תחילת הסיפּור הזה מחיי אודיסה הקודמת נעוצה בעצם־ראשיתה של המאה שלנו. שנותיה הראשונות של מאה זו נקראו אז בפינו “אביב” במובן של התעוררות ציבורית ומדינית, ובשביל בני־דורי היה זה גם אביב אישי – תקופת־העלומים האמיתית של גיל־העשרים. והנה שני האביבים הללו, וגם דמות בירתוֹ העליזה של הים השחור בימים ההם, עֲדוּיַת עצי־השיטים על החוף התלול, נשתזרו בזכרוני עם קורות משפחה אחת, בת חמישה ילדים: מַרוּסְיָה, מַרְקוֹ, לִיקָה, סֶרְיוֹזָ’ה, טוֹרִיק. מקצת הרפתקותיהם עברו לעיני; את השאר, אם יהיה צורך בכך, אספר מפי השמועה או אֶבדֶה לפי הניחוש. אינני ערב לדיוק לא בתיאור חיי גיבורַי, לא בסדר המאורעות הכלליים, העירוניים והכלל־רוסיים, אשר שימשו רקע לכל הפרשה הזאת: הזכרון לעתים קרובות מטעה ומכשיל, ובשביל בירורים אין פּנאי. ואולם באחת אני בטוּח: חמשתם נחרתו בזכרוני לא במקרה, ואף לא משום שאת מרוּסיה ואת סיריוֹז’ה אהבתי אהבת־נפש, ועוד יותר – את אִמם קלת־הדעת ורבת־הבינה, שעברה בחייה שבעה מדוֹרות גיהינום, – אלא מפני שעל גבה של משפחה זו, כמו בדוגמה מאלפת מספר־לימוד, סיכמה עמנו את חשבונותיה – הטובים והרעים – כל התקופה הקודמת של התבוללות היהודים ברוּסיה. מובטחני, כי את הצד הזה של הענין אספר כהוויתו, בלי תואנות וּצדיות, ביחוד מאחר שכל זה כה רחוק מאתנו והפך זה־כבר לנחלת עבר עצוב־ואהוב.

"יְמֵי־דוֹרִי, בִּנְכֶם אֲנִי מִבֶּטֶן.

אֶרְאֶה בָּכֶם גַּם זֹהַר, גַּם רָקָב.

בִּנְכֶם אֲנִי – אֹהַב בָּכֶם כָּל כֶּתֶם,

כָּל אַרְסְכֶם אֹהַב".

 

א: עֲלוּמִים    🔗

בפעם הראשונה ראיתי את הגברת מִילגרוֹם ואת בתה הבכירה בהצגת־הבכוֹרה של “מוֹנה וואנה” בתיאטרון העירוני. הן ישבו בתא־הבֶּנוַּאר, לא הרחק מן הכורסה שלי; היו בתא עוד שלשה אנשים, אך מבני משפחה אחרת. נתתי דעתי עליהן מסיבה שהיה בה גם משום עידוד וגם משום עלבון ליצר־גאוותי. הענין התחיל בזה, שחברי הצעיר לעבודה בעתון, סופר ההווי של היחפנים והנמל, אשר ישב על־ידי, אמר לי, תוך המולת האוּלם המתמלא: – הסתכל־נא באותה יהוּדוֹנת אדמונית בתא השלישי מימין: ממש חתלתול במוּפְטָה! ¹ – השוואותיו היו לפעמים מוצלחות להפליא: אכן, העלמה הציצה מתוך שפעת תסרקתה האדמוֹנית הלוהטת בדיוק כהציץ חתלתול מתוך גליל־הפרווה על גבי קופסת ממתקים. בו בזמן ראיתי, שהגברת הצביעה עלי לפני העלמה ואמרה לה משהו, כפי הנראה את כינויִי העתונאי; והבת לטשה עינים גדולות, משכה בכתפיה מתוך אי־אמוּן והשיבה (ראיתי זאת בבירוּר על פי שפתיה): – האוּמנם? לא יתכן!

בהפסקה השניה עליתי אל היציע להתראות עם ידידַי הסטודנטים. מוסד רב־חשיבות היה היציע בתיאטרון העירוני שלנו: מלכות הסטוּדנטים; דומה, שהמושבים הצדדיים לא הוקצו אלא להם בלבד. ומשום כך עמד שם תמיד על משמרתו קצין־משטרה אזורי, תמיד איזה גברתן הדוּר־צורה, ולו שתי אוּנוֹת־זקן על חזהו כמו לאחד הגנרלים, ועל כל צרה שלא תבוא עמד הכן לרשותו משמר־שוטרים. כאשר היו הסטודנטים מחוללים שערוריה (למשל, בשעה שפִיגְנֶר הזקן נצטוַח עליו קולו בהגיעו לטוֹן גבוה ב“הוּגנוֹטים”, ובהזדמנות זו הזכירו לו, דרך אגב, את התנכרותו לאחותו הכלואה בשליסלבּוּרג), מיד היו מופיעים השוטרים, אוחזים במרפקיהם של הסטודנטים ומוציאים אותם החוצה, והקצין היה פוסע מאחור ומשדלם ברוב־נימוס: – במחילה מכבודו, אדוני הסטודנט, וכי ייעשה כן במקומנו?

אותו ערב איש לא חולל שערוריה. זה שבועיים הכינו העתונים את הקהל לקראת הצגת “מוֹנה וואנה”. איני זוכר כיצד – אך גם למחזה הזה הכניסו, בלי ספק, איזו משמעוּת מהפכנית (אז היו מתבטאים: “שַחְרְרָנִית”; הכל באותן השנים השתקף, אם לחיוב ואם לשלילה, באספקלריה של שחרוּר, ואפילו קירטוּע צווחני בקולו של טֶנוֹר, המכוּנה “סוֹליסט של הוד מלכותו”). ההצגה אימתה את כל התקוות שתלו בה. את תפקיד הגיבורה הראשית מילאה שחקנית, שכולנו היינו מאוהבים בה. מחצית העלמוֹת בעיר חיקו את קולה הלטפני־העצוב והושיטו יד למכריהן ללא כפיפה, הכף למטה – כמוה. מסדרון היציע, שבהפסקות דמה, כרגיל, לשדרה בה זרמו, צפופים זה לזה, שני נהרות מקבילים של טיילים, היה משול עכשיו ל“פוֹרוּם”: קבוצות קבוצות – ובכל קבוצה ויכוּח על אותו הנושא: היתכן כי פְּרינציוואלֶה ישב עם מוֹנה וואנה, בלבוש כזה לעוֹרה, לילה שלם ואפילו לא שלח אליה את ידו?

על כך התנגחו הסטודנטים גם באותה הקבוצה, בה מצאתי את ידידַי; מבעד לקולותיהם הנרגשים הבחנתי, כי גם בחבורה הסמוכה, שהיתה רבת־עם ביותר, נתרתחו הרוּחות באותו ענין עצמו. פתאום ראיתי כי במרכז החבורה ההיא עמדה אותה עלמה אדמונית. היא נראתה כבת תשע־עשרה. קומתה לא היתה גבוהה, אך מבנה־גופה נאה להפליא לפי הטעם המדוּשן של אותה תקופה סוּמקַת־הדם. היא לבשה, כמובן, מחוֹך צר־גיזרה ורחב־מתנים, אך, כנראה, בלי “כרים”, מה שנחשב בשכבות־החברה הבינוניות, כפי שהוגד לי, לחידוש בלתי־צנוע. שרווּליה התפוחים לא הגיעו אפילו עד מרפקיה, ואף כי צוארוֹן שמלתה תמך את גרונה בצניעות נזירית, הרי מתחת לצוארון מלפנים נראה, בכל זאת, גלאי בשיעור של אצבע וחצי לערך, אף זאת בגדר חוצפה בזמנים ההם. להשלמת אותו הרושם החיצוני, הגיעו לאזני קטעי־שיחה בזו הלשון:

– וכי יתואר הדבר, – התרתח אחד הסטודנטים, – כי פּרינציווולה…

– זה נורא! – קראה העלמה האדמונית, – במקומה של מוֹנה וואנה לא הייתי מרשה זאת בשום פנים. לֶמֶך שכמותו!

העומדים מסביב פרצו בצחוק, ואחד מהם קרא בתרועת־צהלה:

– אַת נחמוֹדת, מרוּסיה, תמיד תאמרי משהו כזה, שיש חשק לנשקך על שתי לחייך.

– אכן, דבר גדול, – ענתה בשויון־נפש מרוּסיה, – עוד מעט ולא יישאר ברחוב דה־ריבּאס אף סטודנט אחד, שיוכל להתפאר כי לא התנשק עמי מעולם…

יותר מזה לא הבחינה אזני, אף כי עשיתיה כאפרכסת.

נסתיימה ההצגה באופן מרוֹמם ביותר. לאחר המערכה הראשונה והשניה חיכו עדיין הפַּרְטֶר והתָאים לחוות־דעתו של המחוקק העליון – היציע, ורק כשניתן האות משם, היו פורצים במחיאות־כפים סוערות; ואילו כעת הרעימו על דעת עצמם גם התאים וגם הפּרטר. פעמים ללא־ספוֹר יצאה להחווֹת קידה הלהקה כולה, אחר־כך – מוֹנה וואנה עם פּרינציוואלה, אחר־כך – מוֹנה וואנה לבדה במעטה־הקטיפה השחור. פתאום מתוך רעם־התשואות נשמטה הנעימה הראשית: היציע הצדדי נאלם מזה ומזה; אות הוא, כי ממשמש ובא שיא הפגנת הכבוד, שהיה עד אז מנת חלקם של זַמרוֹת וזַמרים איטלקיים בלבד: הסטודנטים פרצו אל הפּרטר. שאר הקהל פנה אליהם מתוך צפּיה, בעודנו מוחא כפיים בלי הרף. ושוב התרומם המסך הססגוֹני, אך שום אדם לא נראה עדיין על הבמה – גם שם ציפו להופעת הוד רוֹממוּתו הנוער. וכהרף־עין פרצו בכל המעברים קדימה מעילים כחולים ואפורים. זכורני, בראש כולם, במעבר התיכון, צעד בצעדי־ענק גרוּזי גברתן, והבעת פניו – כִבדת־רצינוּת ורבת־תקיפוּת, כאילו הלך לבַּריקדה. בגשתו עד לתזמורת, תחב את כובעו תחת בית־שחיו ובלי חפזון, אולי גם לא בקול רם ביותר, מתוך הכרה בוטחת בערך־עצמו הכבּיר, מחא כף אל כף שלש פעמים בקצב מדוקדק (“משל לשוּלטן, הקורא אליו את זוּלֵיכָּה היפיפיה מאחרי הסוֹרג” – כך נכתב למחרת באחד העתונים). ורק אז, בתשובה לקריאת הפַּדישַח המצַווה, יצאה מאחורי הקלעים זוּליכּה היפיפיה. ראיתי, כי שפתיה רעדו באמת ורתת בכי־גיל שׂם מחנק לגרונה. ומסביב השתוללה סופה שלא תתואר. שני שַמשי התיאטרון יצאו בריצה מאחורי הקלעים לאסוף את סלי הפרחים על מנת לפַנות מקום בשביל מה שנחשב אז יקר מפרחים: אל הבמה הועפו כובעים תכולים – מעוּכים, דהויים וסדוּקי־מצחיוֹת. מאחורי הסטודנטים עמדו פְּרִיסְטָבִים ²וקציני־משטרה, כולם אחד לאחד, שתי אוּנוֹת־זקן יורדות להם על חזיהם. סבר־פניהם היה סלחני ורב־חסד, מפיק רוממות חגיגית, כיאה לבדולח־הנברשות הלוהט, לקירות המוּפזים, לעמודי־הפסלים, לקטיפה האדומה של הכורסות והמַעקים, לחליפותיהם החגיגיות של משַלחי־התבואות וגבירותיהם שחורות העין, לכל ברק־הפאר של אודיסה השאננה והשׂבעה. הסתכלתי במרוּסיה: היא יצאה מכליה מרוב־אושר, אך הביטה לא אל הבמה אלא על הסטודנטים, משכה את אמה בשרווּליה התפוחים וכנראה הראתה לה את ידידיה הקרובים ביותר מבין המון מעילי־השׂרד הכחולים והאפורים וגם פירשה בשמותיהם; אם זכרוני לא יטעני – כעשרים או יותר, עד שהתחיל לצנוח מן התקרה, אף הוא בהדרת־רוממוּת, מסך־המגן.

 

ב: סֶרְיוֹזָ’ה    🔗

מישהו אמר לי, כי שם משפחתה של העלמה האדמוֹנית מילגרוֹם; ובלכתי מן התיאטרון נזכרתי, כי אחד מבני משפחה זו כבר מוּכּר לי.

נפגשתי עמו זמן מועט לפני־כן, בקיץ. התארחתי אז אצל מכרי, שבילו את שלהי־הקיץ בקייטנה ליד לַנז’ירוֹן. בבוקר אחד, כשמארחַי עוד ישנו את שנתם, ירדתי לרחוץ בים ואחר־כך עלה בדעתי לשוט מעט בסירה. היתה לידידַי הללו דוּגית שטוּחת־קרקעית לשני זוגות משוטים. בקושי הגלשתי אותה מן החול המימה, ורק אז נגלה לי כי מישהו גָמַם בלילה את שני האוֹגנים בדוֹפנה הימנית של הסירה. גם אוֹגני־מילואים לא מצאתי. משונים היו האוֹגנים על חוֹפנו – יתדות־עץ פשוטות, שאליהן נהגו לקשור בחבלים משוטים מגושמים מעוּבי־כַפוֹת: דרושה היתה לשייט מומחיוּת מיוחדת כדי שלא יינקעו המשוטים ממקומם ולא יטפחו על פני המים במאוזן. לעומת זאת לא היה צורך בשום מומחיות בשביל לעשות אוגן חדש מסוּג זה: להקציע זלזל וחסל. ואולם על דעתי לא עלה הדבר כלל וכלל. דורנו כאילו בלי אצבעות גדל: כשנתלש כפתור מבגדנו, היינו מרכינים ראש בפחי־נפש וחולמים על חיי־משפחה, על אשה – יצור מופלא, שאינו נרתע מפני שום מעללי־גבורה, יודע היכן קונים מחט והיכן חוטים וכיצד ניגשים בכלל לכל העסק הזה. עמדתי לפני הסירה בראש מורכן מרוֹב מפּח־נפש, כמו לפני מכונה מורכבת, שנתקלקל בה משהו מסתורי ודרוש אֶדיסוֹן כדי להציל את המפעל האבוּד.

בפורענוּת זו ניגש אלי גימנזיסט אחד, כבן־שבע עשרה לפי מראהו. אחר־כך התברר כי לא מלאו לו עדיין שש־עשרה, ואולם קומתו היתה גבוהה מכפי גילו. הוא הסתכל בגדמי־האוגנים בעין מומחית של גבר רב־נסיונות והציג לי שאלה מעשית:

– מי כאן אצלכם השומר על החוף?

• צ’וּבּצ’יק, – אמרתי, – אַבטוֹנוֹם צ’וּבּצ’יק; דייג כזה.

הוא ענה בנעימת־זלזול:

– מכאן גם ההפקרות. צ’וּבּצ’יק! אף חבריו הדייגים אוחזים אותו ליַחֲפוּף.

זקפתי ראשי בשמחה. הבלשנות היתה תמיד ראש־תאווֹתַי בחיים. ולפי שחייתי בחוג של משכילים, שהשתדלו לבטא את כל המלים בנוסח רוסי־ספרוּתי, לא שמעתי מכבר את הדיבור כהלכתו של ה“פוֹנטַנים”, של לַנז’ירוֹן, פֶּרֶסִיפ וגן־הדוּכּס. “אוחזים ליחפוף”. נחמד! “אוחזים” – זאת אומרת חושבים; ויחפוּף – לא ניתן לתרגום כלל: במלה אחת זו כלולה אנציקלוֹפּדיה שלמה של מלוֹת־גנאי. איש־שיחי הוסיף לדבר באותו הנוסח, אך זוהי הצרה, כי מלבי אני נשתכחה כבר שפת עיר מולדתי. אוכרח איפוא למסור את דבריו בשפה הרשמית, בעוד שארגיש מתוך כאב־לב, כי כל משפט ומשפט – “לא זה”.

– חכה רגע, – אמר הבחור, – אפשר לתקן זאת בנקל.

אכן כאן עמד לפנַי אדם מגזע אחר, אדם שנתברך בעשר אצבעות! ראשית, נמצאה סכין בכיסו, ולא אולר סתם, אלא סכין “פינית” דוקא. שנית, השיג בו במקום גם את חומר־העץ: לאחר שהביט כה וכה, אם אין עין רואה מסביבנו, ניגש בביטחה לסוּכת־הרחצה הסמוכה ועקר מתחת למעקה־מדרגותיה את קנה־המסעד התחתון. שבר אותו על ברכוֹ לשני חצאים; את החצי האחד הקציע; מדד, אם אפשר לתחבו לחור, שוב הקציע קמעה, קרצף את שיירי האוגנים הישנים והכניס חדשים במקומם. כעת, לשם הסיום, לא היה חסר אלא פסוּק מן השיר: “נו, זקן, כעת גמרנו…” – תחת זאת, באותה המעשיות הקולעת ישר אל המטרה, הוא הציע לי את צורת התגמול על הטובה שעשה לי:

– התקח אותי עמך – לשוט מעט בסירה?

הסכמתי, כמובן, אבל אגב־כך הסתכלתי שנית בסמל שעל כובעו ושאלתי, לצאת ידי חובה:

– הרי שנת־הלימודים כבר התחילה – מן הדין היה, חבר, שתשב כעת בשיעור הראשון?

– Le cadet de mes soucis ³, – השיב מתוך שויוֹן־נפש, כשהוא כבר משחיל את לולאות־החבל של המשוטים בתוך האוגנים. הפסוק הצרפתי יצא מפיו בהיסח־הדעת ולא לשם התהדרוּת: אחר־כך נודע לי, כי לצעירי־הילדים במשפחתם היו מחנכות צרפתיות (אך לא למרוּסיה ולא למרקוֹ: בזמנם לא הירבָּה עוד האב להרוויח כל־כך). הוא לא התהדר בכלל. יתר על כן – לא התענין כל־עיקר באיש־שיחו ובמה שהלז חושב עליו, אלא שקוע היה כולו במלאכה: בדק את הלולאות; הרים את משטח־הנסרים, לראות אם אין מים מתחתיו; פתח את הארגז מתחת למושב האחורי והביט אם כלי־השאיבה נמצא במקומו; דפק פה ושם, שפשף משהו. בו בזמן הספיק לספר לי, כי החליט “להתפלח” מן הכיתה, הואיל ונודע לו מפי חברו ללימודים, שהתגורר בדירת היווני, כלומר – הצ’כי שהורה יוונית, כי פדגוֹג זה אומר להזמין אותו, את ידידי החדש, היום אל הלוּח, מחוץ לתור. לכן השאיר פתקה לאמו (היא מאחרת לקום): “אם יבוא השַמש מבית־הספר, הגידי לו שהלכתי אל רופא־השיניים”, הפקיד את ילקוטו אצל הטבּקאי השכן והפליג ללנז’ירוֹן.

– אדם חברוּתי היא אמך, – שיבּחתיה מקרב־לב. כבר חתרנו במשוטים.

– אפשר לחיות, – אישר הבחור, – ⁴tout à fait potable.

– ובכן, מדוע הנחת את ילקוטך אצל הטבּקאי? הרי יכולת להשאירו בבית, כיון שהאֵם מסכימה.

– אי־אפשר בגלל אבא. הוא עדיין טירון. עד היום לא יוכל להרגע שאני חותם במקומו תחת הציוּנים. אין דבר, יתרגל. מחר אכתוב את כל הפתקה בכתב־ידו: “בני, מילגרוֹם סֶרגיי, תלמיד כיתה ה', נעדר ביום פלוני מחמת כאב־שיניים”.

בינתיים עברנו מרחק הגון. הוא חתר יפה להפליא וידע את כל הביטויים בלשון הספּנים. הרוח תתגבר היום שוב, סמוך לשעה חמש, ולא רוּח סתם, אלא “טְרַמוֹנְטַן”. הַדְפֵּן במשוט הימני, וַלא – נעלה על אותה ‘אלוֹנית’". “הבט־נא – פָּגַר חזיר־ים”, – והצביע על נבלת דולפין שהסערה פלטה אותה אתמול על הרוֹבד התחתון של שובר־הגלים לא הרחק מן המגדלור.

ברווחים בין הערה להערה בהלכות השַיט, הספיק למסור לי הרבה ידיעות מקוטעות על משפחתו. אביו בכל בוקר “מפליג בקרונית־הסוסים למשרדו”. משום זה מסוכן הוא כל כך כש“לא מתחשק” לך ללכת לגימנסיה, – מוכרח אתה לצאת מן הבית יחד אתו. בערבים בביתם “יריד” ממש; אל אחותו הבכירה באים ה“פַּסַז’ירים” שלה, רוּבם סטוּדנטים. יש לו עוד אח בכור, מַרקוֹ, אדם לא רע, אפשר לסבול – אבל “חוּשם” (את המונח הזה לא שמעתי עד אז: כנראה – מעין גולם). מרקוֹ הוא “ניצשיאני השנה”. סיריוֹז’ה חיבּר עליו חרוזים כאלה:

טַרְזָן בְּרַעְיוֹנוֹת – אַךְ קְרוּעַ־מִכְנָסַיִם;

לָמַד מִשְׁנֵה חָכְמָה: בְּכָל כִּתָּה שְׁנָתַיִם.

– בביתנו, – הוסיף, – זהו המקצוע שלי. מרוּסיה תובעת ממני חרוזים על כל אחד ואחד מן הפּסז’ירים שלה.

האחות ליקה, אף היא, כנראה קשישה מסיריוֹז’ה, “כרסמה כבר את צפרניה האחרונות, ועכשיו היא משתעממת ורוגזת על כל אודיסה”. הצעיר שבכולם טוֹריק, אבל הוא – משענת כסא־המלכות": המשפט שהוא חורץ על כל דבר “נכון עד כדי כך, שכל השומע עלול להחמיץ”.

אל המגדלור – שכחתי להגיד זאת – הגענו באורח זה: סיריוֹז’ה, בראותו “אלונית” אחת שהיינו בודאי עולים עליה, אלמלא פקד “להדפּין”, נזכר כי עכשיו, על יד המזח האַנדרוֹסוֹבי, “מלא אלוניות” מחרסון, טעונות אבטיחים “מנזריים”.

– רצונך, ניגש לשם? שם גם נסעד את לבנו: אני אכבד אותך.

נעימה ומשעשעת מאוד היתה לי חברתו, ובקייטנה איש לא היה זקוק לסירה עד הערב: הוא גם הבטיחנו לאסוף אליו, בדרך שובנו, אחד מן “המזללה”, הלז יחתור ואני אנוח. הסכמתי; ואנו התחלנו לחתור אל הנמל, בעקפנו את המגדלור; בזבזנו על כך כשלש שעות, מחמת הרוח והָאַדְוָה ומפני הצורך לשאוב בכל חצי שעה מתחת למשטח־הנסרים את כל הים השחור.

– אכן, אדמירלים יבשתיים הם אנשיך, – גידף סיריוֹז’ה את ידידַי, שהזניחו כל־כך את הסירה.

במעגן פילסנו לנו בקושי דרך בין האלוניות, כמו ברחבת־השוק בשעת יריד. הספינות הקטנות כמעט שהתחככו זו בזו, וסיריוֹז’ה ידע להבחין בין סוג לסוג ולכנות כל אחת בשם – זו אלוֹנית וזו אָרבּה וזו אסדה, וזו אילפא, ועוד חמישה או עשרה שמות אחרים. נראה, שגם אותו ידעו כאן רבים. מן הסיפוּנים הגדושים אבטיחים, קראו בשמו כמה פעמים, דרך חיבה, בלשון כזו בקירוב:

– אוֹהוֹ, סירוֹז’קה – אתה להיכן, ארחא־פרחא? למה אינך הולך לכיתה, בן הכלב? מה שלומך? – על כך לא היתה בפיו אלא תשובה אחת: – סְקַנְדיבּוֹבֶּרוֹם! – כלומר, אם לשפוט על פי הטון: – מצוּיין, כפתור וָפרח! מאילפא אחת קרא אליו גברתן בתרבוש אדום, שהחשיף את שיניו הלבנות, משהו ביוונית, וסיריוֹז’ה נענה לו אף הוא באותה השפה; אינני שומע יוונית, אך לדאבוני, הבחנתי ב“סוף פסוק”: “טין מיטֶרה סוּ”, צירוּף שפירושו – “אֶת אִמֶך”. בשיחותיו אתי נמנע סיריוֹז’ה מסגנון זה. ברם, בהרצותו לפני את השקפותיו על תלמידות הגימנסיות השונות באודיסה, הוא הביאני גם קודם במבוכת־מה בניבי־לשונו: אָפנת־המַדִים המטוּרזנת ביותר היא זו של חניכוֹת קוּרַקינה־טֶקֶלִי – הצבע הסגול מבליט את התוכן להפליא: מראה־נוף גבעתיים מצטייר שבעתיים!

כשהגענו למעגן, הוא אסר עלי באיסור חמור להכניס את חלקי בהוצאות־הסעודה, רץ אי־שמה והביא תרמיל מלא מזונות. ובה בסירה, לאחר שטבלנו את ידינו, לשם היגיינה, באשנב־מים בין קליפות־אבטיחים, היטבנו את לבנו בסעודה הטעימה ביותר בחיי. אך עוד יותר מעצם־הסעודה ערב לי מראהו של סיריוֹז’ה, באכלו את סעודתו. דבר גדול הוא זה שהאנגלים קוראים לו table manners: אין זו אך ורק הידיעה כיצד להחזיק מזלג כהלכה ולבלוע את המרק בלי ליווּי מוסיקלי; זהו “טקס־האכילה” בכלל – פולחן מורכב, מיוחד לכל סוג וסוג של מזון ולכל הנסיבות השונות, דרך שכבשוה בקדושה דורי־דורות של מסורת גסטרוֹנוֹמית. וכי המזלג העיקר? אין זו חכמה יתירה לעשות תנועות־חן מרהיבות־עין כשיש לך מזלג. ואילו כאן לא זו בלבד שלא היה שום מזלג בנמצא, אלא בכלל היה זה דבר שלא במקומו. הנה, למשל, כעך: סיריוֹז’ה לא פרס אותו לשנים, אלא חתכו לאורך “קו־המשוה” לשתי טבעות, מרח את שני הפלגים בשומן, גרד מעל הקרום המבהיק את זרעוני השומשומין, זרה אותם על פני השומן במידה שווה, כזורע מנוסה בשדה־הניר, שוב הצמיד את שני החצאים זה לזה, ורק אז, מבלי שבור את הכעך בידיו, נעץ בו שיניים. והרי דגה יבשה: סיריוֹז’ה אחז בזנבה, טפח בה כעשר פעמים על גבי עקב נעלו השמאלית והסביר לי: “העור יהיה נוח יותר לפשיטה”. ובאמת – הדגה שלו הניחה להפשיט את עצמה מעורה ביתר מהירות ושלמות מאשר הדגה שלי, אף על פי שפעלתי בעזרת סכינו הפינית. הוספתי עדיין לחתוך שכבות שקופות ומלוחות, המעוּרות בשׂיכּים החזקים של שלדה, בשעה שמן הדגה שלו לא נשאר אלא רבב שמן על סנטרו, על לחיו ובקצה חטמו. ואולם גולת־כוֹתרתוֹ של הטקס היתה – אכילת האבטיח. התחלתי לחתוך אותו פרוסות־פרוסות; סיריוז’ה אמר בחפזון: “בשבילי אל תחתוך”. הוא לקח רבע שלם, הגישו לנגד עיניו, התענג קמעה על שלל־צבעיו המרהיב – ונעלם. ממש נעלם מן העין: היה סיריוֹז’ה – ואיננו. לפני ישב מַדי־גימנַזיסט, ומעל גבם – מסכת שַיש ירוק במקום ראש. הקנאה אכלתני: הרגשתי כמסתכל מן הצד, איזו חויה עוברת עליו באותו רגע. אבטיח טוב – ריח של מים שקטים נודף ממנו, או להיפך, לא חשוב; אך הזוכה לצלול כמוהו בתוך האבטיח – הריהו כמי שהרחיק לשחות בים שקט לפנות ערב, שכב לו אפרקדן ושכח את הכל. האידיאל של נִירְוַנָה: אתה והטבע, – ולא עוד. הקנאה אכלתני: חטפתי את הרבע השני ונפרדתי גם אני מן האדמה.

אחר כך בא ה“אחד מן המזללה”, ושלא מרצוני הרהרתי בנוסח ברלין: so sieshte aus. סיריוֹז’ה הציגו לפני: מוֹטְיָה בַּנַבַּק. הוא היה כבן עשרים, אך למרות הפרש־הגיל היו שניהם, כנראה ידידים מובהקים. בדרך שובי נרדמתי ואת שיחתם לא שמעתי; אבל בכל השאר נזכרתי אז, לאחר התיאטרון, בשבתי על ספל קפה מזרחי עם צלחת רַחַט־לוּקוּם בבית־קפה יווני המחובב עלי, בפינת הסימטה האדומה.

 

ג: בַּ“סַפְרוּתוֹן”    🔗

בנשף של מוצאי שבת בחוג הספרותי־האמנותי, לאחר הקונצרט, עת הוציאו השמשים את הכסאות לקראת הריקודים ב“אולם־הגפן”, תפסה מרוּסיה בשרווּל אמה, הביאה אותה לפנַי ואמרה:

– האשה הזאת רוצה להתוודע אליך, אך מתביישת: אַנְנָה מִיכַאיְלוֹבְנָה מִילְגְרוֹם. – דרך אגב, עלי להציג גם את עצמי: אני בתה, אך אין היא אשמה בשום דבר.

אננה מיכאילוֹבנה הושיטה לי את ידה, ומרוּסיה פקדה עליה בלחש: “התנהגי כשורה” והלכה לבחוֹר לה “קַבַלֶר”; כי החוק, הקובע סדר הפוך לדבר, לא בשבילה הוחק.

אולם־“הגפן” נקרא בשם זה על שום שקירותיו היו מקושטים בתשליב בולט של זמורות־גפן ואשכוֹלות־ענבים. ה“חוג” תפס בית שלם. למי היה שייך ומי גר בו לפני כן – איני זוכר, אבל ברור שבעליו היו מבני־אצילים עשירים. הוא נמצא במקום הטוב ביותר שבכרך, בקו־הגבול שבין שני עולמותיו – העולם העליון והנמל. עד היום, בעצמי את עיני, יכול אני להחיות בלבי, אמנם – מבעד לערפל המטשטש את הפרטים, את הככר הגדולה, זכר לאדריכלוּת אצילה של אמנים ממדינות־הים בשליש הראשון של המאה התשע־עשרה, ועדוּת לטוב־טעמם השקט והמיושן של בוני־העיר הראשונים – רִישֶליֶה, דה־ריבַּס, ווֹרוֹנצוֹב, וכל אותו הדור החלוצי של סוחרים ומבריחי־מכס, בעלי שמות איטלקיים ויווניים. ישר ממולי נמצא כֶבשׁ הספריה העירונית, משמאל, על רקע המפרץ הנרחב כמעט לאין־קץ – הפֶּרִיסְטִיל ⁵של בית העיריה. שניהם לא היו מביישים לא את קוֹרינת ולא את פּיזה. פְנֵה ימינה – וראית את הבתים הראשונים של הרחוב האיטלקי, שכבר בזמני נקרא על שם פּוּשקין, אשר כתב כאן את “אוֹנְיֶגִין”. פְנֵה שמאלה – וראית את המועדון האנגלי, וממנו והלאה – את החזית השמאלית של התיאטרון העירוני. כל אלה נבנו בזמנים שונים, אך כולם – מתוך אותה האהבה לרוּחה הנכריה, הלטינית וההלנית, של העיר הקרויה בשם בלתי מובן, שכאילו הושאל מאגדה על מלכות מופלאה “מִקֶדם לשמש וממערב לירח”. וכאן, על יד עצם בית־ה“ספרוּתוֹן” (שאף הוא דמה דמיון־אחים לאותן החוילות שראיתי בסִייֶנה), נמצא אחד המורדות אל תהום הנמל, ומשם, בימים שקטים, עלה ריח של זפת והגיע הד המַדְלִים.

