הָאֶרֶז וְהַקָּנֶה / יהודה ליב גורדון

לעולם יהא אדם רך כקנה

ואל יהי קשה כארז (תענית כ').

צַדִּיק אַתָּה כִּי תָרִיב אֶל אֵל בַּשָּׁמַיִם

– אָמַר לַקָּנֶה הָאֶרֶז בַּיָּעַר –

חַלָּשׁ מֵחֲשַׁשׁ עָשְׂךָ, רָפֶה מִתֶּבֶן,

צִלְצַל הַכְּנָפַיִם לָךְ כֹּבֶד אֶבֶן,

רוּחַ צַח נוֹסְסָה בִּפְנֵי יוּבַל מַיִם

רוּחַ עַזָּה הִיא לָךְ סֹעָה וָסָעַר;

גַּם צֵל כִּי יִבְרַח עָלֶיךָ בָּרֹחַ

לֹא תַעֲמֹד הָכֵן, כִּי תִדְכֶּה תָּשֹׁחַ.

וַאֲנִי – רָם כַּכַּרְמֶל, אַדִּיר מֵהַרְרֵי טָרֶף,

אָשִׂים מַחְשָׁךְ לָאוֹר וַאֲכַס עַין הַשָּׁמֶשׁ;

סַעַר מִתְגּוֹרֵר אֶבְזֶה, אֶפְנֶה לוֹ עֹרֶף

וּנְשָׁרִים קַלּוּ לִי כִּקְטַנֵּי הָרָמֶשׂ.

צַר לִי עָלֶיךָ, אֻמְלָל! רַב מִנְּשׂוֹא אֵידֶךָ,

לוּ עוֹד תַּחַת פֹּארוֹתַי הָיִיתָ צוֹמֵחַ

זוּ מִסְּבִיבוֹת מַטָּעִי אָנֹכִי שֹׁלֵחַ,

כִּי אָז בִּסְעַפּוֹתַי שַׂכְתִּי בַּעֲדֶךָ;

אַךְ יוֹנַקְתְּךָ תֵּצֵא עַל יִבְלֵי מָיִם,

בִּמְקוֹם אֵין מַעְצָר אֶל רוּחוֹת שָׁמָיִם

וַעֲרִירִי צָפוּי אַתָּה אֶל כָּל קָרֶץ.

הוֹי מַדּוּעַ זֶה הַשֹּׁפֵט כָּל הָאָרֶץ

לֹא יַעֲשֶׂה לָךְ מִשְׁפָּט, רַק לָךְ לְבַדֶּךָ?!

„חֲשׂךְ נָא נִיד פִּיךָ ”– הַקָּנֶה עָנָהוּ –

„כָּמוֹנִי כָּמוֹךָ נָגוּר כַּעַס רוּחַ;

„אֱמֶת כִּי עֵת סַעַר יָפוּחַ

אָכֹף רֹאשִׁי עַד יַעֲבָר-זָעַם,

„אַתָּה לֹא תַעֲרֹץ מִפָּנָיו, תָּרִים מֵצַח,

„אַךְ נוֹחִיל לַקֵּץ – חֹסֶן לֹא לָנֶצַח! ”

עוֹדֶנּוּ דּוֹבֵר וּפִתְאֹם רוּחַ סָעַר,

מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵילִים, הָרִים יִתְמָהוּ,

בַּצּוּרִים יִתְקַלָּס, מִשְׂחָק לוֹ חֹרֶשׁ,

נֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן בִּשְׁאוֹן רָעַם

וַיָּבֹא וַיִּרְעַשׁ בֵּין שִׂיחֵי הַיָּעַר.

הַקָּנֶה כָּפַף נַפְשׁוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם,

הָאֶרֶז לֹא שַׁח אַף לֹא זָע מִמֶּנּוּ;

וַיּוֹסֶף הָרוּחֹ אֹמֶץ בַּחֲמַת זָעַם

וַיְשַׂעֲרֵהוּ וַיַּהַפְכֵהוּ מִשֹּׁרֶשׁ

וּבְעָרְפּוֹ אָחַז וַיְפַצְפְּצֶנּוּ.

אָז אֶל כָּל גֵּאָיוֹת דָּלִיּוֹתָיו נִפְרָדוּ

וּשְׁבָבִים הָיָה הָאֶרֶז רָם הָעֵינָיִם,

אֲשֶׁר הֶעֱלָה שִׂיאוֹ שָׁמָיִם,

וּלְקִצְבֵי הָרִים שָׁרָשָׁיו יָרַדוּ.