם אז התאוננה על מצבה, מבלי דעת, כי מאשרה היתה אז!…

 

ג    🔗

לא לחטאת גאוה וכבוד, יֵחָשׁב לבן עמי אם פיו יהללהו לאמר: כי “כל בו” תורה חכמה, דעת ומישרים, צדק ומשפט, אמון ודת, ומה גם רוח כביר וכח הסבל, ועוד מעלות נפש כאלה!

אולם אם יעיז פניו להגיד, כי גם סדר ומשטר יש בקרבו, אז לשקר ישנן לשונו!..

חסרון סדר ומשטר בכל תהלכות חיי עמי המדינים לפני שנות אלפים, והמוסרים והחומרים גם היום, הוא האויב הנורא אשר כונן חציו להשחיתו, בטרם היה לגוי, ומאז היה לגוי, עד התקופה האחרונה הזאת, אשר כמעט חדל מהיות לגוי…

מי לא ישנאהו? מי לא ישית לו מוקשים, אם גם יסבלהו? מי לא יפרוש רשת ליד מעגלו? כמו ברית כרתו עליו יחד כל נברא בצלם!

מדוע?.. האמנם? ממצרים ועד הנה צדק לא למדו כל יושבי תבל? כלם יגודו על נפש צדיק חנם? ואולם הוא נשטם בגלל רשעו, או רישו, כי כל אחי רש שנאוהו! אפס כח אָז אשאל את נפשי:

– האם באמת הרשענו מכל עם? או דלונו מאד מכל דור? ובין עמי התבל תמו מתי שוא ואנשי רשע? מקרבם חדל אביון?

– לא! רק בני האדם בנכליהם בדו מלבם לטובת נפשם, כי “אני” הוא הצדיק, ו“זולתי” הוא הרשע, “אני” הוא שוע, ו“זולתי” הוא רש נקלה; אבל הטבע אשר צדק ומשפט מכון כסאו, לא ישים פדות בין עם לעם, לכלם חלקתה ידו בקו, גם טוב גם רע!..

אך בזאת נפלינו אני ועמי! בקרב עמים רבים, יש סדרים ובקרבנו צלמות: העשיר, בקרב עם האזרחים, הוא עשיר, והעני, הוא עני; הישר ביניהם הוא ישר, איש אמונים וטהר לב, ואין בו נפתל ועקש; והרשע הוא רשע אשר נזר לבושת! החכם הוא חכם ומלֻמד עד תכלית, והכסיל בחשך הולך, ולא ידע מאומה! כלם יעמדו איש איש על מחנהו, ואיש על דגלו; ועל כן לא ישא האחד חרפת משנהו, רק איש איש עונו ישא!

ובקרב עמי, אור וחשך משתמשים בערבוביא!

העשיר יתעשר, ולו אין כל, כי מהומה באוצרו! העני הנודד ללחם, ימלא זהב חוריו; איש ישר, הוא כחדק ישר ממסוכה! ואיש חמסים, ישיש לעשות צדק! החכם הולך בחשך, כי לא גרע מהחכמה גם במכחול מִיָם, ונבערים מדעת קראו, ושנו, וידברו את אויבים בשער!

אנחנו דורשים אותו לשבח: כי גם פושעינו מלאים מצוות; כי גם עניינו מלאי זהב וכסף, וגם נבערינו מלאי חכמה!.. והם דרשו אותנו להיפך!..

ובאין סדר ומשטר לפלגות ישראל ישת גם כוס התרעלה, בלי סדר ומשטר: האחד יחטא ואשם הגוי כלו, כי כל בני ישראל ערבים ומעֻרבים זה בזה!

מה צדק המשפט הזה יודעים אחי הכרכמישים, אשר אם גם לא בין בעלי משפט חלקם; אם רק יפקחו עין על כל הנעשה בקרב עדתם מדי שנה בשנה לפני חג המצות!

עריצים נעוי לב כרבי פגעיאל בן עכרן, ורבי אחירע בן עינן, יעזבו את עסקיהם, ויבחרו דרך צדקה, יסובבו עיר יכתתו את רגליהם מבקר עד ערב בטיט חוצות, לאסוף “מעות חטים” בעד עניי עדתם, אחרי אשר הקדימו לתת נדבתם המה ביד נדיבה, וכל עמלם, לא למען הכבד על פני כל העם; כי באמת אדיר כל חפצם הוא להפרות ישע, להשביע נפשות שוקקות, ולמלא נפשות רעבות כל טוב: מצה, בשר, ודגים, יין, ולהכין כחמר מלבוש לבני עֹני, לילדי בית מקלט “תלמוד תורה”. כמו חלב ודשן תשבע אז נפשם, ואור זרוע לצדיק יאיר את פניהם בשמחם לב נדכאים, אשר נעזבו בשנה העברה, בגלל הקשר אשר קשר רבי מררי בעל הטכסה על רבי עזריהו בחברת דתן ואבירם ¹## ורבי עקביה הגביר, אשר יראת ה' היא מעוזו, ובתורתו יהגה יומם ולילה; יתחבא כילד קטן תחת מטתו, או בארון הבגדים, כאלה הצעירים אשר התחבאו מחמת פח יקוש החוטף, בראותו בעד החלון את השנים האלה, ויצו על אשתו להגיד: כי אין האיש בביתו! וכאשר השיגוהו בין המצרים, אחרי אשר בפעם השניה לא ידע להזהר, ולמלט את נפשו, חשב, וחשב, כי מלחמה עזה התחוללה בקרבו, עד כי נצח היצר הטוב את היצר הרע – ומה גם כי נשא את פני רבי פגעיאל, ורבי אחירע, וימנה ויספור על יד רבי פגעיאל קשיטות חדשות: אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש, שש, שבע, תשע, עשר, וכו' וכו', ובהגיעו עד המספר העשרים וחמש, אזלו הקשיטות! וכאשר הפך רבי פגעיאל באפו את כף ידו, והקשיטות התגלגלו על פני רצפת הבית, ותפוצנה אל כל רוח, ורבי אחירע לא יכול עצר במים ויוכיחהו לאמר:

