לוגו
הוא סיפר לעצמו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

חצי שנה עבר למן היום ההוא, אשר בו באתהו השמועה; חצי שנה וארבעה ימים למן היום אשר בו קרה הדבר, טושטשה הנקודה הקטנה, בא השינוי… ימים של ששה ירחים, שעות של עשרים וחמישה שבועות חלפו, חלפו לתוך גלגלי החידה הקפואה-המסתובבת… והחידה עמדה-עמדה בכל חדר מסותר, בכל מערה בודדת, בכל מקום דומם… ואולם איש לא בא להיסתר במסתרים, להתייחד את עצמו, לבקש פתרונים… החידה טבעה בקומבינאציות לאין-ספורות, במהומה, בהמולה, בהוּ-הא… וכל דבר לא נשתנה… אף קוצו של יוד… הגלגלים הסתובבו…

ואף הוא לא נשתנה; אף הוא עמד בעינו; אף הוא היה מה שהוא; באפס מקום לו להיות אחר…

ואולם באחת מן השעות הרבות-רבות, הרבות והחולפות-חולפות, באחת השעות של אותה המרוצה המשונה-הרגילה, אשר בהגיגך בה ואבדו עשתונותיך בקרבך ונתבלבלו ורצו אף המה אתה – עמד הוא, האדם הבריא, בלב חדרו וסיפר דברים לעצמו.

ודומיה לא היתה בחדר. כי עלה עלה בו שאון-אופנים, המיית קריה, עסקי דברים, משא-ומתן…

ואולם איש מבלעדיו לא היה בחדר. ועיניו לא החליפו את צבען עקב מבטו של זר. ועין בן-אדם לא חיללה את הבעת פניו של אותה השעה…

כי כל אשר היו אומרים לאותם הפנים באותה השעה : צער, יגון-זכרונות, כאב נעכר, רחמים, תמרורים, התדבקות באסון-העולם, תמיהה, תגר על הנעשה, הכרת האבדון, יאוש שאין אחריו כלום, בלבול מן החידה הבלתי-נפתרת – היו הם יכולים לומר: לא אנו!

ואולם איש לא אמר להם דבר, לא בחן אותם, לא הסתכל בהם. הם כללו עריגה לתפוס איזה דבר שלא יתָּפס. הם כללו הכל יחד, הכל ועוד איזה דבר, אשר שם לא היה לו לעולם.

רק אותם המכתבים – ברוסית – היו מוטלים על השולחן – צרור גדול – והוא עמד בלב החדר – פליאה חיה – וסיפר לעצמו.

––––––––

הוא סיפר לעצמו:

– שמע-נא! אתה לא אהבת אותה. הלא יודע אתה זאת. אתה לא אהבת אותה. לא היה הכושר לזה.

אתה לא אהבת אותה, כי אשה היתה, ופסוקך פוסק: “האשה היא הביטוי השלם והגמור של החיים, סמל-החיים, ולא יפלא, איפוא, מה שהיא – היא”…

והיא גם היא, אמנם, היתה סמל-החיים, אך – דע לך – של החיים מן הצד שני: לא הגסים, האכזרים, הבהמיים, הכוזבים, הטיפשים, אלא התמימים, המקווים, המאמינים, הסובלים, המבקשים…

אשה היתה ויותר מאשה. ואתה לא נתת אימון ברגשיך אליה. אתה ידעת, כיצד אתה מהרהר על האשה… ועליה…

ועוד: אילו, למצער, האמנת בהרהוריך אלה, שבריאים הם, שפוריים הם, ששלמים הם… ואולם אתה ידעת, כי לך שוב אין תקנה, כי אתה אכול-חטא, אשר לא בך אשמתו ואתה תשאו, וכי אהבה פראית, טבעית, יונית – לא לך, לא לך היא…

ותו: בשעה שאבריה החדים רחפו לפני עיניך, בשעה ששפתיה הדקות נגעו במחשבותיך, בשעה ששחוקה הנבון פירפר בתוך-תוכך – הרעילו את דמיך תמונותיהן של אחרות, אחרות…

הרעילו את דמיך אותן התמונות, כי רעב אתה, אך חום לא שפכו לתוך לבך ונר לא העלו בו. כי מרחוק הביטו בך ואתה, בעצם, לא היית צריך להן…

לא היית צריך להן! כי באותו רגע גופא, אשר כולך, כולך נמַקות בו מכוסף, נגלה נגלו לפניך נכלי אותו המרמה, המַתעה, המשתמש בך לחפצו והשולח לשון מאחוריך; באותו רגע גופא קמו לפניך כל התהפוכות שבדבר, כל התעלולים שבדבר, כל אסון-ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר… כל האימה שבכל אופן, שבאופן זה או אחר… באותו רגע גופא המה המכיר שבך: לא הבוז לך, אומלל! לא החובה והקולר בצוארך, אתה שחייך אינם חיים! ברם, בכל אופן, חלכה, סחור-סחור, נזירא!

