היוֹם, ח' בּאלוּל, שנה למוֹתוֹ של סירקין, הוּא אחד הימים שבּהם עוֹמדים חברינוּ וּממשיכים את המלחמה אשר הוּא הראשוֹן פּתח בּה מעל בּמת הקוֹנגרס, מעל בּמת הקוֹנגרסים הראשוֹנים. עכשיו, כּשצירי הפּוֹעלים בּארץ-ישראל וחַבריהם בּגוֹלה, הנפרדים למפלגוֹתיהם אבל מאוּחדים בּאגף עבוֹדה מאוּגד, בּן 65 חברים, עוֹמדים בּמערכה הכּבדה על כּבוֹד הציוֹנוּת, על כּבוֹד תנוּעת התקוּמה, שסכּנת הזדייפוּת צפוּיה לה מידי הרוֹב הציוֹני הבּעל-בּיתי – נזכּוֹר אוֹתוֹ, שהיה עוֹמד הָחֵל מן הקוֹנגרסים הראשוֹנים יחיד וּבוֹדד בּמערכה, נתוּן ללעג על חלוֹמוֹתיו ועל דרישוֹתיו, על אוֹמץ-רוּחוֹ ותוֹם-אמוּנתוֹ. עוֹד בּקוֹנגרס השני, כּשהֵגֵן על רעיוֹן של יצירת קרן לאוּמית, זכה הוּא לקריאה מפּי אחד מטוֹבי הציוֹנים: “צאוּ, הסוֹציאליסטים!”
נחמן סירקין2 לא זכה לחיוֹת אִתנוּ, לעבוֹד אתנוּ בּמחיצה אחת, ואף על פּי כן שלנוּ הוּא כּוּלוֹ, כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא. הוּא היה אחד הזוֹרעים הראשוֹנים של הוָיתנוּ החדשה. מחוֹנן בּחוּש מיוּחד, הניתן אך ליחידי-סגוּלה, בּחוּש העתיד, נשׂא הוּא בּלבּוֹ את העוֹלם החדש העתיד לבוֹא לארץ בּידיו וּברוּחוֹ של העוֹבד העברי. בּשנים הראשוֹנוֹת של הציוֹנוּת צפה הוּא בּרוּחוֹ את ההתישבוֹת הקיבּוּצית, את ההוֹן הלאוּמי המיַשב וּבוֹנה, את העוֹבד העברי המחַדש את חיי האוּמה וּמחזיר לה את כּבוֹדה ועתידה, את תקוּמת השׂפה העברית, כּכוֹח רבוֹלוּציוֹני מַפרה. וּבבוֹאוֹ לימי זקנה לארץ, היה לוֹ האוֹשר המיוּחד בּמינוֹ לראוֹת בּראשית הגשמת רעיוֹן חייו, לראוֹת, להכּיר ולא להתנַכּר – אף זוֹ מַתת אלוֹהים. ואף אנוּ נתעשרנוּ בּבוֹאוֹ. לא רק כּאוֹהב דבק בּנוּ וּבמפעלנוּ. הוֹד מחשבתוֹ, חירוּת רוּחוֹ, אוֹמץ עמידתוֹ העשירוּ והעלוּ את עבוֹדתנוּ. הוּא עוֹד חלם לחזוֹר אלינוּ, ראה בּעיני רוּחוֹ את העתוֹן היוֹמי העברי של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אשר בּוֹ יבטא את עצמוֹ כּליל, אשר לוֹ יקדיש את כּוֹחוֹתיו השוֹפעים – וּבעצם מלחמתוֹ וחלוֹמוֹתיו נסתלק.
עוֹד נשוּב אל המוֹרה, ללמוֹד מסגוּלוֹתיו, לשתוֹת ממקוֹרוֹ.