– בוש והכלם רבי עקביה! גם פעם אחת בשנה למצער לא תפתח לאובדים ידך? ויחד יצאו בחרי אף; לא נפל עליו לב רבי עקביה, ונהפוך הוא! הוא שמח על רבע השקל אשר נמלט מיד רבי פגעיאל ורבי אחירע, לא בדרך פלא; ובכבודו ובעצמו כרע ארצה לקבץ נפוצותיו יחד מארבע כנפות הארץ, ובמנוחת לב, שב להגות בהטור העב והארוך בהלכות פסח; אין זאת כי האמין בכל לב אשר בתורתו יִכַּף לאלהי מרום!..

איש עשיר בעל אוצרות, כאלצפן בן עוזיאל אשר לא רק העניים המחזירים על הפתחים, ידעו כי איש אוצרות הוא, בראותם משטר בית מעונו הנהדר בכבוד, ויקללוהו קללה נמרצת על הקשיחו לבו מהם זה שנתים ימים, לבלי תת להם גם פת לחם; תחת אשר העניק להם תמיד, ויפיסם בדברים טובים ונחומים; כי גם כל בני עירו חשבו כזאת, כי מצבו איתן! ואם עזב את מסחרו, אין בכך כלום! הוא יסתפק בתלושי שטרי הגורל (קופאנים בלע"ז) אשר באוצרו! הבת הבכירה יוצאת בשער אלי קרת, כבת רוזנים: בשמלה יקרה, במגבעה בעלת נוצת יענה ארוכה, אדרת יקרה, נעלי יד, והינומא על פניה וכו' וכן הבת השניה והשלישית; והם לא ידעו דרכיו, כי רק שמלה אחת, אדרת אחת, מגבעה אחת, הינומא אחת לשלשתן, וגם זוג נעלי יד, ורגל אחת; ומה אות? כי זה כבר לא נראו יחד ברחוב, ורק חליפות תלבשנה כל אלה, והאיש הנכבד הזה, אשר לפני שנות מספר הרבה לתת, וכעת עליו לקבל מעט…

ואם כי רבי פגעיאל ורבי אחירע השכילו אל דל חשוב ונכבד כמוהו, ויתנו לו עשרים שקל בתורת הלואה, אבל מהאובד לא נכחד, כי קצבה יקבל וחרפה שברה לבו…

ובעלי בתים עשירים באלצפן בן עזיאל, רבים הם בכרכמיש האובדים וגועים בביתם, וימים מספר לא יבוא לחם אל פיהם, וכותלי ביתם קברים המה לכל צרותיהם!..

הכן? זה דרך העם הזה, אשר עליו יתאוננו, זרים, גם אחיו בני עמו, כי משאת נפשו היא קבצנות, כי אוהב הוא רק לחיות על חשבון אחרים!..

ובשעת רחמים ורצון זאת, גלה רבי פגעיאל את אזן רבי אחירע על אדות רבי בן-ציון לאמר:

– יהי שם ה' מבֹרך! עשה עשינו ויכול יכלנו גם בלעדי נדבת עקביה! – לא ירחמהו עושהו! – אבל הידעת רבי אחירע, כי את רבי בן-ציון שכחנו? אוי ואבוי! לבי עליו דוי! מאז יצאהו בנו, ישא חרפת רעב! מה יתגאה בן אדם חוטא? אחרית רבי בן-ציון, שמה תאחזני! לולא הזכרתיך כעת. הלא אשמים היינו בנפשו!

– אל תדבר אולת רבי פגעיאל! ואיה רבי עיר בן אתונות חתנו? האם תבוא עליו שואת פתאום? או יבוא כמהלך רישו אם ינהל את חותנו וחותנתו בלחם לעת זקנה? לא לצדקה יחשב לנו הדבר, כי גם לעָוֶל נורא מאין כמוהו! מדוע לא יתמוך בימין חותנו אשר משלו עשה את כל החיל!?

– ואם חתנו הוא נבל, העל כן נפקד על איש כרבי בן-ציון עונו? חלילה לנו מעשות כדבר הזה!

