לוגו
המקושש
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

המקושש / דוד פרישמן


הדבר היה במדבר פארן שנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים, בחֹדש השמיני בשנה ההיא, בהיות המחנה נטוש על פני כל הערבה הקֵרחה, אחרי בואם מִתַּבְעֵרָה, והם חונים באוהלים ובסוכות על פני קדש אל מול הישימון: ­ – אז היה בין היוצאים איש מדלת העם, מן הבונים אשר עשו על החומה ברעמסס, ושמו גוֹג בֶּן-בֶּכֶר, והוא איש רש אשר אין לו כול בלתי אם אשה חולה וארבעת ילדים קטנים, ויהי יושב גם הוא בסוכה קטנה אשר עשה לו בעצם ידיו, כי חרש-עצים היה. ואולם יום אחד לפנות –צהריים קם האיש וייצא אל מחוץ למחנה לקראת השדה, ולא שב עוד אל המחנה כל היום, ולמועד בין-הערביים, בעלות העלטה מעט מעט ובלוחכה את עפר הארץ ובזוחלה מעט מעט על קירות הסלעים ומן הדממה נשמע מרחוק קול הֲמִית הצִרעה המעופפת, אז עמדה בתו הקטנה לפני פתח הסוכה, והיא ילדה בת ארבע שנים, יעקבה שמה, ותהי מביטה אל פרשת הדרכים ומחכה לאביה, ובראותה כי איננו בא, ותחל פתאום לבכות בקול גדול…

והימים ימי ממלכת-הכוהנים החדשה, אשר קמה זה לפני שבועות וחודשים אחדים בסביבי הר סיני, והיא עוד נעה ונדה ולא עמדה עוד הכן, ועדת כוהנים ונשיאים, פקידים ושוטרים התאמצו כל היום ויהיו מבקשים תחבולות תמיד לבצר אותה ולתת לה תוקף. אותות הוֹראו ומופתים נעשו בשמים ובארץ, למען קנות את לב העם, אבל העם עמד מנגד וימשוך בכתפיו. חוקים ניתנו ומשפטים הובאו על לוחות אבנים מן השמים, למען הַפְלות את העם החדש מיתר העמים ולמען הגביל בינו וביניהם היטב, אבל רגע אחד שמע העם ומקץ רגעים שב וישכח. הבטחות ניתנו ודברים נשמעו, טובים ויפים, לתת בלב העם תקוות לימים הבאים, אבל העם עמד מרחוק ויהי שומע רגע, ולא האמין. אז הוחל לנסות אליו בדרך חדשה: ביד חזקה ובשבטי ברזל ובעונשים קשים – וקול המולה כקול נחל זועף חלף פתאום את כל המחנה מן הקצה אל הקצה.

ומקצה המחנה ועד קצה המחנה עברו כוהנים ולוויים, וגם אנשים שוטרים אשר השלטון בידם, ולפני כל מזוזת בית ועל-יד כל שער, על הרים ועל גבעות, העבירו יום יום קול קריאות חדשות על דבר חוקים חדשים. אבל עוד היה העם כרוח המדבר חופשי לנפשו, איתן כולו אשר לא ניסה בעול, ויבואו הדברים רק עד-אזנו ואל קרבו לא נָגָעו.

ופתאום והנה חוק חדש: – “ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לאדוני, כל העושה בו מלאכה – – יומת”. יומת?? – והעם שמע וישׂחק.

וכוהן צעיר אשר לא יבש עוד שמן המשחה מעל תנוך אזנו הימנית ומעל בהן ידו ובהן רגלו הימנית 1, מילא את קול הקריאה ויוסף עוד: – " לא תבַעֲרו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". ואחריו עלה כהן כבד-בשר ועב-בטן עם צניף על ראשו וציץ על מצחו וכתונת תשבץ עם ציציות כנפיים על בשרו, והוא דבר בקולו העב ויקרא: – “אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני ובינכם לדורותיכם לדעת כי אני אדוני מקדשכם – – מחלליה – מות יומת: כי כל העושה בה מלאכה – ונכרתה נפש ההיא מקרב עמיה – – כל העושה מלאכה ביום השבת – מות יומת” – והעם שמע ולא האמין. מי יומת? מי ימית? ועל מה?

