לשנה טובה חתמו בשנה זו את שלמה המורה. עוד ביום הראשון אחר ראש-השנה מלאו לו אחת-עשר שעותיו לאחד-עשר תלמידי-בית שנמצאו לו.
ובמוצאי-החג, כשהזמינו אותו לבית אחד האבות לקבל שם שעה חדשה פיקפק בדבר, מפני שחשב ומצא, שאין שעותיו מספיקות לו עוד. גם בלא נוסף זה כבר לא נשאר לו פנאי לסעודת-היום יותר מרבע שעה. אלא שבדק ומצא, שאין מורה עברי רשאי לזלזל מדעת בשעה הגונה. לפי-שעה אמנם אינו זקוק לה, אבל מי יודע אם לעתיד לא תלך לעולמה אחת משעותיו.
והוא קיבל את התלמיד החדש בשכר הגון, וקבע לו את השעה התשיעית בלילה. באין ברירה צריך היה אבי התלמיד להסכים על שעה מאוחרת כזו.
שעה זו השאיר שלמה בשביל שמעו’לי הבן-יחיד שלו. עכשיו נדחה בנו מפני בנו של אותו העשיר.
מתחילה היה קצת שמח בדבר. באמת כבר הגיעה השעה, שיקבל שמעו’לי בנו תורה מפי מורה עשיר ממנו, משלמה, בידיעות. בלבו כבר בחר במורה כזה. וברי לו, שהלז יתחסד עמו ויקבל בשכרו כמה שיתן לו. באופן כזה יהיו גם הוא גם שמעו’לי נשכרים.
אבל כשהגיע הדבר לידי-כך, בחן ומצא, שהוא מעמיד בזה את פרנסתו בסכנה וודאית, מפני שהאבות ידינו בעצמם, אם שלמה גופו מוסר את בנו לידי מורה פלוני, בידוע שהוא הגון ממנו.
בדיעבד הוא אינו רואה שום אסון בדבר, אם יהיה ער עוד שעה אחת ביום וילמד עם בנו מן העשירית ואילך. אפילו אם יעלה על מיטתו בחצות הלילה, נשארו לו עוד חמש שעות לשכיבה.
זוגתו אמנם מחתה בדבר. היא מחתה מתחילה, כשעלה במחשבתו להשתמט מנוסף זה, שהזמין לו השם-יתברך. אחר כך מחתה על שנדחה שמעו’לי שלה מפני בן אותו העשיר. “לא די לה לאותה שחצנית (אמו של בן עשיר זה) שבבית-המקולין נותנים לה ממשמני הבשר בהקפה, ואת העצמות נותנים לאשת המורה במזומנים, אלא שגם בתורת בעלה היא לוקחת את החלק ההגון ביותר.”
ואחר כך מחתה כנגד מה שבעלה התחיל מסגף את עצמו וממעט בשינה.
מוחאנית היא בטבעה, אבל אין ענייני-הבית נחתכים על פיה. יודע שלמה תמיד לפייסה, לפתותה ולהעמיד את הכול על דעתו. הוא מתייעץ עמה על-פי-רוב אחר המעשה.
ואחר-כך נכנסה בה פתאום “קליפה” של עקשנות, למנוע את שלמה מלקום בהשכמה, בשעה החמישית לפני עלות השחר. טענות יש לה כנגדו. הזיקנה קופצת עליו; כוחותיו מתדלדלים והולכים ויפול חס-ושלום למשכב; כל הימים היא בבחינת עגונה-חיה, אין לה פנאי אפילו לספר עמו.
אבל גם בזה לא יכול שלמה למלא את רצונה. צריך הוא להשכים וללמוד לעצמו, כדי שיוכל לעמוד למבחן ולקבל תעודת-מורה לפחות לשנה הבאה. כלום הוא חייב בזה, שאבותיו לא לימדוהו מה שצריך מורה לדעת, והוא אנוס לשום עכשיו את לילותיו כימים.
ותעודה אמנם נחוצה לו מאוד, בזה מודה גם זוגתו רוזה. רואה היא, שכיוון שיש תעודה בכיס וכפתור בכובע, שוב אין מדקדקין עם אותו המורה על ידיעותיו, על כשרונותיו ועל מחיר שעותיו.
מפייס הוא אותה, שהוא אדרבה, אינו מזקין כלל, שלפי-שעה הוא מסתגף, אבל אחר-כך, כשיזכה בתעודתו, הכול ישתנה. והוא מעיר לה דרך-אגב, שכשיזכה בתעודתו, ימלאו לו אך עשרים ושמונה שנים. “צעירים אנחנו עוד.”