– ואיה בתו?

– קושיא עצומה! הלא תבין כי ממנה נדחָה תושיה! החולדה אשר בביתה, תוכל לעשות יותר ממנה!

– גדל בנות ותנה אותן לאנשים! – נאנח רבי אחירע במנוד ראש – צלמו אבזה! אומרים אמור כי התורה תרומם את רוח האדם, תזקק את לבו, ותזכך את נפשו, ותזכה את ארחו; ואיש נבל, ובעל נפש מזֻהָמה לא ראיתי עוד! חי נפשי לא ראיתי! הלא בתורתו יתהלל כל היום, אנכי אזכר עוד יום חתונתו; אז לא היה עוד בעל כרס עבה, אז היה בחור עני מלחך פינכא, שריג עצמות יבשות, ורבי בן-ציון העמידהו על האבוס ויצא העגל הזה! רבי בן-ציון הביט אליו בשאט בנפש, ומה גם דינה העדינה, בעיניה היה כעשן!.. לולא היתה בתם בעלת מום, ברגל עץ, כי אז… הָ הָ הָ! והנבל הזה ישכח חסדי חותנו הנאמנים!

– חדל לך רבי אחירע, לא ממדבר הרים ² הבה ונעשה: נאסוף עוד חמשה ועשרים שקל, למען רבי בן-ציון ואז נשב על הסדר במנוחת לבב!

– הבה ונלכה אל חתנו הנבל, אפתח נא שפתי עמו, ויכנע לבבו הערל! מה תאמר רבי פגיעאל?

– לא, עצתך לא טובה היא! מי ומה אנחנו כי נעיר למוסר את אזניו? לו המשפט לשלחנו מביתו בתֻפים ובמחולות ³ ועוד נכאיב את לב רבי בן-ציון, וברכתנו לקללה תחשב לו; אולם, זאת נעשה, אנחנו נבוא אל ביתו, לבקש ממנו נדבה הגונה!..

– כמה נבקש מידו? חמשה שקלים?

– הגבה למעלה!

– עשרה?

– הגבה למעלה!

– עשרים?

– מדוע רק עשרים? חמשה ועשרים! החולה הוא?

– חמשה ועשרים שקל? – השתומם רבי אחירע – הלא יבחר לעקור מפיו חמש ועשרים שנַים, מתת חמשה ועשרים שקל! זכור רבי פגעיאל כי לא יתן!

– זה חפצי וישעי כי לא יתן! אם יראה לנו כי “דבר אחר” הוא, אז אפתח שפתי עמו, ושלמתי לו על יתר בנשך ותרבית כאשר אהב סלה!.. אז אקרא באזניו קריאה גדולה, אשר למשמע אזן יאחזהו השבץ!..

– וגם אנכי לא אחריש!

– טוב מאד! לכה ונלכה רבי אחירע!

– הנני הולך רבי פגעיאל, למען ידע!..

וילכו.

 

ד    🔗

היום הפסיק מעט רבי עיר בן אתונות ממשנתו, ויקצר בתפלתו, כי עבודתו ועבודת אלהיו, עבודתו קודמת! מאז הבקר ישב בחדר משכיתו, אשר דלתו תסב על צירה בלי הפגות, זה יוצא וזה בא, כי הכל צריכין למארי דחטי, למלוה ברבית, ימים אחדים לפני החג הגדול, הוא חג המצות!

בכרכמיש, כבכל קהלות ישראל בארצנו, יש הרבה בעלי בתים יורדים, החיים בצר ומצוק, חנונים, רוכלים תגרים, גם בעלי מלאכה, אשר יאכלו לחמם ברגזה, בדאגה ושממון; אשר לולא איש נותן בנשך כספו, כרבי עיר בן אתונות, או כרבי נחשון העקר, וכדומה להם, כי אז הלא, לא היה מעמד לכף רגלם, ויגועו מעצר רעה ויגון, אחרי כי אין בית מלוה לפניהם, או בית “גמלות חסדים” כאשר נקראו בפי אבותינו לפנים.

וקציני כרכמיש, האם לא ישקדו לטובת עדתם? רבי גוריון בהיות גבאי העדה, הלא ראה ראשית לו לפאר את בית הכנסת הגדול מבית ומחוץ, ולעשות ארון-קדש לכבוד ולתפארת, ואחרי כן בנה גדר אבנים גבוהַ מסביב לשדה הקברים, גם התאזר עז לבנות מקוה מים חדש, על פי חֻקי שמירת הבריאות, לולא התיצב רבי מררי בר פלוגתא דידיה לשטן לו, וינא מחשבתו הטובה, אבל בראותו את הנמלים, מדוע לא פקח עין גם על הפיל? – ישאלו נקיי הדעת – האל הגדול הגבור והנורא השוכן בשמי שמי קדם, והשוכן את דכא ושפל רוח, לא יבקש מיד בניו בעת צר להם לבנות לו היכלי תפארה! – וישני עפר יישנו שנתם במנוחה איש איש על משכבו, גם בלי גדר מסביב לבתיהם, קבריהם; – ובני ובנות כרכמיש, אשר לבם שלם עם אמונתם, לא יתנו דפי גם בבית המקוה הישן; ואלה אשר מכבר השכילו לנתק מוסרות, ולהקל מעליהם עֻלה, אשר מספר הם – ונער יכתבם – בכרכמיש, הם לא ימצאו חפץ בהמקוה, אם גם ייסדוהו בספירים, אם שעריו יהיו אבני אקדח, קירותיו זהב, ורצפתו בדלח.