באותה תקופה של שלטון הצנזורה היה ה“חוג הספרותי” בבחינת נאוֹת־מדבר של המלה החפשית; כולנו שהשתתפנו בו לא הבינונו בעצמנו, למה התירה אותו הרָשות ומדוע לא סגרה אותו אחרי־כן. מרי גלוי לא היה מצוי בו, כולנו היינו מאוּמנים כהלכה, ומלים כגון “אבטוֹקרַטיה” ו“קוֹנסטיטוּציה” – לא היתה להן דריסת־רגל במילון הפומבי שלנו. ואולם בכל דבר ודבר שנסבה עליו שיחתנו – מן “היחידה הזעירה של הזֶמְסְטְבוֹ” ⁶ועד ל“פעמון השוקע” של הַאוּפְּטְמַן – בכּל פּיעפּע המרי: תוגת־השממון הצֶ’כוֹבִית נתפרשה אצלנו כמחאה על המשטר ועל בית המלכוּת; היחפנים הבדוּיים של גוֹרקי, עד למאַלוַה ועד בכלל – כאזעקת פעמון לבריקדות. למה וכיצד – לא הייתי נוטל על עצמי להסביר כעת, אך כך היה הדבר. מפלגות טרם היו בארץ, פרט לאלו שבמחתרת; המרכסיסטים הליגליים וה“נַרוֹדניקים” ⁷– לא תמיד ידעו בדיוק במה הם שונים זה מזה, ונמנו (מבלי מחוֹת על כך) יחד עם ה“קַדֶטים” ⁸העתידים, על האינסוף הכללי של “המחנה המתקדם”; ואף־על־פי־כן, גם מבלי שתהיינה לנו פרוֹגרמוֹת, התחכמנו לגלות אי־סבלנות פרוֹגרמטית רתחנית. מישהו קרא הרצאה על נַדְסוֹן, בהשתדלו להוכיח, שהוא לא היה משורר־אזרח, אלא משורר בעל־ביתי, “קִיפָה מוֹקִייֶבִיץ' בחרוזים”. במשך שעתיים רצופות “הרביצו” בו נואמים־מתנגדיו בגלל השקפה ריאקציונית זו, והיושב־ראש, יווני, פקיד־ביטוח לפי מקצועו, שלל על דעת עצמו מן המרצה את הזכות לשאת נאום־סיום לשם הצטדקות, וכך נשאר האיש בקלונו לעולמים; ומה, בעצם, היה פשעו – לא אזכור, וגם אין זה חשוב. ואולם אז נודעה לכל אלה חשיבות מזעזעת ממש; וכשם שבית המועדון ההוא עמד במרכז הראשי של העיר מבחינה גיאוגרפית, כך היו אותם ימי ה' ב“ספרוּתוֹן” לנקודת־המרכז של התרוצצוּתנו הרוּחנית.

ברם, כשאני משקיף אחורנית ומתבונן בכל אלה ממרחק של שלושים שנה, הריני סבור כי התופעה המעניינת ביותר בחיינו בימים ההם היתה אחוות־השלום בין הלאומים. כל שמונת או עשרת העמים של אודיסה הישנה נפגשו באותו מועדון, ועל דעת איש לא עלה כלל לציין, ולוּ רק בהרהור־הלב בלבד, בן איזה עם הוא פלוני או אלמוני. כעבור שנתיים נשתנה הדבר, אך בראשית שחרה של המאה שכן שלום־אמת בינינו. מוזר: בבית, כמדומני, חיינו כולנו חיים נבדלים מן הנכרים: פולנים היו מעורבים עם פולנים, רוּסים – עם רוּסים, יהודים – עם יהודים; יוצאים־מן־הכלל היו נדירים למדי; ואולם עדיין לא תהינו על סיבת הדבר ומתחת להכרתנו חשבנו תופעה זו לשיבוש זמני, ואת ערבובית־בבל הססגונית של הפוֹרוּם המשותף – לסמל המחר הנהדר. ואולי יותר מכּל היטיב לבטא הלך־רוח זה – על שלוותו השטחית ועל איוּמוֹ התת־קרקעי – אחד מחברַי ללגימה, איש ישר ושוטה, טנוֹר מן האופירה, בעל שם־משפחה אוּקראיני. פעם אחת, במסיבת מוצאי־שבת, ניגש אלי, מבוסם, בסוף סעודת־הערב, לחבקני על איזה נאום־כוס שהשמעתי:

– ירדת היום לחדרי־בטני ממש, – אמר, בהטביעו על לחיי נשיקה משולשת, – מעכשיו לא יפרידונו לא אש ולא מים: אחים עד אחרית־החיים. ורק חבל שעוד יפטפטו הבריות על הדת: זה רוסי, זה יהודי. מה איכפת? ובלבד שתהיה נשמה אחת, כמו לשנינו. ואילו פּ. מכרנו – ענין אחר: נשמתו – נשמה יהודית. נשמה מנוּולת היא זו..

                                                                      ***

אַננה מיכאַילוֹבנה נתגלתה לי מקרוב כגברת צעירה למראה, ועיניה – טובות להפליא. היא התנצלה הרבה על מעשה־הקוּנדסוּת של בתה – “בודאי אין דעתך פנויה לזקנוֹת, חפצך לרקוד”. הסברתי בתום־לב, שעוד בהיותי בגימנסיה גירש אותי צוֹרְן, המורה לריקודים, מן הכיתה, בגלותו שאין אני מסוגל בשום פנים לתפוס את ההבדל בין קאדריל לבין וואלס בשלשה “פַּא”. ישבנו בפינה מאחורי עלי־הפיקוּס ושוחחנו; נסיתי מתחילה לקשור שיחה “גַלַנְטִית” (“בקרוב תמלאנה לבתי עשרים שנה” – “מי זה הרשה לך, גברתי, להנשא לאיש בכיתה א'?”), ואולם היא בפשטות סילקה את כרכורַי בתנועת־ידה, ובלי צֶרֶמוֹניוֹת יתירות העבירה אותי לחדר־הילדים.

– שמע נא, באמת רציתי להפגש אתך. בעלי הכיר בשעתו את אביך, זכרונו לברכה, על הדניפּר; שוחחנו עליך לעתים קרובות ורציתי לשאול אותך: למה זה אתה, אדם מוכשר, מסתובב בלי מקצוע?

לגבי היכּרוּת ראשונה היתה זאת שאלה מעליבה עד מאוד; אבל היא נתברכה בכשרון מיוחד (אותו מצאתי אחר־כך במידה עוד יותר גדושה אצל מרוּסיה) להגיד את הדברים הבלתי־נוֹחים ביותר בחביבות יתירה, כאילו לה מוּתר הכל.

– בלי מקצוע? הרי אני עתוֹנאי זה כמה שנים.

היא נתנה בי עיניה בהשתוממות אמיתית, כאילו אמרתי, שזה עשר שנים רוקד אני על רגל אחת.

– הרי אין זו קרייֶרה. לכתוב אפשר עוד שנה, עוד שנתיים; אין אדם יכול לחבר פליטוֹנים כל ימיו. איגנַץ אַלבּטוֹביץ' (הוא בעלי) היה מסדר אותך ברצון במשרדו; או תן דעתך לפרַקליטוּת; או לדבר־מה אחר, אך הרי אי־אפשר לו לאדם שיתנודד בחלל האויר ללא פרנסה של ממש.

מתחילה נסיתי להוכיח לה את סגולותיו המזינות של משלח־ידי, אך הרגשתי, כי לא תועיל לוֹ הסניגוריה: במושגיה על הסולם החברותי לא נתיחד, בפשטות, שום שלב בשבילו. בתקופות הקודמות, כפי המסופר, הביטו כך כל האנשים ההגונים על שחקני־הבמה; או, אפשר, נתגלתה כאן תורשה יהודית, ומשלח־ידי נראה בעיניה כעין מקצוע של “מלַמד”, שאדם בוחר בו רק משום שלא נמצאה לו שום פרנסה אחרת. משכתי ידי מן הסניגוריה ועברתי להתקפה:

– גילוי־לב תחת גילוי־לב. מכיר אני שנים מילדיך: את העלמה הבכירה הזאת ואת סיריוֹז’ה. הגידי: כיצד נקלטות עצותיך הטובות בלבם הם? שניהם נחמדים, אבל, חוששני, לא בסגנון שלך…

– הוֹ, זה ענין אחר. הם – ילדַי. יקל לי לטפס ולטייל על גג משוּפע, מאשר להשיא להם עצות.

– מדוע?

– האדם האחרון, שהבריות שומעים בקולו, הוא האם; או האב, היינו הך. בכל דור ודור חוזרת הטרגדיה של אבות ובנים, ותמיד אחת היא: ביום לא־עבות אחד מתברר, כי דוקא כל מה שמטיפים ההורים היה לבנים לזרא, ויחד עם זה – גם ההורים עצמם היו להם לזרא. תודה רבה, איני רוצה.

“גברת פיקחת” – הרהרתי בלבי והחלטתי, כי לא אוכל לבלות את הערב ביתר־ענין מאשר בחברתה. משפחה זו כבר עוררה את התענינותי; התחלתי לשאול אותה בפרטוּת על אודות ילדיה, היא סיפרה ברצון ולרגעים – במידה כזו של גילוי־לב, שעלולה היתה לצרוֹם את אזני, אלמלא יצאו כל הדברים מפיה באופן חביב כל־כך.

בין ריקוד לריקוד ניגשה אלינו בריצה מרוּסיה ואמרה לי, בהצביעה על אמה: “הזהר, היא דֶמִי־וְיֶרְז' ⁹אמיתית – הַקסֵם תקסים, ולרוֹמן לא תסכים”; אחר־כך הודיעה לאמה: “כל הערב רוקדת אני עם נ.נ.; מאוהבת, חבל שיש לו שׂפם, אך אני מקווה, שהוא רך – לא ישרוט” – ונעלמה.

– דיבּורים אין בהם ממש, – אמרתי כדי לנחם את אַננה מיכאַילוֹבנה. סבור הייתי, כי רמזיה המוחשיים של הבת הביאוה לידי מבוכה; אבל היא לא נבוכה כלל.

– לבנות בדור זה, הדיבור והמעשה – אחד הם: ההבדל אינו מבהיל אותן.

– ואותך?

– כל אֵם חרדה לילדיה; אך פחות מכּל חרדה אני למרוּסיה דוקא. האם התנדנדת פעם בילדותך בנַדנֶדֶת “צעדי־ענק”? טס אתה, כביכול, כמעט עד הירח, נופל משם למעמקי־תהום ממש – אך כל זה רק דמיון בעלמא; לאמיתו של דבר, יש חבל חזק וגבול קבוע. למרוּסיה יש גבול, שממנו והלאה שום שׂפם לא ישׂרטנה – אף כי לא הייתי רוצה, כמובן, לדעת בדיוק, היכן הוא הגבול הזה; – אך הנה בעלי.

איגנַץ אַלבּטוֹביץ' היה הרבה יותר קשיש ממנה, בעל־בשר, סנטרו מגולח, לעיניו משקפיים; אף לפי מראהו החיצוני הייתי אומר, כי הוא סוחר־תבואות; וכך היה באמת. מבטאו העיד עליו, שלא למד בבית־ספר רוּסי, אך נראה, שיגע הרבה לקנות דעת בכוחות־עצמו; בשקידה יתרה קרא את סופרי־המופת הגרמניים, כפי המקובל בדורו – וידע לצטט כמעט דפים שלמים מבֶּרְנֶה על־פה, ומן המשוררים אהב משום־מה ביחוד את שַמִיסוֹ ואת לֶנאַוּ. אכן היה טבוע בו משהו מאותו חותם קְשֵה־הגדרה, שאנו רגילים לציינוֹ במלה המצחיקה “אינטֶליגנט”; מלה גמישת־תוכן ממש כמו “ג’נטלמן” אצל האנגלים. יכול ג’נטלמן אמיתי להיות בעל נימוסים רעים מנשוא, כשם שאינטליגנט אמיתי יכול להודות בשקט גמור, ואפילו מתוך פיהוק, על אי־ידיעת מוֹפַּסַן או הֶגֶל: לא סימנים מוחשיים כאן העיקר, אלא מה שהנפש ספוגה בין בוֹשׂם־תרבות בכלל. – ואולם יחד עם כך הורגש, שאיגנץ אלבּרטוביץ' הוא קודם־כל אדם מ“עולם העשׂיה” היודע את מחירם של הדברים ושל הבריות והמשוכנע כי המחיר, בודאי, הוא גם עצם הַמהוּת. כל אלה נודעו לי אחר־כך, כשהתקרבתי אל המשפחה הזאת, ואולם גם באותה השיחה הראשונה נחרתו בזכרוני אחדות מהערותיו.

אַננה מכאַילובנה התאוננה מיד לפניו, כי אינני רוצה במשרד, אלא מתכוון “להשאר מחבּר כל ימי”.

– מילא, – אמר, – כנראה יש לאדון הצעיר הזיה משלו בחיים. הנה למרקוֹ בננו – בכל חודש וחודש הזיה חדשה. אני אומר לו תמיד: “יהי אלוהים בעזרך – אני מאחל לך הצלחה. אך זכוֹר: אם תצליח, אגיד: בן־חיל, תמיד אמרתי שיֵצא ממנו בחור כהלכה. ואם תכּשל, אגיד: וכי לא ידעתי מתחילת ברייתו של מרקוֹ כי טיפּש הנהו?”

הודיתי לו על הלקח, אך העדפתי שוב להסיח את השיחה ממני והלאה – אל הילדים שלהם. בדבר זה לא היה כל קושי – אַננה מיכאַילובנה חיבּבה בפירוש את הנושא הזה, וגם בעלה לא בחל בו. תיאורו של סיריוֹז’ה בפיהם התאים בדיוק לדמות־דיוקנו, כפי שכבר הכּרתיה. איגנץ אלבּרטוביץ', בשפשפו את משקפיו, חיזק את התיאור על ידי נוסחה מפתיעה במקצת:

– בדרך כלל – שַרלָטָן; אוהב אני שרלטנים.

לעומת זאת, על טוֹריק (שמו היה ויקטור), הצעיר בבנים, דיברה אַננה מיכאַילובנה מתוך יחס־כבוד: לומד יפה, קורא הרבה, עוסק בהתעמלות, מנגן לא־רע בכנור, אדיב, תמיד מוכן לעזור; כשחלתה האם בדלקת־הריאות, ומרוּסיה היתה בחוץ־לארץ, היטיב טוֹריק לטפל בחולה מכל אחות רחמניה.

– יש בני־אדם, – אמר איגנץ אלברטוביץ', – המחבּבים מרק־אטריות, ויש אוהבים מרק עם מליאים. אל יהא הדבר פשוט בעיניך: אלה הם שני מיני אופי. אטריות הן ענין חלקלק: אם ישׂחק לך המזל, תדלה ערמה שלמה, אך תמיד יש חשש, כי פתאום יישמט הכל מן הכף. לא כן המליאים: כאן אין שום חשש. יותר מאחד לא תצוד, אך האחד הוא בטוח – ותמיד בשר בתוכו. אצלנו מחבב סיריוֹז’ה מרק־אטריות, וטוֹריק – מרק מליאים.

צחקתי הרבה, אם כי שמעתי את המשל הזה גם קודם בשינויי־נוסח רבים; שכּן הוא הרצה אותו בעסיסיות יתרה. שאלתי:

– עכשיו נהירה לי כל מערכת הפּוֹרטרטים המשפחתיים, ואולם סיריוֹז’ה אמר כי ישנה עוד אחות – ליקה?

אַננה מיכאַילובנה נתנה עיניה בבעלה, והוא – ברצפּה, ואמר כמהסס:

– ליקה, המ… ליקה – איננה נושא לשיחה בשעת ריקודים.

 

ד: מִסָּבִיב לְמַרוּסְיָה    🔗

במהרה נעשיתי אורח תדיר בביתם; ומוזר הדבר: בזמן הראשון נעלמו מעינַי בעלי־הבית עצמם – האם, האב והילדים. כולם טבעו בתוך המערבוֹלת הססגוֹנית והרועשת של ה“פּסז’ירים”, רואֵי פני מרוּסיה; חלפו שבועות רבים עד שהתחלתי שוב להבחין מבעד לתשליב צפוף זה של אנשים זרים – מתחילה את מרוּסיה, ואחר־כך גם את יתר בני המשפחה.

מימי לא ראיתי – לא לפני כן ולא אחרי כן – בית מכניס־אורחים שכזה. זאת לא היתה הכנסת־אורחים רוסית, מסבירה־פנים ומפצירה, ברוכים הבאים. כאן היה עולה בזכרון דוקא פסוק מן ההגדה של פסח: “כל דכפין ייתי וייכול”. אחר־כך נודע לי שאיגנץ אלבטוֹביץ' ביטא אותו רעיון עצמו בשפת ילדותו הז’יטוֹמירית, והיתה זו אחת המימרות המחובבות עליו ביותר: “אַ גאַסט? מיט’ן קאָפּ אין וואַנד”, כלומר – פתח לו לאורח את הדלת ואמור לו: הרי כסאות והרי תה ועוגות – וחסל, אל תפציר בו, אל תטפל בו, יעשה כל מה שלבו חפץ – ואפילו “יטיח ראשו בכותל”. עלי להודות, כי מידה זו עזרה באמת לכל אורח, שירגיש עצמו מיד כאדם בתוך שלו.

מבעד לדמדומי נצחים אחדים, שחלפו מאז, אזכור עוד אחדים מן האורחים הללו; על־פי־הרוב, לא בזכות היותם אישים בולטים כשלעצמם, אלא בעזרת ה“פּוֹרטרטים” המחורזים של סיריוֹז’ה. רובם ככולם היו סטודנטים; היו גם שנים־שלשה אֶכּסטרנים, מאלה שנהגו לחבוש כובע סטודנטי כחול לראשם, כמפרעה על חשבון הישגי־העתיד, שהיו מפוקפקים למדי בגלל “מכסת־האחוזים” היהודית; היו עתונאים מתחילים, שכבר יצאו להם מוניטין ברחוב דה־ריבּס; היו ודאי גם כאלה שאפילו מרוּסיה לא ידעה לכנותם בשמם המדוּייק.

זוכר אני שני סטודנטים, “בחורי־משי” מובהקים. אחד מהם היה מיושב בדעתו ומנומס מאד, נהג לשלב בדבריו מלים צרפתיות, והתאמץ לדבר רוסית בניב מוֹסקבאי דוקא. רק את האות “ריש” לא ידע לבטא כהלכתה והסביר כי “המחנכת הצכפתית קלקלה לו את האַקצנט”. הוא התכונן לקריירה אדמיניסטרטיבית או דיפלומטית, רמז כי הדת אינה עיכוב וכתב חיבור לשם קבלת מֶדַליָה על נושא רב־סיכויים: על ביטולה הרצוי של הקוֹנסטיטוּציה בנסיכוּת הפינית הגדולה. בהופיעו לפני מרוּסיה תמיד הגיש לה פרחים; נשק את ידן של הגברות הנשואות, אך פסח על הפנויות, כחוקת־הנימוסין. כולנו, הבּורים, נשקנו גם את ידה של מרוּסיה; מישהו ניסה לעשות כך גם לליקה, בת שבע־עשרה, אך סופו היה רע ומר. ואולם סיריוֹז’ה תפס את מהותו, והפּוֹרטרט של אותו “פּסז’יר” חוּבּר בזו הלשון:

נִכְנַס כְּאֵל, רָווּי מֵי־בֹּשֶׂם בֶּרְגַמוֹט –

וּבָאוּלָם נָפוֹץ רֵיחוֹ שֶׁל אִידִיוֹט.

השני היה חמוּדוֹן ורוד־לחיים, תמיד מאושר, תמיד מחייך בכל שלשים ושתים שיניו. “אבא האיץ בי, שאלמד רפואה בחַרקוֹב”, – אמר פעם, – “אך אני הקשחתי את לבי: אכּנס רק לאחת המחלקות הריקוּדיות – או המשפטית או הבלשנית”. הוא העריץ את אודיסה, ואת כל אלה שלא זכו להוולד באודיסה כינה בבוז “באי־חוץ”. אל מרוּסיה התוודע בדרך זו: בלכתה פעם ברחוב לבדה, התחיל לפתע לפסוע על ידה, הסיר את כובעו והכריז, כשהוא מבהיק בכל שיניו:

– מדמוּאַזל, אני – חבר תורני באגודה להגנת עלמוֹת גלמודות ברחוב רישֶליֶה מפני החוצפּנים.

הפּוֹרטרט, שהקדיש לו סיריוֹז’ה, היה בו קורטוב של רשעוּת, ואני מביא אותו כאן לא בלי היסוסים:

פּוֹרֵץ הוּא לָאוּלָם כְּמִין סוּפָה אוֹ שְׁטוֹרְם –

וּבָאוּלָם נָפוֹץ רֵיחוֹ שֶׁל יוֹדוֹפוֹרְם.

מבין האֶכּסטרנים ניתנה דריסת־רגל רק להגוּני־הצורה שבהם ולאלה שלא לקו בעמקות יתרה; בעצם, רק באותו הבית פגשתי כאלה; בדרך־כלל היוּו האכּסטרנים באותם הימים חלק ניכר מאד באוכלוסיה האודיסאית. הם באו מן העיירות, הקרובות והרחוקות, אפילו מליטא (“יוצאי בִּיצת פינסק” – נהגה לומר מרוּסיה). ביום קראו את טוּרגֶניֶב ואת טוּגַן־בַּרַנוֹבסקי בספריה העירונית, ובערבים הפיצו בעיר – מי את המהפכה ומי את הציונות. בבחינות לשש ולשמונה כיתות היו מכשילים אותם ללא רחמים; רבים אף התיאשו מכבר, חדלו לשנן את תורתם ואפילו לחלום על האוניברסיטה, אבל הוסיפו להחשב ל“אכּסטרנים”, כאילו היתה זו כת מעמדית מיוחדת. ארשת פניהם היתה קפדנית ומרוכזת, אני יראתי אותם תמיד, כי קראתי בעיניהם את גזר־הדין התנ“כי: מנא, מנא, תקל – נשקלת ונמצאת חסר. אך, כאמור, אל מרוּסיה נזדמנו רק יוצאים־מן־הכלל מבני הטיפוס הזעפן הזה: “אכּסטרנים מתונים”, כפי שהתבטאה, “ביתיים”, בעניבות ואפילו בצוארונים מעוּמלנים, והיא, ברוב־דאגתה לחינוכם, התאמצה לגמול אותם משיחות על נושאים מסורבלים מענפיה השונים של ההשכלה בת־השמים. אף־על־פי־כן היו שאר ה”פּסז’ירים" מביטים עליהם בעין רעה, וסיריוֹז’ה ציטט ברצון פנינים בלשניות, שנשאבו, כביכול, מחיבוריהם אשר הוגשו בבחינה האומללת האחרונה:

“האנוֹשוּת הרגישה מזמן בערכו ההשכלתי של המדע”.

“בשדה־הקטל” (זה היה תרגום מיוונית) “נשמעו אנקות הנספּים והמסוּפּים…”

“האם הופתעה לראות את בנה להכות את אביו…”

היה ביניהם אכּסטרן אחד ללא כּחל ושרק, אכסטרן כהלכה, בחולצה רוסית; אך הוא היה בא לא אל מרוּסיה, אלא אל ליקה, כמוה הביט בעיני־זאב על כולנו, ובכלל נעלם במהרה מן החוג. סיריוֹז’ה חרץ עליו את המשפט הבא:

לָבוּשׁ – אֲבוֹי וְאוֹי, כִּמְעַט לֹא יִתְגַּלֵּחַ –

הַשְׁגִּיחוּ בּוֹ הֵיטֵב: דְּבַר־מָה עוֹד “יְפַלֵּחַ”.

את העתונאים הצעירים הכרתי, כמובן, גם קודם. אחד מהם היא אותו סופר־ההווי של היחפנים והנמל, שאמר לי אז, בתיאטרון, על מרוּסיה: חתלתול במוּפטה. אדם חביב היה ומחוּנן, וחיי היחפנים היו נהירים לו הרבה יותר מאשר לגוֹרקי, שאני חושד בו, כי לא חי מעודו בחברתם ממש – על כל פנים, לא אצלנו בדרום. זה דיבר בלשונם גם בחיים היומיומיים: לגבירת־לבו קרא “בּרוֹכה”, למעילו “קְלִיפְט” (או משהו דומה לזה), לשעוני (לו לעצמו לא היה שעון) “בִּימְבּוֹר”, ואילו “גמילות־חסד” ביקש בלשון זו: שמא יש לך ‘פיסתוקים’? סיריוֹז’ה חשב אותו למורו ורבו, העריצוֹ בדרך־כלל וסירב כל הזמן להקדיש לו “פּוֹרטרט”. אהוב היה האיש על הכל, ביחוד – על בני דלת־העם. דומה שמוֹלדבנקה ופֶּרֶסִיפּ למדו לראשונה את חכמת־הקריאה על פי סיפוריו. פעם אחת ניגשה אליו בבית־קפה אַמְבַּרְזַקִי מלצרית עוּלת־ימים, פרצה בבכי ואמרה: מוּסיוּ, כמה נכון מה שכתבת אתמול על “אניוּטקה־אוי־ואבוי”!…

השני היה מקושט תלתלים מפורעים בדייקנות יתרה והרביץ את תורת הדֵקַדַנס בעירנו. הוא לא ידע שום שפה אירופית, ודבר זה הפריעוֹ במקצת; לעומת זה עשה שמוֹת בשפה הרוּסית ללא רתיעה, ואחד ממאמריו הכתיר בשם: “ראשו כואב עלי”. הוא נהג לצטט בשפע פסוקים מן הספר “היחיד וקניינוֹ”, אך באחד הימים התברר, כי הוא מייחס את הספר לניצשה; הדפיס פואימה בת מאה ועשרים שורות, ברם בכותרת־המשנה כתוב היה: “סונֶטה”. סיריוֹז’ה, שלא ידע רחמים, הנצחי אותו בחרוזים אלה:

אִישׁ רוּחַ עִלָּאִית וְאִיסְטְנִיס מִנֹּעַר,

אַךְ יְעַרְבֵּב שֵׁמוֹת: שׁוֹפֶּן וְשׁוֹפֶּנְהוֹאֶר.

… אולם עדיין לא תיארתי את החלק החמישי ואף לא את החלק העשירי של אותה פמליה.

לאחר שהתבוננתי בהם יפה, והבחנתי לבסוף במרכזם את מרוּסיה, משל לקיפוד החבוי בעשב, ראיתי בהתפעלות, כיצד היא רודה בכל הקהל הזה. בלי מאמצים יתרים, אפילו בלי תשומת־לב מיוחדת, בלי כל השתדלות “לעניין” – רק בכוח המגנטיסם הפנימי שבה. היא לא ידעה לצחוק צחוק “מדביק”; צחוקה היה צרוּד במקצת; דומני, גם לא הרבתה לדבּר – וכי מי יכול היה להתגבּר בקולו על קול המון שכזה? – אבל עצם נוכחוּתה בלבד השרתה על כולם הרגשה של אינטימיוּת ועליזות, וכל מלה מפי כל איש נראתה בעינינו שנונה להפליא. אני – יצור אטום להשפעה מגנטית, האדם האהוב עלי ביותר יכול לנעוץ מבטו בערפי משך שעתיים – לא ארגיש ולא אפנה ראשי. ואולם זכוּר לי מקרה שכזה: פעם אחת סרתי אליהם, לא מצאתי איש בבית, ישבתי לי בחדר־האורחים לקרוא את “ניווה” ¹⁰– כך חלפה מחצית־שעה, ופתאום הרגשה של נעימות חמימה הציפה את כולי – כאילו הסיקו את התנור ביום־קוֹר, או גרגיר־אבק דוקר יצא מאליו מן העין: זו היתה מרוּסיה, שחזרה הביתה – ואני, שקוע בקריאה, לא שמעתי לא את צלצול הפעמון ולא את קול פסיעותיה על השטיח; ובעצם, לא הייתי אפילו מאוהב בה מעולם. פשוט “ככה”: בהיכנסה לחדר, נכנס עמה משהו טוב ומיטיב עד מאוד.

מה היו ה“פּסז’ירים” האלה ללבה – איני יודע. אם להאמין לדבריה, הרי כמעט כולם, מי לאורך ימים ומי לשעה קלה, זכו בזה אחר זה, להיות מוארים באור חסדה הנדיב עד לאותו ה“גבול”, שאַננה מיכאַילובנה ביכרה שלא לדעת את מקומו המדוייק; ומרוּסיה עצמה, כשחזרתי פעם אחת לפניה על דברי אמה, יעצה לי: “תוכל להרגיע את אמא: עד הסַרְעֶפֶת”. פעם אחת שמעתי את קולה מן החדר הסמוך (היא ישבה בחדר־האורחים, וחמשה או ששה בּריטוֹנים געשו סביבה): “אוֹי, אבא, אל תכנס, אני יושבת על ברכיו של מישהו, איני זוכרת של מי”. באחד הערבים, בצאתה לשמוע מוסיקה בלוית “סטוּדנט־המשי” הוְרַדְרַד, אמרה לאמה בפני: “ארוץ להחליף את שמלתי, אין זה מן הנימוס ללכת עם בחור לגן העירוני בחולצה הנפרפת מאחור”. הסטודנט הסמיק, ואַננה מיכאַילובנה החכמה השמיעה בקורת מבחינה ספרותית בלבד:

– אכן, סגנונך חד־צדדי הוא, מרוּסיה.

כשנתידדנו, שאלתי אותה פעם אחת ביחידות: – מה זה, מרוּסיה, “סגנון” שכזה או אמת לאמיתה?

היא “חתכה” כמו בסכין:

– הרי אתכם, אנשי־העתון, איני מפתה, אין לך איפוא מה לדאוג. – נו, ואילו היתה זאת אמת – ובכן, מה?

– רבים הם…

– ואתה הסתכל בי יפה, ביחוד בפּרוֹפיל, כלום נגרע ממני משהו?

סוף־סוף לא היה זה עסקי; וצעירות טובות ממרוּסיה לא זכיתי לפגוש בעולם. לא אוכל לשכוח אותה; כבר הוכיחוני על כך, כי בכל פלישותי – בין ענין לענין – לתחום הבּלטריסטיקה, תמיד, בגלגול זה או אחר, מופיעה דמותה, הליכותיה, כלליה האפיקורסיים בחיי־הלב, שערותיה האדומות. איני בן־חורין לשנות כאן דבר. פעם אחת, כשהסתכלתי בה מקרן־זוית, בחדר האורחים שלהם, נזכרתי לפתע בדבריו של אֶנריקוֹ פֶרִי (איני זוכר על מי), אשר שמעתי באחת ההרצאות ברומא: che bella pianta umana, “צמח־אנוש נהדר”. ובאותם הימים טרם ידעתי, מה נהדר הוא באמת, כמה פלדה חבויה מתחת לקטיפה זו, ובאיזה אופן מוזר, איום ונשגב תסתיים כל הפרשה הזאת.

 

ה: בְּעוֹלַם הָ“עֲשִׂיָּה”    🔗

היו, כמובן, בבית הזה גם חיים אחרים, מחוץ לבת הבכירה ופמלייתה; ואולם הם היו מטושטשים מאוד, ואיגנץ אלבּרטוביץ' רגיל היה לומר על עצמו ועל אשתו ועל האורחים שלא משֶל מרוּסיה: אנו – גַרניטוּרה שניה… ובכל זאת, בהשתלשלות עניניה המסועפים של פרשה עליזה ומרה זו, נפלו בחלקם של אותם ה“מטושטשים” תפקידים נכבדים; ויש להזכיר גם אותם.

היו “ניוּרָה וניוּטָה” – אֵם ובתה; הבת קראה לאמה בשמה. בעצם היה שם הגברת הקשישה אַננה, ושם העלמה נעמי – על השם התנ"כי עמד בתוקף האב; הוא גם כעס מאד, כפי שסיפרו, על שהאֵם והבת נקראות, ולוּ גם באורח בלתי־רשמי, בשם אחד, כביכול, בניגוד למסורת הישראלית. ואולם בדעתו התחשבו מעט מאוד: אדם ביישן ושתקן היה, ולעתים תכופות נסע לעסקיו. ניוּרה וניוּטה לא זו בלבד שהמציאו לעצמן כינויים דומים אלא נהגו מנהג־תאומות גם בתלבשתן וגם בתסרקתן, ומעולם לא זזה ידה של האחת מיד חברתה. דומה, שגם את שפתיהן צבעו – ענין פלילי חמור באותן השנים. “בניוּרה וניוּטה יש משהו מושחת” – טענה מרוּסיה; ואילו סיריוֹז’ה, להיפך, לימד עליהן זכות בזו הלשון: “לא דוּבּים ולא יער, אינן אלא משתטות”; ואגב, חילוף־דעות זה נתקיים בפני ניוּרה וניוּטה עצמן, בפנַי

ובפני המון אנשים אחרים, ושום איש לא נעלב, אלא שהאֵם והבת, שישבו זו על־יד זו, הפנו ראשיהן זו כלפי זו בזוית שווה וחייכו זו אל זו באותו צד של השפתיים. הבת היתה, בודאי, כבת עשרים וחמש, ומבחינה רשמית נחשבה לאורחתה של מרוּסיה (שבדרך־כלל הירבוּ לבקר אצלה גם עלמות); אמה נחשבה, כמובן, לאורחתה של אַננה מיכאַילוֹבנה; אך היה הרושם, כאילו ניוּרה וניוּטה, בכל מקום שהן נמצאות, עורכות, בעצם, תמיד ביקורים זו אצל זו.

