לוגו
בנסיון אחד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בנסיון אחד / ישעיהו ברשדסקי


היש עוד קצר-אפים ומהיר-חמה מעלם בן עשרים שנה בעצם תקופת “אהבתו הראשונה”?… לא לפלא הוא איפוא, כי גם אני במצב כזה הייתי נוח לכעוס מאד, וכל טענה כנגדי היתה מרתיחה את דמי. איש-סודי בפעם ההיא היה יוסף קלמנסון, כביר ממני לימים כשבע שנים, ומשפטיו הקרים והמתונים, אשר היו הנגוד המחלט להתפעלותי והתלהבותי באותה שעה, הרגיזוני כל כך, שלא יכולתי עוד למשול ברוחי ואקרא בחמי:

– אבל אתה לא אהבת מעולם!.. לו נסית בזאת כמוני, כי עתה אחרת דברת!

אנכי לא הייתי מסופק אף רגע, כי הוכחה נמרצה כזאת דיה לבטל את כל טענות מתנגדי; אולם גם בפרט הזה טעיתי, כאשר טעיתי אז בפרטים רבים אחרים, חשובים מזה. קלמנסון לא התפעל כלל מטענתי, רק בת-צחוק של קלסה מרה נגלתה על שפתיו. רגע קטן הביט אלי בעינים בוחנות, אחר ענה בנחת:

– אבל מי הגיד לך, כי לא אהבתי מעולם ולא נסיתי במסה כמוך?… דע נא איפוא, כי אמנם אהבתי ונסיתי במסה, ובכל זאת לא אחרת אדבר!…

עתה הגיעה שעתי להשתומם. מבלי שים לב לזאת, ש“אהבתי” שעבדה לה את כל חושי ורגשותי ואני הייתי אז במצב כזה, אשר האנכיות מתגברת באדם ונוטלת ממנו את היכלת לחוש ולהבין נפש זולתו – מבלי שים לב לכל זה, לא יכלתי להמנע מהשתוממות רבה, בשמעי את ההודאה הזרה והבלתי-צפויה הזאת.

קלמנסון והאהבה! קלמנסון היה אוהב!

אינני מספק כלל, כי כל אחד ממיודעינו השתומם לא פחות ממני לו שמע את אשר שמעתי אנכי. כלנו ידענו, כי קלמנסון הוא בכלל בעל טבע קר ומתון, ואל ה“מין היפה” בפרט הוא מתיחס בקרת-רוח מחלטה, הגם הוא היה מסוגל לאהב?!

והוא ישב בינתים דומם. המרירות הקודמת לא נכרה עוד בבת-צחקו, אשר היתה עתה סרקסתּית כלה. הוא הביט בי, וכנראה, התענג מאד על תמהוני ומבוכתי.

– כאשר אראה, הנך מטיל ספק באמתת דברי – החל לדבר אחרי הפסקה ממושכה – אינך מאמין, כי הייתי מסוגל לאהוב; ובכל זאת אמת הדבר ונכון כנכון היום!

בת-הצחוק חלפה לגמרי מעל שפתיו, רק בעיניו נשקפה כעין אירוניה ובקולו נשמעו לי צלצולים מיוחדים, אשר מהותם לא היתה ברורה לי באותה שעה…

“אמנם אהבתי, – החל לספר – אהבתי רק פעם אחת, זאת היתה הפעם הראשונה וגם האחרונה בחיי, כי היא היתה לי ל”לקח" טוב מאין כמוהו: התורה, אשר ימצאו אחרים בעשרה “נסיונות”, מצאתי אנכי ב“נסיון” האחד והמיוחד הזה!…

“הדבר היה לפני שש-שבע שנים. היא היתה בת להורים נכבדים, אשר היו לפנים גם עשירים, אך לעת התודעותנו חיו כבר בעוני. אנכי אהבתיה, אך גם בעצם תקופת אהבתי לא חשבתיה ל”בת-שמים" ולא ראיתי בדמות פניה את “סמל היופי”. גם לא היתה כלילת-יופי באמת, עיניה לא היו “שמי-ספיר בליל-אביב צח”, גם לא “חשרת ליל-בציר קודר”, לא “תהום רבה” נשקפת בהן, אף לא “רחבי חלד”; שערותיה לא היו “תלתלי זהב”, גם לא שחורות כ“כנף-עורב” – עיניה היו חומות-כהות, שערה – ׁשטן-כהה, וכל אלה כיתר פרטי חיצוניותה היו יכולים להחשב באמת כבינונים וממוצעים…"

“בינוניות וממוצעות היו גם תכונות-נפשה וידיעותיה, גם אהבתי אליה היתה בינונית וממוצעת. קרבתה לא הטילה “סערה” בנפשי וסרידתה לא שללה שנה מעיני בלילה ותאות-האכל ביום. אנכי אהבתי להיות בקרבתה, התענגתי בשיחתה וחברתה; אולם מעולם לא קנאתי ב”ענק צוארה“, כי דבק הוא בה תמיד, אף לא נכספתי להיות “מטפחת-אפה” או “נעל רגלה”, בשביל שאתה הן כל הימים…”

“וכמו שהיתה אהבתי בינונית, כן היו גם מסבותיה והשתלשלותה בינוניות ומצויות. אנכי לא ראיתי תמונתה בחלום, לא חשתי אליה “געגועים שאין להעלימם,” ובראותי אותה בפעם הראשונה לא היתה בעיני כ”נודעה" מאז… בפגישותנו הראשונות כמעט שלא הייתי מתענין בה כלל; רק מעט מעט נודענו, התקרבנו, היינו לידידים טובים ואחר – עוד מעט יותר… אז החלה ה“אהבה”, ובאהבה הזאת לא היו כל סכסוכים: אני אהבתי אותה, היא אהבה אותי, אבותיה גם הם שמחו על זאת, כי באין ידם משגת לתת לבתם נדה “הגון”, הלא הייתי אני בהכרח חתן “הגון” מאד…"

“באהבתנו, אמרתי, לא היו כל סכסוכים; אך מעצורים אחדים היו בה בכל זאת. המעצור העיקרי היה, כי מצבי החמרי לא היה מכונן עוד, כראוי לראש בית-אב, וזאת היתה הסבה, כי כל מעשה רשמי לא נעשה ואנכי לא דברתי גם עם אבותיה מפורש… יחס אלה אלי העיד אמנם, כי מבינים הם את כל, מבינים גם את הסבות המונעות; אך הם החרישו וגם אני החרשתי”.