האמנם, כלם חסרי לב הם? או כלם מתי שוא? או הקצור קצרה ידם? לא! יש בהם חכמים ונבונים, ויש ביניהם ישרים וברי לבב, גם ידם לא קצרה, אחרי כי קופת הטכסה מלאה היא! ולו גלו את חפצם – ליסד בית מלוה בכרכמיש – לפני שר הפלך, אשר ידו נטה על הנושכים הרעים, כי אז בנפש חפצה נתן להם הרשיון ליסד בית כזה, גם נתן להם תמיכה מקופת הטכסה עשרת אלפים שקל ויותר!..

ואם כן הוא, הדרא קושיא לדוכתא, מדוע לא ייסדו בית כזה לחלץ אביונים ממצוקותיהם?

אך לא רק הכרכמישים, כי זה דרך רב אדם כסל למו! הם ידאגו לכבוד אל הכבוד, לנשמות המתים, ולנפשות החולים; ולשלום החיים הבריאים בגופם ובנפשם, אשר לא יחסר להם מאומה בלתי אם לחמם לפיהם – לא דאגו מעודם! איש עִוֵר, פסח, גבן, או דק, בהחזירו על הפתחים יקדמו בלחם פניהם, בפרוטות, בקשיטות, באגורות, או גם בשקלים! ומוכי אלהים אלה יאכלו וישבעו ויותירו, ויקבצו גם כסף על יד; ואמללים בריאים ינועו כצל על פתחי הבתים, ובכל מקום בואם יביטו עליהם בשאט בנפש, וישיבו פניהם ריקם, ועוד ישמעו לפעמים מוסר כלימה:

– איך לא תבושו לבקש חסד? מדוע לא תאבו לשבוע מעמל כפיכם?

והאמללים ישמעו חרפתם ואינם משיבים! האמללים יבקשו עבודה ואין, וכה ינועו ויסובבו עיר, ויגועו בלא עת!..

הם יבנו בתי מחסה לזקנים אמללים, ובתי חפשית לחולים, ולא ישימו אל לבם כי לו דאגו לצעירים לימים, ולבריאים בגופם, כי אז לא מצאו חפץ בבתי מחסה לזקנים, ובבתי חפשית לחולים! וכגון זו – תספר ההגדה – שאל מלך הנדיבים, הירש, את אחד נדיבי ארצנו, בהתיצבו לפניו: “מה עשית לעמך?” – “אנכי” – ענה האיש – “בניתי בית חולים גדול לחולי עמי!” –

– ומה עשית לטובת אחיך הבריאים? – שאלהו הירש –

ומי ילמד את התבל הגדולה בינה?

אך אשובה אל בית רבי עיר בן אתונות, אשמעה נא מה בפי היהודי, אשר זעה קרה תרטיב את מצחו, ולבו חלל בקרבו, בעמדו לפניו בחדר משכיתו נדכה ושחוח.

– הנה באתי להוציא את עבוטי לכבוד יום טוב! – דבר האיש באנחה, בזכרו כי את הכסף לוה, לא למשא ומתן, כי אם לשבור רעבון משפחת ביתו – הנה שלשים וחמשה שקל!

– משגה עמך רבי קרוב! ענה רבי עיר אחרי אשר שלש פעמים מנה את הכסף, ויתבונן בהשטרות, בהניפו אותם מול נגה החלון – עוד שבעים קשיטות! כי הלא אחרת המועד בשבועים ימים!

– שבעים קשיטות! – ענה האיש, וידֹם רגעי מספר – לפי חשבוני אני מגיע שלשים וחמשה שקלים; אולם אם הנך נושה בי עוד שבעים קשיטות, אשיב לך נשיך זה, אחר החג איה"ש! תיכף אחרי החג בתודה!

– ובתודה תקבל אחר החג את היקרות!

– בי רבי עיר בן אתונות! אל תכלימני הפעם, ואל תפריע שלום ביתי! הלא ידעת כי האשה השניה, לא האשה הראשונה היא! היא תאכלני כעש! והצדק יהיה אתה, כי אנכי העבטתי את יקרותיה, אשר הביאה מבית אביה, למען בני אני! שבעים קשיטות לא שבעים שקל הן, אין אדם משים עצמו רשע בעד מספר קשיטות, האמינה רבי עיר על דברתי!

– אם אאמין לכל אנשי תבל, אז כל יושבי תבל לא יאמינו בי, כאשר לא אאמין לך! התבין רבי קרוב?