היה שם עוד אורח אחד, לא ידוע של מי. כשלש פעמים הציגו אותו לפני, עד שהרגשתי בו. הוא היה “שלישי ברביעי” של אַננה מיכאַילובנה, שבא מעיירתו על הדניפּר בהיותו כבר בחור מבוגר; עכשיו היה, כנראה, כבן עשרים ושמונה לפחות. את בעלי הבית כינה “דוֹד” ו“דוֹדה”, עם כל ילדיהם דיבר בלשון “אַת” ו“אתה”, אבל בכך בלבד נצטמצמה, בעצם, כל הקירבה. היה בא לעתים קרובות, אך בשום שעשועים וטיולים משותפים לא לקח חלק. הכל התרגלו לנוכחותו הפסיבית עד כדי כך, שהיא לא העיקה עוד לא על בעלי־הבית, לא על האורחים ולא עליו עצמו. פעם נסיתי להכנס אתו לשיחה – ולא הצלחתי; נשאר בי הרושם שהוא בז גם לי, גם לכל החבוּרה, ובדרך־כלל הריהו גבר זעפן ובלתי נוח לבריות. שם־משפחה מוזר היה לו: “קוֹזוֹדוֹי”; בני המשפחה קראו לו “סַמוֹילוֹ”; מוכתר היה בתואר של “עוזר לרוקח” ושימש בבית־מסחר לרפואות. מישהו הפיץ שמועה, כאילו הוא מאוהב במרוּסיה; אבל כל באי הבית היו מאוהבים בה, ופחות מכולם נראה כחולה־אהבה אותו סמוֹילוֹ דוקא – דומה, שאפילו לא ניסה לפתוח בשיחה עמה, ועל פניותיה הנדירות היה משיב באורח אדיש ומעשי, ללא כל עידוד להמשכת השיחה. ועוד אני זוכר: אמרו, שהוא מחשיב את מקצועו עד מאוד, וקורא לעצמו לא “פַרמַצֶבט”, אלא “פַרמַקוֹלוֹג”; סירוֹז’ה היה מכנה אותו: “פרמקוֹלוֹגוֹלם”.

חוץ מזה זוכר אני עוד שני קרובים באים־בימים, שני אחים; הבכור נקרא אַבּרם מוֹיְסֶיֶבִיץ‘, השני – בּוֹריס מַבְריקִייֶבִיץ’, ושינויי־גירסה אלו בניסוח שמו של אב אחד קבעו הרבה מסגולות אפייהם השונים כל־כך. הבכור, זקן עשיר, אהב להתהדר בהליכותיו הפרימיטיביות, הבלתי־מהוקצעות. את כל המימרות השגורות והחידוּדים הנדושים ברוּח זו שמעתי מפיו. “השכלה?” – היה אומר, בהוציאו ארנק מכיסו: “הנה השכלתי”. או: “השקפות? הנה…”. או: “איגנץ, שמעתי כי מרקוֹ שלך שוב נשאר בכיתה לשנה השניה? אתה הטיפש והלא הוא. גם סיוֹמה שלי הוא עצלן, אבל אני מקדים רפואה למכה. לפני הבחינות פוגש אני במועדון את מנהל הגימנסיה שלו ואומר לו במישרים: אדון סוּבּוֹצקי, אני מתערב אתך על חמש מאות רוּבל, שבני ישאר תקוע בכיתתו גם השנה. – והענין בסדר”. את בּוֹריס מבריקייביץ' אחיו לא יכול לסבול והיה מקניטו בכל לשון של הקנטה; שלא בפניו כינה אותו “השְמֶנְדְרִיק הזה”, ובפניו, בחברה, לא בּוֹריס אלא “בֵּירֶשׁ”.

בוריס מבריקייביץ' היה צעיר ממנו רק בחמש שנים, אך נתחנך או חינך את עצמו באופן אחר לגמרי. דיבּר רוּסית נכונה, ועל ליקויי המבטא השתדל לחפּות בדבּרוֹ בפני הרוסים בקול בַּס (אומרים, שזוהי סגולה בדוקה). לפני שנים רבות, כשהתרחץ במרחצאות־של־בוץ ב“חַג’יבֵּיסקי לִימַן”, התוודע אל הסופר הרוסי דַנִילֶבסקי; הלז נתן לו למזכרת את הרומן שלו “הנחשול התשיעי”, ובוֹריס מבריקייביץ' היה נוהג לצטט משם קטעים לכל עת־מצוא. יתר על כן: כאשר בחברת־האשראי, שהוא ואחיו אבּרם מוֹיסייביץ' נמנו על חברי הנהלתה, הופיע לפתע איזה בעל מניות סוֹרר וחולל, לא אזכור מאיזו סיבה, שערוריה באסיפה השנתית, – באזני שמעתי, מה אמר עליו בּוֹריס מבריקייביץ': “זהו מין רוֹבֶּספּיֶיר ממש; וסופו – שגם בו תירה איזו שַרְלוֹטה ותהרגהו באמבטיה”. קומתו היתה קומת־ענק ואת חזהו הרחב הבליט בגאווה יתרה: פעם אחת פגשתיו ברחוב דה־ריבַּס כשהוא לובש שִכְמִיָה כחולה, כדרך שלובשים קציני הצבא, ועל ראשו כובע־אצילים אמיתי, בעל תיתוֹרה אדומה, והרושם הכללי היה פְרַבוֹסְלַבִי מובהק. עטור היה פיאות־זקן עד חצי הלחי, את סנטרו גילח יום־יום “עד כדי כחלוּלית”, ובכל ששי לשבוע באה אליו המומחית ל“מניקור” לעשות צפרניו. במועדון היה משחק ב“וינט” אך ורק עם פקידי הממשלה, וכאן אהב אחיו הבכור לגשת אליו ולהגיד באזני כל המסובים: “בֵּירש, הגיעה שעתך ללכת הביתה, פֵייגה’לה זוגתך דואגת לך”, – והלז היה רווק, ופייגה’לה זו לא היתה ולא נבראה.

הם הצחיקו אותי עד כדי התפקעות ממש; ואולם בדבר אחד מוכרח אני להודות: שני אלה, ויחד אתם גם איגנץ אלבּרטוביץ', הוֹרוּני לראשונה מה שאישר לי אחר־כך פעמים רבות נסיוני בחיים: כי מעניין הרבה יותר לשוחח עם סוחרים מאשר עם אינטליגנטים מקצועיים. בחוג הטבעי שלי נפגשתי על פי רוב עם סופרים ועם עורכי־דין: לאחר חילופי־דעות על ספרים שונים היה מסתתם מקור שיחתנו ולא נשאר לנו אלא לספר בדיחות מבית־המשפט או מחדר המערכת. ואולם כאשר אותם שלושת אלופי־התבואה, בהתעייפם מן המשחק הנצחי ב“אוֹקוֹ” וב“ששים־ושש”, היו משעינים את מרפּקיהם על השולחן ומתחילים לדיין בעסקיהם, עסקי־בּוּרסה, הייתי עושה אזני כאפרכסת שלא מרצוני, וכל עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, על מקורות חיוּתו, היה נגלה לשעה קלה לעיני. על פני אלפי דרכים באוּקראינה חורקות עגלות, “חוֹחְלִים” ¹¹גוערים בשווריהם “צוֹבּ־צוֹבֶּה”, – אלה הם מטעני התבואה, המוּבלים מכל העבַרים אל מעגני הדניפּר הזן־ומפרנס, וחיי ארבעים מיליון נפש תלויים במחירים שיירשמו באותה עונה בביוּלטין של ה“הוֹף־מַקְלֶר” באודיסה לחיטה מזן “אוּלקה” או “סנדוֹמירקה”. ואולם מחירים אלו עצמם תלויים בכך, אם תתאמתנה השמועות המדאיגות, שכאילו יש ברצונו של השולטן שוב לסגור את הדרדנלים; והשמועות הללו נולדו בגלל מאורעות שונים בהוֹדוּ או בפרס, ובסבך הזה קשורים באיזה אורח שהוא גם פרנץ־יוסף, גם הקיסרית מריה פיוֹדוֹרוֹבנה, גם ראש הממשלה הצרפתית קוֹמבּ, ועוד ועוד. על כל אלה הם שוחחו לא כמסתכלים מן הצד, לא כקוראי־עתונים סתם, אלא מתוך ריתחה, כעל פרטי מפעלם שלהם, הנוגעים אל עצמם ואל בשרם; הזכירו אחדים מן הקיסרים לשבח, את האחרים לגנאי, וכאילו ידעו על אלו ועל אלו גם־יחד משהו כמוס, שלא ניתן לקרוא בשום עתון בעולם.

אישור נוסף לרושם שלי מצאתי בהתידדותו של היניק בבני המשפחה, טוֹריק, עם אבּרם מוֹיסייביץ‘: טוֹריק, על אף אדיבותו היתרה כלפי כל הבריות ללא הבדל, לא היה מאבד בשום פנים את זמנו בשיחות שאין בהן כדי לאַלף. הזקן היה יושב אצלו שעות על שעות: בעוד שמרקוֹ וסיריוֹז’ה דרוּ בחדר משותף, הרי לטוֹריק הוקצה, כמובן, חדר נבדל. לפחות פעמיים נדחקתי גם אני להיות שלישי בשיחתם; ובאמת, הזקן היה מספר ברוב ענין ובעסיסיות יתרה על מלחמת סֶבַסטוֹפּוֹל, על סְקוֹבֶלֶב, על משפט ז’ליאַבּוֹב, על בּוּלַנְזֶ’ה, ועל שאר המאורעות הדומים מן הכרוניקה של סחר־התבואות על הים השחור. ברם זוכר אני, כי את הרושם העמוק ביותר עשה עלי בשעת שיחות אלו לא אבּרם מוֹיסייביץ’, אלא טוֹריק; ביתר־דיוק: לא טוֹריק עצמו, שהקשיב ושתק, אלא חדרו. החדר היה גדוש ספרים, בבואה נאמנה לשלבים השונים של התפתחותו הרוחנית. “זַדוּשֶבְנוֹיֶה סְלוֹבוֹ” ¹², “רוֹדְנִיק” ¹³, “ווֹקְרוּג סְויֶטַה” ¹⁴וכו' וכו' עד הירחון “מִיר בּוֹזִ’י” ¹⁵– כולם בשלימותם, בקוֹמפּלקטים, בכריכות; הקלסיקנים הרוסים; מדף שלם הוקדש ל־" Bibliothèque Rose "¹⁶הצרפתית וכל מיני " Morceaux Choisis "¹⁷; מצאתי, לרוב השתוממותי, אפילו את “דברי ימי ישראל” לגרֶץ, הספר היחיד בכל הדירה, שתכנו יהודי. שולחן־הכתיבה הוחזק בסדר מופתי; מחברות בית־הספר היו ערוכות עליו בטור ישר, כולן – בעטיפות־תכלת. מכל מחברת השתלשל סרט צבעוני, שהודבק אל העטיפה ואל הנייר הסופג כאחד; ועל הקיר היה תלוי לוח־השיעורים…

באחד הימים קרה מעשה כזה: אַננה מיכאַילובנה ביקשה ממני, בהעדרם של הנערים, להביא לה מן המדף של טוֹריק את המילון של מַקַרוֹב, אך נתחלפה לי הדלת ונכנסתי בטעות לחדר, שבו לא דרכה עדיין רגלי. מן הנימוס היה לסגת מיד אחורנית, אך מצווה זו נשתכחה מלבי – עד כדי כך הפתיעוני סידורו ואוירתו של אותו חדר. כאילו נקלעתי לבית אחר: מיטת־ברזל, שני כסאות בלתי צבוּעים, כּיוֹר בּלוּי, עליו – מסרק, סבון ומברשת־שיניים – וחסל. על השולחן התגוללו ספרים; את שמותיהם לא יכולתי להבחין בעמדי על הסף, ואולם הכּרתי אותם לפי הפוֹרמט: אותו סוג של ספרות היה ידוע באותם הימים בכינוי “בּרוֹשוּרוֹת”. ועל אותו הלך־מחשבות העידה גם תמונתו של לַסַל, שהודבקה בנעצים אל הקיר. משתומם על כל מה שראו עיני, סגרתי את הדלת, מצאתי בחדרו של טוֹריק את המילון, נשאתי אותו אל אַננה מיכאַילובנה – ובפרוזדור פגשתי את ליקה. עיניה הביטו ישר נכחה, בקפּדנות הסיטה את שכמה הצדה, פן אגע, חס ושלום, בשרווּל הירוק־כהה של מדיה, ועברה אל אותו החדר – חדרה.

 

ו: לִיקָה    🔗

בקיץ התגוררה משפחת מילגרום ב“פוֹנְטָן התיכוֹן”. הקייטנה נמצאה בתחנה העשירית: די להזכיר את המספר הזה באזני אחד הותיקים מילידי־המקום, כדי שתצוף ותעלה מן הנשיה לנגד עיני־רוחו אחת התמונות האופייניות ביותר מן ההווי שלנו בימים ההם.

אילו הוּטל עלי לחבר מוֹנוֹגרפיה על התחנה העשירית, הייתי פותח בענין רחוק, בנושא פּיוּטי בתכלית. פעמים רבות – כך הייתי פותח את דברי – שרו כבר אמני־המלה שירי־הלל לכוח־המשיכה המיסתורי של מאור־הלילה הכספסף, המושל, כפי המסוּפּר, בגיאוּת־הים (גוֹבה הגיאוּת בים השחור הוא כרוֹחב־אצבע בערך, אך אין זה נוגע לעצם הענין). לעומת זה, עד כמה שידיעתי מגעת, לא שר עדיין אף איש על כוח־משיכה המגניטי של מאור־היום; והרי ישנה בריה אחת בטבע, אשר לא זו בלבד שגם שמה וגם עצם דמות־תבניתה הושאלו לה מן החמה, אלא שהיא אף עובדת את החמה עבודת־קודש מזריחה עד שקיעה, בכונה כל הזמן את פניה לעבר מרכבתו של פֶבּוּס חוֹנן־החיים וכו' וכו'. מן החמניה היתה פונה המוֹנוֹגרפיה אל זרעוֹניה, והיתה מרחיבה את הדיבור על חשיבותו של מוֹסד זה, לא מבחינת הבּוֹטניקה, ואף לא מבחינת הגַסטרוֹנוֹמיה, אלא מבחינה חברותית. סמל ההמוֹניוּת, – יאמרו בבוּז המשמיצים; אך אין זה פשוט כל־כך. בתחנה העשירית ראיתי לא פעם, כיצד סוגי־אנוש המעוּדנים ביותר, נשים טרזניות, מנהלי בּנקים, קציני ז’נדרמריה, מנוּיי “ירחונים עבים”, ניערו מעליהם את כבלי הציוויליזציה, נטלו בשמאלם תרמיל־נייר משוּמן, בשתי אצבעות־ימינם דלו מתוכו נשיקת־חמה, כלואה בנרתיק עקוד־אפרפר, ומיד היתה שיחתם המעוּדנת נהפכת מפּרוֹזה עירונית מבולבלת לדיבור קצוב ושקול, משוּסע “אתנחתות” רבות, בצורת הפסקות לשם פליטת הקליפות. טקס זה איחד את כל המעמדות, גבירה ומשרתת, בן־אצילים ושוֹער. אין זאת כי בסגולה כמוסה מיוחדת נתברכו מתחילת ברייתן אותן הנקודות על פני כדור הארץ, בהן התרחש פלא חברותי שכזה, בהן נחשף רגע־היסוד של טבע האדם – שהוא לעולם אחיד מתחת לכל הסַסגוֹניוּת של המעילים המעמדיים והנוֹצות האינטֶלֶקטוּאליוֹת – ולקריאתה של שמש הקייטנה נענה פה־אחד, מתחת לכל עוֹר, הקַרתן האחד, הכללי, הנצחי… אמנם, תופעה זו היתה מתבלטת בעיקר לאחר שקיעתו של המאור הנ"ל, וספק איפוא, אם אפשר היה לשמור על שוּרת סמליוּתה של אותה מוֹנוֹגרפיה במלוא־העקביות; ואולם הרעיון היסודי שלה הוא נכון, ואני עומד על כך. אכן זה היה הקו האופייני ביותר של התחנה העשירית: הכל פיצחו שם “זרעונים” ועסקו במלאכה זו באהבה רבה, והמונים עצומים נהרו שמה מדי ערב בערב לערוך את הטקס הזה בציבור, ולקול־הפיצוח היו כורתים הסכמים, מתווכחים על אידיאוֹת, שופכים רגשי נפש אוהבת ומתחננים לאהבת־גומלין…

לכאן הבאתי באחד הימים, ברשות בעלי הבית, צייר אחד ממיוּדעַי. היתה לנו בעיר חבורת־רעים של ציירים מבני־הדרום; ידידנו המשותף, משורר, דרמטורג ובלטריסטן מפורסם באותן השנים, תיאר בשעתו חבורה זו, בהכתירו אותה בכינוי “שנים־עשר עגוּרים”. פעמיים בחודש היו הללו עורכים סעודת־ערב, ברוב גילופין ועליזות, באחת המסעדות היווניות הקטנות, מאחורי התיאטרון העירוני, ורק לפעמים מתוך צרוּת־עין יתרה, היו מכניסים גם סופרים למסיבתם; אותי הכניסו בהשתדלותו של אותו דרמטורג, “בזכות אהבתי לאיטליה” ובתנאי (לאחר נסיון אחד) “שלא אכתוב לעולם על תמונות בעתון”. אחד מהם, שראה אותי בהצגה אחת בתאה של אַננה מיכאַילובנה, ביקשני: – הצג אותי לפניהם: לכל בני המשפחה הזאת ראשים מעניינים מאוד. הבינותי שהוא נקט לשון רבים לשם אחיזת־עינים בלבד, ושהוא משתוקק לצייר את מרוּסיה דוקא.

ואולם בשבתו אל השולחן בביתם, פנה לפתע אל אַננה מיכאַילובנה ואמר בקול רם, מתוך גילוי־לב מעשי של איש־המקצוע המדבר על מקצועו:

– איזו יפיפיה היא בתך הצעירה – יחידה במינה!

כולנו, כל המסובים – כעשרה אנשים – הפנינו את ראשינו והסתכלנו בליקה מתוך השתוממות. מעולם לא עלה רעיון כזה על דעת מישהו מאתנו; ודאי גם לא על דעת ההורים. ליקה לא היתה, לכאורה, אלא נערה רשלנית, את שערה גלגלה על קדקדה בדמוּת צנוֹן, ואף הצנון הזה תמיד זז הצדה; היא כרסמה את ציפרניה, ופוזמקאותיה, שלא נמתחו כהלכה, התקמטו תמיד כעין מפוחית מתחת לשמלתה, שלא היתה עדיין ארוכה כל צרכה. והעיקר – כל סגנון הליכותיה, הזר והחותך, לא השתלב בשום אופן עם מושג של חן ויפי־תואר, – הרי לא יעלה על דעתו של אדם להתבונן בשוטר בשביל לראות, אם ריסי־עיניו ארוכים. ה“פּוֹרטרט”, שהקדיש לה סיריוֹז’ה, פתח בזו הלשון:

מִפִּיהָ שֶׁל לִיקָה הַחֶרֶב הִבְרִיקָה,

הַחְזִירִי, מִרְשַׁעַת, חַרְבֵּךְ הַנַּרְתִּיקָה!

ואולם הצדק היה עם הצייר: עכשיו ראיתי זאת בעליל. מוזר הדבר: חן רגיל מושך את העין מיד, אך את היופי האמיתי, הגדול, יש “לגלות”. שערותיה השחורות של ליקה, במקום שלא היו פרועות, הבהיקו בגון כחלחל־כהה, ממש כגון מי־הים בצל בין סלעי־החוף ביום רווּי־שמש. כחולות היו גם עיניה ואישוניהן באותו רגע – גדולים מאוד ומלאי־רשעוּת, וריסיהן הפּילו צילם על מחצית־הלחי. מצחה ואפּה הצטרפו לקו ישר אחד, יווני מובהק, כמעט ללא שקע; שפתה העליונה הזכירה בחיתוכה את הקשת שעל סמלי־אצילים, והתחתונה היתה בולטת קמעה, מתוך התגרות־של־זלזול, נוכח פני העולב. מרוב העלבון היא השמיטה את הכף מידה, וראיתי את אצבעותיה – ארוכות, דקות וישרות כמו עפרונות, על פיסת־יד צרה וארוכה; ואפילו כּרסוּם קצותיהן של הציפרניים לא פגם את צורתן הסגלגלת. לפני שניתרה ממקומה, הרימה תוך התמרמרות את כתפיה, וכשחזרה והורידה אותן, ראיתי בפעם הראשונה, כי אמנם ילדותיות הן עד מאוד, אך חוּטבו ביד הבורא על פי וֶנוּס הקפּיטוֹלינית – מלוּכסנות, שתי צלעות של משוּלש גבוה, העוברות בלי “כָּרים” לאזרוע… ואולם הכף נפלה מידה בכוח כזה, עד שרסיסי החמיצה בשמנת ניתזו על פניהם של כל שכניה; הכסא נפל; ומבלי הגיד מלה היא יצאה מחדר־האוכל.

– רואה אני, – נאנח הצייר, – לא תרצה העלמה לשמש לי מתכּוֹנת.

אַננה מיכאֶילובנה נכלמה מאוד והתנצלה בלי סוף; דומה, שהאורח לא נעלב, אך משום־מה דוקא אני הרגשתי את עצמי נעלב עד־מאוד. לולא העובדה, כי בכלל לא החלפתי עם ליקה אף שתי מלים מעודי, הייתי דופק בו בערב בדלת תאָה, נכנס מבלי חכוֹת ל“יבוא!” ונוזף בה בכל לשון של נזיפה המוּתרת בדפוס. ואולם ההזדמנות “לתת לה מנה” באה לידי במקרה לאחר ימים אחדים.

ומעשה שהיה כך היה. באחד הלילות טיפסנו, חבורה גדולה, במעלה תלול, בשורה ערפית, אני – השני מן הסוף, ואחרַי – ליקה. אותו בוקר ירד גשם, והמשעול היה תחוח וחלקלק. פתאום נידרדרה אבן מתחת רגלה של ליקה, היא זעקה, ישבה תחתיה ולאט־לאט הוּזזה ונגררה למטה. ירדתי, גחנתי אליה ואחזתי בכף ידה.

– ירפה־נא מכף־ידי! – קראה בכעס.

רוגז תקף אותי. סחבתי אותה כתינוקת ממש והעליתיה למעלה, והיא, באמת כתינוק עקשני, התאמצה להחלץ בתנועות המרפק והכתף, אך בכל זאת הגיעה לקרקע מוצק. אז הרפיתי ממנה; היא הביטה הצדה, נשמה בכבדות, וניכר היה, כי מאבק פנימי מתחולל בנפשה: האם לגעור בי? הלהודות לי? סטיתי הצדה והנחתי לה לעבור לפני; היא פסעה פסיעה אחת, הפליטה זעקה קלה וישבה לה, כשהיא משפשפת את קרסולה.

– אין צורך לחכות לי, – מלמלה בין שיניה המהודקות, בהוסיפה להביט הצדה.

– כשיוטב לה, נלך, – עניתי בחימה כֵּנה. – לפי עקרונותי, אין עוזבים לנפשה עלמה בלתי־מבוגרת, לאחר שנקעה רגלה, אפילו אם היא בלתי־מחונכת.

הפוגה ממושכת; מלמעלה לא הגיעו עוד לאזנינו שום קולות, בני־לוייתנו היו כבר מעבר לשיפוע. רוּגזתי פגה, פרצתי בצחוק ושאלתי:

– מה קרה, ליקה, או אם רצונה בכך, לִידִיָה אִיגְנַטיֶבְנָה, מפני מה היא שונאת אותי כל־כך?

היא משכה בכתפיה:

– שונאת? אפילו לא עלה על דעתי. הוא, בפשטות, אינו קיים בשבילי, לא הוא ולא… – היא חיפשה אחרי מלה ומצאה משפט שלם: – ולא כל להקת הטפילים הזאת סביב מרוּסיה ומרקוֹ ואמא.

– “הוֹלִיכִינִי מִבְּנֵי־הַמַּרְזֵחַ אֶל מַחְנֶה הַנִּסְפִּים עַל מִזְבֵּחַ”?

– יתלוצץ־לו כחפצו, גם זה לא איכפת לי. על כל פנים, לא למחנה ה“נספּים”.

– אלא לאיזה מחנה?

שוב משכה בכתפיה והחרישה, כשהיא משפשפת את רגלה. אור־הסהר הגיה את פניה; אכן, צדק אותו הצייר בהחלט.

– היא יודעת? – אמרתי, – פעם אחת, כשהיתה לה הבעת־פנים כמו עכשיו, דחפני סיריוֹז’ה ואמר לי: הנה ז’אַן ד’אַרק המאזינה לקולות ממעל.

לפתע פנתה אלי והביטה ישר לתוך עיני, בפעם הראשונה, וכמדומני גם האחרונה במשך כל זמן היכּרוּתנו; ובעל־כרחי נזכרתי באימרה הרוסית: כּל מבּט של עינה – מתּנה. “מתנה” לא במובן של לטיפה או חסד, כי מבטה מתנכר היה ולא התיחס אלי כלל; אלא שנקרע לעינַי צוהר לתוך גן אפל ובלתי־נודע, ועל אף האפלה אי אפשר היה שלא לחוש, כי גן גדול הוא הגן האלמוני הזה.

– אדוני חילצני מצרה, – אמרה בטוֹן אחר, בשקט ובאדיבות, – לשוא גערתי בו; כדי לכפר על עווֹני, אענה לו עכשיו ברצינות, אף־על־פי שבדרך־כלל אין לנו על מה לשוחח, וגם לא כדאי. סיריוֹז’ה צודק באמת: “קולות”. אני שומעת אותם בכל זמן ומכל עבר; הם לוחשים או זועקים תמיד רק מלה אחת, אחת ויחידה.

חכיתי לאותה מלה, אך, כנראה, קשה היה לה להוציאה מן הפה. נסיתי לבוא לעזרתה:

– “לחם”? “הצילי”?

היא ניענעה בראשה, מבלי המיש ממני את מבטן הרוֹדני של עיניה הכחולות:

– אף לעלמה בלתי־מחונכת קשה לבטאה. – “סְבוֹלוֹץ'” ¹⁸.

דבר מוזר: לא נפגעתי (אף כי קשה היה לי זה־עתה להעלות את שש האותיות על הנייר); מלת־המרזח הגסה הגיעה אלי מנבכי הגן הנכרי לא כמלת־גידוף, אלא כבעלת משמעות ראשונית־עתיקה, כאילו היא חצבה אותה, בלשון נזירים קדמונים, מפרק־זעם אבוד של כתבי־הקודש. מעתה הבטנו זה בזוֹ, עין בעין, – ללא לגלוג מצדי וללא התגרות מצדה, מתוך כובד ראש ומתיחות, שני אויבים בנפש, שהגיעה שעתם להגיד זה לזה את הכל – עד הסוף.

– למי היא מתכוונת?

– לכולם – ואף לא לאחד. לבני־אדם בדרך־כלל. זהו הסיכום הסופי. – והוא חשב, כי הקולות שלי זועקים “לחם!” ומתחננים אלי: בואי והצילי? כבוד גדול מדי יחלוק לי, איני ראויה לכך: אמנם יודעת אני על רעב ועל סיבּיר ועל כל הזוועות, אך לא חבל לי על שום אדם, ולא אלך להציל שום נפש, ופחות מן הכל – אל מחנה הנספּים.

– בנתי: למחנה ההורסים? למחנה השורפים?

– אם יעמוד לי כוחי – כן.

– יחידה, בלי חברים?

– אחפש לי חברים, כשאוסיף כוח.

– כלום כך מחפשים? הרי היא דנה לחובה מראש את כל הבא לקראתה, בלי שום חקירה ודרישה?

– לא נכון. אני עורכת חקירה ודרישה מיד, אלא שאזניו אינן שומעות אותה. אני מרגישה את הזר בן־רגע.

– ולפי איזה קנה־מידה תבחין בין אדם משלה לבין זר?

– קשה להגדיר, אך יתכן כי זוהי אבן־הבוחן: יש בני־אדם צחוֹרי־זכרון ויש שחוֹרי־זכרון. הראשונים זוכרים מִקורות החיים בעיקר את הטוב, ומשום כך הם שמחים… בחברתה של מרוּסיה, למשל. ואילו נוטרי־האיבה רושמים להם לזכרון רק את כל השחור: “הטוב” נמחק מלוח־לבם מאליו לאחר שעה קלה, ולא עוד, אלא שאין הוא “טוב” כלל, לדעתם. אני מבחינה בכל אדם כהרף־עין, אם שחור־זכרון הוא או צחור־זכרון. אין לי צורך לחקור ולדרוש כלל. – ועכשיו אני כבר יכולה ללכת, גם אשען עליו, וכשנגיע למעלה, אגיד תודה, רק נסכים־נא בינינו כי להבא – איך לומר זאת…

חשתי לעזרתה:

– יהי לבה סמוך ובטוח, נודר אני נדר להתרחק ממנה ת"ק פרסה גם להבא.

 

ז: מַרְקוֹ    🔗

לפני היציאה לקייטנה התרחש מאורע חשוב – מרקוֹ זכה, סוף־סוף, לקבל תעודת־בגרות. במחזור שלו נמצאו, מלבדו, עוד כמה “דוּ־שנתיים” מוּעדים, ומשום כך נחוג חג השחרור מעול־הגימנסיה ברעש כפול ומכופל. שְטְרוֹק חברי, מלך הרֶפּוֹרְטַזָ’ה המשטרתית באודיסה ובדרום־רוסיה בכלל, הביא למערכת תיאור נלהב של הילולא זו; לא לשם הדפסה, כמובן, אלא באורח עקרוֹני, לבל ישכחו אנשי המערכת, כי שטרוֹק הוא כל־יודע. המחזור בהרכבו המלא הופיע ב“הצפון”, קפה־שַנְטַן מפורסם מאוד בעיר, שרק אתמול, בעודם גימנזיסטים, אסור היה עליהם בכניסה בתכלית האיסור; והם השתוללו שם כל כך, שהפריסטַב התורני (למרות מסורת המשטרה לעצום עין על תעלולי ה“גומרים” בחודש יוּני, ממש כעל השתוללות הטירונים המגוייסים) לא התאפק ואיים במאסר; ועל כך נתן זקַן ה“דוּ־שנתיים”, לדברי שטרוֹק, תשובה היסטורית, שיצאו לה אחר־כך מוניטין בדברי ימי ההשכלה של אזור הים השחור:

– יסלח לנו אדון הפּריסטב, רק אחת לשש־עשרה שנה זוכים לשמחה שכזו!

הפּריסטב, מזועזע על ידי שיא מוֹנוּמֶנטַלי זה, נכנע.

אחר־כך זוכר אני את מרקוֹ בכובע־כחול על ראשו; אבל אינני יכול להזכר בשום פנים, אם מתחת לאותו כובע היה מעיל־סטודנטים קיצי או מעיל אזרחי פשוט, כלומר, אם מיד קבלו אותו לאוניברסיטה, מבעד למסננת של “מכסת־האחוזים”. מענין הדבר: תולדות חייהם של אחי מרקוֹ ואחיותיו, במידה שעברו בשדה ראייתי או ידיעתי, נשתמרו בזכרוני, וכן גם מראם החיצוני, לרבות תסרוקות־הנשים והשמלות החביבות והמוזרות של אותו העשׂוֹר; ואילו מרקוֹ עצמו נשתכח מלבי. לא נחרתו בזכרוני לא שיעור קומתו, לא צורת חטמו ואף לא רשלנותו, שסיריוֹז’ה פיאר אותה בדברי שיר. כשאני מתאמץ מאוד להחיות את דיוקנו בזכרוני, תמיד עולים לפנַי מישהם אחרים – לפעמים אדע אפילו את שמם, לפעמים לא, אך תמיד אדע בבבירור, כי לא מרקוֹ הוא זה. אדע זאת על פי העינים: הפרט היחיד בקלסתר־פניו שאוכל לתארו: לא את צבען, אלא את צורתן והבעתן. עינים עגולות מאוד ובולטות מאד, מפיקות טוב־לב ודבֵקוּת ואף (אם אפשר לומר כך בלי עלבון) דבִיקוּת מלשון דֶבק ממש: מבט רעבתני של אדם, המוכן תמיד לא לשאול בלבד, אלא לחקור ולדרוש דוקא, והמוכן גם להאמין בתום־לב לכל תשובה ולהתפעל ממנה.

בפעם הראשונה שוחחנו שיחה לבבית בעודו תלמיד הגימנסיה. פעם אחת התישב על ידי – ספק בבית מכרים, ספק בביתם הם.

– האם לא אטרידך יותר מדי, אם אבקש שתקדיש לי ערב אחד ביחידות? ערב שלם?

– אפשר, – אמרתי; – והמותר לי לדעת, מהו הענין?

– צריך אני, – ענה, בהסתכלו בי בעיניו העגולות, – לשאול אותך בפרוטרוט על ענין אחד: מה, בעצם, רוצה ניצשה? – וכאן הוסיף ו“הסביר”: – משום שעליך לדעת, כי אני ניצְשֶאַני גמור.

לא יכולתי להתאפק מהערה אירוֹנית:

– משהו כאן לא כשורה. על כך שניצשיאני אתה נודע לי זה־כבר מפי סיריוֹז’ה; אך הרי התנאי ההכרחי הראשון לכך – שתדע, מה ניצשה “רוצה”…

הוא לא נבוך כלל – להיפך, הסביר את הכל בכנוּת מרובה, ובמיטב הגיון – על פי דרכו:

– נסיתי לקרוא אותו; יש לי כמעט כל מה שהופיע ברוסית; אַראה לך, אם תרצה. אני, בכלל, מבין אתה, ממלא כרסי ספרים; אך מוחי עשוי בצורה כל־כך משונה – אם אקרא בעצמי, לעולם לא אתפוס את העיקר; לא רק בפילוסופיה, אלא גם בשירה וספרות יפה. תמיד נחוץ לי מורה־דרך; הוא יתחוב אצבעו ויגיד: זהו! – והכל יתחוור לי בּן־רגע.