ואיש מבני הלוויים, ענוג ומפונק, אשר ציפורניים לבנים מאוד על אצבעות ידיו היפות וצמת-שערות כבדה על ראשו כיער צהוב, בא והוסיף: – ושמרו בני ישראל את השבת – – ביני ובין-בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה אדוני את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת". – והעם משך בכתפיו וַיֵלַךְ.

אז מצאו יום אחד, והיום יום שבת, והנה איש עומד בשדה כפוף תחתיו, ומראה לו כמראה איש המבקש על-פני האדמה דבר אשר אבד ממנו. ברגע ההוא הרים האיש את ראשו מעט. הפנים היו חיוורים מאוד והלחיים צומקות, ואולם השפתיים היום כחולות. כאשר ניגשו אליו, הכירו אחדים מן האנשים אותו, ויראו כי הוא גוג בן-בכר חרש העצים. אבל בעוד רגע שב ויהי כפוף לארץ כבראשונה. אז ראו כי הוא מקושש עצים מעל פני האדמה – ויחזיקו בו.

גוג לא הבין את אשר הם חפצים מעמו. לא הרים כמעט את ראשו, ורק בשפתיו הפטיר דומם ובקוצר –רוח:

“אל נא אחים, אל נא תפריעו. העת קצרה. העצים דרושים לי מאד…”

והקול קול איש כושל ודַכָּא מאד, וכמעט אשר נגע בלב השומעים עד לחומלה עליו.

“אבל שבת יום!” קראו האנשים.

גוג שמע ולא הבין. את המלה הזאת שמע בשבועות האחרונים זה כמה פעמים ואולם מה היא שכח ולא יזכור. אז קימט את מצחו הצר לקמטים ויעמוד רגע ויחשוב.

וכאשר הוליכו אותו מן השדה אל העזָרה אשר לפני אהל מועד, לא חדל אף רגע אחד מהשתומם.

למה-זה יוליכו אותו על העזרה אשר פה, ועליו הלוא ללכת הביתה אל אשתו ואל ילדיו המחכים? – בקצה החצר הפנימית ראה שתי פרות עלות עומדות עקודות אל קרנות המזבח ומחכות אל הכהן אשר יבוא ואשר יקריב אותן המזבחה עם עלות המנחה והיזה מדמן על קרנותיו שבע פעמים. הפרות עמדו באפס-דאגה. קווי-שמש אחדים נאחזו בקרניהן ויפוזו ויצפו אותן זהב נוצץ, והפרות געו מרב טובה. אז נאחזה האורה המפזזת גם בקודקוד ראש גוג ותהי משעשעה על-פני שערותיו.

הענן רבץ על העזרה אשר לפני אוהל מועד, כבוא האנשים מן השדה עם גוג בן-בכר, ובלשכה אשר אצל מבוא העזרה ישבו צעירי שוטרים וצעירי פקידים ונערים סופרים, ולא היה להם לרצון כי הפריעו אותם פתאום מִשִּׁבְתָּם. אז החלו בכבדות ובעצלות מעט: – “מה שמך?”, והאיש ענה. –“מה מלאכתך?”, והאיש ענה. – “מה שבטך?” אבל את השבט שכח גוג בן-בכר ברגע זה ולא ידעו, ואחר-כן התאמץ מאד וישב ויזכור, וקול דממה ענה: “שבט זבולון,” ואולם בקרבו השתומם בו לבו מאוד: למה לאנשים האלה לדעת את-כל-זאת? –אך בעוד רגע והם פנו אליו עוד פעם וישאלו: “מה עשית כי נתפשת?” – אבל על הדבר הזה לא ענה החָרָשׁ, כי אם האנשים אשר מצאו אותו, מקושש את העצים ביום השבת ענו תחתיו. ואולם הפקידים תמהו איש אל אחיו בשומעם את הדבר הקטן הזה ויניעו ראש, כי לא ראו אוון. הן זה רק ימים או חודש אשר גם הם או אחיהם או אבותיהם עשו ככל הדבר הזה, ולא היה בם חטא. אז גערו באנשים ההם, כי תפשו איש על לא-דבר ואת הפקידים הוגיעו חינם, ואת האיש ציוו כי ילך וישוב לביתו. גוג בן-בכר פנה וילך. אבל עוד הוא בחצר, בטרם יעזוב את המגרש, והאנשים מיהרו אחריו להשיבו. רוח אחרת היתה פתאום אלה אשר בבית. אחד פקיד משך בכתפיו רגע, כי באו לו פתאום פקפוקים שונים. מי יודע? אולי לא טוב הדבר גם אחרי כל-זה לעזוב נתפש לנפשו. אולי טוב יעשו כי יחכו עוד מעט ויניחו אותו בין כה וכה במשמר עד בוא הכהן הגדול או כוהן המשנה והגיד את אשר ייעשה. הן אם כה ואם כה לא פוֹרַש עוד מה ייעשה לאיש אשר קושש עצים ביום השבת.