הנעלב נסוג אחור, כי אשה כבת שלשים, גבהת קומה, יפת תואר ויפת מראה, עטופה באדר משי קצר, באה החדרה ותשתחו, ועיניה היפות הלכו רכיל ויגלו סודה, כי צר ומצוק מצאוה, כי תתענה תחת יד המחסור…

– מה תאמרי גבירתי? – שאל רבי עיר בהתבוננו אל פני האשה הנחמדה הזאת, כאשר יתבונן חתול רעב, אל ספל חלב או חמאת בקר…

האשה פנתה כה וכה ותרא כי אין איש, ותוציא מחיקה אצעדה וצמיד, ועגילי אזן אשר יצא כברק נגהם.

– כמה גבירתי תדרשי?

– חמשים שקל! – ענתה האשה, ותמח זעת אפה אשר שטף ועבר ממרום מצחה הזך אל חוטמה ולחייה.

– חמשים שקל? – התפלא רבי עיר וינע ראש – אבני נפך וברקת אבדו מחיר ערכן בעת רעה זאת!

– אמנם אבדו! אבל הידעת אדוני? שמונה מאות מרק נתן אישי מחיר היקרות האלה, זה שנתים ימים בהיותו בליפציג על שוק הצמר!

הדלת נפתחה, ואיש זקן אשר אולתו החשיכה פניו, לבוש קרעים, ונעלים בלים ומטלאים, בא הביתה.

בשאט בנפש הביטה האשה על היצור האמלל והנבזה הזה, ותסוג אחור ותהפך אל החלון פניה.

– ומה חפצך אתה מפיבושת?

מפיבושת הוציא מתחת למדיו שלשה ספרים בלים מזקן, מכוסים אבק ויאמר:

– זה הוא מחזור סְלַבִיטה, מעבר יבוק, וספר רזיאל המלאך!

עיר בן אתונות, הביט פעם על הספרים ופעם על מפיבושת חליפות מבלי דעת פשר דבר; עד אשר פתח מפיבושת את פיו ויחנן קולו:

– הלוני שלשה שקלים! ולאלהי ישעי אקוה לגאול את הספרים האלה בר“ח אייר הבע”ל איה“ש; מבע”ב שלי מגיע לי הרבה יותר מעשרים שקלים, אך מה אעשה? כי מלמד בניהם, הוא האחרון תמיד!

– בי מפיבושת אל תלאני בשאלתך הבל!

– מה? – שאל מפיבושת ויט אזנו לשמוע מענה פי הנושך,

– לא אתן, לא אתן, הי אינני בעל הלואה! –ענה רבי עיר בקול רם, ויט פיו אל אזן האמלל.

– הלואה? כן הלואה רבי עיר בן אתונות, חלילה לי מבקש מתנה! הלא הבאתי את הספרים לתת לך עבוט!

– לא אתן לך מאומה בעבוטך! – הרים הנושך קולו.

– מה? – שאל מפיבושת, ויבט על נושך בעינים מפיקות תחנונים, ובפה פתוח.

רבי עיר קם ממקומו וישם שתי כפות ידיו על שכמו, ויוליכהו אל הדלת.

– האם לא תמלא שאלתי רבי עיר?

– לא! ענה הנושך ויניע ראש ימין ושמאל לאות “לא”!

– הבה שנים!

– לך לך בשם ה'! – ענה הנושך, וידחפהו לא ביד חזקה.

– שקל וחצי!

– גם קשיטה אל אתן! – ענה הנושך, וידחפהו מאחרי הדלת; והנה אשה זקנה, בעלת לחיים קמוטות, ועינים נגרות ואדומות באה החדרה, ותחת מטפחתה נשאה דבר מה.

– אל מי? הגידי!

הזקנה הוציאה מתחת מטפחתה מנורת כסף בעלת ששה קנים ותאמר: – אם תלוני חמשה עשר שקל, ונתתי לך רבית טובה!

מבוכה נוראה נראתה על פניו, בהתבוננו אל פני המנורה! המנורה הזאת לא מוזרה היתה לו, ויתפש רגע במחשבותיו, והנה רבי פגעיאל בן עכרן ורבי אחירע בן עינן בא החדרה.

– לכי לכי בשם ה'! – קרא אל הזקנה.

– אוי ואבוי! – ענתה הזקנה במנוד ראש – מנורת רבי בן-ציון איננה שוה חמשה עשר שקל?..

פני רבי עיר נהפכו למראה תכלת וארגמן, ולו נפתחה לפניו האדמה כי אז ירד חיים ברצונו, בחשבו כי דברי הזקנה הגיעו עד אזני רבי פגעיאל ורבי אחירע; ויבוא במבוכה נוראה ולא ידע נפשו; ובמבוכתו שם בחפזון ידו בארגז השלחן הפתוח לפניו, ויוצא שטר מדינה ויתן על ידם, מבלי דבר דבר.

ורבי פגעיאל ורבי אחירע הושיטו לו ימינם ויברכוהו, ויפנו ויצאו.

– הראית – קרא רבי פגעיאל – הוא נשא את פנינו! הלא אתה אמרת לדרוש ממנו עשרת שקלים, ואנכי… הלא תראה בעיניך הוא נתן שטר בן חמשה ועשרים שקל!..

