לוגו
מִפּנְקָס (לרגל הכניסה)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בעצם היום הזה בא הוא אלי, ישר, בלי עיקול-דרכים ומשעולי-מחבוא, ופתח ואמר בקול רם:

– ובכן אחא, למרות הכל עדיין חיים אנו! במצור ובדוחק, בדאגה וברעדה ליום מחרת, אבל חיים! והרי זה העיקר.

… במה זכינו? הא? מה זכותנו אנו לחיות בשעה שכל כך הרבה נהרגו, מתו, בתחלואים, בעוני, במצוק? מה זכותנו לשאוף רוח, ואולי מחר-מחרתים גם לרווחה, במחיר הרבה דמי-אדם, עינויי-אנוש, אסירי עוני וברזל? מה זכותנו לעמוד כמעט הכן, קוממיות, על גלי פגרים וציבורי נפוחי-כפן? – אין יודע, אין יודע, אין יודע! ואולם, איך שיהיה, ואנו חיים, אנו, המאושרים, המיוחסים, חיים. האם לא כן, אחא?

והרי כבר היו ימים בחדשים האחרונים שחשבנו, כי אין אנו חיים, כי כבר טולטלה נפשנו דוּמה; כבר היו רגעים בימים האלה, שהחיים נראו לנו רעים מן המוות, ואם גם חפצנו, בכל זאת, לחיות, חפצנו מאד, כדרך החולים המסוכנים מאד, לא האמַנו באפשרות-הדבר…

מי-זדונים הגיעו עד הנפש – התינצל?

חרב חדה מונחת על הצואר, על הצואר ממשׁ – הימָָלט?

יורדי בור – היראו חיים?

ואולם הנה אנו חיים, אחא; כן, חיים! יצאנו מבורנו, מקברנו – ועוד לא אבדה התקוה!

––––––

אחרי שתית מעט מים קרים הוסיף:

– ככה. אנו חיים, מאושרים – וכל החובות הגדולים והנוראים של החיים, ביחיד ובציבור, הנן, אפוא מעתה עלינו.

… החיים – חובה; ובמילוּיה – האושר. האושר מצדו מטיל חובות.

“במתים חפשי”. השוכב ונרקב בבוֹר פטור מן המצוות. אבל מיד לצאתו משם, מיד לשובו מאדמתו, חייב הוא לגלות את כוחותיו האנושיים, אם יש לו כאלה.

… אם יש לו! ואם אין– אם אין, אז אין כלל מה לדבר. עני מכוחות-יצירה חשוב כמת, בין בבור, בין על הגג, בין במרתף, בין בהיכל.

––––––

ובקול חותך המשיך:

יש או אין… יש כוחות-יצירה פנימיים, עצמיים, או אין – זוהי, באמת, השאלה העיקרית. בור או גג, מרתף או היכל – זוהי גם כן שאלה חשובה במאד מאד. אבל, על כל פנים, ממדרגה שניה. ממדרגה ראשונה, עיקרית שבעיקרית – מאז, תמיד, וגם עכשיו, ואולי ביחוד עכשיו – היא שאלת הכוח העצמי שלנו.

כי נגיע בעצמנו. הכוח החיצוני הקודם, העיוור, חסר המטרה והתכלית, חסר כשרון הסידור והאירגון, חסר השאיפות האירופיות-האנושיות הגבוהות, הכוח הזה יש שריצץ אותנו, הרע לנו, שלח עלינו יסורים קשים, הביא עלינו מלאכי-חבלה בדמות פקידי-קוּרבַּטש רודפי-שלמונים וגוזלי פרוטת העני האחרונה, ואולי גם ביקש להשמידנו (“אולי”… יושבי בור אינם יודעים הכל!). כל זה אמת. אבל האם אפשר לומר, שהוא, הכוח הלז, עיכב בעיקר בעד התפתחותנו בכל אותם הימים כתיקונם, שבאנו אתו במגע? מסופקני. מה ששייך לשנים האחרונות, שנות-המלחמה – מה יש לדבר על דיכוי בשנים, שכולו כיום-דיכוי אחד ארוך דומות, שכל החיים בהן אינם אלא דיכוי אחד ארוך? ואף גם בזה –– שמע ואומר לך: הכוח ההוא דיכאנו… ודאי… ביחוד בשנה האחרונה… אבל הנה דוקא מבעל-בריתו של אותו הכוח אנו למדים, אנו יכולים ללמוד, שכוח עצמי אמיתי לעולם אינו נדכא ואינו נעכב על-ידי החוץ.

