לוגו
בתי-הספר העבריים והממשלה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

על-ידי ההנהלה הציוֹנית והועד הלאוּמי נבחרה ועדה משוּתפת מיוּחדת לעניני החינוּך (הלא היא הועדה המכוּנה בּשם “ועדת העשׂרים”), אשר עליה ליַשב את כּל סדרי החינוּך העברי בּארץ. אחת העבוֹדוֹת החשוּבוֹת של הועדה יהיה בּלי-ספק המשך המלחמה אשר "קוּפּה של היסטוֹריה " תלוּיה לה מאחוֹרי גבּה – הנפתוּלים עם הממשלה הארצישׂראלית על השתתפוּת בּמידה מרוּבּה יוֹתר בּתקציב החינוּך העברי. עתה השתתפוּתה היא מצערה עד כּדי גיחוּך ממש. ממאה אלף לירה בּערך של התקציב החינוּכי של הממשלה מקבּלים היהוּדים שלוֹשת אלפים וּמשהוּ – זהוּ כּזית לעוּמת התקציב החינוּכי שלנוּ המגיע לסך 150 אלף לשנה.

עד כּמה יש בּענין זה לא רק מן הפּרינציפּ והיוֹשר המוּפשט אלא דוקא מן ההכרח הממשי למעשׂה, נראה בּעליל בּהעלוֹתנוּ על הדעת כּי רק חמישים אחוּז מילדי ישׂראל בּארץ-ישׂראל מקבּלים עכשיו את חינוּכם. והמחצית השניה – אחוּז גבוֹה מאד! – אוֹ הוֹלכים בּטל ללא תוֹרה וּללא חינוּך, מתגוֹללים בּחוּצוֹת ללא פּיקוּח, אוֹ קוֹנים להם תוֹרה בּבתי-ספר העוֹמדים אם כּה ואם כּה מעֵבר לתחוּם החינוּך הלאוּמי העברי, לפעמים גם מצינוֹרוֹת של אוֹיבים בּגלוּי. זאת אוֹמרת, שמחצית יחדי ישׂראל נקרעים בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת מעל עם ישׂראל. מספּר שנים תעבוֹרנה והילדים יהיוּ לנערים ואז, אוֹ יעמדוּ כּנכרים לכל המתהווה בּארצנוּ אוֹ כּאוֹיבים לוֹ – מכּל מקוֹם ליוֹרשי הדוֹר שבּא לכאן לא יהיוּ, אלא אוּלי שוּב רק על-ידי פּרוֹצס של שבירת הגוּף והנפש, כּאשר בּאוּ המתבּוֹללים שלנוּ אל המפעל הארצישׂראלי. על-כּל-פּנים: מה שנדרש לנוּ לשם המשך המפעל – דוֹר בּריא ושלם, דוֹר היוֹדע את המוּטל עליו, דוֹר מאמין בּיעוּדיו, דוֹר כּזה לא יצא מחמישים אחוּז של ילדי ישׂראל אלה. ואם לא ארץ-ישׂראל תתן – מי יתן?