כאן גמגם קמעה והוסיף: – בני משפחתי, וגם חברי סבורים, מבין אתה, כי אני בפשטות טיפש. אינני מאמין בזה; אך דבר אחד הוא נכון – אינני מאותם האנשים, שנוצרו לחשוב בכוח מוחם. אני, מבין אתה, מאותם האנשים, שֶנָאה ויאה להם להקשיב תמיד.

לשמע וידוי זה נסתתמו טענותי, ואף החילותי למצוא בו ענין. ואף־על־פי־כן הוספתי לשאול:

– אם כן, מנין לך שניצשיאני אתה?

– וכי צריך אדם להיות בקי בתורה, כדי שיהיה ירא־שמים? להיפך, שמעתי באיזה מקום, כי הקַתּוֹלִים אסרו לפנים על ההדיוטות לקרוא באֶבַנְגֶלִיוֹן בלי עזרת הכומר: פן תחמיץ אמונתם.

את הערב המבוקש הקדשתי לו; הדבר לא היה אז קשה ביותר: אָפנת ניצשה זה־עתה הגיעה לרוסיה; שלוש הרצאות על ניצשה, עם ויכוחים, כבר נתקיימו ב“ספרוּתון” שלנו. ספריו נמצאו תחת ידי; אם קיפולי דפיהם חתוכים היו כולם, לא אוכל להשבע, אך להרצות את הדברים כלשוני – בבקשה. מרקוֹ באמת ידע “להקשיב”; ואם כי מתחילה נצטרפתי בלבי אל דעת בני משפחתו וחבריו, אשר צוּטטה במו־פיו, התחלתי במהרה לפקפק, אם נכונה היא כל צרכה. אף אם היה טיפש, הרי לא טיפש פשוט, אלא מיוחד במינו.

בעצם, גם המשפחה החזיקה בדעה מסוּייגת זו; לפחות האב. פעם אחת קרא לפני איגנץ אַלבּרטוֹביץ' מעין הרצאה על נושא זה. זכורני, כי באותו היום “בלבל” מרקוֹ משהו, דעתו של האב לא היתה נוחה ממנו, וסיריוֹז’ה השמיע באזני אחיו דברי־כיבושין בקול בּס מבוּגר:

– מרקוֹ, מרקוֹ, מה יהא בסופך? הגע בעצמך – אלכסנדר מוקדון בגילך היה כבר כמעט בן עשרים!!

אחר־כך נשארנו ביחידות, אני ואיגנץ אַלבּרטוֹביץ', והוא שאלני לפתע: – הנתת פעם דעתך על הסוגים השונים של המושג “טיפש”?

וכאן קרא לפני הרצאה שלמה, בהקדימו מראש, כי המיוּן הזה אינו פרי אמצאותו, אלא שאול בחלקו מן הסופרים היהודים־הגרמנים, החביבים עליו, ובחלקו – מן הפוֹלקלוֹר של הגיטו הווֹהליני – מכורתו. יש טיפשים “קיציים” ויש טיפשים “חרפיים”. הנה אתה יושב בצל־קורתך ביום חורף, בחוץ – סופת שלג, כל חלל האויר מלא קולות חריקה ודפיקה: נדמה לך כי מישהו דפק בדלת, אך אינך בטוח בזה – יתכן שאין זו אלא רוּח. לבסוף אתה נענה ואומר: “יבוא”. מישהו מסורבל מתפרץ לפרוֹזדוֹר, כולו עטוּף ומעוּטף, ספק אשה ספק גבר; היצור מתפשט באריכות וברוב־עסק, מתיר את בַּרדסוֹ, חולץ את מוֹקי־הלבד – ורק אז, סוף־סוף, אתה מבחין בבירור: טיפש לפניך. זהו החרפי. לעומת זה, הטיפש הקיצי בא אליך ביעף, קל כפרפר, – ומיד אתה רואה, מי לפניך. – ברם, אפשר למיין גם לפי סימנים אחרים: יש טיפש פּסיבי ויש טיפש אקטיבי. הראשון יושב לו בקרן־זוית ואינו מתערב בענינים לא לו; לעתים קרובות הוא אפילו שכן נוח מאוד, ולפעמים אף מצליח מאוד בקריירה שלו. השני, לעומת זה, בלתי־נוח עד כדי דכדוך־נפש.

– אך גם בזה לא די, – סיים את דבריו, – מרגיש אני כי נחוצה עוד איזו שיטת־מיוּן שלישית, נגיד – לפי התנעוֹלת: הסוג אחד נולד בסוּליות של עופרת לרגליו – בשום כוח שבעולם לא תזיזנו ממקומו; והסוג השני, להיפך – בסנדלים בעלי־כנף, בדומה למֶרקוּר… או למַרקוֹ?

***

היתה לי הזדמנות להתבונן בו שוב בקבלת פני השנה החדשה, בנשף הסטודנטים, ב“חדר המתים”. הנשף נערך תמיד בארמון המפואר של הבורסה (למלה הנמלצת “ארמון” לא יתפלא אף אחד מבני עירי, ולהתפלמס על כך עם הנכרים אין בדעתי כל־עיקר). בכינוי “חדר המתים” הוכתר במקרים כאלה אחד האולמות הצדדיים, שלתוכו היו מכניסים רק קהל נבחר ביותר, נבחר מבחינת מגמה נפשית “מתקדמת”; ואת דלתותיו היו פותחים לקהל רק משעה אחת אחר חצות. השתיה היתה כדת, אחדים, שיכורים כלוט, היו מגיעים לפנות בוקר למדרגת “מתים” באמת; אבל ההתבסמות העיקרית היתה שם – רעיונית ומילוּלית. אף על פי שגם אזרחים היו מוּתרים בכניסה, הרי רוב הבאים היו, כמובן, סטודנטים. היה שולחן של מרכּסיסטים ושולחן של “נַרוֹדניקים”; שולחנות של פולנים, גרוּזים, אַרמנים (שולחנות של הציונים ושל ה“בּוּנד” הופיעו לאחר שנים אחדות, אך בשנים הראשונות למאה אינני זוכר אותם). סביב השולחן הראשי שכנוּ כבוד זקני הפקוּלטוֹת והקורסים, ובצל כנפם חסה הרוב הבלתי־סיעתי, שטרם “הגדיר את עצמו”. ליד כל שולחן ושולחן הושמעו נאומים או הושרו שירים; בשעות הראשונות נאמו הנואמים ממקומותיהם, באשמורת הבוקר היו מטפסים על השולחנות; וסמוך לעלות השחר נאמו בבת־אחת גם מעל השולחן וגם מתחת, וקהל המאזינים נתן קולו בשיר. סמוך לאותו זמן היו הפרופיסורים הפּוֹפּוּלריים מתחמקים ברוב טקט, אך בראשית הלילה השתתפו גם הם השתתפות נַיֶדֶת בחגיגה, בעברם משולחן לשולחן ובפיהם – אימפּרוֹביזציות קצרות מתוך המדריך הבלתי־כתוב של מליצת־המשתה. “חברי הסטודנטים, יין־שמפניה זה – יין יקר מדי, משאשתה אותו לחייכם, קל־וחומר – משתשתוּהוּ אתם לחיי. נשתה איפוא לכבוד משהו נעלה מכּל – לכבוד המאורע שאנו מצפים לו משנה לשנה: מי יתן – ויתרחש בשנה הבאה עלינו לטובה”… “חברים, נמצא בקרבנו עתונאי, עמֵל המלה המשועבדת, הבה נרימה את כוסותינו לשחרורה של המלה…”

אותו ערב הכניסו שמה גם את מרקוֹ – ושוב איני זוכר, אם כבר זכה להיות סטודנט ממש. נכנס מתוך היסוס, מבלי שידע, בצל מי יסתופף; מישהו ממכּריו הזמינוֹ לשולחן, שסביבו הצטופפו, בישיבה ובעמידה, בני־קווקז שחורי־שׂער – מרחוק אי אפשר היה להבחין, בני איזה לאוֹם הם – ושם נשאר כל הערב. – שמתי בו עין מפרק לפרק וראיתי, כי הוא מרגיש את עצמו בחברתם כדג במים: היה מזמרר אחריהם, מנפנף בידיו, צועק, עונה אמן אחרי כל הנואמים, אף כי רובם דיברו, כמדומני, בשפתם הלאומית.

אדם, הממעט בשתיה בעצמו, זוכה להסתכלות עצובה ומענינית, כיצד מסתיים ליל־הילולא. לאט־לאט מתאבּנים שרירי הפנים, הירוקות או הסגולות, העינים קופאות כזגוּגית, המלים צולעות כעל קבּיים ומקישות זו בזו כמתות; על השולחנות – שלוּליות־יין, צוארוניהם של הגברים מעוכים וקצוֹת המַנשֶטוֹת מלוכלכות. מי שלבש פראַק – נשברה חֲזִית כתנתוֹ; בכלל, הכל כבר הסתאב והתפּגל, ובפתח כבר עומדת, בלתי נראית, המשרתת, ובידה – הדלי והסמרטוּט… במידה מפליאה הלם, לדעתי, את הרגע הזה ב“חדר המתים” שיר־הנעילה “גַאוּדֶאַמוּס”, שיר־האשכבה העצוב ביותר בעולם.

מרקוֹ ליווני הביתה; אף הוא מיעט בשתיה, אבל שיכור היה מיין רוּחני – ומיין קאחֶטיני דוקא. הוא פיזם לו ניגוּן ומלים “מְרַוַל גַ’מִיֶר”; מהלך שני רובעים שלמים תיאר לפני את “הדרך הגרוּזית־הצבאית” ואת טיפליס, אף על פי שלא ראה את קווקז מימיו; הרצה על תמר המלכה ועל המשורר רוּסטַוֶולִי… לֶרְמוֹנטוֹב כותב: “ברחוּ בני גְרוּזְיָה המוּגים” – איזו דיבה על העם האביר! מַרקוֹ כבר ידע הכל על התנועה הגרוּזית, כבר ידע את ההפרש בין קַרְטְוֶלִים, אִימֶרָטִינִים, סְוַנֶטִים, לַזים, ואף השפה כבר היתה שגוּרה בפיו – לכלבלב העזוב שפגשנו בפינה קרא “מוֹדִי אַק”, אחר־כך גרשוֹ בקריאה: “צַדִי!” (לדיוק איני עָרֵב, כך נחרת בזכרוני); וסיים בגניחה ממעמקי הנפש:

– איזו טיפשות היא זו: למה אי אפשר לו לאדם לצאת ולהכריז את עצמו לגרוּזי?

פרצתי בצחוק:

– מַרקוֹ, יש בעירנו דוקטור ציוני אחד, ולו – משרתת הַפְּקָה. פעם אחת הגישה תּה באספה בביתם, ואשת הדוקטור שאלה אותה אחר־כך: “המוצא חן הדבר בעיניך?” והפּקה ענתה בכובד־ראש, בנעימת כניעה לגורל: מה לעשות, גברת, נצטרך לנסוע לפלשתינה!

הוא נעלב. מצא, שאין הנידון דומה לראיה, ובכלל – מעשה־הפּקה אינו אלא בדיחה נושנה, כבר שמע אותה עשר פעמים.

– אגב, מרקוֹ, – אמרתי תוך פיהוק, – אם כבר תבקש לך אומה, למה לא תיספח אל הציוֹנים?

הוא לטש את עיניו העגלגלות ונעץ אותן בי מתוך השתוממות גמורה; ניכר היה לפי מבטו, שאפילו בשעה חמש לפנות בוקר, ואפילו בדרך הלצה בלבד, אין אדם מיושב בדעתו יכול להגיע לידי מחשבת־תעתועים שכזו.

                                                                          ***

עתה כבר הוצגו לפני הקורא, אם בהרחבה ואם ברפרוּף, כל חמשתם. אפשר לעבור לעצם הסיפור על מה שעלה בגורלם.

 

ח: הַחַצְרָן שֶׁלִּי    🔗

חלפו חדשים; כפעם בפעם יצאתי מן העיר וחזרתי, ומשפחת מילגרום היתה מעיני והלאה למשך תקופות ארוכות. מזמן לזמן ירו אי־שם בשרי־פלך, רצחו מיניסטרים; מפליא הדבר, באיזו שמחה בלתי־מסוּייגת נתקבלו ידיעות אלו על־ידי הציבור כולו; כיום לא תתוּאר אחדות־דעות כזו במסיבות כאלה – אגב, גם אין כעת בשום מקום מסיבות כאלה ממש; ואולם לגבי הסיפור שלנו חשוב רק צד אחד של אותם המאורעות: תור ה“אביב” – שהיה מתחילה בעיני המשקיפים מן הצד, כמוני, עליז, רך ובהיר ללא ענן – לבש לאט־לאט צורה אכזרית וקטלנית יותר ויותר. מצפון באו ידיעות על משלחות־עונשין על פני פלכים שלמים. כבר ברור היה, כי אין בכוחו של “הלך־הרוח” בציבור המתקדם ובכוחם של כדוּרים בודדים להביא את המשטר המדיני לידי התחדשות – וכי גם ה“אביב” ייהפך לטרגדיה המונית. רק אחת לא השכלנו עוד להבין: כי הטרגדיה תהיה ממושכת. – בהתאם לכך הלך ונשתנה לעינינו גם ההוי של עירנו, שעוד לפני זמן קצר היה כה קליל ושאנן.

הרגשתי בדבר לראשונה על פי התמורה האישית שחלה באזרח צנוע אחד: החצרן בחצר שלנו. שמו היה חוֹמא, והיה זה כפרי שחוֹר־זקן מפלך חרסוֹן. התגוררתי באותו הבית מכבר, ועם חוֹמא זה קיימתי מיטב־היחסים. בלילות, לקול צלצולי בשער, היה מגיח מיד ממאורתו שבמרתף, פותח את הפשפש – ובקבלו מידי מטבע בן עשר פרוטות, היה מרכין ברוב־נימוס את בלוריתו, אף כשהיה מנומנם ביותר, ואומר: “מֶרְסי לך, פַּניץ'”. – אם מישהו מבני־הבית היה נכנס למטבח ומוצא את חוֹמא במגע־ידים אמיץ עם המשרתת הנחמדה שלנו, מוֹטְרְיָה, היה חוֹמא נרתע ממנה כהרף־עין, מסיר את כובעו ומודיע במבוּכת־מה, כי ביקורו לא בא אלא מרוב־דאגתו לשלומנו – בשביל לראות, למשל, אם הארובה אינה מעלה עשן ואם המסתמים לא נתקלקלו, חלילה. בקיצור: מקודם היה זה תושב רגיל ממעמד העמלים; בעצמו חי להנאתו והניח לחיות גם לזולתו, ולא הציג שום תביעות לעמדת שררה וגדולה.

ואולם לאט לאט התחילה להסתמן בו איזו תמורה פסיכולוגית. הראשונה, זכורני, ציינה זאת מוֹטריה. ביום מן הימים חסרו עצי־הסקה בבית; שלחוּה, כרגיל, לבקש מאת החצרן שיעלה חבילת־עצים מן המרתף. היא רצה לחצר ובשובה הודיעה:

– פוֹמַה גַבְרִילִיץ' אינם: הם הלכו.

ברגע הראשון לא הבנתי, במי היא מדברת: כל־כך זיעזעה אותי לשון־רבים זו. מוֹטריה, אשר שירתה מקודם בבית גנרל, הקפידה מאוד על דקדוקי סגנון אלה והטעימה תמיד, כי הכובסת “הלכה” ואילו הגברת “הלכו”. הרגשתי הרגשה עמומה, כי במעמדו החברותי של חצרננו מתרחש איזה תהליך של עליה.

אחר־כך התחלתי להכיר בוֹ בעצמי סימנים מדאיגים. בלילה הוצרכתי לפעמים לשהות ליד השער ולרקוע ברגלים קופאות גם חמש דקות וגם עשר. בקבלו את עשר הפרוטות המסורתיות היה חוֹמא מקרב את המטבע אל עיניו ומתבונן בו לאור העמום של פנס־השער בהבעה המרמזת ברורות, כי המסורת אין עדיין פירושה חוֹק מגביל. את נוסח התודה התחיל בהדרגה לקצר: “מרסי, פּניץ'”, אחר כך – “תודה” סתם; ושוב, לא השמטת התואר בלבד, אלא גם המעבר מצרפתית לשפת־המולדת היה רב־משמעוּת. פעם אחת, לאחר שהחזיק אותי כמעט כחצי־שעה בכפור, אפילו הטיף לי מוסר:

– כאן, פּניץ', לא כנסיה, מה נתפּעמנת כל־כך?! – ובפעם אחרת העיר, מתוך מנוֹד־ראש, הערה מאלפת: – מאחרים לטייל – וגם הבריאות ניזוֹקת.

בסופו של דבר, משום מוֹרך לבי, התחלתי לצלצל רק פעם אחת ולהמתין בהכנעה; את המטבע בן עשר הפרוטות החלפתי בבן חמש־עשרה; בתחבי המטבע לידו, הייתי בעצמי אומר “תודה”, וחוֹמא, בתשובה על כך, יש שהיה מפליט אי־אלו הברות סתומות, ויש שפיטר אותי בלא כלום. אך לא זה העיקר: הרבה יותר אופיינית בשביל הקדחת שתקפה את הקיסרות (כשמש המשתקפת בנטף־מים, כן השתקפה אז הקיסרות בחצרן שלי) היתה העובדה, שחוֹמא הלך ונהפך משבוע לשבוע לגורם חשוב יותר ויותר בחיי. חשתי בחומא כל הזמן, כמו בשן תותבת, שרופא־השיניים לא הצליח להתאימה כראוי. זה מכבר היה מעקם את אפּו, כאשר נתכנסו אורחים בחדרי. פעם אחת צלצל בדלת קרוב לחצות ושאל את מוֹטריה, אם אין כאן ישיבה, שהרי לא הזמינו בירה, וגם אין שומעים קול־שירה, כמו תמיד. פעם אחרת לקח את הדואר שלי מידי הדוור, וכשמסר את החבילה לידי, העיר בקול נוֹקב:

– עתוני־חוץ הם אלה?

מסרתי את תצפיותי הללו למכּרַי: כולם אישרו אותן. מעמד החצרנים היה עולה במהירות בסולם הערך וההשפעה ונהפך לסֶרֶן המרכזי במנגנון של שלטון־המדינה. האזרח סבור היה, כי הוא מסתער על משגבי האַבטוֹקרטיה; אך לאמיתו של דבר, השלטון הוא שהביא במצור את המבצרים, מיליוני מבצרים, כל בית ובית, והחלוץ של צבא־המצור כבר ישב בחפירותיו, במרתפים, מעבר מזה לשער.

מעניינת היתה גם ההתעוררות הלילית ברחובות. למרות כל יהירותנו הבירתית, התרגלנו לכך, שבשתים אחר חצות, בשובנו הביתה ממסיבת־ידידים, לא ראינו אף נפש חיה בחוצות וניחמנו את גאוותנו המוּניציפּלית בדוּגמת ווינה, שגם בה מקדימים הבריות לעלות על משכבם. ואילו עכשיו הייתי נתקל כמעט בכל לילה בשעות אלו בתהלוכה אילמת: בראש צעד רוֹטמיסטר, אחריו – פמליה של ז’נדרמים – ואי־שם איזה חוֹמא אחר, או אפילו שלי, שנתבשר מראש על החיפוש הצפוי, חיכה, מבלי תת שינה לעיניו, לצלצול השליט, וכבר גייס את ידידו לתפקיד של העד השני בחיפוש.

מן הצד השני שמענו וראינו, כי גם הנצורים מתכוננים לגיחה. בכל העיר התלחשו, כי בקרוב תהיה “הפגנה”. מה זאת הפגנה, לא ידע בדיוק שום איש – לא הוא ולא סבוֹ לא ראה דבר כזה מימיו; ודוקא משום כך נדמה היה, כי טיול של מאה בחוּרים ובחוּרות על מרצפת רחוב דה־ריבּס, כשדגל אדום בראשם, יהיה בו משום מהלוּמה אדירה לאויב, שתחריד את הארמונות ובתי־הכלא גם יחד. לחש־ההמונים קבע אפילו לא פעם את התאריך המדוייק של אותו יום א', בו תתפוצץ ה“פצצה”; אך לפי שעה – נתבדה. ואולם כבר ברור היה מי ומי יהיו המשתתפים במסע כביר זה מכּכּר־הקתדרלה עד פינת רחוב רישֶליֶה: הם בלטו לעין־כל על כל צעד ושעל, ונדמה היה כי הצעירים והצעירות כבר לבשו לשם כך מראש מדים מיוחדים.

בעצם, היו אלה באמת מעין מדים: לא מבחינת הגיזרה והצבע, אלא מבחינת סגנון כללי מסוים. על האכּסטרנים כבר ייחדתי את הדיבור; עכשיו הופיעו על הבמה גם רעיותיהם הרוחניות, – ואפשר שהיו מרוּבוֹת מן הגברים. סיריוֹז’ה היה הראשון שהביא לנו את הכינוי הקיבוצי, שבו (הוא נשבע על כך) היו מציינים אותן שלא בפניהן אפילו חבריהן עצמם, אם כי זמן רב חשדתי בו, שבּדה את הכינוי הזה מלבו: “דריפּקה”, מן המלה “מדוּרפּט”, שאינה מצויה, כמדומני, גם במהדורה האחרונה של המילון האַקדמי. מגבּעת־קש בנוסח גברי, בדמות צלחת הפּרופה תמיד ברשלנות יתרה וּשמוטה הצדה, שבעלתה היתה מזמן לזמן מחזירה אותה למקומה בדחיפת אצבע; חולצה באָפנה מיוחדת, שנקראה אז “אנגלית”, ולה צוארון רך וגבוה ועניבה המשולשלת דרך טבעת – אך לעתים קרובות בלי עניבה ובלי טבעת; חצאית הרכוּסה מן הצד, בלחצניות, שלפחות אחת מהן היתה חסרה תמיד; נעלים בעלות שרוֹכים קרועים. הרכוּסים בקרסים בצורה משובשת, ועל הנעלים – אבק בן־שבוע מכל ערבות הים השחור; ומעל כל אלה התנוססו לעתים משקפים במסגרת־תיל, וכמעט תמיד – חותם ורוֹד של נזלת כרוֹנית.

– ואתה אל תצחק להן, – נזף בי אחד מידידי, חברי לכיתה לשעבר, שנתלה אחר כך בקרבת פּטרבּורג, ב“ליסי נוֹס”. – רק החלף בדמיונך את תלבשתן – וראית מיד מי הן: בנותיה של יהודית הקדומה לפניך.

– יהודית? – לגלג סיריוֹז’ה, כשחזרתי לפניו על סברה זו. – הסתכל־נא בהילוּכן. העיקר באדם – הילוכו. אותו לא תחליף כבגד. יהודית היתה צועדת, ואילו הללו אצוֹת־רצוֹת.

“אצות־רצות”: אימרה קולעת. גם בפי עצמן היו מלים אלה שגורות תמיד. כאילו בָּטלוּ כל יתר צוּרות התנועה והקצב: “למסור פתקה? אני אצה”. “רצתי לשאול לשלום אוֹסְיָה, והנה איננו בבית”. אפילו ברגעים הנדירים של הנאה: “הערב מציגים בתיאטרון את ‘העגלון הֶנשֶל’, כדאי לרוץ ולראות”.

מכל מקום, מבחינה אחת לא צדק ידידי: לא צחקתי כלל, בעצם – הייתי מודאג.

בוקר אחד, בשׂדרה נידחת של הגן העירוני, מאחורי אותו שקע, הקרוּי בפי הנערים “ים אַזוֹב”, ראיתי מרחוק אחת מבנות יהודית; היא הלכה לקראתי בלוית צעיר בחוּלצה רוסית, ובעברם על פני לא הביטו עלי – רק הנמיכו קולם. לזו לא היו לא משקפיים ולא נזלת, וגם הילוכה לא היה מאותו הסוג, אך כל שאר הסימנים היו בה: מגבעת־צלחת, לחצניות תלוּשות, שרוכים מבולבלים על נעלים מאובּקות; והכרתי את ליקה.

                                                                         ***

ועוד מבחינה אחרת נעכרו פני האביב שלנו: בסַפרי על אותו נשף הסטוּדנטים ב“חדר המתים”, בו כמעט נספּח מרקוֹ אל העם הגרוּזי, שכחתי להזכיר נאוּם אחד. נשא אותו סטוּדנט מן הקוּרס השני, ושמו איבנוֹב. הכרתי אותו, פגשתיו לעתים גם בבתי יהודים – איבנוֹב רגיל שברגילים, אחד מאלף־רבּוֹא איבנוֹבים, נוֹח לבריות ונחבא אל הכלים, אשר איש מעולם לא ציפה ממנו לשום גילוּיי־מרץ בכלל – ולנאוּמים בפרט. הוא עלה לשאת מדבּרותיו בהקדם, עוד לפני שהשתכר. את התחלת נאוּמו לא שמעתי ואיני יודע, מה המריצוֹ לדבּר, אך הנאום הכיל קטע כזה:

– סלחו, חברים: אי־אפשר להאשים אותנו בשנאה לאומה מסוּיימת; ואף אם אין לה, לאוּמה זו, מולדת, ומשום כך, מטבע־הדברים, אינה תופסת את המושג “מולדת” כפי שתופסים אותו אנחנו – גם זה איננו עדיין עווֹן פלילי. ואלם ענין אחר הוא, כשאומה זו דוגלת ברעיונות אשר…

זכוּרני שהשתוממתי מאוד, כי ב“חדר המתים”, במלכות המַרסֶליֶזה האחת והיחידה מאז ומתמיד, אפשר היה להשמיע נעימות כאלה, אמנם ללא מחיאות־כפים, אך גם ללא שערוּריה. ברם לא עלה אז עדיין על דעתי, כי אילו הוּשמע הנאום כעבור שנה, היה זוכה גם להֵדי־אהדה.

 

ט: הַנָּכְרִי    🔗

התחלתי להכנס לעבודה ציבורית: “מזכיר ההנהלה הזמנית של החברה למעונות־החלמה ולמוסדות היגייֶנים־דיאֶטֶטיים אחרים לשם ריפּוּים וחינוכם של תלמידים תשוּשי־גוף מבין האוכלוסיה היהודית העניה של העיר אודיסה ופרבריה”. עוּבדה: בדיוק כך נקראה אותה חברה, ובימי עלומי ידעתי לבטא את כל השם הזה בנשימה אחת. ביסוּד חברה זו לא חסרה גם מזימה מרדנית: “המוסד ההיגייני־הדיאטטי” יכול היה לשמש כסות־עינים לתרגילי־התעמלות ותרגילי־ההתעמלות – להקמת הגנה עצמית. כבר התחילו מתלחשים בדרום־רוסיה, כי בקרוב יהיה בכך צורך. אך לפי שעה הציעה לפנַי ההנהלה לגייס מתנדבים אחדים, כדי לסייר את דלת־העם ולרשום את הזקוקים לאיכסון־חנם או, אפשר, ל“קמחא־דפסחא” – אינני זוכר בדיוק. סיפרתי על הענין לילדיה הגדולים של אַננה מיכאַילובנה. מרקוֹ נרשם (אחר כך לא בא; שכח את הכל והתנצל מאוד); ליקה ניענעה ראשה בשלילה, מבלי הזיז עיניה מן הבּרוֹשוּרה ומבלי הוציא אצבעותיה מן הפה; מרוּסיה אמרה: – יחד אתך, טוב?

לא היה שום דבר מפתיע בהסכמתה זו: כבר ידעתי כי יש בנפשה נימה מעשית של דאגה לבריות. כשבא סמוֹילוֹ מן העיירה, היא היא שהכינה אותו במשך שנה וחצי לבחינות למעלת רוקח, והיא עודנה ילדה בעצמה. גם עכשיו היתה מלמדת את בת אחותה של המבשלת בהתמדה יתרה. כשחלה אחד ה“פּסז’ירים” מבאי־ביתה, אדם שלא היו לו קרובים באודיסה, הלכה אליו שלש פעמים ביום, השגיחה שיקבל את סמי־הרפואה והחליפה לו תחבשות, אף כי שעת חנוֹ וחסדוֹ (ידעתי זאת מפיה) היתה זה־כבר מאחוריו. היא ידעה אפילו לבשל ארוחה ראויה לאכילה ולתקן חולצה.

כשבאתי, ביום המוּסכּם, לקחתה לסיור, מצאתי בפרוזדור את סמוֹילוֹ בצאתו מן הבית. הוא היה משום־מה מדוּכּא, נשך את שפתיו, אפילו מלמל משהו; כמעט שלא ברכני לשלום – אחר כך רצה, כנראה, לשאול אותי משהו – אך לא שאל. בחדר־האורחים מצאתי את האם ואת מרוּסיה; שתיהן שתקו כדרך ששותקים בני־אדם, שזה־עתה היה בינם ריב. ניכר היה שמרוּסיה שמחה להזדמנות לעזוב את הבית. בדרך, בכרכרה, מיעטה בדיבור ונשכה אף היא את שפתיה.

– מה קרה, מרוּסיה, מי העליב את מי?

– יש לך הזדמנות מצויינת לשתוק, – אמרה מתוך רוגז, – אני מיעצת לך להשתמש בה.

שמעתי בקולה.

                                                                           ***

זוכר אני בית אחד, של רוֹנִיקֶר, כמדומני, באותו הרובע, שעלינו הוטל לסיירוֹ. הוא הצטיין בדבר, שאז היה בו משום חידוש בשבילי: מרתף בן קוֹמוֹתיים. החלונות של שתי הקומות פנו, כמובן, לחפירה; אך גם מאחורי החלונות נמצא תחילה מסדרון לאורך כל החזית, ורק מבעד למסדרון “הוּארו” החדרים. אינני יכול לתאר עוני, כשם שלא הייתי יכול לעסוק בתלישת כנפיו ורגליו של זבוב חי, או בעינוּי אטי בכלל. זכורני, ניקרה במוחי בלי הרף מחשבה בַּנַלית אחת: הרי קרוב כחוט־השערה היה הדבר, כי לפני לידתך־אתה תחול איזו פליטת־קולמוס בספר החשבונות של הקדוש־ברוך־הוא, שיימלך בדעתו ברגע האחרון, ימחוק משהו ויזיז משהו שורה אחת למטה, – והיית אתה דר כיום כאן, במרתף התחתון, ומקנא בנערים מן המדור העליון, והללו היו מתרברבים לפניך… בושתי כי יש לי אדרת, ולבי נקפני על שישבתי לפני־כן בבית־הקפה היווני בסימטה האדומה על ספל קפה עם רחט־לוּקוּם ובזבזתי רבע רוּבּל – תקציב מחייתם ליום שלם. וכדרכו של אדם, בשעה שלבו נוֹקפוֹ, התהלכתי במאוּרוֹת אלו סר וזעף, דברתי אל הדיירים בקול רשמי־קפדני, לכל הבקשות החזרתי תשובות יבשות: נשתדל. נראה. לא אוכל להבטיח.

ואילו מרוּסיה – מיד, בלי גוזמה, קפצה עליה שמחה. עוד בחדר הראשון נגשה לעריסה עשויה מארגז; ואני אחריה. בעריסה, מתחת לבלויי־סחבות מצבע שק ישן, היה מוטל תינוק אפור; מקצות שפתיו ועד נחיריו נמתחו שני קמטים עמוקים כחריצים, ושקעים שחורים נראו תחת עיניו. כאשר מרוּסיה גחנה עליו, נתעוותו פתאום פניו האפורים, החריצים התפשטו עד לעיניו, פיו נפתח ונחשפו חניכיים כחלחלים, הסנטר הפעוט נתחדד, כמו אצל בר־מינן. האם עמדה על ידינו; היא שמחה ואמרה באידיש, ואני תרגמתי למרוּסיה:

– שאהיה כפרת עיניו המתוקות, גברת: הוא צוחק.

אצל מרוּסיה צחקו שם כל הילדים; כולם רצוּ, צלעו, זחלו אליה מיד, כאילו היתה זו ידידה ישנה, שחיכו לה כל הבוקר. השארתי אותה אי־שם על שרפרף, מוקפת המון תינוקות, את ההרשמה סיימתי לבדי, וכל הזמן הגיע לאזני מן החדר ההוא קול רעש, ריצה, צויחה, צהלת ילדים מצלצלת, כאילו לא היה זה מרתף כלל, כאילו באמת יש בעולם ערוּגות דשא וריח לילך ושמש ממעל…

– לא ידעתי, – אמרתי לאחר שסיימנו, – כי אַת אוֹמנת כזאת.

מעצבנותה הקודמת לא נשאר כל זכר. היא ענתה בעליזות:

– הילדים כרוכים אחרי; וגם אני מתנפלת עליהם ברחוב, האוֹמנות נבהלות מפני. רק לפני ימים אחדים ביקשה ממני אמא, שלא אגע בתינוקות רוסיים, פן יחשדו בי שאני נותנת להם סוכריות מורעלות: היא קראה בעתון כי שמועה כזו הופרחה אי־שם בבֶּסַרַבִּיָה.

שוב ישבנו בכרכרה; כמשפט הימים ההם, חבקתי את גזרתה. כבר החשיך היום; פתאום היא משכה את ידי החובקת, להדקה עוד יותר, נלחצה אלי, הסבה אלי את פניה ולחשה:

– הרוצה אתה שננוח מן היהודים? גם מן העשירים, גם מן העניים? בוא אתי הערב אל משפחת רוּנִיצְקי; אַלֶכְּסֵיי דמִיטְרִייֶבִיץ' ביקש להביא גם אותך – רק מפני שנינו איננו פוחד. ואתה מפניו?

