משלי יהודה: הַדֶּבֶר בְּבַהֲמוֹת יָעַר/ יהודה ליב גורדון

שׁד מִשַּׁדַּי, נֶגַע כָּל ישְׁבֵי אָרֶץ,

אָח לַמָּוֶת, אֲבִי כָל שֹׁאָה וָקָרֶץ,

הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי קֶטֶב וָסָעַר,

בַּחֲצוֹת לַיִל יַעֲבוֹר, יָשׁוּד צָהֳרָיִם,

הַדֶּבֶר — לִשְׁמוֹ תִּצַּלְּנָה אָזְנָיִם! —

הִפְלָא מַכֹּתָיו בֵּין חַיְתוֹ בַּיָּעַר,

בַּכֹּל הוֹיָה יָדוֹ! בַּשָּׂב בַּנָּעַר

בַּנָּשִׁים בַּטָּף וּבְכָל פִּטְרַת רָחֶם.

אֵין חֹר אֲשֶׁר אֵין שָׁם חֹלֶה נָגוּעַ,

אֵין יוֹצֵא אֵין בָּא, אֵין נוֹדֵד לַלָּחֶם!

כִּי מַה חֵפֶץ בַּחַיִּים הַתְּלֻאים מִנֶּגֶד?

לֹא עוֹד בֵּין גִּדְרוֹת צֹאן הַזְּאֵב יָנוּעַ

וִיחַנֵּק שׁוּעָל, צִפּוֹר עִם אֶפְרוֹחַ,

לֹא עוֹד יַעֲרֹג הַדֹּב לִדְבַשׁ וָמֶגֶד —

אִישׁ אִישׁ בִּמְרִי שִׂיחוֹ קוֹדֵר וּשְׁחוֹחַ

יַעֲטוֹף כָּרוּחַ, יִתְהַלֵּךְ כַּצֶּלֶם,

גַּם הָאֲבִיּוֹנָה תָּפֵר מִפַּחַד הַמָּוֶת!

לֹא עוֹד בַּאֲהָבִים תִּשְׁגֶּה יוֹנַת אֵלֶם,

לֹא עוֹד תֹּר עִם גּוֹזָל שְׂפָתַיִם יִשָּׁקוּ

נָטְשׁוּ אֲרֻבֹּתֵיהֶם, נָדְדוּ רָחָקוּ;

כִּי מַה לָאַהֲבָה בִּמְשֹׁאַת צַלְמָוֶת?

שִׂמְחָה מָה עֹשָׂה בִּמְעֹנוֹת עַצָּבֶת?

וּבְכֵן כָּל חַיְתוֹ שָׂדַי הָאֲרִי הִשְׁמִיעַ

לַמְתִּיק סוֹד יַחַד בַּצָּרָתָה לָמוֹ,

וּכְאִישׁ אֶחָד נוֹעֲדוּ הַיַּעֲרָה כֻּלָּמוֹ.

אָז יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה — (הַפַּעַם

לֹא נָהַם

וּזְנָבוֹ לֹא הֵנִיעַ

כִּי חִנֵּן קוֹלוֹ וּגְאוֹנוֹ הִכְנִיעַ):

"הָהּ, אַחַי, אָבַדְנוּ תַּמְנוּ לִגְוֹעַ!

עֲוֹנֵנוּ בָּנוּ אֵל זֹעַם הִפְגִּיעַ;

מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב יִפְרוֹשׁ אִוֶּלֶת

אוּלַי תָּשֹׁךְ חֲמַת שֹׁפֵט גָּבֹהַּ,

אוּלַי תֵּעָצֵר הַמַּגֵּפָה הַמְשַׁכֶּלֶת.

גַּם אֲנִי פּנַי מִמוּם לֹא אֶשָּׂאָה,

אוֹדֶה עַל פִּשְׁעִי, כַּשּׁוֹפָר אֶקְרָאָה.

הֵן מֵאַשְׁמָה לֹא נִקִּיתִי גַם אָנִי!

אֲהָהּ לַיּוֹם כִּי יִצְרִי הִשִּׂיאָנִי

לֶאֱכוֹל שֶׂה תָּמִים לֹא עָשָׂה לִי רָעָה

וָאֶתֵּן לַחֲטוֹא חִכִּי וָאֶטְרְפֵהוּ;

אַף עוֹד הוֹסַפְתִּי עַל חַטָּאתִי פֶּשַׁע

וָאֶטְרֹף הָרֹעֶה עַל נֶפֶשׁ צֹאנֵהוּ.