והיא… דקות היו שפתיה, דקות וסגורות; שתי שפתיה היו דקות. ולא היתה בהן אותה האִשיוּת, אותה האִמיוּת, שבשפתים תחתונות עגולות ומלאות, כענב-חמר, תחת שפתים עליונות, מוערכות, שדופות-חן…

ואתה לא רימית את עצמך. ידוע ידעת, כי יקרה-יקרה היא לך, כי טובה, רוב טובה, אתה דורש לה, כי קשורה נפשך בנפשה… אך צריך אתה לשתוק, לשתוק, לבלי לצעוד הלאה… כי אין דרך…

לא פיקפקת בדבר. לא נקל היה לך, הצמא לאושר ולאהבה, לאושר של אהבה, לפסוק לעצמך ולעולם: “אין אושר, אלא רק אמונה בו ורדיפה אחריו…” לא נקל היה, – לא קרבת, לא הלכת!

כן, אתה לא הונית לא את עצמך ולא אותה… ואולם אטו בדידך עסקינן הכא?

היא… היא… היא אהבה אותך!

כי היא, היא, שלא ידעה את עמך, את העם אשר מתוכו יצאה, היא, היא, אשר הקריבה הכל לעולם זר, זר – היא-היא היתה בת-עמך, בת-עמך!

היא – דע לך, גלוי-עינים! – היתה אחת הנפשות הטהורות, הקדושות, המעונות, המחפשות נשגבות בבנות עמך; שמיא וארעא נשקי בה אהדדי, שמיא וארעא…

בת-גמנזיה קטנה, בת-גמנזיה תמימה-ערומה, בת-גמנזיה הנושאת את נפשה הלאה מן הכתלים, בת-גמנזיה המשברת את צמאונה בספרי נפשה; בת-גמנזיה הכותבת מגילות-נשמתה ברחשי לבה, המוסרת את כל חומה, את כל קדושתה על הנייר הלבן ומסיימת בבקשה: לסלוח על פטפטנותה…

ולאחר כך – אחת הנפשות העמוקות, הנוטות לחשוב את צרכיהן ורגשותיהן ומאוייהן הטבעיים לירידה להן, לשקיעה; המוצאות איזה סיפוק רק בהתקדשות, בפרפור של אי-רצון, בהתקוממות נגד השובע, נגד הקהות; אחת הנפשות המחדשות בתוכן, המעלות מחדש את השאלות הישנות, הנצחיות, הגדולות…

מה מצאה בך? מה חיכתה ממך, הכבד, החולני? הידעה ידוע, כי אתה כבר עברת את כל המדורים, גם אלה שלא באת עד שעריהם? הידעה ידוע, כי אין אהבה לאיש אשר עצמותו אפס? הידעה יודע, כי במועקת מחשבתך יש אשר גם אותה ונִצרה השלכת בזדון אל קופת ההבל? הידעה ידוע, כי אתה באובדים, באובדים המוכרחים, ואין אובד מושיט ידו לרעהו? הידעה ידוע, כי לא נשאר לך אלא ההצטערות בצערך – צער כל היקום?

היא טעתה. בת-החיים היתה, – חיים, חיים היו גם בשרוך-נעליה – והחיים הלא טעות הנם. היא אהבה, אהבה אותך! היא שאפה אליך, אליך; היא רצתה להגביר את טהרתה במעינך, להתעלות על ידך, להתקדש בקדושתך. היא קראה אותך אליה, אליה…

אתה ישבת רחוק מאתה וקצרים ולא מצויים היו מכתביך אליה… ואולם מכתביה היא אליך… הזוכר אתה? הרואה אתה למי הכתב הזה? הרואה אתה את האותיות המעוקלות האלה, המלאות וידויי נפשה, חיפושיה וצעקותיה? המכיר אתה את סגנונה, סגנון נפש מורכבה ומתעמקת, נקרעת ובלתי קרועה? היש בך כוח לגעת בפצעים, בפצעים החיים האלה? היש בך די אונים לשקוע בהם שוב, לשקוע ולהעביר לפניך את כל שעבר עליה בעידנים השונים, בתקופות השונות, לפני הדברים ואחרי הדברים? הרואה אתה את זה הצוהל, את זה הבא בסערה, את זה המתחנן, את זה הצווח, את זה המייחל? היש בך אפשרות לקבור את מאור עיניך, למצער, בזה האחרון, האחרון?..

