בעצם רחוב אלנבי, על גדר לבנה, רצה זקית (כאמיליאון). היתה הזקית למשל על שום שינוי גווניה לפי הצורך, מתוך הסתגלותה לסביבה בשביל שלא תהא נראית. אבל כנראה כוחותיה בּהסתגלות מוגבּלים הם, שהרי כאן על הגדר המסויידת היא בולטת מאוד-מאוד. גופה גבנוני, פיה דומה לשל צפרדע, וזנב-לטאה לה. עורה החטיט והמקרין כפתורים קטנים, מפעפע אדמימות וירקרוקת, פה מכהות ושם מאירות. עיניה אבני-אודם.
כיוון שהרגישה שמשגיחים בה, מיד קפאה על מקומה. ולא זזה משם אפילו כשהמטייל אתי, חבר לעבודה, שלח ידו לקחתה. הוא אחז בה בידו. היא לא זעה. רק צלעותיה נושמות, ועיניה – אלמוגים נוצצים. הוא החזיר אותה אל הגדר. היא רצה מעט ברגל פזיזה, שסועה במעין אצבעות המלפפות בדרך אנושית בצינור-הברזל המכתיר את הגדר. עוד פעם עמדה, סנטרה בולט וצבעיה לוהטים. שוב חשק חברי לקחתה. הוא תפס אותה בגופה מתוך לחץ-מה. פרץ מפי הזקית קול-צריחה כנשיבת-חליל. נפתחו מאליהן הידים המתעללות, והיא ברחה על נפשה אל תוך שיחים, בין עליהם הפכה כולה ירקרקת, ונתעלמה.
כמה מתמיהה זו הבריה המשונה, על הסימטריה הנפלאה של גופה, על צבעיה הנוזלים, על פזיזותה וערנותה. אבל מאוד ייתכן כי הצבעים הם מקרה חימי הבא מערבוביה של סמנים, או מקרה פיסי של בנין תאי-העור וקליטתם או החזרתם את אור-היום. אף ייתכן כי הסימטריה היא תוצאה מסידור חשמלי בראשית התרקם היצור.
אבל מה אעשה בצריחה? אכן, גם אותה אפשר לבאר על דרך של לחץ פיסי. הן קראתם את מעשה-העז ב“תולדות שלמה מיימון”, כתובות בידי עצמו. ואם שכחתם – אזכירכם.
בעודו נער, קרא שלמה בתורת דיקארט כי כל חיה אינה אלא אבטומט, ורק האָדם יש לו נשמה. פּעם טייל עם חבריו מחוץ לעיר, ומקל בידו. עמדה שם עז, רועה בעשב לפי תומה. חבט בה שלמה במקלו. געתה העז געייה גדולה. אמר לו אחד מחבריו: “מה אתה עושה? הן צער-בעלי-חיים הוא”. ענה שלמה: “רק מכונה אבטומטית היא, ואין היא מרגישה כלום”. – “והלא געתה בקול!” – “מה פלא? גם תוף, כשמכים בו, משמיע קול רעש!”
נניח לנער שלמה. לי ברור היה, כשצרחה הזקית, כי צריחתה לא פעולה אבטומטית היתה, לא תוצאה מן הלחיצה, כי אם צעקת-חיים, קול-פחדים, שוועת-צער, קריאת-הגנה בפני המוות. אחרי שתגמור הפיסיקה-חימיקה בניתוח הזקית, עוד יישאר השיור הזה, שהיא חושקת להתקיים כצורתה: אחדות-רצון, שכל התאים השונים, שכל הפעולות החימיות והחשמליות השונות, מכוונים אליה, והיא תמציתם.
דימוקריטוס, בעל האטומים והפירוד, ניצח נצחונות יתר על כל אשר חלם. לא החומר הקשה בלבד – הדברים המוצקים שבמוצקים – נתפורר בידי המדע לפירורים ופירורי-פירורים, אשר מרחבים עצומים (בערך יחסי לקוטנם של הפירורים) יפרידו ביניהם: גם המרץ הזורם נשבע על ידי המדע החדש יחידות-יחידות, קרינות קטועות לשיעורים זעירים. ואפילו התמדת התופעות בזמן נעשית קיצוצים-קיצוצים. המציאות – מציאות לסירוגין היא.
שטות היא לריב עם המדע, והוא עדיין בחיתוליו, ולפי פילולו, דרך ארוכה עשירת-אפתעות לפניו – אולי דרך אין קץ לה. רק זאת אגיד: כנגד כל עדות הריבוי והפירוד, הקיצוץ וההבדל, אני נאחז בצריחת-הזקית ואומר: העולם לפנינו בליל-מראות, בליל-תנועות, בליל-קולות. צעקת-האחדות של העולם, אין אנו שומעים – אבל ישנה. קדמה האחדות לריבוי, והיא תכליתו, היא תפקידו. כמו בזקית מחליפה צבעיה, כן בעולם רב-התמורות, – כל המקרים הגלויים לעין, וכל הגורמים שהמדע חופר אותם ממחבואיהם, אך אמצעיה הם וממלאי שליחותה.
נתפוצץ עצם או מרץ? תדברנה מלים עתיקות. “אשר בידו נפש כל חי”. כל הנמצאים נשזרים במערכת אחת אורגנית בתרקומת-חיים אחת, אשר נקודות-צומת שבה, גיבושים בודדים שבה, נתפוש, ואת כולה לא נתפוש, באשר אי-סופית היא.
שובּר הזמן לרסיסים? “כי בידך נפשות החיים ונפשות המתים”. יש זכרון עליון, שליט בזמן, מאחד את הרגעים הנפרדים ושומר על כל החולף בעינו.