– המ… פוחד במקצת, – הודית ביושר־לב. ופתאום הבנתי: – אַהא, מרוּסיה, האם לא בגללוֹ נפלה היום הטרגדיה בינך לבין אמא? הרי היתה זו טרגדיה, בזה אין ספק: בכל הדירה כולה נדף ריח של אֵסְכילוס, סוֹפוֹקְלֶס ואֶבְרִיפִּידֶס…

היא אישרה זאת בנענוע־ראש קנטרני:

– נוצות עפו ממש. ובו בזמן בא סמוֹילוֹ – ואמא קראה גם אותו לעזרה.

– לא פיללתי, כי על אבות־אבותיך נפלה בהלה כזו בישיבה־של־מעלה… הוֹ, מַרִיָה: האם באמת קיימת סכנה שינַצְרוך, ואיך להגיד זאת – יסַפּחוך אל חֶבֶר מפקדי הצי הרוּסי?

היא הוסיפה להביט בפני, עין בעין, מתוך אותו מצב־רוח קנטרני, צחקה, ושיניה הבהיקו לאור פנסי־הרחוב שהודלקו זה־עתה.

– הו, לא. לזאת אין אמא חוששת. היא חכמה, היא יודעת הכל.

– מה פירוש “הכל”? אל תפחידי אותי.

– כל מה שיקרני. ובפרט, שלא אשתמד וגם לא אנשא לימאי מן הצי הרוּסי.

– ובכן, לְמה היא חוששת?

– אמא היא, בעצם, אדם שמרני מאוד: אוהבת היא, שיהיה בכּל סדר קבוע אחת לתמיד.

– סדר קבוע? כשמדובר במרוּסיה? בתי, שם הויתך – אנדרולומוסיה ולא סדר קבוע.

– משמע, שגם באנדרולומוסיה צריכה להיות שיטה, בלי אפתעות ובלי חידושים; ובכלל – אין זה עסקך. ואל משפחת רוּניצקי תלך?

את רוּניצקי זה כבר פגשתי בביתם כשלוש פעמים, בהפסקות ארוכות מחמת מסעי אניתו (את תארו לא אזכור, משהו למטה מרב־חובל, כמובן – הרי לא מלאו לו עדיין שלושים שנה – אך, על כל פנים, איזו דרגה רצינית). גם בעיני הוא נראה כאֶלמנט מפתיע בסביבתם. כמובן, אורחים רוסיים לא היו בבחינת בּל־ייראה בבתינו, אף כי נזדמנו רק לעתים רחוקות ונתאקלמו בקושי; אבל אלה היו עורכי־דין, רופאים, סוחרים, סטודנטים – מבחינת־מה “אנשים משלנו”. ואילו ימאי לא ראה איש מאתנו אלא על סיפון־אניה בלבד. מרוּסיה למדה בגימנסיה על שם הקיסרית מריה יחד עם אחת העלמות רוּניצקי. אחר כך, במשך קיץ אחד התגוררו שתי המשפחות בשכנוּת, בקייטנה אחת, בזמן שאַלכּסיי דמיטרייביץ' היה בחופשה; שם, כמדומני, הסיע את מרוּסיה יחד עם אחיותיו בספינת־טיולים קטנה; אך גם זה עוד לא “בּיסס” אותו די־צרכו. האחיות עצמן ביקרו בביתה של מרוּסיה לעתים רחוקות – ובכלל, ידידוּת־של־קייטנה אינה קובעת לגבי קשרים חרפיים בין בני חוגים אֶכּסוֹטיים כל־כך זה לזה. הוא הרגיש בדבר ונהג בינינו בביישנות ניכרת. מרוּסיה השתדלה להכניסו לשיחה, הוא התאמץ בכנוּת להסתגל אל הריתמוּס הכללי, אך לא יצא מזה ולא־כלום. וגם לכולנו היתה בפניו הרגשה לא־נוחה במקצת, כאילו לא היה אורח כמונו אלא משקיף. הוא היה פסנתרן לא־רע, והורגש, כי אבן נגולה מלבו כל פעם שמרוּסיה ביקשה ממנו לנגן: הנה, סוף־סוף, אינו חייב לשוחח, ובו בזמן הריהו משעשע את החברה ויוצא ידי חובת הנימוס. כשראיתי אותו בביתם בפעם הראשונה, הרהרתי בלבי: “שנית לא יבוא”; אבל הוא חזר מולדיבוֹסטוֹק ובא גם בשניה וגם בשלישית.

ואולם בביתם בליתי עם מרוּסיה ערב נפלא. אבי המשפחה לא היה עוד בחיים; בזמנו נמנה על עסקני־העיריה בתקופת נוֹבוֹסֶלְסְקִי הזכוּרה לטובה; לפני כן היה, כמדומני, עסקן ב“זמסטבוֹ”. הדבר הורגש באקלים המשפחה (אז, אמנם, לא היו אומרים עדיין “אקלים” במובן כזה, אך הביטוי הוא מוצלח), ומאחורי כל זה הורגשה אוירה של אחוזה רוּסית, גן עם בריכה, שׂדרות נוֹשנות של עצי־תרזה – או מה שמם של העצים היאים לשׂדרות שכאלו; אלוהים יודע כמה דורות של שלווה, כבוד, נועם־בית, הכנסת־אורחים שקטה, כאשר האורחים ממרחקים היו נשארים ללון, ותמיד הספיק המקום לאכסן את כולם… תרבות? אז לא הייתי מגדיר את הדבר במלה זו דוקא: יותר מדי אמיץ היה בעינינו הקשר בין מלה זו ללמדנוּת או, אפשר, לקריאה מרוּבה. האֵם, חניכת “סְמוֹלְנִי” ¹⁹, לא שמעה מימיה על אַנאַטוֹל פְרַנְס. הבנות כינו את הַבַּרִיטוֹן גִ’ירַלדוֹני “מוֹתק”; אלכּסיי דמיטרייביץ' – כוחו לא היה גדול בדקדוקי הכתיב, אף־על־פי (הוא עצמו היה אומר: דוקא משום) שלמד בפטרבורג באיזה ליצֵיאוֹן מיוּחס, לפי רצונו של איזה דוֹד רם־מעלה. רק בשבתי בביתם יכולתי להעריך, מה מן הברק הקנטרני היה בשיחות־החולין שלנו בביתה של מרוּסיה – ולפתע הרגשתי, כמה טוב ונעים, כשהברק איננו. שתו תה – שוחחו על תה; פרטו על פסנתר – שוחחו על המוֹתק ג’ירלדוֹני, ואילו האחות הצעירה העריצה את סַמַרְקוֹ. אלכסיי דמיטרייביץ' סיפר על סינגפּוּר, כיצד נוסעים שם בגִ’ינְרִיקְשוֹת, והאם סיפרה על ההוי של פנימיַת בנות־האצילים לפני שלושים שנה; כל אלה – בלי ברק, במלים רגילות ופשוטות, לא באריכות, לא בקיצור, לא בחידוד, לא ברגש – אלא, בפשטות, טוב ונעים; מחשבות־מוֹרשה עמומות, מין תמצית נפשית של פרחי־התרזה, כרסטוֹמתּיה של גַלַחוֹב… ערב נפלא בילינו.

– נחתָּ? – חזרה מרוּסיה בנעימה ערמוּמית כשליויתיה הביתה.

לאחר ימים אחדים שוחחה אתי על רוּניצקי אַננה מיכאַילובנה; כבר הספקנו בינתיים להתידד עד מאוד; היא עצמה פתחה בשיחה זו ודיברה בחרדה רבה.

– אין הוא מסוג ה“חבריא” שלכם. בשבילם הכל משחק, ואילו הוא מקבל את הדבר בכל הרצינות. – וכי לא הרגשת בזה בעצמך, כשישבת עמו ועם מרוּסיה ערב שלם?

– באמת לא הרגשתי; כנראה, אין לי טביעת־עין, או שמא משקפי טחוּ מראות.

– ואני אומרת לך: הוא מתחיל להתאהב, באמת ובתמים, בנוסח טוּרְגֶנְיֶב.

– אך הרי העיקר כאן – מרוּסיה; ואַת בעצמך אמרת לי פעם, כי לגבי מרוּסיה אין לך כל חשש.

– אמנם אמרתי, ואולם אז היו מסביב אך ורק משלנו. ולהביא בחשבון מין בּוּשְמֶן יַמִי כזה לא יכולתי. מה יהיה, אם איננו מאלה שאפשר לקרבם רק עד כאן וחסל, ואחר־כך – שלום וברכה, אל יחר־נא אפּך? חוששת אני: לא ריח זיקוקין־די־נור נודף כאן, אלא ריח דינמיט.

– ובכן, סבורה את, כי היא לא תעמוד בפני ההתקפה ותינשא לו?

– היא אמנם תינשא, אך לא לו; הבלים אתה מדבר. ואולם גם היא מרוּגשת שלא כרגיל… פוחדת אני; הלואי ויצא מכאן במהרה חזרה לסַחַלין שלו, ואפילו לעולם וָעֶד.

– המותר לשאול גלויות?

– כן.

– את חוששת, שמא תשכח מרוּסיה את ה“גבולות”?

כבר התקרבנו מאוד זה לזו, היא דיברה עמי רבות וארוכות על ילדיה, הֵשיחה לפנַי את דאגתה לליקה ולמרקוֹ, שאין לו תקנה; שאלתי לא יכלה איפוא להעליבה. היא הרהרה רגע.

– זה?… זה אפילו לא עלה על דעתי. לא, אינני סבורה. מהי הצרה המתרגשת לבוא, בעצמי לא אדע, אך בוא תבוא… בקיצור, נניח לכל אלה, בין כה וכה לא נועיל ולא־כלום.

היא קמה והלכה לסדר את הכרים על הספה, פתאום נעצרה ופנתה אלי:

– תנשא? הבלים אתה מדבר. למי תנשא מרוּסיה יודעת אני מכבר, וגם היא יודעת; ואף אתה היית יודע, אילו נתן לך אלוהים משקפיים ממין יותר משובח.

 

י: לְאֹרֶךְ רְחוֹב דֶה־רִיבַּס    🔗

הדבר קרה ברחוב דה־ריבּאַס, כשנתים מאז התחלת סיפורנו.

המערכת שלנו נמצאה אז בקצהו העליון של הרחוב, בפַּסַז' שעל יד ככר־הקתּדרלה; ובלכתי לשם, עברתי יום־יום לכל אורך הרחוב הזה, מלך הרחובות בעולם כולו. מדוע מלך – לא ניתן להוכיח בראָיות: כמעט כל הבתים משני צדדיו היו, דומני, בני קוֹמוֹתיים בלבד, רמת־האדריכלות על־פי־הרוב בינונית, אף לא אנדרטה אחת. אך דברים שכאלה אין מוכיחים בראיות; כל תואר אינו אלא מקסם־דמיוֹן, ואם התואר דבק ואיננו ניתק, משמע כי נושאהו ראוי לו וחסל. אני, לפחות, לא יכולתי אף פעם באותן השנים לעבור ברחוב דה־ריבּאס בחפזון, סתם־כך, מבלי תת דין־וחשבון לעצמי, היכן אני נמצא: מדי דרוֹך כף־רגלי על קרקע מלכותית זו הרגשתי בקרבי נשמה יתירה, כאילו התרחש מאורע גדול, או נפלה בחלקי זכות חשובה, ובלי־משים הייתי מזדקף ובודק באצבע, אם לא הותרה, חלילה, עניבתי; ומובטחני כי לא אני בלבד.

פרצוף מיוחד היה גם לכל אחד משׂרי המלך – לרחובות, החותכים את דרך־קדשי. הייתי פותח את מצעדי מלמטה, מפינת רחוב פּוּשקין: רחוב נכבד, הדוּר בנמנוּמו, בלי חנויות באותו הרובע; אפילו בית־המלון הגדול בפינה משום־מה לא דקר את העין ולא החריש את האוזן, ופעם אחת שיקרתי לידידַי, כי נוסע אני לחוץ־לעיר, והתאכסנתי בו חודש ימים ואפילו סעדתי על מרפסתו – ושום מכּר אף לא עבר על פני.

מי שכן בבתים היפים מסביב, לא אדע, אך, דומני, כי בחלק זה של רחוב פושקין היו מקננים עוד, בערוֹב יומם, שרידי העבר האצילי, הקלאסי, בו היו עוד סוחרי־התבואות קרויים נֶגוֹציאנטים, ושיחתם היתה תערובת של יוונית ואיטלקית.

הפינה הבאה היתה זו של רחוב רישֶליֶה; והרמז הראשון לפרצופו המיוחד של הרחוב הזה היו שולחנות החלפנים, על עצם המדרכה, בצל עצי־השיטים. על השולחנות, מתחת לזכוכית, אפשר היה להזין עין בזהבם ושטרות־כספם של כל כוכבי תבל ומזלותיה, ובנקאי־רחוב שחור־שפם, שישב כאן על כסאו הקלוע, חבוש מגבעת נוֹקשה או מגבעת־לבד שמוטה לאחור, היה מפסיק קריאתו בעתון ממדינות־הים ובמהירות הבזק היה משרת, מחשבּן ו“מסדר” אותך בכל לשון שבעולם. כך היה מתוודע אליך העורק הראשי של סחר הים השחור. כשחציתי אותו, העפתי תמיד מבטי־קנאה שׂמאלה, אל שלטי־הזהב הנוצצים של בנקים, של בתי־מסחר, הנשגבים מפשוּטי־אנוש, של מספרות אוֹלימפּיות, בהן ידעו לגלח אדם עד כדי ברק כחלוּלי…

דוקא כאן, ביום־חורף אחד, סמוּך לשעה ארבע, נתגלה לפני מחזה משונה: השוטר התורני, שניצח על תנועת העגלונים בפרשת־רחובות אחראית זו, עזב לרגע את משמרתו, ולפתע תפסו את מקומו שני בחוּרים מבוגרים, האחד באדרת־סטוּדנטים, השני בפרווה טרזנית קצרה וב“פּאַפּאַחה” ²⁰גבוהה לראשו. מתנודדים קמעה בהילוכם ונשענים איש על רעהו מתוך חיבת־גומלין יתירה, הם יצאו, לעיני האוכלוסיה הנדהמת, אל עצם לב הפינה; בעיון ושקידה רבה, קבעו בטביעת־עין את המרכז, זזו טפח ימינה, זזו קמעה לאחור – עד שקלעו לנקודה הגיאומטרית; אזי, במיטב הנימוס והכבוד, החווּ קידה איש לרעהו, פנו זה לזה עורף, נשענו ליתר־יציבות גב אל גב, ובתחוב כל אחד מהם שתי אצבעות לפיו, מילאו את חלל היקום בשריקה, שלא היתה עוד כמוה לצלילות ולכוח. לשמע האות המוּכּר, האיטו בלי־משים כל העגלונים והרכּבים מן הצפון, הדרום, המזרח והמערב את מרוּצת מגררוֹתיהם, כשפיהם מפליט גידופים ועיניהם מחפשות את השוטר, שהשמיע פקודה נמרצת כזו, – ובראותם במקומו דוּאוּמויראַט מופלא זה, נתבלבלו ונעצרו בכלל. הצעיר בפּאַפּאַחה הרעים עליהם, אמנם במבטא לא־יציב במקצת, אך בבּאַס נורא ואיום: – סעו, יחפוּפים, מה תעמוֹדו? –

ואכן, לפי מוצא פיו, זזו כולם ממקומם, ושני החברים הוֹרוּ בכסיותיהם הלבנות כיווּן לכל רֶכֶב. הבּאַס ההוא מתחת לפּאַפּאַחה נדמָה לי מוּכּר; אך בינתים כבר עט עליהם השוטר, בלטשו עיני־זעם, מוכן ומזומן לעשות בהם שפטים, – ולפתע־פתאום, בקרבוֹ כבר אל גוזלי־כהוּנתו כדי חמש פסיעות, לבשוּ פניו סבר של חסד ואפילו של אהדה: ראה כי שיכורים הם – ומיתר־אחוה נזדעזע, כנראה, בלבו הפּרבוֹסלבי. מה בדיוק אמר להם, לא יכולתי לשמוע, אך, בלי ספק, היו אלה דברי רוֹך וחיבה: אל תדאגו, פּאַניצ’ים, גם בעצמי אסתדר – והם החווּ לו קידה ברוֹב־חשיבות ופנו שלוּבי־זרוע וכושלי־רגל לעברי. כאשר הגיעו עדי, גחנה הפּאַפּאַחה – וכאן הכרתי בהחלט את סיריוֹז’ה – וצנחה על כתפי, ואותו הקול לחש באזני:

– הוליכנו לאחוֹרי איזה שער: צלצול שני, בעוד רגע תצא הרכּבת לריגה… ²¹

אחר־כך רחוב יֶקַטֶרינה: רחוב מבולבל, לא דא ולא הא; היו לו תביעות לעשירוּת, הוא התגנדר בבתים טרזניים גבוהים שאך תמול־שלשום הוקמו על תילם, ומשום־מה דוקא דרכו נשפך לרחוב דה־ריבּאַס ולשדרה הסמוכה הזרם העיקרי של הטיילים; ובמרחק־מה, מימין, האפילו המרפסות־הבּוּרסאות של בתי־הקפה רוֹבּינא ופאַנקוֹני, הרועשות כים בין סלעים, הגדושות מסוּבים ומוקפות ממתינים. ואולם דרך רחוב זה הובילו גם אוֹמנות את פעוּטותיהן אל גן־הילדים, שהסתופף לרגלי השיפוע התלול ליד השדרה; ופקידי־חנוּיות ושליחים, עם חבילות או בלעדיהן, התרוצצו כאן אף הם בין העיר והנמל; ועַם־הנמל עצמו, גברים בכובעים ובקאַסקטים שמוטים הצדה, וגברות במטפחות לבנות לראשן, בחרו, לעתים קרובות, לא לשרך דרכם במוֹרדות ובערוּצים נחותי־הדרגה, שהוקצו למעמד זה, אלא להמריא אל מרוֹמי־הקריה ישר מן הנמל במאה ותשעים ושמונה מדרגות־החלמיש המפורסמות (אחד משמונת פלאי־העולם), – ולמעלה, בעברם על פני פסל הדוּכּס באיצטלתו הרוֹמית, לפלוש מיד לעולם־הציויליזציה ולרסס את מדרכות רחוב־יקטרינה בסילוני קליפות הזרעונים. לא פינת שני רחובות סתם, אלא מיקרוֹ־קוֹסמוֹס וסמל־הדמוֹקרטיה – בליל של מעשיוּת ובטלה, בלוֹיי־סחבות ואָפנה, יחסנוּת ויחפנוּת… רק אדם אחד לא פיללתי לפגוש בפינה ההיא – ופגשתי: את חצרן ביתי חוֹמא.

זה כמה שבועות רצופים, בכל יום א‘, נזדמן לי חוֹמא ברחוב דה־ריבּאַס: הדוּר ונאה, חולצתו הכחולה וסינרו הלבן זה־עתה יצאו מכביסה וגיהוּץ, זקנו מסורק. בפעם הראשונה כשנפגשנו עין בעין, השתוממתי מאוד: מה מעשהו כאן, מהלך ת"ק פרסה משער־חוּקוֹ? בידו לא היה שום תיק, – משמע, לא אל המשטרה הוא הולך, לרשום את הדיירים, וגם לא ממנה; ובכלל לא זו הדרך לתחנת אזורו. אלא מאי, מטייל ככל הבריות? מן הנמנע היה הדבר, לפי עצם טבעם של הדברים והמושגים; ומלבד־זאת, הוא גם לא זז אלא עמד במבוא של איזה בית זר, פניו פני אזרח המכּיר את מקומו, ואין מקומו אלא כאן דוקא. רק ביום א’ כעבור שבוע שמתי לב לכך, כי לא בגפּו עמד שם: מאחוריו, בצל שער־הכניסה, נראו עוד כמה סינרים לבנים. הפעם, במקרה, היה עמי שטרוֹק, הרפּוֹרטר המשטרתי שלנו, גבר כל־יודע; הוא הסביר לי:

– וכי לא ידעת? כל זה – משוּם ההפגנה, שמצפים לה. על־כן הזעיקו מכל העיר חצרנים, מן הנגחנים שבהם, לעזרת השוטרים.

את הרובע בין רחוב יקטרינה לרחוב הנמל הייתי עובר תמיד (ואף אם זה־עתה סעדתי את סעודת־הצהרים) מתוך התרוממות־נפש גסטרוֹנוֹמית ועל־פי־הרוב הייתי נוטה, בלי משים, למדרכה הימנית: שם, בבית העצום והנמוך של וַגנר, בעמקי החצר השוממה, הסתופפה המסבאה הישנה של בּרוּנס; שם, בחצות־הלילה, לאחר התיאטרון, היו מלאכי־שמים מתקינים במטבח, לפי תפריטי־הקסם של גן־העדן, מאכל־אֵלים בדמות נקניקיות עם סלט של תפוחי־אדמה; וגאַנימדס יחד עם הֶבּה (כאן מבלבל אני את היוצרות הדֶמוֹנוֹלוֹגיים, אך התפעלות־של־הוֹדיה אינה נכנעת לעוֹל הדקדוקים) בכבודם ובעצמם היו מאחורי הפרגוד מוזגים מן החבית בּירה מחיה־נפשות. – כאן, אצל בּרוּנס, באחד הלילות, לרגל מקרה שיסוּפר בו בפעם אחרת, דחה מרקוֹ מעל פניו צלחת נקניקיות שהוגשה לו והכריז באזני, כי מהיום והלאה לא יגע בשום מאכל, שאיננו כשר בתכלית הכשרות.

…חש אני גירוּי בידי לכתוב בהרחבה דברי שבח ותהילה גם לשאר הפינות: לסימטה האדומה, על בתיה הננסיים – כשלוש אמות לרוחב, המבצר האחרון של הֶלֶניות אֶגֵיאית טוּרקית־למחצה בעיר זו שנקראה לפנים חוֹג’ה־בּיי; לרחוב־הנמל השקט, אשר כמעט לא נזדקקו לו העגלונים; לכּכּר־הקתּדרלה, בה נסתיים רחוב דה־ריבּאַס ונפתח פתח לעולם אחר בעצם, אשר רחובותיו היו פונים בכיווּן אחר, ושם נדף כבר משהו מריח פרברי־העוני הקרובים – מוֹלדבנקה, סלוֹבּוֹדקה־רוֹמנוֹבקה, פֶּרֶסיפּ, – כאילו נפגשו כאן שתי ערים, ומבלי התמזג, נתחברו רק חיבוּר חיצוני. ואולם אסור להכנע בלי סוף לפיתויי־היצר; והעיקר כבר נעשה – הגענו עד פינת רחוב דה־ריבּאַס וכּכּר־הקתּדרלה, אשר שם התחיל הענין – ובו במקום, כעבור רגע, גם נגמר.

בעיני לא ראיתי; אך לפתע התפרץ למערכת קוֹליגה שטרוֹק, רמז באצבע לכולנו להתקרב אליו ובישׂר בלחש: זה־עתה נתקיימה “ההפגנה”. השתתפו כמאה איש, כולם צעירים ורובם יהודים; כשליש מזה –בחורות; היה דגל אדום אחד, ועליו רקום “הלאה העריצוּת”. אף עשרים צעד לא הספיקו לפסוע, וכבר מכל הצדדים הסתערו עליהם קלגסי שוטרים וחצרנים, פרצו זעקות־נשים; זוועה ואנדרולמוסיה; הופיעו קוֹזקים והתחילו לפזר את הקהל ולפַנות את המדרכות בפרסת־סוּס ובמגלב. כעת הובילו את המפגינים לתחנת־המשטרה הסמוכה; שערה מוּגף, לפני השער משמר מזוין, איש אינו מעיז אפילו לעבור שם, אך בכל העיר מפיקים פני הבריות חרדה ודכאון, וכולם מתלחשים: “מכּוֹת־רצח מכים אותם, בזה אחר זה…”

בשעה שלש בקירוּב קרא לי שמש־המערכת אל חדר־הקבלה; הוא היה הפראַבוֹסלבי היחיד בכל הבנין, מלבד הסַדָרים בדפוס, אך גם הוא נקרא בשם אַבּרם:

– גברת אחת באה אל אדוני.

הגברת היתה אַננה מיכאַילוֹבנה. בפעם הראשונה ראיתי כל־כך מקרוב צער אנושי גדול; גרוע מצער; אדם שרוּי בצער על מה שקרה וחלף – ואילו פניה היו כפני אדם, שמסמר חלוד נתקע בראשו, שם הוא נעוץ ואין להפטר ממנו; לא “חלף” אלא מתרחש, מתקיים ברגע זה עצמו, הנה כאן מאחורי הפינה, כמעט לעיניה, והיא יושבת פּה בכורסת־עוֹר, ידה תקצר מהוֹשיע, ולזעוק תתבייש.

– שם היתה ליקה!

לא אמרתי דבר; פקדתי על אַבּרם,שלא יכניס שום איש, סגרתי את הדלת, עמדתי לידה, היא ישבה, שנינו החרשנו והרהרנו, ולפתע חשתי, כי אותו מסמר חלוד תקוע גם במוחי: חשוֹב בכל מה שתחשוב, ממילא בעוד רגע תיזכר במסמר החלוד. מחשבה אחת ניקרה במוחי: זכרתי, כיצד אחזתי אז, בקייטנה, רק בידה של ליקה, רק כדי לעזור לה במעלה המשעול התלול, וכיצד התאמצה להחלץ מידי; וכיצד, בעברה על פני איש בפרוזדור, היתה נוטה הצדה, פן תגע בו חלילה בקצה שרווּלה. “אל־תגע־בי” בכל נימי עורה, בכל חוטי לבושה; וכעת מכים אותה שם בכפּי־פרא אותם צאצאי סבֵנו הגוֹרילה. – כך ישבה אצלי אַננה מיכאַילוֹבנה כשעה והלכה מבלי הגיד מאומה.

פרטים אחדים שמעתי באותו ערב בביתי מפי המשרתת שלנו מוֹטריה, ולה סיפר עד־הראיה ושותף־הפעולה חוֹמא. על החלק הגברי של קהל־המפגינים, לאחר שהוגף השער, טרח ועמל גם הוא, עד עכשיו כאבו עליו עצמוֹת שני אגרופיו המגוּשמים: את העצורים הכניסו לאוּרוות־הכבּאים, הוציאום משם אחד־אחד, ואחר־כך כבר סחבו אותם על הידים. מה שאין כן לגבי עלמוֹת, בעלמות אין נוהגים כך, המשטרה – לא בית־מרזח. את העלמות, סיפר חוֹמא, הענישו בעדינות, באורח אַבהי, ובלי פגיעה בצניעות – במובן זה, שבשעת המעשה לא נוכחו אלא אישים רשמיים בלבד. הוא, חוֹמא, הציע גם כאן את שרותו, אך הפּריסטאַב לא התיר; דלת החדר ההוא היתה סגורה ומסוגרת, ועבדו בו אך ורק השוטרים.

 

יא: נְשָׁמָה רַבַּת־פָּנִים    🔗

גלוּיה מצוּיירת־צבעונית ומכתב מווֹלוֹגדה נתקבלו בשבילי במערכת. תוך קריעת המעטפה הסתכלתי בינתיים בגלויה. החותמת היתה עירונית; על הגלוּיה התנוססה דמות של גברת צנומה ומרשעת, המכּה בכף־עץ גדולה את אלוּף־נעוריה. מתחת לתמונה היה רשום בדיו, בלי חתימה ובאותיות דפוס: “ככה ייעשה גם לך בעד מאמרך על הקוּביוּסטוּסים”. אכן, שבוע לפני־כן כתבתי, כי הופיע בעירנו נוער המשַׂחק משחק בלתי־הוגן בקלפים, מהם חובשי מדי־סטודנטים, וכי זהו דבר לא־יפה בהחלט: באותה תקופה של שלטון־הצנזורה נאלץ לעתים עתונאי עגום־נפש להטות את שטף זעמו האזרחי לאפיקים משעממים עוד יותר; אבל זה היה המכתב האַנוֹנימי הראשון שקבלתי בימי חיי, והוא הכיל גם איום; גאוותי שבעה נחת, וגמרתי אומר להראות את המסמך לקוֹליגה שטרוֹק.

המכתב שבמעטפה היה ממרוּסיה; היא כתבה בקירוּב כך:

"…בכל בוקר ובוקר אני בוחנת את עצמי: האם זוכרת אני, מה שמה של העיר הזאת? כל הזמן חוששת אני להחליפו בסוּזדַל או בקוֹסטרוֹמה: מעולם לא העליתי על דעתי, שאפשר להגיע לכאן, ואפילו במסילת־ברזל: חשבתי, שכל זה קיים רק בספר־הלימוד של יַנצ’ין. עיירה חביבה מאד, הבריות מסבירי־פנים, אלא שהם מדברים רוסית באופן מצחיק נורא, כאילו על במת התיאטרון; ואולם בנערוֹת אדומות־שׂער מרבים כאן לתת עין ממש כמו אצלנו. כן: תאר לעצמך – רק לאחר בואי הנה בנתי כראוי, כי בעצם אין לי זכות־ישיבה. אבא הזכיר את הדבר כלאחר־יד, אבל אני מיהרתי להרגיע את אמא (וגם בעצמי הייתי מודאגת: כיצד תסתדר כאן ליקה, יחידה וגלמודה בכל רחבי אוקינוס־הקרח) – לכן הפלטתי, כי הכל מסוּדר, אצתי לכאן – ובו ביום הוזמנתי לתחנת־המשטרה. לטבילה במים הקדושים לא היה לי פנאי, לכן, בשיחה עם הפּריסטאַב, הרכּנתי את ראשי הבּתוּלי מטה־מטה, ועיני ירו בו חיצים במלוּכסן. המבט המלוכסן הוא אצלי הנשק הקטלני ביותר, סגולה בדוקה ומנוסה, et me voilà ²²פּרמאית מבטן ומלידה, או מה שמם של תושבי המקום.

“…את ליקה סידרתי בנקל; בדרך־כלל מרוּבים כאן הגוֹלים, יש גם נשים; ציבור נפלא – אל תשכח להזכיר לי בשובי – עלי להרשם באיזו מפלגה, אך בתנאי שלא יהיו בה יהודים. הגע בעצמך: ליקה, יחד עם עוד עלמה אחת מאותו מקצוע, השתכנה בבית ה”פּופּ" ²³; הכומרת ושלש בנותיה ממש נושאות אותה על כפּיים; אך מרגישה אני, כי במהרה תתחיל לחרוץ לשון גם לעומתן.

"…לֵך אל אמא וּגער בה, וּרקע בשתי רגליך. סבוּרה היא, כי הכל מתהלכים כאן כבולים בנחושתים, וכי ביוּלי גולשים כאן במחליקיים על קרח; בכל מה שכתבתי לה – אינה מאמינה. הסבּר לה, שאני כותבת את כל האמת. בבקשה מעין זו פניתי גם אל סמוֹילוֹ; הוא אדם סוֹלידי ונהנה מאמוּן האבות. אתה, אמנם נפש פליטוֹניסטית, אבל אמא אוהבת אותך, והאהבה עיוורת היא וקלת־אמון.

"…בעוד כשבועיים בדעתי לחזור; ולפי שעה לוחצת אני אותך אל חזי גדוּש־האהבה (מתוך רגש אמהי גרידא – אל תחשוש). – שלך עדי־עד. מ.

“(הייתי מוסיפה, שליקה דורשת בשלומך, אלא שאין היא דורשת בשלומך כלל)”.

החלטתי, כמובן, לשוחח עוד פעם עם אַננה מיכאַילוֹבנה; ברם, כבר שוחחתי אתה הרבה פעמים על הנושא הזה; וגם אנשי הבית כבר החלו להרגע. ליקה גורשה מן הכיתה השמינית של הגימנסיה, אבל בבית־הסוהר לא החזיקו אותה זמן רב והגלוּה למשך שנתיים. כמובן, לא ראיתי אותה, וגם משום־מה לא רציתי לשאול את הקרובים על מצב־רוּחה; רק ידעתי שהיא בריאה; וחוץ מזה סחה לי אַננה מיכאַילוֹבנה, דרך־אגב, כי בהוודע לליקה גזר־דינה, שמחה לקראת הסיכויים בווֹלוֹגדה. לעזר רב היה איגנץ אַלבּרטוֹביץ': קיבל את האסון כאדם אמיץ ומוֹדרני; לא רטן, לא קונן, אלא ציטט הרבה פסוקים מהיינה ומבּרנה לראָיה, כי לא לקרבן בוֹשת־הפנים אלא למדכּאהו; ואפילו הביא פעם בנוכחותי מחדר־עבודתו ספר של לינאַוּ בכריכה אדומה וקרא באזנינו שיר על שלושת הצוענים; אינני זוכר בפרטוּת, במה הורע מזלם של שלושת הצוענים, אך הוא היה בּיש מאוד; והנה התחיל אחד מהם לנגן בכינור, השני הדליק מקטרת והשלישי שכב לישון. את הסוף אני זוכר לפי תרגומו של סיריוֹז’ה:

וְלִקְחָם הַמְּשֻׁלָשׁ יְלַמְּדֵנוּ בִּינָה:

אִם צָרָה עַל רֹאשְׁכֶם מִתְרַגֶּשֶת,

הַטְבִּיעוּהָ בַשִּׁיר, בֶּעָשָׁן, בַּשֵּׁנָה –

וּבַבּוּז בְּמָנָה מְשֻׁלֶּשֶׁת.