––––––––

"אוף! לסוף-הסופות! זה עלתה קיבלה (גלויה). והיא כבר בילבלה על אודותיו את ראש כל מכריו. מה אתו? מה אתו? נוּ, תודה רבה, רבה לו, הטוב, היקר! ואולם הטון של גלויתו, הטון… אד-סתיו בו… מה אתו? – מתפרצת השאלה מבלי משים. בכלל היא מבינה את מצב-רוחו, היא מבינה אותו, אבל זה לא הכל, זה מעט! היא אינה רוצה, שיהא הוא מרגיש וחושב ככה, שיהא הוא משקיף בעצבת כזו על התבל. ומצטערת היא מאד-מאד על אשר אין לאל ידה לשנות את זה… ‘ויודע אני את כל הנעשה בתבל השחורה’… ‘תבל שחורה’… כמה לא טוב הוא המבטא הזה, לא טוב! אֶח, רֵע יקר, לא טוב לו לשבת בעיר שהוא יושב בה. לעתים מצויות מאד היא חושבת על אודותיו. אינה אלא משתדלת לפתור את השאלה המענה: כיצד לעשות, שיחדלו האנשים שכמותו לעסוק בשרעפים ושעִפים קשים וילכו ישר אל החיים, ויתמזגו עם עיסתם, וישתדלו לגלגל את גלגליהם, ויהיו מוצאים בזה, למצער, איזו שביעת רצון?..

– – – –

"… היקר! החביב! בואה אלינו, אל העיר הזאת, בהקדם האפשרי, במהירות האפשרית! אה? מפני מה אינך רוצה? האמן לי, לא לך הפוזיציה שאתה עומד עליה! הוֹ, כמה דברים חשובים יש לי להגיד לך, בנימין! אבל מתחילה הריני משתוקקת, כי תשמיעני את קולך לוּ פעם כראוי. כתוב, איפוא, בהקדם, בהקדם, ולא מלים אחדות, אלא הרבה יותר! ממתינה אני ל… – נוּ, כיצד להגיד את זאת? – למעין-התגלות-הנפש! רוצה אני לדעת את הנימוקים: מפני מה אי-אמונה כזו? מפני מה אַפּאַטיה כזו? הלא מכאוב הוא, מכאוב גדול, שיהיו אנשים שכמותו חיים ככה! הלא, סוף-סוף, אפשר למצוא בחיים את ההגון והנעלה! אֶח, הצער! מדוע אין מלה בלשוני? לגמרי איני יודעת איך להגיד מפורש את זה שברצוני… אסור ואסור לך לחיות ככה! כך נדמה לי, ואולי טועה אני? יוכל היות. לא!

– – – –

"…כותב אתה בגלויתך: ‘כל דמיונות-קסם, כמדומני, אָין. הכל ברור. פלוני מר עתיד וגומר – אין דבר’. ברור לך? ולי הן לא ברור, לא ברור. איני יודעת את ‘הפלוני מר עתיד’, איני יודעת מה יביא לי יום מחר ושקועה אני בדמיונות-קסם, כי ימים בהירים יהיו בארץ ושגם את השחר אראה בהדרו. אך כל דבר מסוים לא תדע נפשי. הגידה, איפוא, גם לי, יקירי, מה ברור לך? איך אתה מתאר לך את עתידך? מדוע ‘אין דבר’? יקירי, מאד-מאד עזה תשוקתי לראותך פנים – אחי, בואה אלינו. לא הכל ‘אין דבר’, לא הכל ‘הבל-הבלים’. בואה. יהיה לך מקום. מה עזה תשוקתי שתתחיל לאהוב את החיים. הוי, לא אוכל לבאר לך את זאת…

– – – –

"…ואף על פי כן, אף שקצר האופק בשביל טיסתי והנפש כואבת, הנה החיים נהדרים, מלאים תוכן, ואני רוצה להילחם בתוך ההמון ולהתענג למראה הלוחמים. הפחד והפּסימיזם עזבוני כבר לגמרי, לגמרי. נמשכת אני הלאה מזה, חולמה אני לא על סירת דייגים קטנה, כי אם על תרני אניות גדולות!.. ועד ראש השנה, בכל זאת, אשאר פה. אנכי, רעי הטוב שלי, אנכי מאמינה בקרבת הגל התשיעי, ומפני חזיזי הקולות ורעמי הרעמים לא אפחדה עוד. אף לא תיחת נפשי מפני הקרבנות, מוּקאי הגלים…