– חידה בעיני! – ענה רבי אחירע וינע כתפו – איש כילי ונבל כמוהו יתן חמשה ועשרים שקל בתור נדבה? חידה הדבר! או אצבע אלהים היא!

לו שב רבי אחירע אל בית רבי עיר, כי אז מצא את החידה! רבי עיר הכיר משוגתו, כי נתן שטר בן חמשה ועשרים, תחת שטר בן שקל אחד, וכמעט שם עליו מעילו לרוץ אחריהם, ולהגיד להם כי משגה היה עמו; אבל רוח מבינתו ענהו כי לא תהי תפארתו על דרכו; וישב ויחרוק שן, ומרב כעסו אחזתו כמעט השבץ; וישלח את האשה היפה ריקם, ויתהלך הנה והנה כנמר פצוע, והמנורה, היא שתה נוספות על יגונו!..

 

ה    🔗

עפעפי שחר נבקעו, דלתות שערי מזרח נפתחו, והבקר בא! בקר לא עבות, בקר אביב נחמד ונעים; כל היצור ישיש יריע לקראתו, גם היהודי אשר קסם הטבע לא יצודד נפשו הנוגה; גם הוא יקדם פניו בתודה בלב מלא עז וחדוה, כי לו הוא הבקר הזה, בקר אחד בשנה! בקר נעים ורב חסד! מעברה הוא לו מחיי עמל ועצב, מחיי שפלות ועבדות אל חיי ענג ונחת, חיי שלום וחפש, אם כי לא לארך ימים; אולם לאובד וקשה יום, גם חיי שעה ינעמו מאד!

זכרונות יקרים ונעימים השאיר הבקר ההוא בקרב לבי מימי ילדותי! אשר ביום ענן וערפל, והיו לי שמש וירח וככבי אור אשר יגיהו חשכי!.. זכרונות יקרים ונעימים, השאיר בקר היום ההוא גם בלב עמי, עם עני ואביון! זכרונות ימי נעוריו לפני שלשת אלפים ומאתים שנה!.. זכרונותיו אלה ימתיקו לו מררות, ישעשעו נפשו, ימלא תקוה, יחליף כח, ובנפש שוקטה, צועה הוא ברב כחו הלאה הלאה!.. ומשא צרור צרותיו על שכמו לא יכבד!..

הבקר ההוא הוא בקר ערב פסח!

אך יצא השמש, ומעון רבי בן-ציון היה ככלה תעדה כליה: החלונות הזהירו כמראות מלטשים מול קרני השמש, ממעל להם נאחזו במוטות זהב, קלעי שש חטובות אטון ליאון, חבלי בוץ וארגמן אשר מלילות גדולות בקציהם, למזח תמיד יחגרו; ושוליהם מלאות את הרצפה הממורטה, אשר יריעות צמר יקרות בשלל צבע רקמתים פרושות עליה, השלחנות, הכסאות, הספות, המטות לבשו מחלצות, וכל פנה כלה אומרת כבוד, רק במקצוע חדר האכל בביאה, עומד שלחן קטן באבל, עליו אכלו בני הבית ארוחת הבקר בחפזון: חלק בקר, ועגת סלת; השלחן הזה, כמו ידע, כי עוד רגעי מספר, והשלך אל ירכתי המרתף ככלי אין חפץ בו; הארוחה כלתה, בעל הבית העלה את החמץ על המוקד, הילדים האורחים: בני בניו אשר באו אל ביתו לחג את החג, יחד את הוריהם; חמו ראו אור, ופתאום יעזבו את המוקד, וירוצו בשמחה ובצהלה, לקראת היהודי הקטן והרו, ואיש את רעהו ידחקו ויקראו:

– רבי מיכל מעילי!

– רבי מיכלי מכנסי!

– רבי מיכלי אפודתי! רבי מיכלי מיכלי!..

