וְאָנֹכִי בַכֶּרֶם. אֶשְׁכּוֹל הַגֶּפֶן
בֶּהָדָר לִי נֶעֱנָה בְחִבָּה;
עַל רֹאשִׁי גַן יֶרֶק, תְּאֵנָה פוֹרַחַת
שׁוֹלַחַת פַּגֶּיהָ בְאִבָּהּ.
מִמּוּלִי חֶבְרוֹנִי. וַאֲגָדוֹת עֲרָבִי
נוֹפְלִים מִפִּיהוּ כַפְּנִינִים:
מִקְּרָבוֹת עֲנָקִים, גִּבּוֹרֵי הַשּׁבֶט,
מִקֶּשֶׁת אֲבִי הַמַּאֲמִינִים.
מִמּוּלִי מֻסְּתַּפָה, מוֹשַׁבְתּוֹ קִיר מוֹאָב,
חוֹלֵם לוֹ פֹה עַל מַחְצַלְתּוֹ;
שׁוֹכֵב מֻסְתַּפָה וּלְפִיהוּ הַקַּהֲוֶה,
שׁוֹתֶה וּבְיָדוֹ נַרְגַלְתּוֹ1.
הוּא נוֹלַד בְּמֵידְבָא. וַיְּהִי יֶלֶד וַיָּמֹת
אָבִיו בַּשּׁדֶה, בַּקְּרָב;
וַּיהִי עֶבֶד וַיְּנַהֵג אֶת גְמַלֵּי אֲדוָֹיו
לְחָרָן וּלְמִדְבַּר עֲרָב.
וַיֶּאֱהַב מֻסְתַּפָה הַנָּאוָה שֻלַיְמָה
וַתֶּאֱהַב גַם אוֹתוֹ הַבַּת;
עֵינֶיהָ גֶחָלִים וּפְלָדוֹת הַלֵּבָב
וַיְּאַרְשֶׂנָה לְרַעְיָה כַדָּת.
וַתִּמְשֹׁל בְּבֵיתוֹ הַנָּאוָה שֻׂלַיְמָה
וַתַּעֲבוֹד בַּשָּׂדֶה בּתּוֹם
וַתְּחי חַיֵי אֹשֶׁר עִם מֻסְתַּפָה בְּמוֹאָב,
עִם מֻסְתַּפָה – עַד אותוֹ הַיּוֹ ם…
יוֹם סִפְּרָה הַנָּאוָה: וְהִיא בֵין הַזֵּיתִים
וַיָּבֹא הָעֶלֶם הַזָּר;
בַּחֲלָקוֹת הַנַעַר וַיְּנַס לְפַתּוֹתָהּ –
וַתִּשָׂא רַגְלֶיהָ הָהָר…
שָׁמַע מֻסְּתַּפָה וַיֵּחַם בּוֹ דָמוֹ
וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הָאִישׁ:
וַיִּמְצָא הָעֶלֶם וַיַּהַרְגֵהוּ בַּגָּיְא –
וַיִּמָּלֵט הָאֹהֱלָה חִישׁ.
נִרְדֶּמֶת שֻׂלַיְמָה; וַיָּבֹא בַּלַּיְלָה
מֻסְתַּפָה אֵלֶיהָ בּלָּאט
וְעַל כַּר הַגְּמַלִּיָּה הוֹשִׁיבָהּ וַיִּרְכַּב
בַּבֹּקֶר, הַלַּיְלָה כִּי נָט.
וַיָּבֹא חֶבְרוֹנָה. כִּי אָח לוֹ בְּמַמְרֵא
זֶה בַעַל הַכֶּרֶם הָאָח;
לוֹ חַרְבּוֹ מָגִנּוֹ וּמַחֲסֶה כִידוֹנוֹ
מְהֵרָה לֹא יִלָּכֵד בַּפָּח.
וְאָנֹכִי בַכָּרֶם. מִמּוּלִי מֻסְתַּפָה
עוֹמָר אָחִיהו בַּפִּנָּה;
צְנִיף נִרְאֶה בַחַלוֹן: שֻׂלַיְמָה נִשׁקֶפֶת,
נִשְׁקֶפֶת שֻׂלַיְמָה בְּחִנָּהּ.
נִשְׁקֶפֶת… רוֹעֶדֶת… לְזכְרוֹן לֵיל מוֹאָב,
דְּמֵי עֶלֶם רַעֲנָן צוֹעֲקִים שָׁם…
"מַדּוּעַ סִפַּרְתִּי!.. יְדִידִי, מֻסְתַּפָה!
הֲתִמָּלֵט מִגּוֹאֵל הַדָּם? – – –"
-
נַרְגַלְתּוֹ: נרגילה. אשישה, מקטרת מזרחית. האש היא באגן הטבק שעל פי צנצנת מלאה מים. העשן עובר דרך המים ויוצא דרך אבוב, הדבוק בזרוע הצנצנת, אל פי המעשן. ↩