הִנְנִי הוֹלֵךְ לָמוּת, לַטֶּבַח אֶכְרָעָה.

אִם יַעֲמוֹד מִמּוֹתִי רֶוַח וָיֶשַׁע,

אַךְ יוֹדֶה עַל פִּשְׁעוֹ כָּל אִישׁ מִמֶּנּוּ

כִּי הֶאָשֵׁם בָּנוּ בַּמִּזְבֵּחַ יַעַל

אַךְ בּוֹ יֵעָתֵר הָאֵל וִיחָנֵּנוּ".

"בִּי אֲדֹנִי! — הַשּׁוּעָל קוֹלוֹ הִשְׁמִיעַ —

אַל נָא, צַדִּיק כַּבִּיר, נַפְשְׁךָ תַּרְשִׁיעַ,

חַף אַתָּה מִפֶּשַׁע, זַךְ מִכָּל-מָעַל.

הַאַתָּה תָמוּת בַּעֲבוּר צֹאן נִדָּחַת?

הַבְעַד שֶׂה אוֹבֵד יֵרֵד אֲרִי שָׁחַת?

הַאִם לֹא כָּבוֹד וִיקָר לוֹ עָשִׂיתָ

כִּי בִּקְרָבֶיךָ לוֹ קֶבֶר כָּרִיתָ?

גַּם בִּדְבַר הָרֹעֶה עַל שֵׂיוֹ אָכַלְתָּ

לֹא מִבְּלִי מִשְׁפָּט לוֹ חָבֹל חָבַלְתָּ;

הֲלֹא הוּא הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מָצָא הַקֶּשֶׁת

לִרְדּוֹת בָּהּ בְּכָל הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת!"

כֹּה הֶחֱנִיף הַשּׁוּעָל וַיָּפֶק רָצוֹן,

כִּי מִי לֹא יַעַן אָמֵן לִשְׂפַת לָצוֹן?

גַּם דֹּב נָמֵר וּכְפִיר לִשְׁאוֹל חָטָאוּ

וּבְקָהָל רָב הוֹדוּ לֹא כִסּוּ פִּשְׁעָמוֹ,

וּלְכֻלָּם הַפְּלִלִים פָּנִים נָשָׂאוּ,

כִּי תַקִּיפִים הֵם וּמִי יָדִין בָּמוֹ!

וּבְהַגִּיעַ תֹּר הַחֲמוֹר בּוז מִשְׁפָּחָה

קָרָא בִּכְאֵב אָנוּשׁ וּבְנֶפֶשׁ נֶאֱנָחָה:

"אַלְלַי לִי! כִּי רָשַׁעְתִּי עָוִיתִי!

יוֹם נַחְלָה הַהוּא הֵן עַתָּה זָכַרְתִּי,

עֵת עַל נַחֲלַת אַחַד הַכֹּהֲנִים עָבַרְתִּי

תַּחַת נֵטֶל סִבְלִי כָּפוּף וּשְׁחוֹחַ,

עָיֵף וּמִזֵה רָעָב, אֵין אוֹן וָכֹחַ;

נֹכַח פָּנַי מִבְחַר הָעֲמָקִים חָזִיתִי

וִירַק דִּשְׁאוֹ נָתַן רֵיחַ נִיחֹחַ,

אָז נָס כֹּחִי וּבְרוּחִי לֹא מָשָׁלְתִּי

וּמִלֹא פִי שִׁבֳּלִים מִן הַצְּבָתִים אָכָלְתִּי" —

אָז יִתְּנוּ הַשּׁוֹפְטִים עָלָיו קוֹל סָעַר:

"הוֹי רָשָׁע עָרִיץ! הוֹי חֶרְפַּת הַיָּעַר!

לִרְעוֹת בִּשְׂדֵה אַחֵר! מִי שָׁמַע כָּאֵלֶּה?

יַד שֹׁפֵט צֶדֶק עַל כֵּן הָיְתָה בָּנוּ;

רַק בַּעֲוֹן הַחֲמוֹר, אַחֵינוּ, סָבַלְנוּ,

בַּעֲוֹן הַחֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם נָפָלְנוּ.

יֵרֵד הוּא שַׁחַת אָז כֹּפֶר מָצָאנוּ,

כִּי רַק בַּדָּם יְכֻפַּר עָוֹן כָּזֶה סֶלָה.