גם הילדים עזרו. אפילו מרקוֹ ה“לא־יוצלח”, אם־כי גם כאן לא מצא במוחו המעוקם אף מלה של טעם בשביל אמו המדוכדכת, היה מהלך אחריה לכל מקום ככלב מסוּרבל ופרוע, לוטש אליה את עיניו הנרגשות, כשואל במה יוכל להיות לה לעזר. על מרוּסיה אין מה לדבּר: היא הכניסה את האם תחת כנפי מרוּתה, הכריחה אותה לאכול, לא נתנה לה שהוּת לשקוע במחשבותיה. טוֹריק השתדל במיטב יכלתו: הביא הביתה ציוּנים מצוּינים, וביוני, עם עליתו לכיתה ו', כמדומני, זכה בפרס הראשון. אך טוב ומועיל מכולם היה סיריוֹז’ה. כאשר פג הכאב הראשון, מיד התחיל לרפּא את אַננה מיכאַילוֹבנה בתרופה הבדוקה ביותר: בכוחו של הצחוק.

זה מכבר נקשרה נפשי בנפש סיריוֹז’ה, ובאותם החדשים נתחבב עלי עוד יותר. כל תכונה אנושית אפשר, כנראה, להפוך ליופי ולאמנות, אם האדם מתמסר לה כליל: אצלו היתה תכונה זו – חוסר־דאגה. אותם שלושת הצוענים אפילו עד קרסוליו לא הגיעו. כאשר לא שיחקה לו השעה, לא היה זקוק לא לכינור, לא למקטרת ואפילו לא לרגש של בוז. הוא, בפשטות, לא הרגיש בדבר, כאותו מיליוֹנר שאבד לו רוּבּל. כולו היה שופע גילוי־לב, אפילו בשעה שבּדה דברי־הבאי מלבו; ואמנם כך היה פותח דבריו: – הוי, מה קרה לי היום! אך תנאי מפורש, רבותי: אני אשקר, ואתם אל תפריעו. – וסיפורו על מה ש“קרה” היה טוב מכל אמת; כל דמות שנגע בה כלאחר־יד, היתה מתיצבת לעינינו בחדר־האורחים, חיה מכף־רגל עד קדקוד. עד היום זכורים לי אנשים, שהם עצמם נשתכחו מלבי לחלוטין, ואילו קולם ותנועותיהם נחרתו בזכרוני מתוך בּיוּמו של סיריוֹז’ה. נדיב היה לאין שיעור ואף בזבזן גדול: “שַרלַטָן”, כפי שהתבטא איגנץ אלבּרטוֹביץ' בנוסח בני־הדרום. פעמים אחדות כבר סירב האב לתת לבנו מעוֹת־כּיס מפני חריגה יתירה מתחומי התקציב, ואולם איך־שהוא היה כיסו של סיריוֹז’ה תמיד מתמלא מחדש – ותמיד חוזר ומתרוקן עד אפס־פרוטה. הוא היטיב לרקוד מזוּרקה בנשף הסטוּדנטים מכל האחרים, ושם היו פּוֹלנים־מומחים; פעם אחת, בקייטנה, העיף כדור לגובה רב, וכשהתחיל נופל – פגע בו על־ידי כדור אחר; פעם אחרת שחה ממרחצאות איסַקוֹביץ' עד המגדלור שחה וחזוֹר, בלי שום נופש. ידע להתקין חשמל, לעשות להטוטים בזריקת צלחות ותפיסתן, לשרטט בקולמוסו קריקטוּרה של ניוּרה וניוּטה בשעת השתפכוּת־נפש, או של אַבּרם מוֹיסייביץ' ובּוֹריס מבריקייביץ', כשהם מתקוטטים זה עם זה; או להקים בנין קלפים בן קומות לאין־ספוֹר. מבלי שידע פרק בתוים, היה מנגן גם את שוֹפֶּן, גם וַלסים של שטראַוּס בחליל, על פסנתר, בצי’לוֹ; אמר, שבעד מאה רוּבּל ינגן בשלושת הכלים בבת־אחת – ואני מאמין לו. ובכל אשר דיבר ועשה התנוצץ תמיד המֶלח המצחיק־ללא־הרגיז שבטבע הדברים, המידות והמצבים. ואת כל סגולותיו אלו גייס סיריוֹז’ה באותם השבועות, להסתער על יגוֹנה של אַננה מיכאַילוֹבנה. מתחילה ניסתה לעמוד בפני פיתוייו – אך ללא־הוֹעיל; וכשהתברר, כי שום דבר נורא אינו צפוי עוד לליקה, שוב נתמלאה לאט־לאט דירתם עליזוּת, שוב הופיעו ה“פּסז’ירים”, אשר הוחרדו והוּנסו תחילה על־ידי האבל, שהיה אז עדיין תופעה נדירה בחוּגנו: הבית שב להיות ככל הבתים, ולשוא דאגה ממרחקים מרוּסיה. ואולם להראות את מכתבה ו“לגעור” – דבר זה, כמובן, לא יזיק.

הטמנתי את המכתב ונזכרתי בגלוּיה; אגב, בחדר־הרפּוֹרטרים כבר נשמע קולו הנרגש של קוליגה שטרוֹק. קולו של שטרוֹק היה תמיד נרגש: הוא לא סתם “ניהל” אצלנו את מדור הכרוניקה המשטרתית – הוא חי כל גניבה יחד עם הגנב וכל תאוּנת־רכּבת בתחנת ראַזדֶלנַיָה יחד עם נפגעיה; ואילו דליקה מוצלחת או רצח מסובך היו בשבילו חג ממש. יתכן, כי באותה תקופה היה זה העתונאי היחיד בכל רחבי רוסיה, שזכאי היה להתפאר: אני שבע־רצון – אני כותב דוקא על הדברים החביבים עלי. בו לא פגע הצנזור, שהיה גוזר יריעות שלמות אפילו מתוך מאמרים ראשיים על המשק העירוני או על שדות השקאה. רק מכשול חי אחד עמד לשטן על דרכו של שטרוֹק: חברנו, עצמנו ובשרנו – עורך הכרוניקה העירונית, אדם מיושב בדעתו ודייקן. הוא לא היה מתנקש בתוכן דבריו של שטרוֹק, אך את סגנונו היה משחית באופן וַנדַלי. בכתב־ידו של שטרוֹק היה רצח של אשה ברחוב קוּזניצ’ניה מתואר כך: “אזי קם אגַמֶמנוֹן פּוֹפַּנדוֹפּוּלוֹ, שיסוּרי אוֹטֶלוֹ כירסמו את חזהו, הניף סכין־מטבח מעל ראשו, ובהשמיעו זעקת־פרא, זינק אל האשה חסרת־המגן. מה שקרה אחר כך בין שני האומללים – עטוּף חשכּת־תעלוּמה”. ואילו בעתון נדפס: “בעל חנות־מכּוֹלת, נתין יווני פלוֹני, שחט אתמול את אשתו אֶבלַליה, בת 34, בסכין־מטבח. מסיבות הפשע טרם הובררו על־ידי חקירת המשטרה.”

שטרוֹק הכיר את כל בני־העיר וכל בני־העיר הכירו אותו – לרבות החוגים העליונים. בפעולתו הספרותית החל עוד בימיו של שר־העיר הימאי, זֶלֶנוֹי, אחד מאמני־הגידוף הגדולים ביותר בים וביבשה (ואיזה עלם חביב הוא זלנוֹי זה ב“פַּלַדָה” של גוֹנצַ’רוב, שבּה, בעודנו “מיצ’מן ז.”, הוא ממלא תמיד פיו שירה וצחוק, ואוכל ענבים על קליפתם “כדי שייראה יותר”). איזה פרופיסור מחוץ־לארץ, רוּדוֹלף פַלבּ, התנבּא באותם הימים לקצוֹ הקרוב של העולם; שטרוֹק ענה לו בחוברת מדעית, בה הוכיח, כי אין טעם להתרגש: בין כך ובין כך תבוא אחת משתי אלה – או שהאדמה תקפּא בזמן מן הזמנים, או שתיפול על השמש. הזדמנות זו היא היא שהביאַתּוּ להתוודע אל שר־העיר באופן אישי: זלנוֹי שלח את שוטר־הרוֹבע להביאו לפניו, והמחזה שהתרחש אז בארמון – באמת מוּטב שיישאר עטוּף חשכּת־הנשיה. לעומת זאת התידד שטרוֹק עם שוטר־הרובע, בדרכו אל הארמון ומשם – לתחנת־המשטרה; ושוטר־הרובע ההוא הגיע מזמן למעלת פּריסטאַב, ועכשיו נחשב שטרוק בעיני כל המשטרה ל“אדם משלנו” ולמשורר מעלליה הבלשיים. גם פשוטי בני־העיר הכירוהו, כי תהילתו עשתה לה כנפים, אף־על־פי שדבריו נדפסו, כמובן, בעילום־שם. הכירוהו גם בעולם התחתון: יש ומקץ שלושה ימים להופעת גליון סנסציוֹני היתה באה למשרדנו משלחת שלמה מפֶּרֶסיפּ: “הואילי בטובך, גברת, לתת לנו את העתון, שבו כתב האדון שטרוֹק בענין הגניבה ברחבת־הכלבים”. – אנו היינו מקניטים אותו ואומרים, כי הוא בּוֹדה את “פשעיו” מלבו – כמתכּוֹנת הרומנים הבלשיים בני־פרוּטה, שהיו נפוצים בין המוני־העם מאז משפט דרייפוס; אך הוא היה משיב ברוב־גאווה:

– מה? אנוכי אעשה את פשעַי לפי הרוֹמנים שלהם? להיפך: הם מחבּרים את הרוֹמנים שלהם לפי הפשעים שלי!

– שטרוֹק, – אמרתי בהגישי לו את הגלוּיה, ועליה האשה המרשעת והבעל המוּכּה, – עוד מעט, ובכרוֹניקה שלך תפורסם התנקשות בחייו של פליטוניסטן צעיר ורב־סיכויים.

הוא קרא את הגלוּיה, גילגל אותה בידו ואמר לי לפתע:

– בוא הנה, זה מכבר רציתי לשוחח אתך על ענין זה.

יצאנו לחדר ריק.

– חבל כי התחלת בכל העסק הזה, – פתח שטרוֹק, – מוטב היה שלא תגע באותה חבורת קוביוסטוסים.

– שטרוֹק! – השיבותי לו והבלטתי את חזי, – וכי מי אני בעיניך? “לבי עז, לא אירא לא סכין ולא אש.”

– אך שום איש לא יגע בך, שטויות, לא זה הענין. אלא פשוט: לא כדאי לפגוע בידידים ורֵעים.

– ידידים? מה אתה מפטפט, קוֹליגה?

– שטרוֹק אינו מפטפט אלא יודע. וכי מזמן לא היית אצל פנקוֹני?

– בכלל איני מבקר במקומות כל־כך הדוּרים.

– ובכן, קח מפרעה במשרדנו וגש לשם. בערב, סמוך לשעה עשר, תראה את כל החבוּרה סביב שולחן מיוחד. ובראש החבורה – והוא גם הרוּח החיה שבה – יושב ידידך, סיריוֹז’ה מילגרוֹם.

 

יב: בֵּית־הַנֶּשֶק בְּמוֹלְדַּבַנְקָה    🔗

הזמנתי אלי את סיריוֹז’ה ובלי שום כרכורי־עקיפין ערכתי לו חקירה בכל חוֹמר־הדין. תחילה העמיד עינים תמימות ושאל:

– מה יש? למה זה אסור “לסדר” בקלפים בּרנש עשיר? ומה איכפת, אֵיך אתה מסדר אותו?

– הנח, בבקשה, למטפיסיקה. שואל אני אותך: האם אתה עובד יחד עם כנופיה זו, או לא?

– עלי להגיד את האמת?

– את כולה!

– ובכן: לפי שעה אני בעיקר מסתכל. כשלוש פעמים כבר התכּתּשתי ב“בּאנצ’וֹק” ²⁴בבית שכזה, אבל השעה שיחקה לי כל־כך, שלא היה כל צורך לקרוא לעזרה את הסיטרא־אחרא.

– במה אתה מסתכל?

– בבחורים אני מסתכל ובטכניקה. הבחורים מקסימים, מרוּסיה היתה מספּחת כל אחד מהם אל קהל ה“פּסז’ירים” שלה, הא לך כרטיס חינם־אין־כסף; אבל אל מרוּסיה לא אתן להם לגשת. לעומת זה, הטכניקה היא – פַּליאוֹליטית. השכּלה של ארבע כיתות פרוֹגימנסיה. אני זריז מהם פי־כמה, הבט!

בין־רגע תחב את ידו אל חיקי והוציא משם, בשתי אצבעותיו, מלכּת־לֵב; ואצלי לא היה אף צרוֹר־קלפים אחד בכל הבית.

– סיריוֹז’ה, – אמרתי, בהבליגי על חמתי וחרדתי, – הבטח לי מיד בהן־צדק כי תסתלק מחבורה זו ומכל העסק בכלל. הנה כבר הרפּוֹרטרים מרננים אחריך. מה רצונך? להמיט קלון על אביך ועל אמך לעיני כל אוֹדיסה? וכי לא די צער יש להם בלעדיך?

הוא נעץ בי את מבטו.

– כמה אתה מתרגש, – אמר בתמיהה כנה. ברור היה, כי באמת אינו מבין, על מה יש כאן להתרתח. – ניחא, אסתלק; חבל לצער גבר־חמד כמוך, אם־כי פועל אתה כאן נגד חופש־הפרט, היינו – כריאַקציוֹנר. הסתלקתי, חסל. כה אזכה וכו'. ואשר לאבות – צדקת: מוטב שינוחו מן התענוגות המשפחתיים.

האמנתי לו: היה לי הרושם כי במקרים כאלה לא ימעל בהבטחתו; ואחר־כך אישר לפני גם קוֹליגה שטרוֹק, כי סיריוֹז’ה “הסתלק”. כחדשיים עוד העיקה הרגשה כבדה על לבי; אך אהבתי אותו אהבת־נפש, ובמהרה נמחה הכל והיה כלא היה.

***

ומרקוֹ, לאחר אותו מקרה בנקניקיות במסבּאת בּרוּנס, נעשה באמת לחסיד המטבח הכשר.

וכך נתגלגלו הדברים: באחד הימים הוזמנתי להתיעצות חשאית על הקמת הגנה עצמית, הדבר קרה לפני חג־הפסח; אם עודני זוכר את סדר המאורעות לאשוּרוֹ – אך איני ערב לכך – כחצי־שנה לאחר אסונה של ליקה. נתנו לי כתובת בלתי־מוּכּרת, במוֹלדבנקה או בסביבתה. זו היתה דירה הדומה למשרד, אך בלי שום לוּח על הדלת; קיבל את פנינו צעיר כבר 28, בעל פנים סימפטיים וזקנקן שחור; סמוֹילוֹ קוֹזוֹדוֹי, שאותו כבר מצאתי בדירה, קרא לו “הֶנריך”, ושאר הנאספים לא קראו בשמו בכלל – כנראה, אף לא הכירו אותו אישית. התאספו כששה אנשים מבני־הנוער, רובם סטודנטים. “הנריך” הביא קומקום, כוסות, גלוּסקאות, אמר: – אם תצטרכו למשהו, הריני לרשותכם, – ויצא לחדר השני, ושום איש לא עיכב אותו.

באותו מעמד החלטנו להכריז על עצמנו כעל ועד, לאסוף הון־תועפות ולזיין המון אנשים. ראשי המדברים היו שנים מן הסטודנטים; האחד פילוסוף גדול, כנראה – שילב בכל משפט ומשפט מונחים לועזיים לרוב; השני, להיפך, בעל אופי ריאַליסטי ואפילו ציני במקצת, דיבר בהברה יהודית מובהקת, שהלמה את הלך־מחשבותיו להפליא.

– איני יכול, – נאם הפילוסוף, – בשום פנים איני יכול להשתחרר מסקֶפּסיס מסויים ביחס לקוֹנצֶפּציה זו: ההמון היהודי שלנו – בתפקיד של סוּבּייקט ההגנה.

– אתה חושש שמא יברחו? – ענה לעוּמתו הציניקן. – ואם יברחו, אז מה? ירביצו בהם? אדרבה, ירביצו, והם ילמדו לקח ובפעם אחרת יהיו יותר אמיצים.

– כלום לא יהיה זה רציונלי יותר, – עמד הראשון על דעתו, – אם ננצל אֶלֶמֶנטים רבוֹלוּציוֹניים יותר: נטיל את הפוּנקציה הזאת, למשל, על הפּרוליטריוֹן בעל־ההכּרה?

– ככה? – ענה השני. – בעד כל “בּוּלדוֹג” עלינו לשלם שלושה רוּבּלים וששים פרוטות, ועדיין איני רואה, היכן נשיג שלושה־וששים; ואחר־כך נמסור את הכּלי לידיד בעל־ההכרה שלך, וכאן, במחילה, נשאלת קושיה גדולה: במי הם יירו?

– זוהי עלילה אוֹדיוֹזית, שאין לה כל בסיס!

– אולי; אך לשלם, על מנת שבמיטב־כספי ירביצו כדורים באנשי־שלומי – סליחה, חפּשׂ לך משוגע אחר.

סמוֹילוֹ, שהחריש כל הזמן, אמר לפתע (דוֹמני, כי זו הפעם הראשונה ששמעתי את קולו בכלל):

– מלבדנו הוזמנו לכאן עוד שנים, “חברי מפלגה”, אבל הם לא באו.

– הדירה אינה מוצאת חן בעיניהם, – הסביר מישהו, בהנמיכו את קולו, וקרץ בעינו לעבר הדלת הסגורה של החדר הסמוך.

– אהא! – נענה הציניקן. – ברור: בשבילם חשובה שאלת הדירה מגוֹרל המטלטלין היהודיים; ולנו נחוצים כאלה, אשר בשבילם המטלטלין הללו חשוּבים מן הדירה הזאת!

מין בּוּשת־גאווה מנעה אותי מלשאול, מה דופי מצאו בדירה זו; האחרים, כנראה, ידעו זאת, וגם אני העמדתי פנים כיודע־דבר. הרוב תמך בדעתו של הציניקן; קיבלנו אי־אלו החלטות, קראנו את הנריך מחדרו, כדי להפרד ממנו – ונתפזרנו. סמוֹילוֹ ואני גרנו בסביבה אחת; הלכנו איפוא יחד ברחובות־העיר, הריקים מאדם בשעת־חצות זו.

– מה טיבו של הנריך זה? – שאלתי.

הוא השתומם מאוד, כי אינני מכיר את הנריך. התברר, כי היה זה המוּרשה המקומי של אותו ז’נדאַרם ערום מעיר־הבּירה, זוּבַּטוֹב, שהקים באותם הימים (על כך שמעתי, כמובן, גם אני) איגודי־פועלים לגליים “בלי פוליטיקה”, בסיסמה קצרה: לשבות נגד המעבידים – בבקשה, ואילו המשטר המדיני – ענינו של הקיסר הוא, אל תתערבו.

– המ, – אמרתי, – באמת דירה בלתי־נוחה בשביל המַטה שלנו.

– אדרבה, מצא אחרת, שיניחו לכּל להכנס בה, וגם לסדר מחסן; והנריך ערב לכך, שלא יהיה חיפוש.

– והוא עצמו לא ילשין?

– לא; אני מכיר אותו, הוא בן עיירתי. טיפש, הסתבך בענין אבוּד מראש; אך להלשין לא ילשין.

– כלום רק ענין “אבוד” הוא זה? הבריות יאמרו: ענין מגוּנה.

– מדוּע?

– כמובן: ראשית – עם הז’נדרמים; והעיקר – להגנת השלטונות.

יכולנו לשוחח באופן חפשי; עוברים ושבים לא נראו בחוץ, וגם ירדנו בכוונה מן המדרכה אל הכביש; כמובן, שוחחנו בלחש. כבר חדלתי להשתומם על דבּרנוּתוֹ היתירה של סמוֹילוֹ; גם מרוּסיה אמרה לי בשעתה, כי “אתו אפשר לפטפט שעות על שעות, וזה הרבה יותר מענין מאשר אתך”.

הוא לא השיב מיד על דברי האחרונים, אך אמר כעבור רגע:

– לא משום כך יתפקע שלטון־הצאַר, שבני־אדם זורקים פצצות או מורדים במלכות; לדעתי, אם רוצה אדם בכל לבו, שיתרחש איזה מאורע, אין לו שום צורך לעשות לשם כך מעשה כלשהו; ואפילו לדבּר אין צורך. הוא צריך, בפשטות, לרצות, לרצות ולרצות.

– מה זאת אומרת? רק לרצות בלבו?

– רק בלבו. במקום שיש אדם, ולו גם אחד ויחיד בתוך המון רב, הרוצה משהו בכל נפשו ומאודו, רוצה ויהי מה – אין לו צורך להתאמץ כלל. דיו אם ירצה בלי הרף. וככל שירבה לשתוק, כן יגדל כוחו, והסוף יהיה כרצונו.

– מה זה – מעשה־כשפים או היפּנוֹטיסם מסוג חדש?

– היפּנוֹטיזם, מגנטיסם – זה ענין לדוֹקטוֹרים – ואני רק רוקח. וכרוקח יודע אני: אם נמצא בחדר אדם אחד, אשר, במחילה, ריח־קרבּוֹל נודף ממנו – לא תעבור שעה קלה, וכל החדר וכל האורחים ספוגים יהיו ריח קרבול. ולמה תאמר: “חדש”? תמיד היה כך, גם בדברים חשובים וגם בקטנים; ואפילו בחייו הפרטיים של האדם־היחיד.

רעיון עמום עלה במוחי: שמא הוא מדבר על עצמו, על איזו כוונות נסתרות שבלבו; ובאמת – לאחר שתיקה קלה הוסיף;

– הנה אני, למשל, קבור הייתי בסירוֹגוֹזי שלי וחלמתי לנסוע לאודיסה ולהיות לפַרמַקוֹלוֹג; וכסף לא היה לי. ובכן, מה סבור אתה, התרוצצתי, מעוֹרי יצאתי? חלילה. רק רציתי ורציתי בכל כוחי, ללא־הרף. פתאום הגיע הדוד איגנץ, נתן בי עיניו ואמר: ארוז חפציך וניסע. ותמיד יהיה כך. – עכשיו עלי לנטות ימינה; להתראות, אדוני, רב־תודות על החברה הנעימה.

נפרדנו; הלכתי לבדי וברוב צעירוּתי ותוּמי השתוממתי, כי הנה אפילו חייל רגלי פשוּט שכזה בשדה־החיים – יש לו מחשבה משלו וראיית־דברים משלו.

במהרה נתמלאו כל המגרות בשולחנותיו של הנריך “בּוּלדוֹגים” וכדוּרים. אחר־כך שמעתי קוּבלנות, כי לא כל הכדורים היו בני אותו קליבּר, ואת האקדוחים שלנו בני־שש־קליעוֹת כינה מישהו “בני־שש־צליעות”; אבל הקופצים עליהם רבּוּ מאוד, מבוקר עד לילה באו סטודנטים, קצבים, אֶכּסטרנים, סבּלים, שוליות, הראו פתקאות מחברי־הוועד ויצאו בכיסים תפוחים.

בא גם סיריוֹז’ה כשהוא גורר אחריו איזה בחור זעף בקַסקֶט, בעל צורה משונה, אם כי מוּכּרת לי במקצת: בשביל פועל – נקי וטרזני מדי, אך גם פקידי־חנוּיות אינם מתלבשים כך: על צוארו – מטפחת צבעונית, ומכנסיו – מעשה־תשבּץ; משהו דומה לסגנון זה היה מתאר חברי לעתון, סופר ההווי של נמלנו ופרברינו. גם קלסתר־הפנים היה מוּכּר לי במקצת.

– זהו בן־דת־משה, מוֹטיָה בַּנַבַּק, – הציג אותו סיריוֹז’ה, – פעם התוודעת אליו בסירה; אתה זוכר, כשעדיין לימדתיך לאכול בַּטיח? תן לו ששה צעצועים, בשבילו ובשביל החבריא שלו. אני ערב לו.

לא הייתי סומך על ערבותו של סיריוֹז’ה, אבל מוֹטיה בּנבּק הגיש גם פתקה בכתב־ידו של הסטודנט־הציניקן, ועליה רשום “חשוּב”.

– מיהו ברנש זה? – שאלתי את סיריוֹז’ה, לאחר שהלז נסתלק עם חבילתו. – אל תכעס, אך כלום אין הוא מבריח נערות לבּוּאֶנוֹס־אַירס?

– אתה, קַבַּליֶרוֹ, בור ועם־הארץ; הללו חובשים מגבעות ולא קאַסקטים. מוטב שתשאל את פי ראש־הכבאים מירוֹשניצ’נקו בדבר הדליקה בבית סטאַברידי בסלוֹבּוֹדקה. מי הציל את הַננה בּראַשיוואַן ואת תינוקה? מוֹטיה! הכבאים נבהלו והתחרבּנו, אבל מוֹטיה והחבריא שלו טיפסו לקומה השלישית והוציאו!

– את מה הוציאו?

– מה זאת אומרת, את מה? את הננה ואת התינוק. זה מעט?

– ומה עוד? לא בידים אלא בכיסים?

הוא פרץ בצחוק עליז:

– שאלה נכונה שאלת, לא אכחיש; אבל מי נחוץ לכם בשעה זו – לוחמים ישרי־לב למען היחידה הזעירה של הזֶמסטבו, או בריונים עם חמש אצבעות בכל אגרוף?

בדיעבד, לאחר שהלז הלך, לא היה כדאי להמשיך בויכוח. אכן, גם הסטוּדנט־הציניקן, שניגש בינתיים, נצטרף לדעתו של סיריוֹז’ה:

– אנחנו, – אמר, – אוּמה אמנם מוּסיקלית, וכן הלאה, אך לאו דוקא לוחמת; רק ריקים ופוחזים שכאלה יצלחו לפי שעה להיות אצלנו – איך התבטא הלץ ההוא? – “סוּבּייקט של הגנה”.

מרקוֹ עשה אצלנו לילות כימים – ובו במקום גם “למד לירות”. מישהו אמר לו, כי אפשר ללמוד תורה זו גם בחדר: צריך לעמוד מול הראי ולקלוע עד שייעלם הקנה ותישאר רק בבוּאת הלוֹע. תוך כדי תרגיל זה הצליח לנפּץ את הראי של הנריך, אך מיד רץ למטה וקנה שנים אחרים – לרזרבה. מסופקני אם לימודו התקדם ביותר, כי היה מפסיק את מלאכת ה“יריה” בכל רגע, עם כניסת כל לקוח חדש; עם כולם היה נכנס בשיחה, כשהוא מבליט עוד יותר את עיניו הלטוּשות, ושתה בצמא כל מלה ומלה. את קלסתר־פניו של מרקוֹ לא אזכור בכל זאת, אך כעת נדמה לי, כי היו לו אזנים גדולות, הפעורות לרווחה לקראת איש־שיחתו, ומכל אוזן נמשכו צינורות רחבים ישר אל לבו.

את סמוֹילוֹ הוצרכנו להזמין עוד פעם: הוא היחידי מבין כל חברי הוועד ידע לתרגם כרוּז לאידיש ולרשום בדיוֹ־אנילין אותיות מרוּבעות. הוא מישש את ההקטוֹגראַף וניענע בראשו: אף שלושים העתקים לא יוציא, אך אני אסדר לכם מאתיים. יצא, הביא ז’לטינה, בקבוק גליצרין ועוד משהו, התעסק שעה שלימה – ולמחרת אמנם הדפיס ערמה גבוהה של עלונים סגוּלים. בשעה שהחזיק אותם מעל החוֹמר, הַחזֵק וְהַדֵק והחלק, שאלתי בקוצר־רוח:

– כל־כך הרבה זמן לכל גליון?

– אחרת אי־אפשר, – ענה בנעימה מאלפת. – לכל מלאכה – שני כללים גדולים: לא למהר – ולא להרפּוֹת.

(לחלק את חבילות הכרוזים לפי עשר כתובוֹת קיבל על עצמו מרקוֹ, אך בדרך הסיח דעתו לענין אחר, וכעבור חודש מצאתי את מחצית הכרוזים תחת שולחנו; אך לא בי האשמה – התפקיד הזה הוטל עליו בהעדרי).

התברר, שסמוֹילוֹ עשוי להועיל גם מבחינה אסטרטגית: בה בשעה שבישל את החוֹמר בשביל ההקטוֹגראַף, היינו מדיינים בחלוקת פלוגות־ההגנה במקומות השונים בפרוס חג־הפסחא; החלטנו להעמיד אחת מהן ליד מעגן־סירות בקצהו התחתון של ערוּץ־הקַרַנטין – בעל־הסירות היה פּרסי ואהד לנו. סמוֹילוֹ התערב בדבר:

– כשיש מוֹרָד, טיפשות היא לשים את האנשים למטה. מוטב שתסדרו אותם בקצה העליון: מלמעלה למטה יותר נוח לירות.

וכך עשינו; אך, בעצם, לא היה צורך בכל אלה. פּוגרוֹם באותו יום א' נערך באמת, פּוֹגרוֹם־דמים, שלא נשכח עד היום; אך הפעם התחולל לא באודיסה. ערכנו את ישיבת־הפירוּק האחרונה, הודענו לבעל חנות־הנשק ראוּכוֶרגֶר, כי אין בידינו לשלם לו את החוב של חמש מאות רוּבל, ונפרדנו מהנריך. הוא לחץ את ידי שעה ארוכה ואמר:

– אל תודה לי: אני בעצמי שמחתי מאוד לסייע לענין, שאין עליו כל מחלוקת, אם נקי הוא או מלוכלך.

הבעת עיניו באותה שעה נחרתה בזכרוני לזמן רב: ודאי, גם עיני היו מפיקות צער כזה, לו אילץ אותי גורלי – אמונתי – לעבור ברחוב, כשאות־מנוּדה על מצחי, ובני־אדם מסביב היו מתרחקים ופונים עורף. מי יודע: אולי באמת היה אדם טוב.

ומרקוֹ, לאחר שבחל בנקניקיות במסבּאת בּרוּנס, חזר הביתה, עורר את אַננה מיכאַילוֹבנה משנתה ודרש: ראשית, שמכאן ואילך יקנו בשר בחנות יהודית; שנית, שיתקינו כלים בשביל בשר לחוד ובשביל מאכלי־חלב לחוד, כמו אצל אבּרם מויסייביץ'; ולהתחיל בכל זה ממחרת. היא גרשה אותו לישון. אז קנה לו בכספו שתי צלחות, בעצמו שטף אותן לחוד, ובקציצות הביתיות לא רצה אפילו לנגוע, אלא קנה לו במקומן מלאי – אַמה של נקניק וורשאי כשר, מתובל בשום. את הנקניק שמר על מסמר בחדרו, והחדר היה משותף לו ולסיריוֹז’ה; כמה זעזועים נפלו בשל־כך בבית, תקצר ידי מלספּר. שלושה שבועות נמשך הדבר, עד שהכריז מרקוֹ באזני אמו, כי גמר אומר לעבור בכלל לצמחוניוּת; וכמו־כן – לא אזכור, מאיזו סיבה – לגשת ללימוד הספרות הפּרסית במקור, ולשם כך ברצונו לעבור בסתיו לפּטרבּורג, למכוֹן ללשונות־המזרח.

 

יג: מֵעֵין דֶקַמֶרוֹן    🔗

בדרך המאורעות, שחרצו את גורלה של מרוּסיה, זכוּר לי ביחוד ליל־קיץ אחד, תחילתו על הים וסופו בלַנז’ירון. יקשה לספר עליו כך, שאף מלה אחת לא תצרום את הנפש: למען זכרה של מרוּסיה רוצה הייתי להמנע מכל פליטת־פה בלתי־מוצלחת. חן מיוחד (כבר אמרתי זאת) נסוך היה על כל מה שעשתה, אפילו על תעלוליה הפרוּעים ביותר – לפי מושגי הימים ההם, אך לשמור על תכונה זו במסירת־הדברים מפּי יהיה לא קל; מאוד חושש אני לשני פרקים אלה, אך חובה היא ואעשנה.

שבעה היינו בסירה, סירה גדולה היתה זו; היו האֵם והבת הדומות זו לזו בכל – ניוּרה וניוּטה; שני בחורי־המשי, שתוארו לעיל (או אחרים, לא חשוּב); מרוּסיה, סמוֹילוֹ ואנוכי. סמוֹילוֹ לאחר אותו שבוע בדירתו של “הנריך” שוב לא היה מתבדל כל־כך, אף על פי שחזר לשתיקתו. בחתרנו בארבעה משוטים הפלגנו הרחק מן החוף; ועוד לפני השקיעה אכלנו את כל הגלוסקאות והאגסים.

מרוּסיה היתה הפכפּכת, עתים צחקה בקול ורעשה ועתים שקעה בהרהורים. ידעתי, מדוע. כשירדנו אל החוף ופיגרנו שנינו מאחרי החבורה, היא פנתה לפתע אחורנית ולחשה לי, כולה תוססת מרוב התרגשות וחדווה:

– בעוד חודש יבוא אליוֹשה.

לא מיד הבינותי, במי מדוּבּר; אחר־כך תפסתי – ברוּניצקי. כשביקרנו בביתו לפני שנה, היא קראה לו אַלכּסיי דמיטרייביץ'. כמה פעמים הפליג מאז “לסאַחאַלין”, כמה פעמים חזר, ואם היו נפגשים זה עם זו, – לא ידעתי; כנראה, היו נפגשים.