עד כּה סירבה הממשלה הארצישׂראלית לתת אוֹזן קשבת וּלהתחשב עם דרישוֹת היהוּדים ונימוּקיה עמה (כּך, לפּחוֹת, היה בּמוֹשב האחרוֹן של ועדת המנדטים בּחבר-הלאוּמים) – כּי הערבים זקוּקים יוֹתר, בּאשר שיעוּר-הקוֹמה התרבּוּתי של היהוּדים גבוֹה יוֹתר והם דוֹאגים לבתי-ספריהם בּעצמם. נימוּק זה היה צוֹדק, אילוּ היתה דרישתם של היהוּדים, שהממשלה תרבּה את תמיכתה ליהוּדים על חשבּוֹן הערבים. אך היהוּדים לא דרשוּ כּזאת מעוֹלם. בּכלל, צריך לוֹמר פּעם, שכּל ההנחוֹת והסבָרוֹת והנימוּקים של היחס האחוּזי בּין אוּכלוֹסי היהוּדים והערבים אין להם שוּם שייכוּת לעניני חינוּך. בּחלוּקת התקציב החינוּכי רשאית הממשלה לבלתי התחשב בּסך המסים שמכניס חלק זה אוֹ אחר לאוֹצר הממשלה. אמַת-המידה בּענין זה יכוֹלה וּצריכה להיוֹת רק רמת-הצרכים של חלקים שוֹנים בּקרב אוּכלוֹסי הארץ. טעוּתה של הממשלה היא בּנימוּקיה היא, בּהבדלה המלאכוּתית שהיא מבדילה את החינוּך מכּל תסבּוֹכת החיים הסוֹציאליים והכּלכּליים של שני העמים היוֹשבים בּארץ.

אמנם, נכוֹן הדבר: היהוּדים, על-פּי המסוֹרת רבּת-הדוֹרוֹת, שוֹקדים הרבּה על חינוּך ילדיהם וּמוּכנים להוֹציא על כּך את הפּרוּטוֹת האחרוֹנוֹת. הפּוֹעַל-יוֹצא מזה הוּא ששיעוּר-קומתם התרבּוּתי של היהוּדים וכן בּתי-ספריהם נעלים הם על אלה של הערבים, אך היהוּדים עוֹשׂים זאת מתוֹך מאמצים שאין להם שיעוּר, הם כּוֹרתים פּרוּסת לחם מפּיהם, הם מַדירים עצמם לשם החינוּך מהנאה מהרבּה דברים שהם ממשיים בּחיי אוּמה לא פּחוֹת, משאר הענינים. הפּוֹעל-יוֹצא הוּא שהיהוּדים יש להם בּתי-ספר טוֹבים יוֹתר, אך הם מידלדלים בּמקצוֹעוֹת אחרים. ואם נציג זה לעוּמת זה את מצב היהוּדים והערבים – לא רק בּמקצוֹע החינוּך, – מוֹסיפים להיוֹת אוּמתה ללא-קרקע. עוּבדה זוֹ בּלבד דיָה לקבּוֹע את ההצטרכוּת של היהוּדים לתמיכת הממשלה. כּשיהוּדים מוֹציאים למעלה מכּפי כּוֹחוֹתיהם על חינוּך בּניהם, הרי הם מוֹנעים מעצמם את האפשרוּת להיטיב את מצבם בּשאר המקצוֹעוֹת. חד-צדדית היא הארגוּמֶנטציה של הממשלה, וּלפיכך בּלתי-צוֹדקת היא.

את התשוּבה הפּשוּטה והגסה בּיוֹתר על שאלת החינוּך העברי אפשר היה להשיב כּך: “הַרפּוּ לכם משגעוֹן החינוּך שלכם, אַל תרבּוּ בּהוֹצאוֹת על בּתי-ספר, ונשאר אז לכם כּסף לקניית קרקעוֹת והעברת מהגריכם לעבוֹדה יוֹצרת”. בּהוֹדעוֹתיה של הממשלה נשמעת אמנם נעימה כּזאת. הנדמה לנוּ הדבר אוֹ אמת הוּא, אך מכּל מקוֹם, תשוּבה כּזוֹ אינה לפי תעוּדתה של ממשלת-מנדט, היינוּ ממשלה שמוּטל עליה לסייע בּלי הר להרמת שיעוּר-הקוֹמה התרבּוּתי והכּלכּלי של האזרחים. הממשלה רשאית וגם חייבת לשקוֹד על הגבּהת שיעוּר-קוֹמתם התרבּוּתי של הערבים, אך אין היא רשאית בּשוּם אוֹפן להעמיד את היהוּדים בּמצב, שתוֹצאוֹתיו למעשׂה הן הנמכת שיעוּר-קוֹמתם התרבּוּתי אוֹ תגבּוֹרת העוול הקיים גם בּלאו-הכי – עם ערבי העשיר בּקרקע ועם יהוּדי העני בּה.

