ללא שם / שמואל ליב גורדון
שָׁמַיִם!
אֵיכָה כֹה קְדַרְתֶּם, כֹּה זְקַנְתֶּם,
וּפְנֵי תְכֶלְתְּכֶם עָטוּ שְׁחוֹר,
כְּאִלּוּ לֹא עוֹד הֶאֱמַנְתֶּם
כִּי בֹא עוֹד יָבֹאָה הָאוֹר,
הַחֹם?
עֵינַיִם!
אֵיכָה כֹה כְּהִיתֶם, כֹּה כְבִיתֶם
וּתְהֹם נָגְהֲכֶם בָּלַע אֵד,
כְּאִלוּ לֹא מָרוֹם הֱיִיתֶם,
אוֹ מְרוֹמִים נִתְּנוּ בִידֵי שֵׁד
איֹם?
הִבָּרוּ!
הַבִּיטוּ אֵלַי:
אֲנִי כֻלִּי אוֹר מִבְּלִי צֵל,
יְצוּר נֹגַהּ בְּלִי עָב,
שֶׁלֹּא יַחְשִיכֶנּוּ הַלֵּיל,
שֶׁלֹא יַקְדִּירֶנּוּ הַסְּתָו;
אֲנִי כֻלִּי זֹךְ,
אֲנִי כֻלִּי רֹךְ
וָנֹעַם וָחֹם
עִם קֶסֶם אֵמוּן וְחִין-תֹּם,
כַּחֲלוֹם פֶּרַח קַל
רְוֵה טַל
בְּגַן אֲדֹנָי–
הַבִּיטוּ וּנְהָרוּ!
וְכִי תִשְׁאָלוּנִי: מַה שְׁמֶךָ, בֶּן-זֹהַר?
– הַנֹּעַר.
תרס’ג