וגוג הובא אל המשמר, והוא עייף ויגע, לא ידע על-מה ולא ידע מדוע, וישב ויחכה ויירדם.

בחצות-הלילה הוּעַר פתאום. לפידים תקועים בקירות בתוך חורים ובחרכים האירו את האולם אשר בעזרה אשר לפני אהל מועד. על המרבדים הפרושים על הארץ ישבו אנשים מסביב, כבדי-ראש כולם וזעומי-פנים ומביטי קדורנית – ואימה גדולה נפלה פתאום על גוג. ובתווך ראה את הכוהן הגדול לבוש את שמלת הכהונה עם כל הקישורים והפארים, וגבות עיניו רחבות מאד וחשֵכות, והוא רק יביט בעיניו החדות ודבר לא ידבר.

והחקירה החלה.

ועוד פעם “מה שמך?”, “מה שבטך?”, “מה מלאכתך?” – ואולם הפעם הזאת חרדו כל עצמותיו בו לכל דבר אשר נשאל.

וכאשר שאלו אותו: למה עשה את הדבר הרע הזה לקושש עצים על-פני השדה ביום השבת, לא ידע מה לענות, ואת עיניו נשא על סביביו כמבקש עזרה. והאיש לא ידע עד-מה את אשר הם מבקשים מעמו, ולמה-זה לא ייצא איש אל השדה לקושש עצים, ואיך זה עשה רע כי קושש אותם בשבת. את השבת לא ידע כל-מאומה עוד. רגע אחד עמד נבהל.

“אבל!” ניסה לענות, ופתאום חדל וידום.

ואחר-כך התאושש, כמדבר אל לבו הוסיף בקול-דממה עד כי לא נשמע כמעט: “אשתי חולה, ארבעה ילדים לי ושלושה מהם חולים. זה אחד-עשר יום חולים. אין לי כל בבית. והשכנים אומרים: חַרְחוּר 2 הוא. כל הלילה ישבתי לפני יצועם. ראיתי את שפתותיהם הדולקות ואת עיניהם הדולקות ואת האש אשר בעצמותיהם. חשבתי כי עוד מעט ונשרפו לשרפה. והשכנים אומרים: יותן להם מעט מים חמים ומעט אזוב מבשל במים. את האזוב אריתי לי מנקיקי הקיר, ואולם עצים לא היו לי להשׂיק בם את הכיריים. חרש-עצים אני, ואולם עצים לא היו לי. אז יצאתי השדה לקושש לי מעט עצים ולהביא אל האשה ואל הילדים. אבל האנשים בשדה לא נתנוני לקושש…”

ואולם השופט התאנף בו:" אם מחלה בבית, אז קוראים לכוהן…"