כעת בסירה, לרגעים היתה הופכת עולמות: מקפצת על פני כל המושבים, מתישבת על כתפי החותרים ומנדנדת את הסירה עד כדי כך, שניוּרה וניוּטה היו פורצות בצווחה פה־אחד. בראותה מרחוק את אנית־הקיטור הגוצה “טוּרגֶניֶב”, שחזרה לפנות־ערב מאוֹצַ’קוֹב, ציוותה “לחתוך לה את האף” ודוקא לפני עצם חרטוּמה; חטפה מידי סמוֹילוֹ את ההגה וביצעה את הפעולה בהצלחה כזו, שמתּא־המלחים של אותה אניה פרצה מקהלת־גידופים, אשר נבלעה במקצת, תודה לאל, בצפירות־אזעקה תכוּפות. אך סמוֹילוֹ ישב על־ידה בירכתי־הסירה ועקב אחריה, בכווצוֹ את עיניו, וברור היה, כי בשעת הדחק יוריד את מרוּסיה לקַעַר ויחלצנו מצרה. לאחר מעלל־גבורה זה היא פרשה־לה אל החרטום, הצטנפה שם ככדור והחרישה שעה ארוכה, כשעיניה צמודות אל השקיעה. אחר־כך למדה פרק בהלכות עישון מאחד הסטוּדנטים – הנשים עדיין לא עישנו אצלנו בימים ההם; והרבה צחקנו כאשר נתגלה כי על מכסה ה“פּוֹרט־סיגַר” ²⁵של אותו סטוּדנט נמצאת – מצדו הפנימי, למען יראו כל הקופצים להתכבד מתוכו – הכתובת הידועה, חקוקה בעיטור־אותיות סלַבי: “עַשן, בן־כלב, משלך”.

בינתיים הקניט הסטוּדנט השני את ניוּרה וניוּטה. הוא טען, כי שתיהן מאוּהבות בסתר בסיריוֹז’ה: “כמובן, חֵלק כחֵלק”. הפתקאות, שהן שולחות אליו, פותחות ב“יקירֵנו” ונכתבות לסירוגין: שורה בידי האם, שורה בידי הבת.

– בזה אין צורך, – ענו בהלצה ניוּרה וניוּטה, – כתב־יד אחד לשתינו.

אך אני הרגשתי בתמיהה, כי שתיהן הוורידו במקצת – “חלק כחלק”. ואולי לא היתה זו אלא בבוּאת השקיעה: שקיעה רבת־הוד מאין דוגמתה נתגלתה לעינינו בערב ההוא. הרפּינו מן המשוטים; הסירה אפילו לא התנדנדה עוד. מישהו נאנח מרוב־התפעלות: – מה־טובו צייריך, רבונו־של־עולם!

אחר־כך שיחקנו ב“איבֶּרבּרֶטל” – ניוּרה וניוּטה, נשים משכילות, ראו זאת לא מכבר בוינה.

הסטודנט בעל הפּוֹרט־סיגר שר שירי נמל בצורה נעימה מאד. רובם היו פזמונים רגילים, אך היה ביניהם אחד שלא שמעתיו לא לפני אותו ערב ולא אחריו: רוֹמן שלם. מקודם הוא והיא – עודם ילדים קטנים: משחקים אי־שם בקוֹסַרקָה ומקניטים שבּלוּלים: “לַבריק, לבריק, זקוֹף קרנים – תקבל בּוּלבּוּס במים”. אחר־כך היא, שגדלה ויפתה בינתיים, מקניטה כבר אותו. אחר־כך הוא מתחיל לקנא: “מי קנה לך עגיליים?” – סוף־סוף היא עזבה אותו; הוא – סבּל בנמל, והיא נתקשרה עם יווני עשיר, ובפגשה את אהוּבה הראשון, פנתה לו עורף.

לַבְרִיק, לַבְרִיק, זְקוֹף קַרְנַיִם…

נִתְפָּרֵד הַשְּׁבִיל לִשְׁנַיִם.

ניוּרה וניוּטה סיפרו מעשיה מתוך אוסף־אגדות צרפתי. מעשיה מחוכמת: רק לאחר שנים רבות, ומתוך נסיונות אחרים, הבינותי, מה מחוכמת היא. היה היה אבּיר, שנולד בלי לב; אך שען־מכּר הרכיב בשבילו קפיץ מיוחד, מלאכת־מחשבת, הכניסוֹ לתוך חזהו וכונן אותו אחת לתמיד. האביר בעל הלב־הקפיץ שוטט בדרכים והגן על אלמנות ויתומים; במסע־הצלב הציל את בּוֹדוּאֶן בכבודו ובעצמו, ראשון העפּיל על חומת העיר הקדושה; הוציא מן הצריח, שדרקוֹן שמר עליו, את וֶרוֹניקה היפיפיה, ונשא אותה לאשה בכנסית־הקתּדרלה; מצוּיין היה הקפיץ. ואחרי כל אלה, שְׂבַע תהילה ופצעים, מצא שוב את השען ההוא והפיל תחינתו לפניו: למען השם – הרי אינני אוהב לא אלמנות ולא יתומים, לא את הקבר הקדוש ולא את ורוֹניקה – בכּל אשם רק הקפיץ שלך; די, נמאס: סלק את הקפיץ! – ניוּרה וניוּטה התחכמו לספר את סיפורן “יחד”, כלומר – אחת סיפרה, השניה ניענעה בראשה, והרושם היה, כי סיפרו יחד.

השני מבחוּרי־המשי – אדם עקשן, כנראה – המציא מעשה בספינה טרוּפה. רק שלושה ניצלו והגיעו לאי שומם: קצין ימי ושתי נוסעות (“מן המחלקה השניה”, – הוסיף בעוקץ), אֵם ובתה. באי התאהבו שתי הנשים בקצין (“חלק כחלק”), אך בהיותן “מחונכות עד לזוועה”, לא יכלו אף להעלות על דעתן פריצת־גדר כלשהי, והנה נתרחשו שני נסים: ראשית, “התברר, כי באי השומם ההוא מתיר החוק לשאת שתי נשים; ושנית, לאחר שהתפללה האם לאלהים בכל לבה, ריחמו עליה מן השמים, והבת חדלה להיות בתה ונהפכה לבת־אחותה”, וכו' וכו'.

הוא סיפר את השטות הזאת באופן מבדח מאד. שוב אי־אפשר היה לראות אם הוורידוּ ניוּרה וניוּטה גם הפעם: חיש־מהר החשיך הלילה, לפי שעה – ללא ירח. רק הכוכבים נצנצו כל־כך, שאפשר היה להבחין לאורם את השעה, והמים החלקים, המלאי זרחן, ניתזו לכל עבר עם כל זיע־משוט כאשכולות פניני־בדולח.

את הסיפור הטוב ביותר סיפרתי, לדעתי, אני, ולא דברי־הבל כאותו סטוּדנט, אלא מעשה שהיה: על־אודות הריפּוּבּליקה לוּקַניה. כשלמדנו בכיתה ג', עשו רושם מזעזע עלי ועל חברי שתי שורות מן האוֹדה “שׂכל־בּוֹסר” ²⁶:

בְּגִהוּק מְשֻׁלָּשׁ שָׁר לוּקָה בַּעַל־כֶּרֶס:

“הַמַּדָּע, יִמַּח שְׁמוֹ, עַל רֵעוּת מֵבִיא הֶרֶס.”

יסדנו איפוא אגודה חשאית על שם לוּקה השמנמן – את התכנית אין צורך לפרט, הענין ברור – כבשנו בקעה קטנה, הנה שם, בלנז’ירון, ולכבוד הפּטרוֹן העליז שלנו קראנו לה: ריפּוּבּליקה לוּקניה. מפני הרכבו של קהל השומעים שחציוֹ גבירות, לא את כל קורות המדינה הזאת מוּתר היה לספר להם; אך מה שמוּתר היה – זכה להצלחה: כיצד בּנינוּ מבצר מלבֵנים גנובות; כיצד פעלה אצלנו תיבת־דואר – קופסת־פּח גדולה, שהכילה לפנים תּה של ויסוֹצקי, הטמוּנה בעמקי אדמת־ממלכתנו (כשהיה לי צורך להתקשר בענין דחוף עם אחד מאזרחי הריפּוּבּליקה, הייתי לוחש על אזנו בשעת ההפסקה: “פנֵה אל הדַוָר”; כתוֹם השעורים הוא היה אץ ללנז’ירון, חושף את מכתבי, קורא, מחבר תשובה, טומן ורץ אלי הביתה, כדי לצלצל בדלתי וללחוש לי: “פנֵה…”; אזי רצתי אנוכי…); ועל העתון “שמַרוֹבוֹז”, שבו נדפסה פקודת “מיניסטריון־ההשכלה” על תיקון בחינוך הקלסי: “להחליף את היוונית בלטינית, ואת הלטינית ביוונית”; וכיצד הגשמנו שם נסיון מדיני נועז ללא־תקדים – לאחר שבחרנו את ליוֹלקה רַקלוֹ לנשיא המדינה, נמלכנו שלא להעליב את יריבו, ליוֹלקה פּוֹמידוֹר, ובחרנו אותו למלך הריפּוּבליקה. סיפור מצויין, לדעתי; חרה לי רק מה שקהל־השומעים לא האמין, כי אמת בפי: מלא עלבון, הצבעתי לפניהם כלפי אותו צד, שם עטה אופל־הלילה את חוף לנז’ירוֹן ונשבעתי, כי גם עכשיו עוד אוכל למצוא את הבקעה ההיא ואפילו להציג לראָיה שיריים מאותו המבצר…

לפתע נענתה מרוּסיה:

–תראה אותם לי? עוד הלילה, בדרך שובנו? אלך הביתה אתך.

אחר כך הגיע תורו של סמוֹילוֹ. חכיתי מפיו לסירוב רַטנוּני, אך הוא הכניס את חלקו תיכף ומיד, בזו הלשון:

– היה היתה עלמה אחת, שתמיד אהבה לשחק באש; ובסופו של דבר – נכוותה כוויה מכאיבה מאוד. זה הכל.

אפילו לאור הכוכבים הבחנתי, כי מרוּסיה חרצה כנגדו לשון. אך… כלום רק עכשיו נדמה לי כי צינה אחזה את לבי לשמע דבריו, או כך היה באמת? בודאי רק נדמה לי: אינני נתון לתחוּשת־עתידות. אך הנה כבר קפצה מרוּסיה, התיצבה מלוא־קומתה על חרטום הסירה המתנדנדת והודיעה:

– ועכשיו אני. היה היתה עלמה אחת, שאהבה לשחק במים; פעם אחת היה לילה נפלא על הים, ועלה על דעתה להתרחץ בו, ישר מן הסירה. בחוּרים, אל תעיזו להביט אחורנית! סמוֹילוֹ, רד מן הירכתיים והפוך גבך אלי.

– אַת… לא תתקררי? – שאלה בפחד ניוּרה, אמה של ניוּטה; ויותר מזה לא אמר מאומה שום איש, אפילו סמוֹילוֹ החליף את מקומו בלי אומר ודברים והדליק סיגריה. מה חשבו האחרים – אינני יודע; אבל בלבי היתה הרגשה מוזרה – כאילו אמצאתה זו טבעית בהחלט, דוקא כך צריך להסתיים לילה כזה, ולמרוּסיה מוּתר הכל. ישבתי על הספסל הקדמי, קרוב מכולם אל חרטום הסירה, בּאַטיסט־לבוּשיה רשרש מעלי ממש; אודה ולא אבוש, כי נאלצתי לנשוך את שפתי וללחוץ את ברכי בין ידי מפני איזה רטט חם, שעבר אי־שם בנפשי. אומרים, כי עכשיו לא היה שום עלם מן הדור החדש מתרגש על כך, הוא היה יושב לו בפשטות, כשגבו אל העלמה, ונותן לה עצות מעשיות, כיצד עליה לקפוץ המימה; ואולם אז היתה תקופה אחרת. אף אחד מארבעתנו לא עלה על דעתו לשוחח עמה באותו רגע – הרי דבר שכזה כמוהו כהצצה, כביכול; אין זה ממידת האַבּירות. בחור־המשי, שישב על ידי, שוב פתח פתאום בשיר: הבינותי, כי רצה שלא מדעת להבליע את רשרוש שמלתה, וכבודו עלה מאוד בעיני. גם ניוּרה וניוּטה החרישו; את פניהן לא ראיתי, אך הרגשתי, כי הן נצמדו זו לזו עוד יותר, כמתוך התגוננות, כאילו עזוּתה של מרוּסיה קרעה גם מעליהן איזה צעיפים סמויים מן העין.

– שלום לנצח! – קראה מרוּסיה, ומטר ריסים ניתז עלי, ומשני הצדדים לאורך הסירה עלו בדהרת־שצף רכסי יהלומים.

אזנינו הבחינו, כי היא שוחה בנוסח גברי, במלוא־התנופה: שחיינית טובה, כנראה, כמעט ללא־רעש; לפי מספר הטפיחות הקצובות של כפות־הידים אפשר היה לקבוע את המרחק שעברה. עשר פסיעות – חמש־עשרה – עשרים־וחמש.

– מרוּסיה, – קראה בחרדה ניוּרה (או ניוּטה), – למה אַת מתרחקת כל־כך?…

משם הגיעה קולה העליז:

– ניוּרה, ניוּטה, הבּטנה – אני שוחה כולי בלהבות; מרגליות, כסף, איזמרגדים – אֵלי, כמה טוב! – בחורים, כעת מוּתר להביט: הסעיף האחרון בתכנית – מחוֹלוֹת בתאוּרה בֶּנגַלית!

משהו לבן־מטושטש ריצד שם, מאחורי הררי־זיו של מזרקות אבני־חן; וגם בעומק, מתחת למים, נצנצה בשלל־אורות מדוּרת־פּנינים ועד לסירה, וממנה והלאה, הגיעו טבעות־זוהר.

ניוּרה לבשה עוז ושאלה: – לא קר?

– נפלא, נחמד, נעים, לא יתואר במלים… – היא צחקה מתוך עונג־משוּבה אמיתי. – עכשיו החזירו פניכם: אשכב אפרקדן – ככה – וארדם. אל תעיזו לעורר אותי! – לאחר רגע של שקט הוסיפה, באמת בקול מנוּמנם ומעולף: – הייתי מספרת את החלום, שאני חולמת, אך אסור…

וכשחזרה ושחתה אל חרטום הסירה ונאחזה בדופנה, לא הספיק לה כוח־שריריה כדי לעלות, והיא גנחה בקול מעורר־רחמים:

– אוי, איזו קטסטרוֹפה!

– אנו נמשה אותך, – נזדרזו ניוּרה וניוּטה, בקומן ממקומן; אך עוד יותר מהן נזדרזה מרוּסיה:

– אוֹי, לא, חס וחלילה, גם כוחותיכן לא יספּיקו. לא אַתן…

היא לא אמרה, מי; אך סמוֹילוֹ קם ממקומו בלי אומר. זרק את הסיגריה הימה וחש אליה כשהוא מדלג על הספסלים ועל ברכינו. הוא אמר בקול מקוטע: “האָחזי בצוארי”; הסירה נטתה בחזקה קדימה, צד־הירכתיים קפץ והתרומם באויר; סמוֹילוֹ חזר אל מקומו הקודם וישב לו על הקער.

– עוד רגע, אל תכעסו, – דיברה מרוּסיה מאחורינו, – עלי עוד להתיבּש. – קולה נשמע כמתחנן, אך הורגש מתוכו, כי היא מוסיפה עדיין לצחוק בקרבה מאיזו חדווה המיוחדת לה לבדה.

הרגע חלף (שוב נתן הסטודנט בשיר קולו), אחר־כך נשמע שוב קול הרשרוש, וכעבור עוד רגע היא קפצה ברעש לקער, קראה: – תם ונשלם, מלאכים אתם בסבלנותכם הרבה! – אחזה בראשו של שכני, החזירה אותו לאחור, נשקה על המצח והוסיפה: – נוֹעד לכולכם.

אך בזה לא נסתיים עדיין הלילה ההוא.

 

יד: פֶרֶק מְשֻׁלָּב, לֹא בִּשְׁבִיל הַקּוֹרֵא    🔗

אודה: את הפרק הזה כותב אני מתוך מוֹרך־לב בלבד. כשלוש פעמים כבר התחלתי לכתוב את המשך אותו הלילה, אך הוא עולה בידי בקושי, משום־מה איני מעיז; שלושה גליונות נייר קרעתי זה־עתה. לשם נופש אכתוב לפי שעה על נושא אחר. אחד המבקרים, שהעביר תחת שבטו ספר מפרי־תוצרתי, הצביע מתוך גינוי על חסרון גדול: אין תיאורי־טבע. הדבר קרה לפני כעשר שנים, אך גאוותי נפגעה: צריך לנסות. כמובן, פרק כזה אינו בשביל הקורא: הקורא, בלי ספק, אינו קורא תיאורי־טבע; אני, על כל פנים, תמיד מדלג עליהם ללא רחמים. יכולתי, לסיפוק הגאווה הנ"ל, לפזר כתריסר זכרונות־נוֹף על פני כל הסיפוּר, אבל אין ברצוני לטמון פח לקורא. בחרתי אפוא בדרך הישרה: לרכז אותם בפרק נבדל (ביחוד לאחר שנפלה רוחי וברצוני להנפש מעט), וגם לתת לו לפרק שם גלוי ומתרה, מעין: “לזרא? אל תקרא!”

בקיץ נראה החוף שלנו… (בקיץ: מה מראהו בחורף, איני רוצה לדעת. אוהב אני מאוד את החיים בכלל ואת חיי שלי בפרט ואוהב אני גם להזכר בהם, ואולם אך ורק מאפריל ועד ספטמבר. למה ברא אלוהים את החורף – אינני יודע; הוא, המסכן, בכלל בלבל הרבה וברא לא מעט דברים מיותרים בעולם. רוב מכּרי טוענים, כי השלג מוצא חן בעיניהם עד־מאוד; לא רק שלג דיקוֹרטיבי, פסגת המוֹנבּלָן, סתם צבע לבן בתמונה, שאפשר להזין בו רגע את העין ולפנות לו גב, – אלא אפילו השלג בחוצות מוצא, כביכול, חן בעיניהם; אך בעיני– אין השלג אלא הבּוֹץ של מחר. אני זוכר רק את הקיץ).

בקיץ נראה החוף שלנו, אם להביט עליו מצד הים, כצירוף שני גוונים בלבד – כּתוֹם וירוק; ליתר דיוּק: כּתוֹם־אדמדם וירוק־אפרפר. החוף שלנו גבוה, כולו כעין קיר זקוף לאורך עשרות קילומטרים; כעת, ממרחק, לא אוכל בשום אופן לקבוע, אם למעלה ממאתים רגל או למטה מזה, אך על כל פנים גבוה למדי. אבן־החול הכתומה של שלדו בצבצה מתוכו רק לעתים רחוקות, שיפּוּעיו התלולים מצופּים היו ברובם טין אדמדם, ועליו, על המדרגות או בנקיקים, גדלו חורשות קטנות של עצים ושיחים. על איזה סוג נמנו רוב העצים הללו, אשר שיווּ גון אפרפר לנוף כולו, אינני יודע; יתכן כי היה זה זית־הבּר. רבונו של עולם, איזה שלל צבעים נפלא אפשר ליצור מתרכובת של שני גוונים בלבד! פעם אחת, בשוטי בסירה, הרהיב הנוף את עיני – באותה שעה נפלו קרני השמש על שיפועי־החוף באיזו זוית מיוחדת – והיה נדמה לי לפתע, כי לא טין ולא שפעת־עלים לפני, אלא גוש שכולו מתכת. מנמנם־לו על שפת הים השחור ענק פלאי בפישוּט מלוא קומתו, וזהו שריון־הנחושת שלו. זה עידן ועידנים הוא ישן, מאה שנה ניתכו עליו גשמים, וירוּקת־חלודה כבר פיזרה את כתמיה בין קיפולי נחושתו. פעם אחת, שנים רבות לאחר פרידתי מאודיסה, התגלתה לעיני בפּרוֹבנס אותה עין־הקשת של שני הגוונים, וכמעט פרצתי בשיר מרוב־התרגשות, ואולם בקרון ישבו אנשים זרים.

סלעים אמיתיים, סלעי־אבנים, זוכר אני רק למטה, ליד המים או בתוך המים. היו גם סלעי־חלמיש, שם היינו אוספים סרטני־ים זעירים. אך רוב הסלעים היו מאבן־חול פריכה; הגבוה שבהם, הסמוך לפוֹנטַן הקטן, היה קרוי “הנזיר”, ובכל שנה עקר וגרף הים חתיכה ממנו; כעת, בודאי, לא שרד ממנו ולא־כלום. ועוד היו שם “סלעים” מאיזה טין ירקרק, אנו כינינו אותו “סבּוֹן”, ובאמת אפשר היה לשבור ממנו חופן ולהסתבּן בו אפילו במים מלוּחים.

היה, כמובן, גם צבע שלישי – הים; אך מה היה טיבו? כמעט שאינני זוכר את הים כחול, אך היטב אזכרנו ירוק־כהה עם מרפּד זהבהב בכל אשר נשקפו שרטונים עקודים. מישהו השתומם בפנַי, למה קראו לים הזה “שחוֹר”: ואני בעיני ראיתיו שחור – ממש תחת המשוטים ומרחק פרסה מסביב, ולא ביום סערה או סגריר, אלא באוֹר השמש. אך לדעתי, כדאי היה ביחוד לראות את הים שלנו כשהוא לָבָן. לשם כך צריך לקום השכם, שעה לפני הנץ החמה, לשבת סמוך למים על האבנים החדות ולחזות בלידת השחר; אך צריך לבחור בוקר שקט בהחלט. אזי יש רבע־שעה, כאשר הים כולו לבן, ועל פני רקע־החָלב פרוּשׂוֹת רצועות נעות והפכפכות, כולן לבנות אף הן, אך בנוֹת לוֹבן אחר: אלה עינן כעין פלדה אפרפּרת, אלה כעין לילָך חוורוור, ויש שלעתים רחוקות תבצבץ גם רצועה כחלחלת. לאט־לאט מתחיל המזרח לתלות על במתו וילאות־פאר לקבלת פני החמה, חכליליות, זהבהבות, איזמרגדיות – אלוהים יודע מה שמן, אין בפי די מלים לכנוֹת את כל אלה; וכל מקהלת־הצבעים הזאת מתחילה לשלב את הדי בבואותיה, המרוּכּכים ומעורפלים עדיין, במנגינת־היסוד הלבנה של הים – ופתאום יתלקח הכּל, ישתלהב ויזדהרר, וחסל: הים שב לקדמוּתו. – היטבתי לראות את כל זה ביחוד, כאשר הדייג אַבטוֹנוֹם צ’וּבּצ’יק הוביל אותי ואת מרוּסיה אל קייטנתה אחרי לילה אחד בלוּקניה שלי; אך אני מקדים כאן את המאוחר.

בתיאורי־טבע מקוּבל לפרש בשמותיהם של צמחים; לפנים ידעתי זאת, אך השמות, כמדומני, לא היו אמיתיים. היה, למשל, פרח אדום לא־מיוחס, על גבעול ארוך, ומסביבו – צוארוֹן־קוצים דוקרני; קראו לו “תוּגר” – אתה הולך־לך במשעול ומתיז במקלך “ראשי תוּגרים”; פעם אחת התזתי שלשה ראשים במכּה אחת, ממש כפי שעשה פּאַן לוֹנגינוּס פּוֹדבּיפֶּנטָה מאבּירי זֶרבי־קַפּטוּר בספרו של הנריך סֶנקֶביץ'. או היה מין שיח המכוּנה “צ’וּמַק”: אם תמוֹלל עלה אחד ממנו בין האצבעות, מיד יעלה באפך ריח טעים של דייסת־כוסמת. אך מוטב שלא אטריד את מוחי בהמצאת שמות: אם בפשטות תשכב פרקדן ותעצום עינים, הרי הסימפוֹניה של הריחות בלבד תקשור אותך לעד אל גנוֹ של הקדוש־ברוך־הוא הרבה יותר מלימוּד מילוֹן שלם בעל־פּה.

ואילו מבּיברו של הקדוש־ברוך־הוא – החיה הנהדרת ביותר אצלנו היתה הלטאה. אם משום שבאירופה מצוי מין אחר לגמרי, ואם משום שאני עצמי הולך ומזקין, אך הנה, זה כמה שנים ובכמה ארצות, מזדמנות לי לטאות אפורות בלבד. שלנו, על שפת הים השחור, ססגוֹניות היו: הקשׂקשׂת, הזנב והפּנים – בגון של איזמרגד, הצואר והבטן – מערבּוֹלת־צבעים מוורוֹד ועד זהוֹב. ערב אחד, בעודנו בני כיתה ב' בלוּקניה, צדנו במיוחד כעשר מהן, כּלאנו אותן במבצרנו ושעה תמימה האירונו אותן בגפרורים בּנגליים עבים, ירוּקים ואדוּמים; היצורים הנפחדים יש שהתרוצצו בבהלה מקיר לקיר, יש שקפאו תחתיהם ללא־נוֹע, והיתה זו הילוּלת־צבעים שיכוֹרה כזו, שכמוה לא ראיתי מאז בשום פֶיֵיריוֹת בערי־הבּירות, אשר בַּמַאיהן נחשבו לאלוּפי חכמת־הצבעונין, ואלפים רבים בוזבזו לצרכי מלאכתם.

היתה שם עוד חיה טובה ומענינת, אך מסוג אחר לגמרי – סרטן־הים; הוא התגורר בנקרוֹת ה“מַסיבים” מתחת למים. ה“מסיבים” הם קוּביוֹת־אבנים ענקיות, שהחוֹפים, המזָחים ושוברי־הגלים של נמלנו היו זרועים בהן לאורך קילומטרים רבים; מתחתן הסתופפו הקַמבַּלה והטָרית, אפילו הסקוּמבּריה או הפּלמוּד (“או”: כאשר מצוי הפּלמוּד, אין סקוּמבּריות – הפּלמוּד זלל את כולן) אך מרוּבים מכּל היו סרטני־ים. היינו צדים אותם בעזרת אבן, חוט ופסיכולוגיה… אך כבר תיארתי זאת באחד מסיפּוּרי הישנים: גם בלעדי זה חוזר אני יותר מדי על דברי עצמי. רוצה הייתי לשבת כעת שעה קלה על ה“מסיבים”; אפילו בסרטני־הים לא הייתי נוגע לרעה; רק לשבת ולשרבּב רגלים יחפות למטה, לנגוע, כאַנטֵאוּס, בקרקע־ילדוּתי.

היה עוד ים שחור אחד, ואפילו עם ים־אזוֹב בצדו ועם מיצר ביניהם, כחוֹק – אך בלי מים: אלה היו שני שקעים גדולים בגן־אלכּסנדר, שבכוונה־תחילה לא גידלו בהם לא עצים ולא עשב: שם נהגנו לשחק חבוּרות חבוּרות, בכדוּר… ואולם גם את זה כבר תיארתי פעם. כשאדם כותב כל ימיו, סופו שיבוֹש לפתוח את פיו. שטיפשי הדבר עד־מאוד. כל החיים טיפּשיים הם… אבל נפלאים: הַציעו לי לחזור ולחיותם – אחזור ואחייֵם שנית כמוֹת־שהם, בדיוק נמרץ, על כל הצרות והתועבות, אם אפשר יהיה שוב להתחיל באודיסה.

                                                                     ***

אגב, כיון שממילא נופש: אותו שיר על־דבר “לַבריק” כל־כך הסתובב על מפתן זכרוני, כל־כך התחנן, שאעלהו על הנייר, אחרי שהזכרתיו דרך־אגב, עד שלא עמדתי בנסיון: לילה שלם ישבתי והקימוֹתיו על תלוֹ כמיטב זכרוני ודמיוני. בשכר־זה אוכל כעת לראותו כיצירתי: לפי דעתי, זהו הטוב בכל הפּלגיאַטים הפיוטיים שלי. אמנם הקורא הזר, שחוּנך על טהרת לשון־הספרות, יזדקק כאן למילון־פירוּשים שלם, אך סוף־סוף את כל הסיפור הזה לא כתבתי אלא בשביל יודעי חן־המקום, ואשר לבן־חוץ: לא יבין – לא נחוץ. הנה אותו שיר:

מוּל צְרִיפֵנוּ גָרָה נְיוּטָה,

חֲמוּדֹנֶת – פֵיפִיָּה.

לֹא אֶשְׁכַּח־עוֹד עַד־אָמוּתָה

שְׁנֵי רִיסֶיהָ – מִטְרִיָּה!

מִיַּלְדוּת נִדְבַּק לִבִּי בָּהּ:

מוֹצֶאחֶנֶת בְּעֵינַי!

אָז אָסַפְתִּי לַחַבִּיבָּה

שַׁבְּלוּלַבְרִיקִים בַּגַּי.

לַבְרִיק, לַבְרִיק, זְקֹף קַרְנַיִם!

תְּקַבֵּל בּוּלְבּוּס בְּמַיִם.

אַךְ מָתַי שֶׁקְּצַת צָמָחָה,

אָז הִתְחִילָה לְבַּלְבֵּל:

פַּעַם כַּךְ וְפַּעַם כָּכָה:

בּוֹא – וְלֵךְ לַעֲזָאזֵל!

שִׂחֲקָה בִּי, שֵׁד מִשַּׁחַת –

וְלָקַקְתִּי דְבַשׁ וְסַם.

אַךְ תְרַחַצְנוּ כְּבָר בְּיַחַד

תַּחַת גֶּשֶׁר פֹּה בַּיָּם.

לַבְרִיק, לַבְרִיק, זְקֹף קַרְנַיִם!

מַר לַעכְבָּר בַּצִפָּרְנַיִם.

עַל הָהָר תִּרְבַּץ אוֹדֶסָה.

וּמִלְמַטָּה – הַנָּמָל.

מִתְרַבְרֶבֶת הַפְּרִינְצֶסָה,

כִּי נִהְיֵתִי לְסַבָּל.

בְּחַגִּים אֶקְנֶה לָהּ גְלִידָה –

וְשָׁלוֹם: עַל יַד “דֻכָּס”

כְּבָר הִדְפִּין אוֹתָהּ הַצִּדָּה

אֵיזֶה גִ’ינְגִ’י מְפֻרְכָּס.

לַבְרִיק, לַבְרִיק, זְקֹף קַרְנַיִם!

מִי קָנָה לָךְ עֲגִילַיִם?

וִירָה – מַיְנָה ²⁷, עֶצֶב, עֹנִי…

חַלַס קַיִץ… בָּא שֵׁנִי…

פַּעַם גַּשְׁתִּי עַד פַנְקוֹנִי:

נְיוּטָה כְּבָר עִם יְוָנִי!..

לְרַגְלֶיהָ נַעַל־זַמְשָׁה,

לְרֹאשָׁהּ מִגְבַּעַת גַּם,

לֹא סְתַּכֶּלֶת בִּי כְּבָר – לַמְשֶׁ

יַחֲפוּף כְּבָר לֹא אָדָם.

לַבְרִיק, לַבְרִיק, זְקֹף קַרְנַיִם!

נִתְפָּרֵד הַשְּׁבִיל לִשְׁנַיִם.

 

טו: הַוִּדּוּי בְּלַנְזֶ’רוֹן    🔗

הירח מעל הריפּוּבּליקה לוּקניה עלה במאוּחר – פגוּם, גיבּן, אך מבריק שלא כרגיל.

קשה היה לעבור בין סבכי־השיחים העבותים – אגסי־הבּר וזיתי־הבּר, השיטה והעוּזרד. פרחי השיטה כבר עמדו בנשירתם, בשלוות־התכלת הסהרוּרית רחף עתה רק רמז חיוור לשלטון בשׂמיה מלפני ימים מועטים. הסביבה היתה ריקה מאדם, כאילו שכח כל היקום את קיומה של לוּקניה, ואפילו ביום לא נזדמנה לכאן נפש חיה: ואמנם, עשבי־משי גבוהים מילאו גם את קרקעית־השקע, ובזמני היה השטח רמוּס כדרך כּבוּשה. מסביב הצטופפו מכל עבר גבעות שׂעירות, לא נראו ולא נשמעו כאן לא הים, לא הקייטנות ואף לא העיר. כשהלכנו לכאן, עוד הגיע לאזנינו מרחוק קול־נגינה מאיזו חגיגה, אך כעת, לאחר חצות, נתפזרה גם התזמורת.

– אתה “בּרוֹגז”? – שאלה מרוּסיה, ובקולה נשמעה אותה הנעימה – של חדווה פנימית כבושה.

בדרך־חזרה פקדה מרוּסיה לחתור לא לעֵבר קייטנתם, שנמצאה בנקודה הרבה יותר דרומית, אלא הנה; קפצה אל החוף, משכה אותי בידי, ולַיתר ציוותה לשוט הלאה ככל שיעלה על רוּחם. “הוא יביא אותי הביתה עוד השבוע; אם יראה מישהו מחר את אמא – יגיד לה שלא תדאג, תינוק לא יהיה”. הם צייתו לה והפליגו מתוך נפנופי־פרידה, בלי טינה בלב – כך חינכה את כולם מכבר; אך הרגשתי לא היתה נוחה כלל וכלל.

