לוגו
העוצרים בעד המגפה
מיקום ביצירה:
0%
אלתר דרויאנוב
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

הָעוֹצְרִים בְּעַד הַמַּגֵפָה / אלתר דרויאנוב


“שכחו את תורתכם, את לשונכם, את נמוסיכם, מעטו את דמותכם – ובמעלה-החיים יפנו לכם מקום”, – כך לימדה האסימילציה בראשית ימיה. על הדרכה זו אפשר היה ללמד זכות: סוף-סוף אין האדם אלא “בשר ודם” ונוח לו להיות עשיר בין עשירים מלהיות עני בין עניים. ואולם ההבטחות הטובות על הישיבה במעלה-החיים נדמו זה כבר. אלו קמו המבטיחים הראשונים מקבריהם היינו רואים אותם עומדים לפנינו שחוחי-ראש ומסתירי-פנים מבושה. בפי בניהם ובני-בניהם עדיין לא מת הפזמון הישן, אלא שנשתנה הנוסח: שכחו הכל, מכרו הכל, התפשטו את חלוקכם האחרון – ותנצלו מכליון אחרון. ינסה נא איש ללמד זכות על נוסח חדש זה! –

מגפת-השמד עושה שמות ביהודי המערב – ולא ביהודי-המערב בלבד. האנשים, החוששים לשנתם שלא תדד, מתנחמים ואומרים: עשרה עלים נובלים יפלו מן האילן בנשב בו הרוח ומאה עלים חיים יוציא תחתיהם. מקבלי-התנחומים עושים את עצמם כאלו אין הם יודעים, שהשמד הוא סיומו של פרוצס ההתנכרות לעם, שמשומד אחד הוא סימן למאות יהודים, שבקרבם כבר החל הפרוצס. מקבלי-התנחומים מעמידים את פניהם כאלו אין הם יודעים, שבסתיו מעיד כל עלה נובל, שיונקתו של האילן אינה נזונית עוד…

בארצות המערב, שם גברה מגפת-השמד ביותר, יש גם מעטים היראים את המגפה. אבל יותר משהם יראים את המגפה יראים הם לדעת מהיכן באה המגפה. יראתם זו מובנת. הסתכלות נכונה בפרוצסי-הרקבון, המתמידים בנפשו של העם, עלולה לחנק פתאם בגרון אפילו את ה“דייטשלאנד איבער אללעס”. והרי האנשים הטובים האלה מתרוצצים בפחדם הגדול מזוית לזוית, מבקשים לסתום את כל החורים והסדקים, ונזהרים מאד שלא תתעה ידם מאליה גם לתוך הפרצה ההיא, שמשם באה הרעה באמת. מבקשים הם לבונה לעצור בעד המגפה ומוצאים – חלבנה. והריח, העולה מן המחתה שבידם, – ריח חלבנה…

הנה הכרוז, ששלח בישראל הד"ר גִדֶמַן, רבה הישיש של ווינה. סבא זה ירא גם הוא את מגפת-השמד והרי הוא מנסה דבר אל השטן המשחית ושולח את המחתה לאפו.

והוא, גידמן, יודע מהיכן נפתחה הרעה – מגליציה ומארצות אחרות, ששם נוהגים היהודים עדיין לקרוא לבניהם ליבוש, פיבוש, או לוּ גם שמות ביבליים: אברהם, יצחק ויעקב, משה, שמואל ודוד. בווינה בושה לאדם, “אי אפשר” לאדם, שיהיה שם כזה על דלת-ביתו ושלט-חנותו. כדי להפטר מצרה זו, כדי להפטר גם מן העונש, הכרוך בשנוי-השם שלא ברשות, אין דרך אחרת אלא – שמד. והרב הווינאי הישיש מתחנן לחבריו הרבנים בגליציה ובמקומות אחרים, ששם מקור הרעה, כי ידאגו לכך, שמכאן ולהבא יהיו לנו “יהודים נאמנים, המסורים לעמם מתוך הכרה פנימית”, אלא במעתה לא יקרא ילד יהודי, כשהוא נכנס לבריתו של אברהם ולדתו של משה, לא אברהם ולא משה (“ואפילו לא מאָזס” מזהיר הד"ר גידמן), כי-אם אדולף ומַכְּס, שמות “נאים”, שאינם עשויים להביא לידי שמד.

רואה הד“ר גידמן ואין הוא יודע מה הוא רואה. החנוני היהודי “אינו יכול” לקרוא את שמו המיוחד לו על חנותו, המשורר היהודי – על שירתו, הארטיסט היהודי – על משחקו, הציר היהודי – על ציורו, הפּסל היהודי – על פסלו. היהודי בכלל איננו הוא, אלא – “פסבדונים”: רוסי, גרמני, צרפתי, אנגלי. כי יֵאָמֵר ליהודי “יהודי” הוא נרתע לאחוריו: אין הוא יכול להשיב בתמימות ובפשטות מה שהיה צריך להשיב: “אני”. ולמה נתמה, כי יש גם סיום אחרון לבקשת- פסבדונים” זו – שמד? וכמה מגוחכה היא עצתו של הד"ר גודמן, שפירושה האמתי הוא: חדלו מהיות את אשר הנכם, היו את אשר אינכם, כדי שתוכלו להיות את אשר אינכם…

עצה טובה אחרת להבריח את יצר השמד מצא הרב ד“ר זליגמן, כהנה הגדול של העדה הליברלית בפרנקפורט. עוד בשנת 1902 – מספר הד”ר הנכבד בחוברת האחרונה של ירחונו “ליבעראלעס יודענטום” – נוסד בפרנקפורט ועד מיוחד להלחם בשמד ("אנטי-טויף-קאמיטעע). אחד מראשי הועד הוא, כמובן, הד“ר זליגמן. מה הם מעשי תקפו וגבורותיו של הועד בעשר שנות קיומו אין אנו יודעים: עליהם אין הד”ר זליגמן מספר כלום. אבל הוא מספר באריכות ובפרוטרוט על מעשה אחד, שהוא, המספר, עשה בשליחותו של הועד, מעשה, השקול, כפי הנראה, כנגד כל המעשים האחרים שנעשו ושהיו ראויים להעשות. על-פי עצתו של המנוח פְּלוֹטְקֶה עקר הד“|ר זליגמן את הסבה היסודית, שגרמה עד עתה לשמד – את ה”סדור" הישן העבה ואת התפלה הישנה הארוכה. הד“ר זליגמן השליך את יצר-השמד ל”דודא דאברא וחפייה לפומיה באברא והעמיד עליו שומרים מהימנים – תפלה, שאינה נמשכת יחד עם הדרשה יותר משעה, “סדור” שנפתח מימין לשמאל ו“הכרח” ללמוד את הלשון העברית: ברכות-התורה נדפסו באותו “סדור” במקורן. (אין זו הלצה, אלא כך כתוב מפורש במאמרו של הד"ר זליגמן)…

וככה עומדים האנשים הטובים האלה ומעלים עתר ענן החלבנה לאפו של השטן. והשטן מריח וצוחק את צחוקו:

– אם הם, המקטרים, מאמינים בסרחון, העולה ממחתתם, מה הוא, כי יִוָאֵל לירוא אותו?


 העולם   1912