וגוג לא ענה. ידע רק את האחת, כי מפני כוהן הוא ירא מאוד. גם בקרוא איש לפניו בשם כוהן, תחרדנה מעט עצמותיו. ומה גם אם מחלה בבית. כי הנה אומרים אשר בבוא הכוהן אל בית החולה, והיתה לו הצדקה לחלץ את אבני הכתלים ולהשליך אותן מחוץ למחנה, ואחר-כך יקציע 3 את הבית סביב ואת העפר אשר הקצה ישפך אל מקום טמא, ויש גם אשר יתוץ את הבית כולו. חיל אחז את גוג בזוכרו את כל אלה. את הכל נכון הוא לעשות. ורק אשר לא יבוא במגע ומשא עם העדה הזאת. אחד-עשר יום התהפכה האשה על מיטת דווֹתה ותהי גונחת ונאנחת ומתייפחת, והילדים שכבו דומם והאש בערה בם עד כי צללה4 לשונם בתוך פיהם, ולכהן לא קרא – ואולם את כל-זאת הן לא יוכל להגיד להם פה.

וגוג החריש ולא ענה.

החקירה והדרישה באו אל קצן. גוג שאף רוח מלוא הפה, כי ידע אשר עוד מעט ונתנו לו ללכת אל אשתו ואל ילדיו. אולי יצליח לשוב עוד לרגע קטן גם אל השדה ולקחת את מעט העצים אשר קושש ואשר נטש אחריו בתפוש אותו האנשים.

וכאשר הוצא מן האולם החלו מועצות השופטים, למען חרוץ את המשפט. הראשון אשר דבר היה הנשיא: “אֲדַמֶה כי טוב נעשה, נעזוב את הפגע הרע והדל הזה לנפשו ללכת באשר ילך. הן לווייתן לא העלינו הפעם בחכה…”

ויתר השופטים החזיקו אחריו.

ואולם ברגע הזה השתער הכהן הגדול, פינחס בן-אלעזר, מעל מקומו. גבות עיניו רחבו פי-שנים ותהיינה חשֵכות מאוד.

“לא!” ואת המלה הזאת לא דבר, כי אם צעק. “את זאת לא נעשה! את זאת לא אתן לכם לעשות! שבת היא לאדוני – ועלינו לעשות מעשה פעם אחת ולא נִשְנֶה, אשר יָדוֹע יידע כל העם מִקָּצֶה את הדבר הזה וכי שבת היא ומה היא לנו! את האיש הזה נשים לאות לבני מרי, לבעבור ישמע כל העם מקצה המחנה האחד ועד קצה המחנה השני ויירָאו ולא יוסיפו ולא יזידו עוד. האיש הזה מות יומת…”

ויתר השופטים תמהו רגע אחד איש אל אחיו, אבל בעוד רגע החזיקו אחריו. אז קם פינחס בן-אלעזר הכהן במנוחה וידבר משפט:

"בשם אדוני ובשם משה! ואתם שמעו: – בחודש השמיני בארבעה-עשר בו, בשנה הראשונה לממלכת הכוהנים, באו אנשים אל השדה, והמה עדים, וימצאו את גוג בן-בכר, זבולוני, איש חרש-עצים, והוא מקושש עצים על-פני האדמה, והיום יום שבת. אז תפשו אותו האנשים המוצאים אותו ויקריבו אותו אל העזרה, עזרת משה ואהרן וכל העדה, ויעידוהו לאמר: כזאת וכזאת עשית: את השבת חיללת אשר אמר אדוני לא תחללנה כי אות היא ביני ובינך לעולם; עשית בה מלאכה אשר לא תיעשה, כי קוששת עצים בשדה, ואת אדוני אלוהיך לא יראת אשר אמר: ענוש ייענש קשה כל העושה מלאכה ביום ההוא, מות יומת ותיכרת הנפש ההיא מעמיה! ולכן זה הדבר אשר דיבר אדוני אל משה היום מן הענן לאמור: מות יומת האיש, גוג בן-בכר זה מות יומת, רגום אותו באבנים על העדה מחוץ למחנה, ואני הכוהן פינחס בן-אלעזר בן-אהרן בן-עמרם שונה באוזניכם פה את הדברים האלה: מות יומת האיש, גוג בן-בכר זה מות יומת! "

וכל האנשים מסביב, אשר שמעו, ענו ואמרו: אמן ואמן! וגוג בן-בכר ישב במשמר כל הלילה ולפנות-בוקר אחזה אותו חלחלה פתאום – ואולם עד-מהרה שב למנוחתו.