הדאגה לחינוּך הערבים – דבר טוֹב הוּא, דבר נאה שאף היהוּדים עצמם מעוּנינים בּוֹ. אך אין שוּם הצדקה לנסיוֹן לגַשם הדאגה הזוֹ על חשבּוֹן היהוּדים. בּקרב הערבים יש חוּגים אשר עשרם עוֹלה הרבּה על כּל “קרן-היסוֹדי”ים וה“קרן-קיימת”ים שלנוּ. ועל הממשלה היה להביא את החוּגים הללוּ לידי מאמצי-ממוֹן לשם החינוּך לפּחוֹת בּמידת המאמצים של היהוּדים. עליה להכריח את כּל האפָנדים הערבים הללוּ (הרי להם צריכים היהוּדים לשלם בּעד הקרקעוֹת סכוּמים עצוּמים כּל כּך) שידאגוּ בּמידה רבּה לחינוּך הערבי – הנה הפּתרוֹן הטבעי של הפּרוֹבּלימה.

אם כּך ואם כּך, שוּם נסיוֹן להנמיך את שיעוּר-הקוֹמה התרבּוּתי של היהוּדים – לא יצליח. היהוּדים יתלבּטוּ בּכל מיני לבטים, אך את ילדיהם חַנך יחַנכוּ. והממשלה האנגלית, המרבּה כּל-כּך לדבּר על האוֹבּיֶקטיביוּת שלה, על יכלתה להביא בּחשבּוֹן את העוּבדוֹת וּלהסתגל אליהן, חייבת, איפוֹא, להתחשב גם בּעוּבדה זוֹ, שבּארץ יוֹשבת אוּמה, שלא ויתרה אף פּעם על חינוּך בּניה למרוֹת עצמת הקרבּנוֹת שנדרשוּ מאתה לשם זה, והיא לא תוַתר גם להבּא. וּבהתחַשבה בּעוּבדה זוֹ צריכה הממשלה לא לצמצם את התקציב החינוּכי המיוּעד לערבים, אין איש דוֹרש כּזאת, אלא להגדיל את תקציבה בּכלל, לטוֹבת היהוּדים.

מאזן הממשלה מאשתקד לא נתפּרסם עדיין בּמלוֹאוֹ. אנוּ יוֹדעים לפי שעה רק את ההוֹצאוֹת. הן גדלוּ השנה בּערך בּסך 400,000 לירוֹת (מ-1,589,000 עד 1,977,000). התוֹספת הזוֹ בּאה מפּני תשלוּם החלק הארצישׂראלי של החוֹב העוֹתוֹמַני (ארץ-ישׂראל היא היחידה בּין הארצוֹת “יוֹרשוֹת” תוּרכּיה המסלקת את חוֹבה בּדייקנוּת!), מפּני הרחבת מערכת מסילוֹת-הבּרזל בּארץ והגדלת המשטרה. לא כּאן המקוֹם להתוַכּח עד כּמה היה מן ההכרח המוּחלט בּהגדלת ההוֹצאוֹת לשם זה – לא בּמאזן הארצישׂראלי אנוּ עסוּקים כּאן – אך אין ספק, שאם לשם סילוּק החוֹב הצבאי, בּשביל מסילת-הבּרזל והמשטרה, נמצאוּ מאוֹת אלפים לירה – הרי אפשר, הכרחי הוּא, למצוֹא עשׂרוֹת אלפים גם לצרכי חינוּך. וּמאידך גיסא: המאזן יסתיים השנה בּאַקטיב של 300 אלף בּערך. אפשר שמספּר זה מוּטעה הוּא, כּי מספּרי ההכנסוֹת לא נתפּרסמוּ עדיין, אך עצם העוּבדה של האקטיב אינה מוּטלת בּספק. מכּאן המסקנה: הדרישה מאת הממשלה, שתגדיל את תמיכתה בּחינוּך העברי מבּלי אשר יקוּפּח התקציב הערבי, לא רק דרישה צוֹדקת היא ויסוֹדה בּיוֹשר האֶלֶמנטרי, אלא גם בּגדר האפשרוּת של המאזן הארצישׂראלי ואין צוֹרך בּשוּם מאמץ מיוּחד לכך.