“…חיי פה? קוראים אנו, עובדים את עבודתנו, מתעניינים בהמאורעות וקצת מגלגלים גם אנו את גלגלי ההיסטוריה… יקירי, חביבי, קרובי ושארי! ענני! כתוב יותר על אודותיך. אני אבינך, אני אתאמץ בכל כוחותי להבינך. לעתים מצויות מאד הריני מעלה בזכרוני את הימים שבהם הייתי בקרבתך, טרם עזבי את הגמנזיה. מה צר, שכל-כך מיעטתי אז לדבר אתך! לעתים מצויות מאד אני חושבת, שאילו היית פה עתה, הייתי יכולה להירגע אצלך ברגעי חיי היותר קשים, הייתי מספרת לך הכל, הכל, ואתה לא היית לועג לי, אתה היית מבין והיית חושב עלי את מחשבותיך, כמו שאתה לבדך יכול לחשוב (מחוק הרבה). מה רבה העת מאז נפרדנו, מאז לא ראיתיך! כמה נשתנה הכל מאז! נערה קטנה הייתי אז. טובים, טובים מאד היו חיי אז, וחייך אתה רעים, ובושתי לפניך מפני זה… עכשיו… (מחוק הרבה), יקירי, כתוב בהחלט: הרוצה אתה לבוא הלום, אם לא? הלא צריכים אנו, סוף-סוף, להתראות! הלא אי-אפשר שלא נתראה עוד! אי-אפשר! אי-אפשר! נוּ, אמור: כן! וכתוב הרבה, כתוב על אודות עצמך. והתבל טובה. צריך רק לחדשה, לבנותה מחדש – והכל יהיה טוב. גם אנחנו נהיה לטובים, בזרוח השחר עלינו, השחר המתעורר”…

– – – –

…הא?..

קרוא תקרא את המכתב?..

“השחר המתעורר”…

השחר העיר…

ובאו אותם הימים…

ותהי יד השגעון בך להומך…

וימים רבים שכבת בלי נוע…

ופעם ראית ברשימה גם את שם העיר ההיא…

אז ישבת וכתבת לה…

אך כבר לא היה עונה…

––––––––

שמע-נא! לא בדידך עסקינן הכא. אפילה בנפשך מני אז – ומה לך בקרן אור?..

ראה, מות לא מַתּ: לא יכולת. ואולם המוות הלא יחטפך כחתף. אל תצווה אל ביתך, כי אין לך בית, אך למות היֶה נכון בכל רגע, בכל רגע…

אדם כי למות לא יוכל, ונלחום נלחם עם החיים ולא יוכל להם, ונשאר בחיים על כרחו, על אפו ועל חמתו – ובא המוות כשואה… אה?

אל תאשם את נפשך. אולי גם את המוות יראת, כי לא הלכת שמה. ואולם הלא לא בשביל זה לא הלכת שמה…

הן יודע אתה, כי ימיך קצוצים, ספורים, ובבית-חולים, וממחלה שטותית…

הן יודע אתה, כי לא רחוקה הכוס שתעבור עליך, וגם אותך לא יזכרו החיים אחריך… וגם אותם החיים לא יזָכרו אחריהם…

הן כולך רועד, רועד; הן אין מתום בבשרך; הן עצבים עצביך.

ואתה אמרת… אך לא בך הכתוב מדבר!

היא… היא ציפתה לך… להיותך על ימינה… ואתה – הן לא היית עוזבה… אכן… לא היית מצילה: אין בך כוח להציל… אין בכולכם כוח להציל את אחיותיכם… אך ברוֹח הן לא היית בורח… עמדה היית נופל…

אך אתה לא היית עמה, והיא יצאה ברוב תקוה, בראש מכוסה טל שחר, טל שחר – והגיגה היה בך…

אלוהי הדרור קרא לחג…

וכשהונף הגרזן על ראשה, על רצונה, על שאיפותיה, על תקוותיה, על הכל, ועתידה נעשה ברור; וכשנפתחו עיניה-זועה לבלי היפתח שוב לעולם – היה שמך בהן!

ובבוא אליך השמועה –

דברים כאלה מחוללים שינויים גדולים. דברים כאלה מביאים מהפכות, מהפכות כבירות, בנפשות בני-אדם. דברים כאלה מקדירים את השמש, מחשיכים ומאפסים את פני החיים… אך דברים כאלה נותנים גם ליעף כוח.

אצלך – “אין דבר”. מרטת את שערות ראשך, געית בבכיה, רצת שולל – אין לך מה לעשות, אין לך לאן ללכת, אין לך גם שאגה…

שאגה היתה לה. שאגה ורצון. אי-אפשר היה לו להתקיים, לצאת אל הפועל – אך הוא נתבטל. פתאום. נשמתה-רצונה נתמזמזה ברצון אין סוף. נשמתה פורחת לה כצפור. כוללת את הכל, משתתפת בצער הכל. כוללת גם אותך, אותך…

ואולם שמע-נא! היא איננה כבר… איננה… איננה. נהרגה… ואתה עומד פה… עומד… עומד… עומד?