ומיכלי ילביש במהירות נפלאה את הילדים, ועיניו הקטנות נוצצו מרוב שמחה, כי מלאכתו עלתה יפה… רבי בן-ציון יתענג מאד על נכדיו, וגם דינה אם זקנה חורגת, תתענג מאד, ותאציל להם עתרת נשיקות; מיכלי הגיח כוס יי“ש של פסח אל פיו, מיכלי עוה פניו, ויעצם את עיניו, והילדים יצחקו; ומיכלי אחרי שוב רוחו אליו, יקבל כסף מלוא חפניו, ויברך את בעל הבית ואת בעלת הבית, כי יזכו להכין לצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם, “מלבושי החתונה” וברוך הסנדלר בא, ומטפחת מלאה סנדלים בידו, הילדים יתנפלו על המטפחה ויבזו דים, ואיש איש ינוס עם שללו, איש איש לעברו יתעה; וברוך אחרי שתה כוס יי”ש של פסח, וישנה וישלש, ופניו יהיו פני להבים, אז יפתח את פיו כמשפט ברוך הסנדלר… ויזעק חמס על רבי מררי בעל הטכסה, אשר ברשעתו עלה מחיר לטרא בשר עד שלשים וחמש קשיטות, וידבר סרה בסוחרי הקמח, וסוחרי דגים, אשר בשלהם אסרו המוצי“ם קמח חוץ ודגים מלוחים… ובחדר השני תלביש יוכבד החיטית את שפרה האשה הצעירה, ובעלת הבית בשמלתה החדשה, היתה ככלה בין רעותיה; חן שמים שפוך על פניה ועל כל יצורי גוה, והיא נראתה כבת לשפרה בה… ועיר בן אתונות עומד בפתח חדרו, ומביט פעם על אשתו הצולעת על ירכה, ופעם על דינה חותנתו, ובלבו התלקחה אש זרה… אבל יכבה כרגע בהגיש לו חותנו חליפת בגדים יקרים, כובע, וגביע כסף טהור, אשר הביא לו למנחה מטור מלכא, ובעברו את החדר יפגש את דינה היפה, ויזכר לה חסד נעוריה, וצחוק קל יעבור על שפתיו; ויקבל במאור פנים את קהת החזן, את יענקל הפסח שמש בית הכנסת, את שלף וחצר מות, שמש חברה קדישא את עזמות נושא את הילדים אל הנצח אשר יושיטו לו ימינם לשלום! וגם את אנדרינוס הוא אנדרי גוי העיר אשר בליל אתמול, נהפך לסוחר גדול, ורב אוצרות, בקנותו מיד בי”ד "חצי כרכמיש “: בתי אוצרות היי”ש ובתי בשול השכר אשר בעיר; ובכל זאת לא יתנאה בעשרו הרב, ובכבודו ובעצמו, הנהו עובר ברחובות קריה לקרוא את “בעלי הבתים לבי מסותא”. – לכלם נתן רבי בן-ציון מתנות וישלחם מעל פניו, והם יודו ויברכו וישבחו ויפארו…

היום חלף וליל הסדר בא! השלחן ערוך ברוב פאר והדר, בטעם אשה טובת טעם כדינה, רבי בן-ציון יושב על מטה כבודה ולימינו דינה היפה, אשר פניה הפיצו נגה יקר כסהר בחצי החדש, משמאלו חתנו עיר בן אתונות ושפרה בתו; ממולו שני בניו הגדולים ונשיהם, אשר נקראו אל שלחנו בימי החג; ואיזאק בן זקוניו אשר עליו היה למלא מקום ילד קטן לשאול ארבע קשיות, והוא מכבר ראה את התבל בהיותו זמן כביר בטור מלכא, וידבר רק אשכנזית, התאנף מאד ויעש נקמות בהאפיקומן, ורבי בן-ציון נגן בקול רם; לב רבי בן-ציון טוב היה עליו מאד!

הנה כי כן יברך גבר ירא ה'!

ועתה חלפי השנים הטובות! ספו תמו ואינם! גם זכרונותיהן מכבר נשכחו, ספו תמו מן בלהות!..

ענן חשך פרוש על מעון שלוה זה! הון רבי בן-ציון עשה לו כנפים! בניו מתאבקים בכל כחם את פגעי החיים, בתו שפרה תתענה תחת יד אכזר ונבל… בן זקוניו רחוק ממנו… ומחסור הבית גדול מאד, עוני וצרה! ערב פסח כערב יום הכפורים! היום רד, השמש שת עבים סתרו, צללי לילה כסו עיר ומלואה, במשכנות ישראל נשמע קול רנה וישועה, ואור גדול נשקף מבעד לחלונות אהלי יעקב; ובמעון רבי בן ציון נשמעה אנחה, אנחת רבי בן ציון השוכב כבול עץ על מטתו אשר הרופאים השיבוהו לתחיה; כי חלה ויאנש מאד, בהביא לו אחד ממשרתי רבי פגעיאל שטר בן חמשה ועשרים שקל בתור הלואה…

– העל כן הארכתי ימים על פני האדמה, למען אקבל קצבה? – קרא בשברון מתנים ולבו נהפך בקרבו מרוב יגון וחרפה, והשבץ אחזהו.

ודינה אשר פניה היו באוד מֻצל מאש, עמדה על יד השלחן לפני הנרות הדולקים במנורת נחשת קלל, ופניה לוטים בכפות ידיה, ותחנה דובבו שפתיה בבכי נורא; היא שפכה שיחה לפני אלהים, ותתפלל בעד שלום אישה, ובהסירה את כפות ידיה מעל פניה, ותבט אל מנורת הנחשת; זכרה כמעט את אשר שכחה, היא זכרה את מצבה איך ירדה פלאים, עד כי נתנה את מנורת הכסף בלחם עני, על ידי שכנתה הזקנה, אשר גלתה לפניה חרפתה, ותגש אל מטת אישה, בידים שלובות על חזהָ, ועיניה שטפו מאין הפוגות.

רבי בן ציון פקח את עיניו ויבט בפני אשתו, ויאמר בקול דק מאד:

– יום טוב היום?

– יום טוב אישי היקר! ליל הסדר! הנה הדלקתי נרות!

– הבי אשתי מעט מים, וחלוק לבן!

דינה עשתה כרגע את מצותו.