––––––

כאן בא מאמר המוסגר:

– בכלל, אם אתה רוצה, אגיד לך, אחא, בדרך אגב, שבבית-ספרו של אותו בעל-ברית, שעכשיו נתרחק, אפשר וצריך ללמוד הרבה בנוגע לאיך חיים ומה הן חובות-החיים על האדם בעולם. כיצד אומר שם ר' בנימין? “עבודה מפרכת…פשטות-המחשבה ויגיעת-המחשבה”… יושר… יחס ישר לכל דבר… שכחתי את לשונו ממש, אלא שבלחישה אגלה לך, כי מפקפק אני מאד בכשרוננו להיות תלמידים הגונים בבי"ס קשה שכזה. הן בכדי להיות תלמידים הגונים בבית-ספר דיסציפלינארי לגבורה אמיתית דרושה גבורה מוסרית וכוחות נפשיים מיוחדים, ולמידה זו, מידת הגבורה – מי יודע, אם אנו מסוגלים כבר. לנו, כמו שהננו, הבלתי-גיבורים, קל ודאי ומתאים יותר, כמדומה, לחיות תחת חסותו של זה שלנו עכשיו, שנכנס.

– אחרי רגעי-מבוכה רבים חזר לענין:

– יודע אתה, אחא? עכשיו, עם התרחקות הכוח החיצוני הקודם וכניסת הכוח החדש, הכוח מסוג אחר לגמרי, הכוח הנאור, רב-העלילה ורב-התבונה, שכל סוף כיבושיו במחשבה אצלו תחילה, הכוח המכוּון לתועלת ציבליזאטורית עצמית-עולמית בכל – דוקא עכשיו אנו מתנסים בנסיון גדול.

ברעדה נגילה לקראת הכוח הברוך הזה, ברעדה. כי הוא, הברוך והנאור, הפועל והיוצר, כשהוא לעצמו, מעמיד באיזו מידה את מיטב-שאיפותינו בנסיון.

ומובן, שלא על אמוּן כתוב זה מדבר. הרי אפילו הכוח הישן אין לו כל סיבה להתאונן על איזה אי-אמון מצדנו. ועל אחת כמה וכמה… הוי, היש מה לדבר בזה?

הנסיון הקשה הוא לא במובן המדיני, כי אם בצד אחר לגמרי, ובכדי לעמוד בו, בנסיון זה, עלינו באמת לחפש ולהוציא כל ניצוצות-כוחנו – אם ישנם – לאמצם עד כמה שאפשר. רק אז לא תטושטש, חס וחלילה, שאיפת השאיפות של תנועת-תחייתנו.

––––––

הוא נאלץ להפסיק רגע, ואחר ניסה ל“באר את דבריו”:

– הכוח הקודם היה רק חיצוני, ואף לחיצוניותו לא היה ברק. שוט – ותו לא. אפילו לא קסמי שפה, אפילו לא צל של ספר אחד. נאמנים, – כן, יפה למצבנו האֵמוּן בלי כל טענות ומענות! – אבל יראת-כבוד ויראת-רוממות – סמי מכאן התבטל לא נתבטלנו מפניו, אף במקצת, אף כחוט-השערה, דעתנו עליו היתה ברורה. כי את בני-עמו מאַנאטוֹליה האהודים, התמימים והטובים, לא הכרנו כלל, לא ראינום מעולם (אותם, המעונים והמדוכאים, בכל ישרם וטוב-הליכותיהם ראינו רק עכשיו, בעת הנסיגה). ואת פקידיו-מושליו, בני השדרה העליונה, את עשרות ומאות העצלים והרמאים כבר הכרנו יותר מדי. ועל כן, גם אלמלא הוסרה ידו מעלינו, מאיזה טעם שהוא, כי אז, גם אז, עד כמה שכוחנו המעט אתנו לשאוף ולסדר לנו חיים כפי צרכינו, היינו הולכים לנו לעתיד בדרכנו ולא היינו משגיחים בו. להבליג – לא היה על מה.

