כחזיון־בלהות בליל־זועה נראה כל דבר.
אינך יכול להאמין, אינך יכול להשלים את הרעיון המחריד, שזה היה לא בארץ העקובה מדם אחינו, בארץ ששריקת השוט וצהלת התליינים מחרישים את אנקות המענים – אלא במושבה עברית בארץ האביב, החירות והתחיה; ולא שכורי־דם ופריצי־חיות מארץ הצפון, אלא בני עמך עשו מעשים המקפיאים את הדם בעורקים ומסַמרים שערות הראש. אינך רוצה להאמין – אך עדים המה פצועי המוּכים, השערות המרוטות וקרעי הדגל העברי המתגוללים בעפר…
וזה קרה בתוך אֵם המושבות בארץ־ישראל, בפתח־תקוה, בשעת פגישת החכם באשי. יצאו הצעירים (רובם פועלים) בדגלים עבריים בכדי להשתתף בקבלת־הפנים, שנערכה במושבה עברית לראש הרבנים. דרש הועד מהם להסיר את הדגל הלאומי. כמובן, במקום להעטות על עצמה חרפת הבגידה בדגלים – בחרה כל החבורה לפרוש מן הקהל, והלכה לה בדגל מורם. אז התנפלו בעליהם, בני פתח־תקוה, כפראי־אדם, קרעו את הדגל העברי לגזרים, הכו, פצעו, מחצו את נושאי הדגל, נערות נסחבו בראשיהן, מרטו שערותיהן…
וזה נעשה לעיני כל הקהל הנאסף ולעיני החכם באשי.
איש לא התקומם, איש לא מחה בידי הפורעים. במנוחה הביטו כולם אל המחזה: איך יהודים עשו פרעות באחיהם, איך נתחלל דגל האומה, סמל התקוה הלאומית וגעגועי התחיה.
ולא עוד אלא שנעשתה כאן פרובוקציה לאומית – הוטל צל של חשד מצד היהודים עצמם על הדגל העברי…
איך הגיעו הפתח־תקוָאים לידי מעשה מחפיר כזה, המכסה את שמם בקלון? מכבר התרגלו תושבי “אם המושבות”, לבלי להתחשב עם כל מה שאינו נוגע לעניני הלואה ותמיכה, והרגלם זה נעשה להם לטבע.
מושבה הנושאת מסוה לאומי בכדי למשוך אליה את בעלי־הכסף הציונים, ורודפת את פועליה היהודים, מטילה עליהם חרם, אוסרת לתת להם עבודה, להשכיר להם חדרים, להגיש להם עזרה מדיצינית…
מושבה הפונה בכל פעם לקופות הציוניות – ואינה מַרשה לעשות אזכרה ליוצר הציונות ומנהיגה.
מושבה, שרבים מאיכריה חפשים בדעות, להלכה ולמעשה, מייסדת ועדים של “חיפוש חטאים” בשביל הפועלים.
וכך, צעד אחרי צעד הגיעו עד המעשה האחרון, הראוי לא לחלוצי עם, אלא למלשיני־עם.
“האחדות” מספר 1, תמוז תר"ע.