– אתפלל מעריב! – דבר רבי בן ציון לנפשו אחרי אשר לבש החלוק הלבן, וירחץ את כפיו ויתפלל בלחש. – אך תפלתו נטרפה בפיו.

– הבי אשתי יין, ואקדש ואברך "שהחיינו "!

דינה הגישה את השלחן על יד מטתו, ותמזוג לו כוס יין, ותגביה את הכר מראשותיו, ותתן את הכוס על ידו, אבל לא עצר עוד כח להחזיקו בידו, ותעמידהו על השלחן; ורבי בן ציון קדש בלחש, ובהגיעו לברכת “שהחיינו” נשא עיניו מרום ויפול אחור על הכר, והמלים “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!” נשמעו על שפתיו בלחש, ולא יסף עוד, כי רוחו שבה אל אלהים – – – – – – – – – – – – – – – – – –

---

שנים משמשי חברה קדישא יושבים על יד מטת המת ושומרים לראשו, דינה מודדת את החדר לארכו ולרחבו וסופקת כפיה, ויורדת בבכי, ושפרה בתה עומדת על יד המטה ותשא קינים והנה והי, ועיניה צבו מבכי, ועיר בן אתונות אישה, נשען על יד החלון, ויכיר עותתו בראותו מנורת הנחשת העומדת מראשותי חותנו המת; ויבן כי מנורת הכסף נִתְנָה בלחם, והוא ראה וידע בבוא הזקנה אל ביתו, ויתעלם…

מכונת הקטור בהמסלה “הדרומית המערבית” שרקה בכח גדול, בהובילה את מסע האורחים כרכמישה, ובין הנוסעים נראה איש צבא צעיר, במלתחה קטנה תחת זרועותיו, וברגלים ממהרות עבר את גשר הברזל הנטוי ממעל למסלת הברזל; ונפשו ירעה לו בראותו כי אנשי כרכמיש, מכבר חסלו סדור פסח כהלכתו, ותקותו לעשות את הפסח במועדו בחברת מחמדי נפשו, עלתה בתהו, ורוחו נפעמה מאד ולא ידע “מדוע”? וינס להרגיע את רוחו, כי עוד רגעים מספר ויחבק את מחמדיו בזרועותיו, אחרי תלאות דרכו הרחוקה, וירחב צעדיו, ויעבור בחשכה את הרחובות העקומות והצרות, עדי בואו אל בית רבי בן ציון, ובבואו המסדרונה, יצאה לקראתו דינה האבלה ותתבונן אליו בחשכה, ותאמר בקול רועד:

– מה לך פה איש החיל?

ואיש החיל לא ענה על שאלתה ויחבקנה בזרועותיו, ויפול על צוארה וישקנה ויבך, ויקרא: מה שלומך אמי?

– איזאק בני היקר! – צעקה דינה בקול איום, ותפול ארצה בלי נשמה.

– אוי לי כי נדמיתי! – צעקה שפרה, ותפול גם היא ארצה על יד מטת אביה המת, וחבלי לידה באו לה, כי היתה אז הרה בחדש החמישי…

ואיזאק בהעיפו עין מסביב הוציא אנחה ארוכה מגרונו ויפול על הכסא, פניו נהפכו למראה ירקון, עיניו סגרו וראשו נפל מאחוריו.

ורבי עיר בן אתונות, חזק היה מצור לבו אם לא שֻׁבּר אז לרסיסים! הוא ראה וידע; כי ידו עשתה כל אלה! והמנורה, המנורה היא הרחיבה פצעי לבו.

ביום א' של פסח, לוו הכרכמישים את רבי בן ציון לבית עולמו, וביום שביעי של פסח, לוו את דינה אשתו לבית עולמה! כל העיר היתה כמרקחה, איש איש השתומם על כבוד נפש רבי בן ציון: תחת קבל בנפש חפצה, את התמיכה אשר שלח לו רבי פגעיאל, הנה נשבר לבו בקרבו; וחבלי מות אפפוהו מרוב חרפה וצרה; ורבי עיר בן אתונות שמע דבת רבים; כי רבי פגעיאל ורבי אחירע נשאו עליו חרפה בתוך קהל ועדה, ולבו יכאב עליו מאד על מותם, ומה גם על החמשה ועשרים שקל אשר נתן בשגגה ליריביו אלה, ועל מאתים השקל אשר בלעה מחלת אשתו בימי החג, ועל השקל אשר עליו לתת יום יום להדוקטור יונק דם בבואו לדרוש שלום שפרה, אחרי כי סרה ממנה סכנת מות.

ואיזאק התפלל תפלת הקדיש בבית המדרש הגדול ויבך מרה, ועדת המתפללים ענו אחריו “אמן יהי שמיה רבא” בקול בכי ולבם נמוג בקרבם; ואחרי שבועים ימים עזב את כרכמיש, וישב ברוח נכאה ולב מלא יאוש את עיר תִּפלית אל מחנה הצבא, אשר עזב לזמן ירח ימים. בחסדי אדני שר האלף, למען יחדה בשמחה את פני אביו ואמו בכרכמיש.

 

תם.    🔗