ואחר-כך, כשהציעו לפניו שלושה שכנים, שתכנסנה לביתו מן שעה עשירית ואילך שלוש נערותיהן ללמוד אצלו כתיבה וקריאה ז’רגונית, בדק ומצא, שבין-כך ובין-כך אין שעה זו כשרה להוראה בשביל בנו. שניהם כבר עייפים, והם יושבים ומנמנמים. שעה זו באמת אינה שווה כלום. הנערות אמנם אינן משלמות אלא קימעא, אבל שלוש קמעות הרי הן מצטרפות לחשבון אחד הגון.
והיא שוב מוחה, ושוב מתפייסת.
עכשיו, כשהוא מקבל את שכרו משני הנוספים, שבאו לו מתוך היסח-הדעת, הוא מתבונן פעמים בדבר ובא לידי תמיהה: מה היה עושה, אלמלא נזדמנו לו חס-ושלום שני הנוספים? הן גם עכשיו הוא אינו לובש שיראין, ואינו אוכל מעדנים. ואף-על-פי-כן רואה הוא מראש, שכשיגיעו ימי-הפסח, יהיה אנוס לקחת הרבה מצרכי-ביתו בהקפה על חשבון הזמן הבא.
והוא בא לידי מסקנה, שיש איזה ערך הכרחי בין צרכי-האדם ורווחיו. ההבדל, לפי דעתו, בין העשיר ובין העני אינו אלא במה שהראשון רווחיו מתרבים לפי צרכיו, והשני, צרכיו לפי רווחיו.
ושמח הוא בדיעבד על הדבר, אלא שבכל פעם שנזכר בשמעו’לי המבלה עתו לבטלה, תישפך בו מררתו. מתבייש הוא להביט בפני קטן זה. כמדומה לו, שהלז מביט בו בתביעה שתקנית, בחינת בעל-חוב.
צדקה רוזה שלו במחאתה אז. את הכול לוקחים העשירים בכספם, אפילו את האב מעל בנו.
ובשכבו בלילות הקצרים שלו על משכבו, שקוע בצערו, הבריק לו פעם רעיון במוחו. כמה ימי-הוראה בשבוע? ששה. בחודש עשרים וארבעה. בחמישה חדשי-הוראה יש מאה ועשרים שעות להוראה בשביל תלמיד אחד. חודש ניסן הוא כולו חופש. צא מזה ארבע שבתות ושמונה ימי-חג, נשארים כעשרים יום. אפילו אם אתעסק עם שמעו’לי בחודש ניסן רק עשר שעות ביום, הרי מאתיים שעות, כמעט פי-שנים ממה שיש לתלמיד אחר. וכשיצרף לזה גם את הכשרונות הנפלאים, הזכרון והתפיסה שחונן בהן שמעו’לי פי-שנים מבני העשירים המפוטמים – הרי יכול הוא להיות מובטח למפרע, ששמעו’לי שלו יצליח בחודש אחד פי-שנים ממה שיצליחו הם בשנה. אפילו רוזה הספקנית לא יכלה למצוא שגיאה בחשבון זה.
לפי-שעה יושב שמעו’לי בטל. לצאת לבטלה אינו יכול כל ימות-החורף מפני ריבוי השלגים וגודל היוקר. שני הנוספים לא הספיקו לה לרוזה להלביש ולהנעיל את בנה כדי-שיעור הגנה מפני הטחב והקור.
יושב לו שמעו’לי כל החורף כולו אצל התנור. את השיעורים שלמד בקיץ העבר כבר שנה ושילש עד כדי בחילת-נפש. שמח היה אילו היה יכול לשכחם. יושב הוא עגום, בודד, בטל, חולם ומתגעגע לשמש, לאדמה יבשה, לעמק רך וירק, לשעה שיכולים לצאת גם במנעלים ובגדים קרועים.
בעצלתיים זוחלים להם ימות-החורף, ורוזה תופרת, מטליאה, מתקנת, קונה עצים להסקה וקמח לעריבה, פעם במזומנים ופעם בהקפה, בשעות הפנויות היא שוקעת בהרהורים. כלפי הרבש“ע אין לה שום טענות. ה”זמן" הוא, בלי עין-הרע, מבורך, אלא שבגבירים היא מתקוטטת שלא בפניהם. כספם קונה להם הכול, את העולם-הזה, את העולם-הבא, אפילו הבעל מאשתו ואת האב מעל בנו.
והולך לו שלמה מן הבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה מבית לבית, משעה לשעה, או, כמו שהוא רגיל לומר דרך-בדיחות, “מגוי אל גוי.” הפסיעות וההליכה שבין שעה לשעה אינן עולות אצלו בחשבון לעולם. פעם מבליע הוא אותן בפסיעה גסה, פעם הוא מנכה אותן מן השעות ופעם הוא גונב מרגעי זמן האוכל. הרי הן אצלו הרף-עין של בין-השמשות בין “זה נכנס” ו“זה יוצא.” אין בן-אדם יכול לעמוד עליו חוץ ממורה עברי.
