אַחְרֵי צָרוֹת מָרוֹת, שֶׁנִּגְרְמוּ לַכְּפָר

מֵהִשְׁתַּפְּכוּת פְּלָגִים עִם הַפְשָׁרַת-הַשֶּׁלֶג,

אָמְרוּ הָאִכָּרִים לִקְבּוֹל לִפְנֵי נָהָר,

שֶׁלְּתוֹכוֹ נִשְׁפַּךְ כָּל נַחַל וְכָל פֶּלֶג.

וְהָאֱמֶת נִתְּנָה לְהֵאָמֵר:

הָיָה לָהֶם עַל מָה לְהִתְמַרְמֵר.

כָּאן נִסְתַּחֵף שָׂדֶה פָּתוּחַ,

שָׁם נִגְרְפָה טַחְנַת-הָרוּחַ,

בָּקָר וָצֹאן טֻבְּעוּ לָרֹב…

וְאִלּוּ הַנָּהָר –צָנוּעַ הוּא וָטוֹב:

מֵימָיו הָאַדִּירִים זוֹרְמִים כָּל-כָּךְ בְּנַחַת;

הַרְבֵּה עָרִים גְּדוֹלוֹת שׁוֹכְנוֹת עָלָיו בְּלִי פַּחַד.

עָלָיו לֹא יְסֻפַּר שׁוּם מַעֲשֶׂה מַכְלִים.

הוּא הוּא שֶׁיְרַסֵּן נִכְלֵי הַנְּחָלִים.

כָּךְ שׂוֹחֲחוּ בֵּינָם הָאִכָּרִים הַלָּלוּ.

אַךְ, בְּקָרְבָם לַיְאוֹר, רָאוּ פִּתְאֹם כִּי שָׁם

צָף חֵלֶק רַב מֵרְכוּשָׁם,

שֶׁהַפְּלָגִים מֵהֶם גָּזָלוּ.

נָתְנוּ הַמִּסְכֵּנִים עֵינָם בַּמַּחֲזֶה,

הֵנִיעוּ בְּרֹאשָׁם, הִבִּיטוּ זֶה עַל זֶה –

וְאֶל הַכְּפָר לָשׁוּב נֶחְפָּזוּ.

“לַשָּׁוְא” – אָמְרוּ – "הָיְתָה טִרְחָה זוּ:

מַה טַּעַם לְבַקֵּשׁ מִשְׁפָּט מֵרֹאשׁ וָרַב,

הַמְקַבֵּל חֶלְקוֹ מִגַּנָּבִים-עוֹזְרָיו?"