לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ (קהלת ז' י"א)

גַּם יַד חָרוּצִים לֹא תוֹעִילֶךָ

אִם לֹא בִּזְמַנָּם תַּעַשׂ מִפְעָלֶיךָ!

הִתְעָרֶב-נָא עִמִּי – אָמַר צָב לָאַרְנֶבֶת –

מִי מִשְּׁנֵינוּ, אִם יַחַד נָרוּצָה הַפָּעַם,

יַקְדִּים יִגַּשׁ אֶל הַמַּטָּרָה הַנִּצָּבֶת

"בִּי תִּתְעָרֵב? – עָנַתְהוּ קַלַּת הָרַגְלַיִם –

לֶךְ-נָא הַמַּכְתֵּשׁ, בֵּין הָרִיפוֹת, חֲסַר טָעַם!

אוּלַי שָׁם בַּעֱלִי אוֹתְךָ כִּי יִכְתּשׁוּ יִכֹּתּוּ

אִוֶּלֶת הַקְּשׁוּרָה בָּךְ מִמְּךָ יִפְשֹׁטוּ".

מַה-לָּךְ וָלִי – עָנָה הַצָּב רָם הָעֵינַיִם –

אִם חָכָם כָּמוֹךָ אוֹ חֲסַר טַעַם הִנֵּנִי,

אִם רַק אֶתְעָרֵב בָּךְ, אַף עֵרָבוֹן אָשִׂימָה?!

“טוֹב! – עָנְתָה בִּצְחוֹק – שִׂימָה נָא עִמָּךְ עָרְבֵנִי!”

שָׂמוּ עֲרֻבָּתָם, תָּקֱעוּ כַּפָּיִם –

"רֻץ אַתָּה רִאשׁוֹנָה וּפְעָמֶיךָ הָרִימָה

וַאֲנִי אָרוּץ אַחֲרֶיךָ" – אָמְרָה הָאַרְנֶבֶת.

הֵן עוֹד עֵת רַבָּה לִי – כֵּן בִּלְבָבָה חשָׁבֶת –

עֵת לֶאֱכוֹל, עֶת לִשְׁתּוֹת, עֵת לִישׁוֹן, עֵת לָנוּחַ,

עֵת לִנְטוֹת אָזְנַיִם לִשְׁמוֹר דֶּרֶך הָרוּחַ;

יָרוּץ לוֹ הַצָּב – הֵן בִּצְעָדִים שֵׁשֶׁת

אֶעֱבֹר עַל פָּנָיו וַאֲמַהֵר לָגֶשֶׁת.

כָּכָה חָשְׁבָה שַׁאֲנַנָּה קַלַּת הָרַגְלַיִם,

בֵּין כֹּה שֵׂרֵךְ הַצָּב דַּרְכּוֹ, חָשׁ בַּעֲצַלְתַּיִם,

וכְבָר הִקְרִיב לָבוֹא, נִגַּשׁ הַמַּטָּרָתָה

וָעוֹד הָאַרְנֶבֶת

שַׁאֲנַנָּה שׁוֹכֶבֶת,

אוֹכֶלֶת, חוֹשֶׁבֶת,

ומַעֲלַת הַגֵּרָה;

עַד אֲשֶׁר רָאָתָה

כִּי יַתַּם הַצָּב דַּרְכּוֹ, כִּי יִקְרַב לָגֶשֶׁת,

אָז קָמָה חִישׁ וַתָּעֶף כַּחֵץ מִנִּי קֶשֶׁת –

אַךְ הָהּ! לַשָּׁוְא עַתָּה לָרוּץ מִהֵרָה

וּמְקוֹמָה לַנִּיחַ מֵרֹאשׁ אֵחֵרָה;

וַיְקֲדְּמָהּ הַצָּב, רִאשׁוֹנָה הִגִּיעַ:

וּמַה? הִתְפָּאֵר עָלֶיהָ שֶׁרֶץ

הָאָרֶץ,

וּבְּעוֹד יִשֹּׁם יִשְׁאַף מֵרֹב הַיְגִיעַ –

מָה הוֹעִילוּךְ עַתָּה, הָאַרְנֶבֶת, רַגְלָיִךְ?

ומֶה לוּ עוֹד נָשָׂאת בֵּיתֵךְ עַל כְּתֵפָיִךְ?!