“השתיקה הזאת, כמובן, היתה רק בני ובין אבותיה; אולם ביננו לעצמנו נדברנו הרבה בעתידותינו. אנחנו לא שגינו אמנם בחלומות ולא בנינו “מגדלים פורחים באויר”, להפך, מסקנות שיחותינו מהמין הזה היו מעציבות בכל פעם, כי אחרי כל מועצותינו היינו מוכרחים להודות באי-אפשרות הדבר לעת עתה; בכל זאת הייתי מתבונן בה תשוקה מיוחדת לדבר בעתידנו, אם גם רחוק הוא, ובכל פעם אחרי שיחה כזאת היו מתרבים געגועיה עלי, אהבתה – מתעוררת, וסמני-אהבתה – נכפלים…”

קלמנסון הפסיק ספורו ואני הבטתי אליו ואשתומם לראות, כי רטבו עיניו ותזהרנה במין נוגה מוזר ובלתי-רגיל. הוא הביט נכחו ובפניו הסתמנו מעין עצב, כליון-נפש וגעגועים… נכר היה בו, כי איזו זכרונות מרים ונעימים כאחת התעוררו בקרב נפשו, ובדמיונו שבו לתחיה מחזות נשכחים למחצה מתקופת-אשר רחוקה…

– האמנם עוד יקרים לו הזכרונות האלה כל כך? – שאלתי את נפשי – האמנם חם כל כך הלב, הדופק בקרב האיש הזה, הרצון והקשה למראית עין?!… אמנם, חידה סתומה היא נפש האדם, חידה בלי פתרון!…

ועל רשמי-פני קלמנסון חלף פתאם כעין רטט קל: נראה היה, כאלו נגעו זכרונותיו בדבר-מה, מר מאד… הוא הזדעזע, ובאותו רגע שב לספורו הנפסק.

“בימים ההם – הוסיף לספר – נזדמן לי המקרה לנסוע אל אחת הערים הרחוקות. בנסעי אמרתי לשהות בדרך רק כשבועים, על כן גם לא התניתי עמה להחליף מכתבים; אולם סבות שונות, בלתי-צפויות מראש, דחו את שובי מיום ליום, משבוע לשבוע במשך חדשים אחדים. סוף סוף שבתי, ואתה שער נא את תמהוני, מבוכתי וכעסי, כאשר נודע לי פתאם בשובי, כי היא נארשה בינתים לאלמן עשיר וצעיר בלי בנים!…”

“כאבי היה גדול, לבי דאב מאד; אולם כשם שהיתה “אהבתי” מתונה ושוקטה, כן היה גם “יאושי” בלי “סופה וסערה”… הרעיון “לאבד את עצמי לדעת”, להטבע או להחנק, להתנפל מתוך יאוש אל “זרם החיים הסוערים” או, להפך “להנזר כלה מעל החברה המשחתה” – רעיון כזה אף לא עלה על דעתי…”

“מי יודע, אולי יפלא הדבר בעיניך; אך אנכי נסיתי להתנחם בהרעיון, כי היא עשתה מה שעשתה מ”הכרח“, בהיותה “אנוסה” למלא מצות הוריה… אנכי האמנתי בזאת, ובדמיוני כבר נצטירו יאושה המר, ענות נפשה ומלחמתה-הפנימית; אולם גם נחמתי זאת לקחה ממני: אנכי נוכחתי מהרה, כי היא שמחה מאד באשרה הבלתי-צפוי, והעדיים היקרים בהוה יחד עם התקוה לחיי-עושר ורוחה בעתיד – שני אלה ממלאים את כל נפשה ואינם משאירים בה מקום לכל רגש אחר…”

“ההוכחה הזאת גרמה לי באמת צער רב, כי בה היתה גם פגיעה באהבת-עצמי, ופגיעה מעין זו בלתי-נעימה מאד; אולם גם פצעי זה נגלד ברבות הימים, אנכי שכחתי את כל המאורע הזה, רק לא את ה”תורה“, היוצאת ממנו!…”

“התורה הזאת, חה, חה, חה, היתה מועילה לי מאד: ע”י “נסיון” אחד נצלתי מעשרה “נסיונות” אחרים!…"

קלמנסון הוסיף לשחוק עוד אחרי חתימת ספורו; אולם לי נראה שחקו זה מעושה ומזויף מאד, ועוד היום, בזכרי את שיחתנו ההיא, עולה מבלי משים על לבי השאלה:

– הנה אנכי נסיתי אחרי הדברים האלה בעשרה “נסיונות” חדשים, ובכל נסיון ונסיון היתה היא בעיני ”בת-שמים" ואני – “מאשר במאשרים” ו“אמלל באמללים”; באותה שעה הסתפק הוא רק ב“נסיון” אחד ויחידי, אשר גם בו לא היו כל הזועות האלה – ובכל זאת עוד שאלה היא: מי משנינו נפגע יותר?…

אכן, חידה סתומה היא נפש האדם, חידה בלי פתרון!