דם דרוהוביץ / אלתר דרויאנוב

נשפך דם אדם, דם ישראל. ליטננט אוסטרי, בן לגזע “האצילים”, היודעים ורגילים לעשות את “חובתם”, הרים את ידו לְחַיָלָיו, העוטרים אותו, – ומרצפת רחוב-סְטְרִיָא בדרוהוביץ שוטפה דם. נהרגו שלשים, נפצעו ששים. ועוד טרם נגמרה הרשימה. ידיעות חדשות מוסיפות יום-יום על מספר ההרוגים, על מספר הפצועים.

ידי מי שפכו את הדם? מי שבר את צמאו בו? – הפולנים השליטים שפכו את הדם, הם שברו בו את צמאם לנקמה, לנצחון.

מאות בשנים היו להם היהודים עבדי-עולם, מאות בשנים רגיל היה ה“שליאכצ’יץ” הגאה להביט על היהודי כעל נבזה וחדל-אישים, כעל כלב, המתפרנס משלחן-אדוניו ורצון-אדוניו רצונו. והנה “כלב זה עם רגשות-כלב” הופך את רגשותיו ובועט באדוניו: נעשה אדם ודורש זכות-אדם וכבוד-לעצמו. האם לא ימלא לבו של ה“שליאכצ’יץ” חמת נקם ושילום? אין שנאה גדולה וקשה כשנאתו של מי-שהיה אדון למי-שהיה עבדו…

ועל מי תתך כל חמת השנאה, העצורה כאש בלב הפולנים, אם לא על הציונים, היהודים הלאומיים? הפולנים אומרים, - והיהודים המתבוללים חוזרים על דבריהם אחריהם, – כי הציונים חופרים תהום עמוקה בינם, הפולנים, ובין היהודים. אמת ושקר. אי-אפשר ליהודי ציוני, לאומי, לחפור תהום בין עמו ובין עם אחר בעולם. הציוני דורש, כי יכירו העמים ויודו בזכויותיו הלאומיות של עם-ישראל באשר הוא עם. אי-אפשר לו, אפוא, כי לא יודה הוא בזכיותיו הלאומיות של כל עם אחר, קטן או גדול, חלש או גבור. לא תהום חופרת הציונות, כי-אם גשר היא גושרת בין עם-ישראל ובין העמים האחרים, הנכונים להודות בזכיות הלאומיות שלנו. אבל תהום עמוקה, אשר לא תסתם עד העולם, היא חופרת בין עם-ישראל ובין עמים אחרים, שאינם רוצים לשכוח עד היום, כי היה היינו להם לפנים עבדי-עולם, “כלבים עם רגשות כלבים”. את כל כחה חוגרת הציונות לְחַיֵץ בין אלה, שהיו אתמול עבדים, ובין אלה, האומרים להיות אדונים גם היום. אין נטיה מסוכנה ומארכת ימים בסתר כנטית-לבו של מי-שהיה עבד למי-שהיה אדונו…

וגדול צמאונם של הפולנים לנקמה, לנצחון. אם אין להקיא את היהודים כֻלם, יוקאו, אפוא, הציונים, החופרים את התהום, וישובו היהודים להיות את אשר היו. הציונים העמידו בגליל דרוהוביץ קנדידט משלהם לרייכסראטה – את הד“ר גרשון ציפר. הפולנים העמידו גם הם קנדידט יהודי – את הד”ר לֶוֶנְשְטֵין. אלו היו לפני ה“ראַדאַ נארודובה”, המסדרת את הבחירות מצד הפולנים, שתי דרכים: להמציא בגליל מרובה ביהודים כגליל-דרוהוביץ מנדט לפולני טהור או ליהודי-עבד, – אפשר, שגם אז היתה בוחרת בדרך השניה. נצחונו של יהודי-עבד מבני-מינו של לונשטין פירושו הוא: פיהם של הציונים דבר שוא ופעלם אין ידים לו; אדנותם של הפולנים במקומה עומדת וגם עבדותם של היהודים במקומה עומדת. וצו יצא מאת ה“ראַדאַ”: לונשטין יבחר ויהי מה!

ונמצא מי שֶקִיֵם את הצו.

הציונים הגנו בכל כחם על בחירם. אבל צריך להודות: לעת-עתה עוד טרם כשל כחם של היהודים, שעדיין אין להם רצון אחר חוץ מרצון-אדוניהם. בחדר-הקהל בדרוהוביץ ישב הד"ר פיארשטין, סגן ראש-העיר, וידיו וידי חבריו לעבודות היו מלאות עבודה כל היום – להכין הרשאות לכל אדם, בין שהוא בר-בחירה ובין שאינו בר-בחירה, המודה בלונשטין. שם, בחדר-הקהל בדרוהוביץ, נעשו לפי עדותם של כל העתונים, מעשים, שהיו מצויים בחדרי-הקהל לפנים בידי “החטפנים”: אנשים חיים “נעשו” מתים, כי נחשדו, שידם תכון עם הציונים, קמו לתחיה מתים, שבשמם אפשר היה למסור פתקי-בחירה לטובת לונשטין. הפולנים, שבטבעותיהם מבהיקים כתרי-אדנות, צוו, ופיארשטין וחבריו, שבכובעיהם מצהיבה מטלית-העבדות, קימו וקבלו. וכשבאו מאות איש ללשכת-הבחירות ודרשו, כי תנתן להם היכולת לפקח על הבחירות, כשנתלהב ההמון למראה המעילות, כשהוכר, שהמון זה “המון פושע” הוא, כי נשמעו מפיו קריאות ושירים, השגורים בפי ציונים, – מיד ידע הליטננט האוסטרי, כי הגיעה שעתו לעשות את חובתו – והמרצפת שוטפה דם…

אפשר, יבוא איש מאתנו ויאמר: כל מקום שכורתים יער שם גם נסרים נושרים; אולי יבואו אחרים ויאמרו, כי מתוך הדם הזה שומעים הם את שירת חרותנו הלאומית, – אל נענה להם, אל נהיה וַתְרָנִים כמותם. דם דרוהוביץ קורא אלינו מן האדמה ואל נשכיחהו מלבנו. אל נשכיח מלבנו גם את שופכיו!

העולם 1911