אך יש לשאלת הסיוּע של הממשלה לחינוּך העברי עוֹד פּנים לא פּחוֹת חשוּבוֹת מהראשוֹנוֹת, הפינַנסיוֹת. רמז לכך אתה מוֹצא כּבר בּתשוּבתה של הממשלה על דרישוֹת אסיפת-הנבחרים. וכנראה שבּמשׂא-וּמתן של ההנהלה הציוֹנית והועד הלאוּמי עם הממשלה לא הסתפּקוּ בּרמז בּלבד. הממשלה דוֹרשת “השגחה” על בּתי-הספר העבריים בּמידה שהיא מסייעת להם. אין איש שוֹלל את זכוּתה של הממשלה לביקוֹרת טֶכנית-סַניטרית ידוּעה ואפילוּ את זכוּתה לדרוֹש מאת בּתי-הספר להגשים איזה מינימום תרבּוּתי. אך זכוּת זוֹ צריכה להיוֹת תחוּמה וּמסוּיגת בּסייגים בּרוּרים – כּדי שהמהוּת התרבּוּתית של החינוּך בּבתי-הספר, כּל כּיווּנוֹ,כּל קביעת דמוּתוֹ ורוּחוֹ של הילד ישארוּ אך ורק בּידי המוֹסדוֹת הלאוּמיים. אם עתה, לאחר המלחמה שהיתה נטוּשה בּפּוֹליטיקה וּבפּדגוֹגיה למעלה ממאה שנה בּדבר החינוּך הלאוּמי, לאחר החריפוּת שקיבּלה השאלה הלאוּמית (וּבית-הספר בּטבּוּרה) לא רק בּאירוֹפּה אלא גם בּכל העוֹלם כּוּלוֹ, בּמקוֹם שם העמים מתנערים לחיים חדשים, – לאחר כּל זה יצאה הזכוּת של כּל אוּמה לחנך את בּניה לפי רוּחה וּלפי תרבּוּתה מכּלל ספק; אם זכוּת זוֹ נתאַשרה, לפחוֹת בּפּרינציפּ, לגבּי היהוּדים גם בּגלוּת, בּמקוֹם שאיש אל נטל על עצמוֹ התחַיבוּת “לסייע לבנין הבּית הלאוּמי לעם העברי” – קל וחוֹמר כּאן בּארץ-ישׂראל. כּאן עוֹמדת השאלה בּבהירוּתה האלמנטרית: שהרי לשם כּך בּאוּ היהוּדים לכאן, ואם יטלוּ מהם את האפשרוּת ליצוֹר גם בּעזרת החינוּך משַברירי היהדוּת עם עברי אחד, הרי אין כּל טעם לכל “הבּית הלאוּמי” הזה. וּלפיכך אין כּל אפשרוּת לוַתר בּשאלה זוֹ. ואילוּ הסכּימה הממשלה להגדיל את סיוּעה בּתנאי של זכוּת “השגחה” המקפּחת את האבטוֹנוֹמיה העברית, הרי שוּב היתה הפּרוֹבּלימה עוֹמדת בּעינה, בּלי פּתרוֹן, והישוּב היה מוֹסיף לתבּוֹע את אשר הוּא תוֹבע היוֹם: להגדיל את התקציב הממשלתי לחינוּך העברי בּלי קיפּוּח האַבטוֹנוֹמיה של היהוּדים בּארץ.


כ“ה ניסן תרפ”ו (29.4.1926)