הַשּׁוּעָל, הַזְּאֵב וְהַסוּס / יהודה ליב גורדון

שׁוּעָל נַעַר אַךְ עָרוּם כִּמְלֵא שָׁנִים

רָאָה סוּס רִאשׁוֹנָה בִּימֵי חַיֵּיהוּ.

וַיֹּאמֶר לַזְּאֵב: אָחִי, חָרֵק נָא שִׁנֶּיךָ,

הִנֵּה שָׁם חַיָּה רֹעָה אֶל עֵינֶיךָ,

לֶךְ-נָא אֵלֶיהָ הִתְרָאֵה פָּנִים.

וַיִּשְׁאַל הַזְּאֵב אֶת פִּי הַשּׁוּעָל רֵעֵהוּ

לֵאמֹר: "אוּלַי חֲזָקָה הִיא מִמֶּנּוּ?

מַה-תָּאֳרָהּ, הַגֵּד לִי אִם תֵּדָעֶנּוּ!"

לוּ צַיָּר הָיִיתִי

אֲזַי זֹאת עָשִׂיתִי,

אֲבָל אֲבֹתַי, הֵן יָדַעְתָּ כָּמוֹנִי,

דַּלִּים הֵמָּה וִידוּעֵי עֹנִי

וּלְבֵית הַסֵּפֶר אוֹתִי לֹא נָתָנוּ.

וּבְכָל זֹאת בֹּא, רֵעַ!

כִּי מִי זֶה יוֹדֵעַ

אוּלַי הִקְרָה אֱלֹהִים טֶרֶף לָנוּ.

וְהַסּוּס רֹעֶה בָּאָחוּ

וַיִּגַּשׁ הַשּׁוּעָל אֵלָיו וַיִּשְׁתָּח

וַיֹּאמֶר: "אֲדֹנִי! אֲנַחְנוּ עֲבָדֶיךָ

חֲפֵצִים לָדַעַת אֶת שֵׁם כְּבוֹדֶךָ!"

אוּלָם גַּם הַסּוּס לֹא הָיָה בָּעַר

(כִּי גָּדַל בֵּין אֲנָשִׁים לֹא בַּיָּעַר)!

וַיַּעֲנֵם: אֲדֹנַי! אִם לִשְׁמִי תִדְרֹשׁוּ

הֵא לָכֶם רַגְּלִי, אֵלַי הֲלוֹם גּשׁוּ

עַל עֲקֵב נַעֲלִי חָרוּת הוּא, קִרְאוּהוּ!

הַשּׁוּעָל עָמַד תַּחְתָּיו, לֹא נִגַּשׁ אֵלֵיהוּ,

יַעַן כִּי הוֹרָיו לִקְרוֹא לֹא הוֹרוּהוּ;

וַיִּגַּשׁ הַזְּאֵב וַיַּשַּׁח רָאשֵׁהוּ,

וַיִּבְעַט בּוֹ הַסּוּס בַּחֲמַת רוּחַ,

וַיִּתֹּץ לוֹ אַרְבַּע שִׁנָּיִם,

וַיִּנְקֹר לוֹ שְׁתֵּי הָעֵינָיִם.

וַיִּפֹּל הַזְּאֵב אָחוֹר אַרְצָה סָרוּחַ,

וַיִּפְרֹץ דַּם הַמַּכָּה וַיִּז הַנֵּצַח.

וַיֹּאמֶר לוֹ הַשּׁוּעָל בִּלְזוּת שְׂפָתָיִם:

עַתָּה הִשְׁמִיעֲךָ זֶה אֶת לֹא שָׁמַעְתָּ

וּבְפַרְסַת רַגְלוֹ הִתְוָה לָךְ עַל מֵצַח:

“אַל תַּאֲמִין לָאִישׁ מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם לֹא יָדַעְתָּ!”