… עכשיו, עם כניסת הכוח של עכשיו – הדברים אחרים הם במקצת. הכוח הכובש החדש הגדול הזה הוא לא רק חיצוני: הוא מלא פנימיות, תוֹכיוּת גם כשהוא לעצמו וגם לגבי אחרים. הכוח הזה – בצורתו האצילית – דרכו, אמנם, לתת מנוחה רוחנית גמורה לכל משועבדיו, לקרוא: “ילך כל איש וכל עם בשם אלוהיו ובשם דעותיו”; הוא את הנפש אינו מבקש. אבל דוקא ממנו – ביחוד בהתגלות השפעתו החילונית – אפשר שנשקפה סכנה לא מעטה לשאיפת-השאיפות של נפשות מיטב בני אומתנו.

ושוב: אל תחשוב, שבאמרי “השפעה חילונית” אתכוון לאותה הסכנה הנשקפה לנפשות הרבה מיהודינו מצד אותה הפרוטה המצויה, ברוך השם, בכיסו של הדוד החדש: פתיחת בתי-מרזח ועוד בתים וכו' (עמך ישראל, כידוע, צריכין פרנסה ויהודינו הרי יהודים הם, בעוונותינו הרבים והאמיתיים, ונכונים תניד לעוט אל השלל!). ודאי, הצד הזה אינו נעים ביותר, אבל מה יש לדבר על זה? אין אני ואתה מטיפי מוסר ולא זה נוגע לנו בעיקר. נשאל את האקונומיסטים והמטריאליסטים ההיסטוריים ויגידו לנו, שבני האדם – לאו דוקא יהודים – רדפו ורודפים תמיד אחר הרווחים הקלים…האסון הוא, שאצלנו נמצאים תמיד יותר מדי מסוגלים למצוא את הרווחים הקלים – ובכל האמצעים…

לא! בדברנו על הנסיון, שעלינו לעמוד בו, איני מתכוון כלל ליהודים בכלל, ליהודים סתם, כי אם דוקא לנו, אך ורק לנו, ציוֹני-הישוב, המעטים לפי שעה, השואפים בעיקר למהפכת חיים אצל המוני עמנו בכל מקום שהם, השואפים להניח יסודות חדשים תחת בנין אומתנו.

לנו, חלוצי העם, אין כל סכנה וכל צל-סכנה, כמובן, מצד השילינג של דודנו החדש; לנו אין גם פחד מפני כל האינסטינקטים השליליים הכרוכים בליטראות של זהב שטרלינג – אנו הרי בארץ-ישראל אנו, בארצם של עמוס וירמיה וחסידים ראשונים! – לנו, אבלי-ציון, העניים והאביונים, קשה בכלל עשירותו המופלגה של אותו כוח גדול, עשירותו ה“צרופה”, כמעט הרוחנית, המופשטה, המטפיזית, אם אתה רוצה, באשר יסודה אינו באיכרות ורוּחה אינו רוח היצירה הטבעית, השוקטה, הצנועה, המסתפקת במה שנחוץ לחיים באמת, קיצור, אינו רוח האיכרות, ואנו בשאיפת התחיה שלנו, הרי רק לרוח איכרי אמיתי אנו צריכים, רק לזה הרוח הטהור, שרק אפס קצהו נראה בתוכנו ושבכוחו לחדש את כל עבודותינו, גם אלו שאינן חקלאות בפועל ממש.