וכך הולך וגומר עם הנוסף הראשון, ומפטיר בנוסף השני, ומרוויח שלוש קמעות בבת-אחת.
בהשכמה הוא קם ומכין את עצמו לבחינות:
“… חיסור היא מלאכה שבאמצעותה… על-פי הסכום הנתון ואחד מן המצורפים הנתון יכולים למצוא…”
חושש הוא, שטעה בדיוק סדר המלים מכפי שכתוב שם אצל קיסילוב.
“… והוא ענה: דת שקר יש לכם, כשהיא אוסרת על מאמיניה שתיית-משקה ואכילת בשר-חזיר…”
כמדומה לו, שגם בפרק-היסטוריה זה הוא מסרס את המלים.
וחפץ הוא לקום, ללכת אל ארון-הספרים, להביא את ספריו ולעיין בהם, אלא שאיזו עצלות נפלה עליו היום תיכף לקומו מעל מיטתו.
“… השקסנה היא אפיק של…”
שכח. שכח את הכול. לא, לא שכח, אלא שהתערבו ונסתבכו במוחו הסיסטמה של הוולגה עם הסיסטמה של הדניפר, והדונאי עם אפיקיו עובר ומצליב עליהן. נהרות, מספרים, הרים, ימים, תקופות, קיסרים, אלילים, נטיות של דקדוק – הכול משמש בערבוביה. מוחו מלא יתושים וזבובים מזמזמים.
רוצה הוא להביא סדר במוחו, ועוד יותר מזה הוא חפץ לישון. וזיקות יוצאות מתוך עיניו, ושאון עולה מתוך אזניו.
ובינתיים מגיעות לאזניו נשימותיה של רוזה הישנה כנגדו; ובינתיים נראו לעיניו פניה הבוערים מתוך שינה.
ונזכר הוא בפניה שהיו לה.
מעשה ילדות, ביום החופה נזכר.
ונזכר הוא, שכל- כך הוא שקוע בעבודתו, עד שהוא שוכח לגמרי במציאותה של רוזה. מרגיש הוא, שאין הרהורים אלו אלא מעשה יצר-הרע של עצלות, כעין נסיון להסיח דעתו מלימודיו.
ומגרש הוא הרהורי-ילדות אלו מתוך לבו.
שמעו’לי נדחק ועולה במוחו.
אבל לשמעו’לי אין לו מה לדאוג: כבר חלק לו חודש שכולו תורה. וכמה מחכה הוא לחודש זה!
והחודש הגיע.
הוא אמנם התמהמה קצת. לפי כוחותיו המדולדלים של שלמה צריך היה חודש ניסן שבשנה זו לחול קודם הפורים. מימי-הפורים ואילך כבר היה דומה על שלמה כמי שעומד עליו שד ומכה אותו ברצועה: לך מבית לבית ושב על מקום אחד שעה בת-ששים מינוטים, שכל מינוטה ומינוטה שבה נמשכת וזוחלת, זוחלת ונמשכת. להכעיסו, נתקלקל שעונו בימים אלו. גם דומם מוכני זה עייף מן הסיבוב המלאכותי, ששלמה מסבבו תמיד, פעם לפנים ופעם לאחור. תועה שלמה בסדר זמנים. כשהוא יושב על “שעתו” נדמה לו שכבר התעכב יותר מן השיעור, וכשהוא יוצא, מפקפק הוא, שמא הקדים לצאת.
מתגעגע שלמה לחודש ניסן, כאילו הוא קץ לכל החדשים. כאילו אין אחריו אייר וסיון והוראת-שעה וצרכי-בית והכנות לאקזאמן.
החודש התמהמה, אבל כשבא, בא בבת-אחת.
את היום האחרון לחודש אדר לא השלים שלמה. הוא אמנם קם בהשכמה כמנהגו, אלא ששמש-האביב הציצה בו דרך חלונו, ונפגע. הרגיש, שהיום הוא האחרון לימי העבודה, ושמחר הוא כולו חפשי. ואחר כך נכנס הרהור בלבו: מה הוא יום אחד כלפי זמן כולו? אין שום אסון בדבר, אם יפסוק היום. תיתי לו שכבר גבה את שכרו ואינו זקוק עוד להיראות אל הבריות הללו.
היום הוא חפשי לגמרי. מחר יסדר את זמנו, רובו לשמעו’לי, מיעוטו ללימודיו ומיעוט מיעוטו יקח לו לטיולים.
למחר חדרה השמש ממש לתוך-תוכו. עולה היא מאחורי-המזרח ברעש, ברעש של אורים. בעל-כרחך אתה קם ויוצא כנגדה.