כאשר יצאו קרני-השמש הראשונות, באו אליו השוטרים ויביאו לו את דבר המשפט: – מות יומת – רגום אותו באבנים כל העדה – מחוץ למחנה – –

שחוק כסל תעה על פני גוג. האמין כי שחוק יעשו להם האנשים וישחק גם הוא.

אבל אחרי-כן הלבישו אותו את הכותונת הלבנה והארוכה ואת עיניו חבשו במטפחת, לבלתי ראות דבר, ויקחו עגלה חדשה עשויה ארבעה עצים לבנים ויושיבו אותו עליה, ושתי פרות עלות לבנות-מראה משכו אותה אל מחוץ למחנה – – – לבו החל לדפוק בקרבו בחוזקה. אבל איך זה? מה עשה? הלא אשתו חולה, הלא הילדים חולים, חַרְחוּר הוא, והוא יָצוֹא יצא רק לקושש מעט עצים להם, לבעבור השׂיק את הכיריים והָחֵם מעט מים וּבָשֵׁל את האזוב לכואבים האלה אשר כאבו ככה כל הלילה – –

ופתאום והנה קול שופר, ואחריו שתים חצוצרות, ואחריהן עדה גדולה מאד, אנשים נשים וטף. והכוהנים חוגגים והולכים בלבושי השרד, והלוויים לובשים את הכותונות הלבנות עם הפעמונים והרימונים. מעט מעט נקבצו ובאו כל העדה אשר במחנה מן הקצה אל הקצה, עשרות עשרות אלפים איש. – –

ככה הגיעו אל מחוץ למחנה על-פני הערבה הרחוקה והקֵרחה אשר מול הישימון.

והשופר הולך וחזק והחצוצרות מריעות – ופתאום חדלו ותהי רגע אחד דממה גדולה. אז יעלה פינחס בן-אליעזר הכהן על הבמה אשר עשו לו וידבר באזני כל הקהל ויקרא לאמור:

“בשם אדוני ובשם משה! זה הדבר אשר יעשה לאיש המחלל את השבת, ואת האות אשר בין אדוני ובינינו לדורותינו לא ישמור: מות יומת האיש ונכרתה נפשו מקרב עמיה, כי כל העושה מלאכה ביום שבת מות יומת – כי על-כן יומת האיש גוג בן-בכר אשר חילל את השבת, כי כן ציוה אדוני על-פי משה!”

וכל העם מסביב שמעו וייראו.

וכל העדה למקטון ועד גדול קוראים פה-אחד: מות יומת! מות יומת!

והאנשים קוראים, הנשים קוראות, וגם הטף. –

ומן הטף היתה ילדה אחת אשר באה באחרונה, וכמעט אשר איחרה את המועד, כי הדרך היתה רחוקה מאד והיא יושבת עם אמה בקצה המחנה אשר מעבר השני – הלא זאת יעקובה הקטנה . כאשר הגיעה עד מקום המשפט, כבר התנשא גל אבנים גדול מעל האדמה והאיש אשר רגמו אותו בהן גווע ומת.

והיא לא ידעה את הנעשה ולא ידעה מי זה.

והילדה ליקטה מעל האדמה אבנים קטנות ותהי משחקת בהן ותשלך אותן על פני הגל.


  1. חלק מטקס הקדשת אהרן ובניו לכהונה. על–פי שמות כט:20 וכן ויקרא ח:23  ↩

  2. נמק, גנגרנה אחת המחלות הנזכרות בדברים כח:22: “יככה ה' בשחפת וקדחת ובדלקת ובחרחור”.  ↩

  3. יקציע– יגדור ויבודד (ויקרא יד:41)  ↩

  4. צללה– שקעה  ↩