לא רק “תרבות” קהירה ואלכסנדריה של מצרים צריכה להפחיד אותנו בצפייתנו לעתידו של עמנו כאן, כי אם גם תרבות מנצ’סטר וה“סיטי” בכבודה ובעצמה אינה אצלנו, בעולמנו הקטן, המתחיל וצריך להיבנות על יסוד איתן, מן הדברים שבחיוב. כי כוח מתנגד גדול בה לשאיפת-שאיפתנו התמה: להיות בזמן מן הזמנים עובדי אדמה, פשוטו כמשמעו. אמנם, הבריטי הגדול, יוצר-המדינה ההיסטורי, פעל את כל אלה – ואנו הרי מודים וכורעים לאומה ענקית זו, אומת החופשׁ האישׁי והמדיני, אמם שׁל לוֹק ויוּם, מיל ודַרווין! – אבל תולעת-יעקב שלנו לא תתנער משפלותה ועבדותה ההיסטורית אלא דוקא על-ידי התאמצות איכרית מחדש – למרות האופי, למרות המסורה, למרות העירוניוּת המחלחלת בדם, למרות “חוקי-הברזל” של ההתפתחות האקונומית, למרות הכל. וכל מה שאינו בעד זה הוא נגד זה. כי אם זה העם היוצא ממצרים – עמנו – יוסיף לעבוד לאלוה-העושר, ובעבודה זו יוסיף לשכוח הכל ולהתבטל מכל וכל; אם גם הלאה יוסיף להיות אך קיסם דק וקלושׁ במקדשׁ-מֶרקוּר – אז לא כדאי ולא כדאי.

כי על כן אמרתי: הפוליטיקה – ערכה בשבילנו גם עכשיו מסוג שני ושלישי. הכל באמת, כל עתידנו, תלוי בכוחנו הפנימי, בערך-כוחנו, בכובד-שאיפתנו לתחיה אמיתית ולחיים על יסוד חדש. מה פוליטיקה? בכוונה ודאי שלא יפריעו בעדנו מעשות מה שנחוץ לנו, מעשות מה שביכלתנו. אבל השאלה היא: מהי יכלתנו ולאן יהיו פניה מועדות. השאלה היא, אם נמצא און בנפשנו לומר: אינהו, הענקים, בדידהו, ואנן, הננסים, בדידן; אינהו בביזנס גרנדיוזי, ואנן – בסדר-זרעים.

––––––

כאן באה שתיקה ארוכה. כשהתעורר, חזר וצהל:

–ובינתים – מבירא עמיקתא לאיגרא רמא!

… אמנם, איגרא רמא, לפי שעה, כאמור – לאו דוקא. אבל מבירא עמיקתא – שייך לומר: מבירא עמיקתא! שלוש שנים לא קיבלנו מכתב מאת הכי-יקרים לנו, שלוש שנים לא קראנו שורה ממה שהם כותבים, מדפיסים, לא ידענו, איך הם חיים… בפרטיות, בפרטיות, התבין?

ומלבד זאת, אמור מה שתאמר – באמת, איגרא רמא, איגרא רמא. אמור מה שתאמר: אופקים! “פלשתינה והארצות הסמוכות”… אופקים!

מה יש לדבר? לעם-ישראל, להמוני-ישראל, דרושה ארץ, טריטוריה בלע“ז! לא לבורז’ואזיה הגדולה או הקטנה שלנו שבמערב ואפילו במזרח. זו כבר תסתדר, זו גם הסתדרה כבר באיזה אופן שהוא. אבל המוני-ישראל, פועלי-ישראל, בעלי-המלאכה שלו, כל אותן החברות של “פועלי-צדק” ו”יגיע-כפים“, כל אותם הנכונים להביא בגופם – לא בנפשם – את חצי-הפֶּני לתוך ביתם, בכדי לפרנס בניהם ובנותיהם או אחיהם ואחיותיהם הקטנים – לכל אלה דרושה ארץ ו”פלשתינה והארצות הסמוכות" באות בחשבון – אוי, כמה הן באות בחשבון… תודה ושבח לאלוה-העולם!

––––––

אבל פתאום נחרש מצח הדובר בי קמטים-קמטים, והוא גנח:

–איגרא רמא, איגרא רמא – ובכל זאת?…


פתח-תקוה, ד' כסלו תרע“ח. [”הארץ והעבודה", חוברת א(ב); החתימה: בר-יוחאי]