ובחוץ מסלסל הרוח וטופח על פניך בלא-רואים. אילו ניתן פה לרוח זה!
מעשה “קליפה.”
ובערב, שמיים, כוכבים, כמדומה לו, שהרבה-הרבה שנים לא ראה שמים וכוכבים כלל. והלב מושך, מושך החוצה, כ“קליפה.” מושך אל הנהר, אל העמק, לעולם החפשי.
מעשה ילדות, ביום החופה נזכר. רוזה בנעוריה מרחפת לעיניו.
טובים הם ערבים אלו לטייל עמה.
וטינא יש לו בלבו עליה, שעכשיו, כמו להכעיס, היא עסוקה בגירודי-כתלים וטבועה ראשה-ורובה בטיט.
וחפץ הוא להעלות על זכרונו את לימודיו, אלא שהנהרות המצויירים בגיאוגרפיה בקו שחור נדחו מפני הנהר הקטן המצוי מחוץ לעיר, שצפרדעים מקרקרות בו על-פי חוקי-דיקדוק שלהן. האלפין, ההימלאים והקורדילירים נעלמים בצל ההר הקטן, הנמוך, שאצל הנהר, שעכשיו אין עליו שלג כלל, ושיכולים לשכב עליו פרקדן, לגולל משם אבן, והיא תתגלגל ותרד עד שתגיע אל העמק הירוק בין עדרי-צאן. האלילים, הקיסרים וכל הכרונולוגיה שלהם, נבלעים בתקופת-האביב, שהוא וכול העולם צף ומרחף בה עכשיו.
לצאת הוא חפץ אל מחוץ לעיר, למקום שהוא מבלה את החודש ניסן בימי ילדותו.
אבל על שמעו’לי הוא מיצר.
למחר הבליג על עצמו וישב ישיבת-קבע על קצה שולחנו ללמוד עם שמעו’לי.
המה נדחקו בגבול הצר של רוזה, מפני שעכשיו כל פינה וזווית שבבית נחוצות למלאכתה. השולחן נעתק ממקומו וקנה שביתה-ארעית אצל הכתלים, כדי שתעמוד עליו ותגרד את הטפחות; המיטה נפרקה לטהרה מזוהמת-החורף; הכסאות מסודרים וצפופים באמצע הבית, ומשמשים מיטה לפי-שעה בשביל הכרים והכסתות, שסולקו מעל המיטה הקבועה. ארון הפוך על ספריו, עביט מלא סיד-כבוי, קופה של טיט, כלים, חפצים.
אין רוזה באה בטרוניה עם בעלה על שלא שכר גויה במקומה לכשר את הבית. יודעת היא שגם בלי הוצאה יתירה זו יצאו מתוך הפסח שקועים בחובות. אבל לפחות מקום מרווח צריך שיתן לה לעשות עבודתה. ורוצה היא להתקוטט בו, אלא שנזכרת בשמעו’לי. כל החורף כולו לא למד. בן אותו הגביר חטף את שעתו. החודש הוא שלו.
מבליגה היא על עצמה ושותקת, אלא שמקללת בלבה את העשירים. הקונים אותך בכספם בעל-כרחך. אפילו את האב מעל בנו הם קונים.
יושב שלמה מסומר למקומו ומלמד את בנו פרק בדקדוק שפת רוסיה:
“שמות שסופם..”
האותיות רוקדות כנגדו, מזדקרות כמחטים שחורים לתוך עיניו.
“נו. הטה על פה: ‘סוובדונאיא פטיצא (*צפור-דרור).’”
שכח את הכול. שלמה בא לכלל כעס.
עצה נזרקה לו במוחו, “שב וחזור והעתק בכתב מפה ועד כאן. כשתדע, תאמר לי, ואשב ללמד הלאה.”
קם לו שמעו’לי והולך לארון ההפוך להביא לו משם נייר ועט.
קם לו שלמה, זוקף קומתו, מתאנח להכניס אל תוכו אוויר מלא חופש.
הוי, כמה מאושר היה, אילו היה יכול לפחות ליום אחד להיות חפשי, ריק מכל מחשבה.
ופתאום נכנס בו רעיון שובב, לקום ולברוח, לעזוב את הטיט והסיד. את כל המהפכה שבבית, אפילו את שמעו’לי. רק את רוזה לקחת עמו ולברוח אל הנהר.
“סוובודנאיא פטיצא,” חוזר שמעו’לי והולך. ומתוך הליכתו הוא מסכל בחלון ורואה חבר דרורים טסים באויר, ולבו נמשך אחריהם.
“אור וטוהר זרוע בכול,” מסתכל שלמה בעד החלון, ומשיח לעצמו.
“סוובודנאיא פטיצא, סוובודנאיא פטיצא,” חוזר והולך שמעו’לי, ועיניו ולבו בדרורים.