– אל תרטן, – ביקשה, כשהיא משלבת זרועה בזרועי ונלחצת אלי. – הרי בבית אין דואגים לי. (זו היתה אמת; אצלם לעתים קרובות נהגו להפליג עם חברים בסירה למשך לילה שלם – לא מרוּסיה בלבד, אלא גם הצעירים שבבני־הבית – ומשפחתם לא ידעה דאגה).

– כלום אני רוטן?

– בערך. אתה… “שותק נגדי”. ודוקא הערב – אסור, הערב צריך ללטף אותי על ראשי בלי הרף. – יודעת אני, מהו הענין. חושש אתה שמא יחשבו הללו בלבם: הנה, סוף־סוף, לקחה מרוּסיה גם אותו ל“פּסז’יר” – לא ניצל! נכון?

הודיתי כי נכון; אך מקרבת פניה, מנוֹגה הירח ומכל היופי והשקט מסביב, התנדפה הטינה מלבי כהרף־עין.

– שב, – פקדה מרוּסיה, – ואני אניח את ראשי הטרוף על ברכיך – הרי אין זו חירוּת נוראה כל־כך, לא־כן?

פרשתי את מעילי על העשב וישבתי בעצמי על גבשושית קטנה; היא שכבה, שעה ארוכה הפכה את ראשה כה וכה על ברכי וכל הזמן צחקה בלי קול לאיזו מחשבה משלה; סוף־סוף הסתדרה, הפליטה אנחת־הקלה, הושיטה זרועותיה ואחזה בשתי ידי: – “נוֹח?”

– מאוד; ולך?

– הוֹ, לי נוח נורא. כמו שם, בתוך המים, כשהתרחצתי; ואפילו יותר טוב. ואתה כעסת עלי על שהתרחצתי מן הסירה?

חילצתי יד אחת ועשיתי תנועה, כאילו משכתיה באזנה: – זה הכּל, כעת מחוּל לך. – היא צחקה חרש ודרשה: – את ידך החזר לי, היא חלק מן הנוֹחוּת שלי. – אחר־כך נשתתקנו שנינו ועינינו רוּתקו אל הנוף. מתוך הרגל־סופר להתאנוֹת לכל דבר, רציתי לומר לעצמי דרך־לגלוג, כי הכל כאן אצלנו ככתוב בספר, – ליל־קיץ, בקעה, הד בושם הפרחים הקמֵלים, אפילו עם ירח ובלי נפש חיה מהלך־פרסה מסביב – אך הלגלוג לא עלה בידי; לפתע הרגשתי, כי הצבעים העתיקים הללו, צבעי מכחולו של הבּורא, יפים הם באמת, יפים מכל דבר בעולם; לא אירוֹניה כאן בנפשי – בנפשי תפילה. ועוד דבר הבנתי אז, בפעם הראשונה בחיי: כי העלומים אינם ענין של חשבון־שנים גרידא, אלא איזו תמצית מיוחדת, הוֹוָה, חיה וקיימת – כי יבוא זמן, והם לא יהיו עוד – אך הלילה הזה הם בי ובמרוּסיה, וכל הבקעה והרקיע ממעל עובדים אותנו ומשתחווים לנו.

מרוּסיה הרימה את עיניה אלי ושאלה בלחש, בנעימה טבעית, כאילו היתה זו שאלה נבונה:

– מוּתר לבכות מעט?

– מוּתר.

היא כיסתה את עיניה בידי; לחייה היו קרירות, ריסי־עיניה דגדגו דגדוג לטפני את כּפּי. אם בכתה באמת, אינני יודע; כתפיה זעו לפרקים, אך אין זו ראָיה. החרשנו שעה ארוכה; פתעום הסיטה את ידי הצדה, שוב הרימה אלי את עיניה – לחות היו באמת – ושוב לחשה:

– חביבי… גער בי בכל הכוח.

שאלתי, אף אני בלחש:

– בשל מה?

– גחן אלי יפה־יפה, פן תשמענה חיפושיות בעשב. – בשל כל מה שאתה חושב עלי; או כל מה שהיית חושב, לולא היית טיפּש כל־כך וטוב־לב ו…זר.

– אינני זר!

– אני מיטיבה לדעת ממך; אך כעת לא בך מדוּבר, אלא בי. גער, גער!

– למה זה לך?

– ככה. צריך. ולא – אתחיל להטיח ראשי בגזעי־העצים.

מה מתרחש בנפשה, לא תפסתי, אך ברי היה כי אין זה משחק ולא תכסיסים בעלמא: נפשה רעבה למשהו באמת – צריך לעזור לה, ל“הדהד” אחריה: אך ההד בא מאליו, שלא מדעת – צוד צדוני כשפי השעה והמקום וקסמי קירבתה היא. שאלתי בצייתנות:

– שימי־נא בפי: בשל מה לגעור?

היא עצמה את עיניה:

– בשל תעלולי בסירה; ומשום שאני מגרה תמיד את כולם ומדגדגת אותם ומדליחה בכוונה את הכּל מסביב. ומשום שכולי כזאת… ממוּשמשת. נכון, ממוּשמשת?

שתקתי.

– חזור על הדברים, – ביקשה, בלחצה את ידי בכל כוחה: – “מדליחה”. “ממוּשמשת”.

שתקתי.

ועוד: “…זולה”. חזור על דברי!

– מרוּסיה, – עניתי בחריפות, – פקחי את עיניך וראי, מי לפניך. זה אני ולא אותו אציל מצ’רניגוֹב, אציל יחסני או יחסי או כיצד זה נקרא אצלם – שאַליוֹשה שמו.

– אין הוא “אציל יחסי”, – לחשה לי, – אל תעיז. הוא צודק.

שתקתי; הייתי מרוגז באמת.

– וכי איננו צודק? וכי כל מה שאמרתי על עצמי – לא אמת וצדק?

– אף אם “אמת וצדק”, – אמרתי, – אין זאת אומרת עדיין, כי הוא “צודק”.

כך יקרה לעתים קרובות: נוגע אתה באדם באקראי – ופוגע דוקא בצומת־עצבים כאובה. כנראה, דברי אלה קלעו בדיוק למה שהציק לנפשה. עד היום, אם אאמץ את זכרוני, כמעט שומע אני את וידוּיה הארוך והלוהט, וידוּי וסניגוריה כאחד; אני זוכר אותו בעל־פה. פניה עצוּמי־העינים לבשו, בדבּרה, הבעה רצינית־חמוּרה: לא אני, ואפילו לא “אַליוֹשה” עמד אז לפניה וקיטרג, אלא משהו אחר, דבר שעד אז לא פיללתי למצוא בה.

– אלוהים יודע ועֵד: אינני מגרה את הבריות ואיני מדגדגת אותם במזיד. אני חיה וצוחקת ו…מתידדת – כפי שיוצא הדבר מאליו. אם יוצא כיעור – משמע, מכוערת אני מתחילת ברייתי, בשרשי, אלוהים קיללני מלידה. אך אינני עושה שוּם דבר לתכלית מחוּשבת.

–… ומימי לא חיבלתי שום נפש. הנה הם כולם עוברים עכשיו לנגד עיני, כולם עד אחד, כל… הרשימה; מי מהם הוּרע חלקו מזה, שהייתי עמו – כזאת? חודש־ימים השתעשענו, חודש אחר־כך התגעגענו, ועכשיו נחזיק טובה זה לזו גם על השעה היפה וגם על הגמר. אינני עמוקה, אינני סם־רעל לכל החיים; אני – כוסית יין מהוּל במים; שתה אדם לגימה, התנער – ושכח. כלום אין גם בשביל כאלה מקום תחת השמש?

– “ממוּשמשת”: טוב, נניח… עתים מהרהרת אני כך: לו הייתי זמרת גדולה, והיה בא אלי ידיד, סתם חבר רגיל, ומבקש: שירי לי משיריך, מרוּסיה", מהוּ הדין? המותר לי לשיר, או לא? המותר לי לתת במתנה לזר משהו מיֵשוּתי? הכּל יגידו: מוּתר. אך כלום הכשרון אינו לטיפה? אפשר, ֹשהוא עוד הרבה יותר קדוש וסודי מלטיפה. בעיני, הלטיפה אינה אלא פרט של הידידות; אולי רעה אני, אבל זוהי אמת.

ידעתי שהיא פיקחת, אך עד אז לא דיברה לפני מעולם מתוך הכּרה מרוכזת כזו; לא שיערתי, כי יש בה עבודת־מחשבה כזאת משלה. שאלתי:

– אלה הם פלפולים, או כך אַת חושבת באמת?

– נשבעת אני.

פתאום פקחה את עיניה, הרפּתה מידי, אימצה את אגרופיה הקטנים אל חזה ואמרה בקול:

– על עוד דבר אתוודה לפניך; זאת לא אמרתי עדיין לאיש. על לטיפה לא חבל לי, זה דבר של מה־בכך – כמו מלה טובה או סוּכּריה. אך אילו חוננתי בכשרון אמיתי, במשהו יחיד במינו, חד־פעמי, נשׂגב – אזי הייתי קמצנית באמת: אז, אולי, לא רק למען אורח – אפילו בקונצרט ממאנת הייתי לשיר, לגלות לבריות את סודי הכמוס האמיתי. אז, אולי, הייתי מתחבאת בפינה אפלה מפני כל העולם כולו; מחכּה לחגי – מיחלת לבואו של אלופי ואדוני, אשר מינה לי אלוהים, ככתוב ברוֹמנים; הוא לבדו היה זוכה לשמוע את זמרתי, ואת רגליו הייתי מנשקת בעד מלת־שבח אחת: הוֹ, גם מרוּסיה יודעת ערכו של קודש, אך יהא־נא זה קודש־קדשים באמת!

פעמים אחדות היא פשטה וקימצה מחדש את אצבעותיה, כאילו חטפה משהו לתחום־שלטונה המלא והמוחלט, ועיניה הסתכלו בי במבט־נצחון. הרימותי בזהירות אחת מידיה, הגשתיה אל שפתי ונשקתי לה.

– יצאתי זכאית? – שאלה מרוּסיה והשתטחה כמקודם: ושוב רוּח־צהלה שטפה את כולה, ושוב הירח עם כל כוכבי־השמים וכל הירק סביב, ואני – נהנינו מזיוה של מרוּסיה לבדה.

– החזר את ידיך, – לחשה לי, – וָלא – בודדת אני… – ושוב צחקה חרש, כשהיא לוחצת את גבּי־ידי על לחייה, שלהטו עכשיו; לא ראיתי אלא את עיניה בלבד, ובהן – איזה אושר שלא יתואר.

– מרוּסיה?

– מה?

– מוּתר לשאול עוד?

– הכל מוּתר.

– אַליוֹשה זה – הוא הוא, איפוא, האלוּף, שבא לקחת את “שפחתו”?

היא הניעה לאיטה את ראשה:

– ל… לא… הרי אינני עמוקה: “קפיץ במקום לב”.

– אבל דומני שהקפיץ מכוּוץ במתח רב מאוד…

– כן; אך גם כאן לא יספיק כוחי לזמן רב, מכירה אני את עצמי. ולמען שנה אחת של ערבים יפים – לבלבל כל־כך הרבה בלבולים: התנצרות, אנשים זרים מסביב למשך כל החיים, ילדים מוּלַטים, שלי ולא שלי… לא לפי כוחי מעשי־גבורה שכאלה.

היא נמלכה רגע והוסיפה, כמדברת אל עצמה:

– להנשא לאיש צריכה בחורה בשקט, בלי סבך ובלי קרע בלב.

אמרתי בקול חרישי ונרגש:

– ישמרך אלוהים, מרוּסיה, כפי שהנך. לוּ גם יכולתי לשנותך, לא הייתי עושה זאת. יתכן, שכּל אדם אמיתי מתפלל לפי דרכו. היה Jongleur de Notre Dame ²⁸. אולי גם אַת כזאת: על־פי דרכך משפיעה את סביבך חמימות וחסד, – כך אַת מתפללת על־פי דרכך, אחרת אינך יכולה ואינך צריכה. הערב שמח אני כי מעולם לא נגעתי בך וגם לא אגע לעולם: ודוקא משום־כך נאמן משפטי שבעתיים; אין בעולם בחורה טובה ממך, מרוּסיה.

היא הסירה את ידי בתנועה חטופה וגילתה את פניה: הם שפעו רחשי־תודה לאין־קץ, על ריסי־עיניה קרנו־רעדוּ בנוגה חיוור הדמעות.

– חביבי, חביבי… אם צדקת או לא – אינני יודעת, אך אתה – אתה חביב.

לפתע פרצה בצחוק לאיזו מחשבה שנצנצה בראשה – והסבירה אותה כך:

– אמצאה טובה יש להם, לנוצרים: וידוּי. אבל (מנסה אני להמשיך את השואותיך) כשאדם מסיר מעליו את הכּל – הנה כמוני בסירה – הרי גם זה יכול לפעמים להיות וידוּי?

– כן, – עניתי בבטחון. עוד אתמול לא הייתי מבין, מדוע זה “וידוּי”, אבל כעת היתה ברורה בעיני כל סברה שיצאה מפיה. מישהו הרשיע אותה בדין, אמר לה כי כל זה איננו טהור; והריהי מוסרת את דינה לשמים וללילה ולים ותובעת את זיכוּיה: האומנם טמאה אני? אולי נזכרתי אגב־כך בפְרִינָה; ודאי שׂחתי גם לה בדבר המשפט על פרינה; על כל פנים הבינותי ועניתי בבטחון: – כן.

– עוד מהבוקר, – לחשה לי (בבוקר קיבלה את המכתב ההוא), – מעצם הבוקר התלבטתי וחלמתי על וידוּי; לכן גם קפצתי המימה, לכן גם סחבתי אותך לכאן… – ועדיין לא שבעתי.

סבר פניה התחיל להשתנות; היא נתכנסה פנימה, משהו מאומץ, מרוכז מאוד צף ועלה בעיניה – כאילו עומד להציף אותה מין מכאוב־שבאושר.

– גחן אלי.

היא לחשה על אזני:

– לך מעודי לא נתתי עוד שום מתנה. מוּתר? לא כמו לכולם – אחרת?

– מוּתר.

– עצום את עיניך.

מבעד לרקותי ההולמות שמעתי שוב אותו רשרוש כמו בסירה; הרגשתי, כיצד היא זזה ומסתובבת סמוך לברכי; משום־מה תקפה אותי הרגשה מתוקה של אי־רצון, שהרגע הזה יחלוף ושתקרא לי “פקח את עיניך”; או, אוּלי, לא: רציתי – אבל אחר־כך, לא כרגע. והיא אמנם לא קראה; כבר חדלה לזוז, הרשרוש נדם, אך קרוֹא לא קראה, אלא אמרה תחילה בלחש:

– יום־הדין למרוּסיה. חיי יהיו לי לזרא, אם תחשוד בי שאני “מגרה”: זה לא זה… כעת פקח עיניך.

שמעתי בקולה. סבר־פניה הדהימני – זעֵף, חרד, כמעט פני־מעוּנה. כקודם, בסירה, נדמה לי שוב, כי כל עצבי ראשי וחזי רועדים כמיתרים הוֹמים. הייתי כבר לא ילד; ברומא בבּאַבּוּאינוֹ, הכניסני בליל־ירח לאוּלפּנוֹ צייר מטורף אחד, כאשר צ’וֹצַ’רָה לוֹלָה, il più bel torso a piazza di Spagna ²⁹, ישבה לפניו כמתכּוֹנת בשביל קבצנית שכּספּירית לרגלי מלך אגדי; אך גם לוֹלה, הלבושה אף היא בזיו־ירח בלבד עד מתניה, לא יפתה ממרוּסיה. שוב הגשתי את ידה אל שפתי; כך עשה גם אותו מלך בתמונה.

– מוכרחה הייתי, – לחשה מרוּסיה, – אינך כועס?

אך לפי פני הכירה, כי “אינני כועס”, וכבר צחקה שוב. ופתאום הוקל גם לי, כאילו בעצם כך צריך להיות; הרגשתי, כי שוב יכול אני לשבת עמה ולשוחח ולהתלוצץ – בפשטות ובחופש גמור; רק ברקותי חשתי עדיין את ההוֹלם, אך גם זה לא העיק עלי כלל.

– החזר לי את ידיך; את שתיהן!

– הא לך, מרוּסיה; אבל – עד כאן?

– למה? – צחקה צחוק מאוּשר. – אינני נדחקת: אך למה “עד כאן”?

– כל אדם אוהב להתפלל על־פי דרכו, – לא כפי שהתפללו אחרים לפניו.

– טוב. מבטיחה. אך לדבּר מוּתר הכּל?

– דבּרי.

– מוצאת אני חן בעיניך?

– אַת בעצמך יודעת.

– ואינך מפחד, שארעיל אותך לכל ימי חייך?

– קצרוּ הידים, – צחקתי אני.

היא עשתה כנגדי העויה קנטרנית:

– אוֹ מרק נוזל בעורקיך, ולא דם. – לא, לא, זה אני מקשקשת סתם, אל תכעס. ואתה תשאר לי ידיד עד־עולם? כשאתכּנס לפינה אפלה, תבוא לבקרני?

– האם כבר הוחלט על פינה אפלה?

– כאילו אינך יודע, למי אנשא – ובמהרה.

– כי במהרה, לא ידעתי; ולמי תנשאי – זאת ניחשתי הערב, בסירה.

– תברכני?

– כל אשר תואיל מרוּסיה לעשות – בכּל אברכנה.

פתאום נתעורר בי הרצון לשאול אותה עוד שאלה אחת, והיא הבינה:

– דבּר. הלילה אתה שלי, מחשבותיך – מחשבותי.

– שוב בענין אַליוֹשה; משום שדבּרת על מרק. כנראה אמת הדבר, כולנו כאלה בחוּגנו זה: שמא הגזע הזקין מדי. אך לא כן הנכרי. מי מכּיר אותם, את הפֶּצֶ’נֶגים הללו: שמא אצלם לב במקום קפיץ? תשבּריהוּ – ואין לו תיקוּן?

היא כיווצה את עיניה, התמתחה כולה, נשכה את שפתה בכל השיניים – משהו ראשוני־קדמון, משל זאב או סנאי, חלף כצל על פניה.

– לא איכפת, – לחשה, – יבוא מה שיבוא, – אָחוֹג את יומי…

…עם עלות השחר הוצאתי מצריף על שפת־הים את ידידי הוותיק, הדייג אַבטוֹנוֹם צ’וּבּצי’ק; הוא כיבד אותנו בפת שחורה מאתמול, מלוּפּתת בברינזה והובילנוּ בסירתו אל הקייטנה של מרוּסיה. והיא ישבה כל הדרך חרישית מאוד וחייכה לעצמה.

 

טז: סִינְיוֹר וּמַדְמוּאַזֶל    🔗

בסתיו של אותה שנה נזדמנתי לבֶּרן; באתי לשם מאיטליה, בה בליתי חודש משעשע מאוד.

בספּטמבר חיכו לביקורו של ניקוֹלאַי השני אצל המלך האיטלקי; וכשהוכרז הדבר חגיגית בבית־הנבחרים ברוֹמא. צעק מישהו מן השמאל הקיצוני: – הזהירו את פּטרבּוּרג, כי אנו נקדם אותו בשריקות! – המחצית המתוּנה של מוֹנטיצ’יטוֹריוֹ ענתה כולה בצחוק רועם על התהללוּת שכזו. אחר־כך אמרו, כי דוקא אותה התפרצות של צהלה היא שמילאה את התפקיד המכריע: קריאת אותו ציר היתה אֶכּספּרוֹמט משלו, הכל היו שוכחים אותה – אך בתשובה לרעם־הצחוק החליט מחנה־המרי לעמוד על שלו. בכל רחבי הארץ נערכו אסיפות ונתקבלו החלטות: לקדם בשריקות. העתונות הרדיקלית מסרה, כי משרוקיות נמכרות בחנויות לאלפים, וכי הממשלה חשבה אפילו לגזור על מכירתה החפשית של סחורה זו, אלא שמיניסטר־המשפטים התנגד. העתונות המתוּנה רמזה מצדה, כי בבתי־הסוהר של רומא הוכנו הרבה מאוד מקומות פנויים, וכי ערב הביקור ייערך “טיהור” כבּיר. לא רק בבית־הקפה “אראניוֹ”, אלא בכל בית־מרזח סערו ויכוחים בין השרקנים ובין מוחאי־הכּפּיים. חודש משעשע מאוד.

פעם אחת, זכורני, הלכתי למוֹנטיצ’יטוֹריוֹ ליהנות מן האנדרולומוּסיה הפרלמנטרית התורנית. ההצגה הצליחה להפליא: הנשיא ניער את פעמונו בשתי ידיו, אך צלצולו לא נשמע כלל, מפני מאמצי מקהלת־הרעש מכל אגפי הבית. ביציע, בין הקהל, התהלכו קציני־משמר, ועינם פקוחה עלינו הזרים, שלא נתערב, חלילה, בפעולה מחוקקת זו; אך האמת ניתנה להאמר, כי לוּ התחיל שכני מימין לשיר במלוא־גרון “קאַרמאַניוֹלה” או “אֵל, את הצאַר נצור”, לא היו הקצינים מנחשים פריצת־נימוּס זו אלא לפי תנוּעת־השפתים בלבד. דרך־אגב, נתברר, כי אותו שכן שלי מימין היה ידידי ורעי המובהק: כך,לפחות חשב הוא עצמו – כמעט שחיבקני כשנתישבתי על־ידו, לחץ את שתי ידי ודיבר משהו בהתלהבות רבה; אך מה דיבר, ואפילו באיזו שפה – דבר זה נשאר סוד בינו לבין אוזן־של־מעלה הכּל־שומעת. ברם, לפי מראהו היה זה בלי ספק איטלקי, ופניו היו מוּכּרים לי במקצת.

פתאום, כשהגיע התוֹהו־ובוֹהו לשיאו, הוא דחף אותי והצביע על השמאל הקיצוני, ולפי תנועת שפתיו הבחנתי את השם: פֶרִי. הבטתי לשם: דמותו הלוּליינית, הצנומה והגבוהה של הקרימינוֹלוֹג המפורסם התנוססה אפילו לא על הספסל, אלא על ה“עמוד” שלפניו – דומה היה כאילו החזיק בשתי ידיו בשכניו הקרובים, והללו דחפו איש את רעהו בהתרגשות יתירה כצועקים זה לזה: הנה, מיד יתרחש הדבר. פֶרִי היה בשעתו הפּרוֹפיסור שלי, את קולו האדיר הכרתי, אבל כאן לא היה לי אימון גם בו, – כאן, לכאורה, אף צפירתה של אנית־אוקינוס היתה נבלעת ברעש. ואולם טעות היתה בידי: הוא פתח את פיו – ולא ממקומו אלא אי־שם מאמצע התקרה בקע צליל־מתכת, ברור, ללא כל התאמצות, כאילו קרוּץ היה מחומר אחר או כאילו נשמע במימד הרביעי, – צליל, אשר בפשטות אין ולא־כלום בינו לבין קולות־אנוש אחרים – הם אינם מפריעים אותו כלל, הוא עובר דרכם ללא מעצור, כעבור קרן־אור באויר, או סכין בחמאה:

– ו־א-נח־נוּ־נש־רוֹק!

שכני עשה משום־מה תנועת־יד נואשת, נפרד ממני ברוב־חמימות, בלחצו את שתי ידי – וברח.

סמוך לאותו זמן חלפה בעתונים ידיעה, כי הגיע לרומא סיניוֹר מ. מ.: שם־משפחה כפול, רוּסי מובהק, וכבר אז יצאו לו מוניטין גם ברוסיה וגם באיטליה. את מ. מ. זה הכרתי אישית גם אני, אף־על־פי שלא הייתי מתגאה בהיכּרוּת זו. עוד זמן רב לפני־כן, בהיותי סטודנט, הציגני לפניו סופר רוסי, שנזדמן לכאן, אדם תמים ובוּר כמוני, בענין הרכבה האישי של ה“אוֹכרנקה” הרוּסית בחוץ־לארץ. זכורני שהתפלאנו שנינו על המשרה הרשמית המוזרה של סיניוֹר מ. מ: על כרטיס־הביקור שלו היה רשום משהו מעין “מוּרשה ליד הכסא הקדוש” – אף כי לא היה, כמובן, השגריר ליד הואַתיקן; ועסק הוא, כביכול, בהנהלת חצר עתיקה ב- via dei Polacchi ³⁰, ירושה ממלכוּת פּוֹלין, שלאמיתו של דבר, נוּהלה כלל וכלל לא על־ידו. אך כלום מעט נסים ונפלאות יש בעולם־הדיפּלוֹמטיה? והאדון הלז היה דוקא איש נוח ומסביר־פנים. רק אחר־כך, ברוּסיה, נודע לנו, מהו תפקידו האמיתי… אחרי מי יכול היה אז, “ליד הכסא הקדוש”, לעקוב ברומא, שבה היו הרוסים מעטים כל־כך, איני יודע עד היום; אך כעת כשחיכו לביקורו של הצאַר, ברור היה לשם מה הופיע שנית: לחקור במקום, אם ישרקו או לא.

את תפקידו מילא, כנראה, באמונה. ברוֹמא היו לו מכּרים רבים; היה גם “מודיע” מיוחד מילידי־המקום, שגם אותו פגשתי אצלו בבית המלון, ושמו – דוֹטוֹרֶה וֶרניצ’י. שניהם יחד חקרו את המצב לאשורו והודיעו לשולחיהם ביושר־לב: שרוֹק ישרוֹקוּ. וביום לא־עבות אחד הוכרז, כי הביקור לא יתקיים: החודש המשעשע נסתיים, ואני נסעתי בענין אישי לבּרן.

גם בה ביליתי סֶמֶסְטֶר אחד בימי־עלומי, עוד בזמן שהאוניברסיטה והמשטרה נמצאו משום־מה בבנין אחד. מצאתי שם הרבה ממכּרי הוותיקים מבין המהגרים הפּוֹליטיים. אך כשם שנשתנה מקומה של ה“אַלמַה מַטֶר”, שעברה מזמן לבנין חדש ונפרדה מן המשטרה, כך נשתנה גם הרכב הסטוּדנטים ב“מושבה”, ולא הכרתים. הרושם הראשון היה: החלו להתיפּוֹת. ה“דריפּקוֹת” ממין נקבה וממין זכר כאחד נהפכו למיעוט. העלמות, שבזמני היו כולן אדוקות באָפנת־הפשטות, התהדרו כעת בתסרוקת גבוהה; אפילו להרצאות לבשו חוּלצה רקומה וחצאית ב“מקבּצות”; ולנשפים היו באות בשמלות שלמות ממש: כבר הורגש באופק – אם כי אז לא ידעתי זאת – הגלאי העתיד לבוא. בתלבושת הגברים הרגשתי כי חסר משהו, אך לא מיד תפסתי, מה: חסרו צוארוני הקרטוֹן הצהבהבים של הפירמה הלייפציגאית מֵיי את אֶדליך, שכולנו חשבנוה בימים ההם למחוקקת עולמית בהלכות־אָפנה; עכשיו היו כל הצוארונים ממוצא אריגי מובהק, אם גם קשה היה לערוב לתאריך כביסתם האחרונה. – באתי למסעדת־הסטודנטים לאחר ארוחת־הצהרים, כשהאולם היה ריק, ועל אדן החלון מצאתי חבילת ספרים, אשר הושארו, כנראה, עד ארוחת־הערב על ידי תלמידים שמיהרו להרצאות: הרכבה של ספרות זו העיד אף הוא על זמירות חדשות. אמנם, היו שם גם סֶניוֹבּוֹס, גם זֶ’לֶזנוֹב, אך לא נעדרה גם חוברת מרופטת של “מבשׂר הצפון” מתקופת ווֹלינסקי וגיפּיוּס (בזמני מאסו לקחת דברי־מינוּת כאלה ביד); היו גם “פרחי־הרע” במקור; היו אפילו יצירות בעלות־תוכן אֵרוֹטי סתם – וגם זו עדיין הגדרה אדיבה מדי – עם ציורים דוֹקוּמנטליים מאוד לכל אורך־הדף.

– כן, – אמרה לי בנעימה מלנכוֹלית זקנת־ה“מושבה”, מֶנְשֶביקית ידועה, – כנראה משתנה משהו אצלכם ברוסיה. באים לכאן אנשים שמילאו כרסם דֶקַדֶנטיות, באסיפות מפטפטים על איזו בעיה מינית… אמנם, לפי שעה, אין הדבר מסוכן: לאחר כל הויכוחים, מתפזרים, לפי שעה, למנוחת־לילה אחד־אחד – או כך, לפחות, נדמה לי…

ואף־על־פי־כן הלם בקדחתנות גם הדוֹפק הפּוליטי. אך גם כאן נתחדש משהו: בזמני חרפו כולם יחד את שלטון־הצאַר, עכשיו גידפו בעיקר זה את זה. אלה היו השנים הראשונות לאחר הפילוג ב“ס.ד.” ³¹: כאן שמעתי לראשונה את השמות “בּוֹלשביק” ו“מנשביק”, שברוסיה עצמה לא היו עדיין ידועים ברבים מחוץ למחתרת. “לנין שלך הוא רגזן מטוּמטם”, – היה פוסק אחד, והשני עונה לעומתו: “אך לא גנדרן וריקא, כפּלֶחנוֹב שלך”. עד כמה שתפסתי את ההבדל, דרש הצד האחד לחולל את המהפכה ברוסיה בתאריך קבוע מראש ולפי תכנית ערוכה מראש, לכל דקדוקיה, ותבע שכּל ועדי המפלגה “עד האיש האחרון” ימוּנו “מלמעלה”, כלומר – מחוץ־לארץ; והצד השני דגל בעיקרון של בחירות וב“פיתוח אוֹרגני” של המהפכה. לאחר התבוננות יותר מעמיקה, אפשר היה להבחין בתוך ססגוֹניוּת־זרמים זו הייררכיה קפדנית לפי דרגות האדיקוּת המהפכנית. שום איש, כמובן, לא היה מודה בגלוי, כי הוא חושב את יריבו לכשר ואדוק ממנו, – אך מיד התבלט לכל עין, מי הוא המתקיף ומי המצטדק והטוען: “סליחה, גם אני…” חסידי פּליחנוֹב התנצלו לפני חסידיו של לנין, האֶס־אֶרים ³²לפני המרכּסיסטים, הבּוּנד – לפני כל אלה יחד, הציונים־הסוציאַליסטים מכל הזרמים – לפני הבּוּנד; ואילו הציונים סתם נחשבו כעומדים מחוץ לכתלי־המקדש ואפילו לא ניסו לבקש חנינה.

אנו, בשבתנו ברוּסיה, סבורים היינו, כי אצלנו “אביב”. כי אצלנו “ריתחה”: אך מכאן נראתה רוסיה ערב שנת 1905 כביצת מי־אפסיים, אפילו לא כמי־מנוחות עמוקים – לעומת טחנת־מלים געשנית זו, שבה לא היה צורך בלשון־רמזים, שבה אפשר להגיד כל דבר במלים קיצוניות ולהדפיס בכל האותיות – ואי־אפשר לעשות שום דבר ממשי. במשך אותו חודש־סתיו בבּרן הבנתי לראשונה את המארה הארסית של הגולה הפוליטית, עמדתי לראשונה על אמיתות ההשוואות הנושנות: גלגל, המסתובב בכוח אדיר בחלל ריק – ודוקא משום־כך בכוח אדיר, כי אינו מחוּבר לשום מכונה ואין לו מה להניע; “וּלשד־הלב נשרף ביסוּרים הללו – כמ חלֵב האם, את תינוקה גָזָלוּ”. אך לשד־הלב השרוּף אינו נספג אלא מצטבּר ונקרש ומרעיל את הדעת לצמיתות; ואם ירצה הגורל, שישובו הגולים בסך למולדתם וייהפכו לשליטיה, סופם לשבּש את כל הדברים ולסלף את כל המידות. רבות נזכרתי בזה אחר־כך, בראותי באיסטנבּול, כיצד “התוּרכּים הצעירים” מאבדים בידים את תורכיה המשוחררת; וגם יותר מאוחר, לרגל מאורעות ברוּסיה, – אך לא לכך נועד הפרק הזה; הפרק מוּקדש, בעצם, לליקה.

יום אחד חזרתי מלוּגאַנוֹ ומצאתי בביתי מברק ומכתב, שניהם – מאודיסה. המברק הגיע עוד לפני שלושה ימים: “ליקה בבּרן מאַטנהוֹף־שטראַסה, מספר פלוני. מְצָאנה, העברתי טלגרפית מאתים לבנק פלמוני על שמך. אַננה מילגרוֹם”. המכתב היה מאת סיריוֹז’ה ונשלח באותו יום: הוא כתב, כי ליקה ברחה מווֹלוֹגדה והגיעה עד שווייץ. את הקטעים העיקריים זוכר אני כמעט מלה במלה: “תאר לעצמך, אפילו לא התחבאה בדרך: רק רחצה את פניה – ולא רק הז’נדאַרמים, אלא גם אחיה הנערץ לא יכול היה להכירה…”. “ומי השיג לה כסף? זֶ’ה ³³! אתה אוחז אותי לשמאַרוֹבוֹז – ואני גם השגתי את הכסף וגם שלחתיו לתעודתו (על ידי חבר מכנופית מוֹטיה בּנבּק); ולאבות לא אמרתי מנקודה ועד פסיק, שלא למרוט בינתים את עצביהם לחינם…” – “תשאל בודאי: והיכן ‘פילח’ סיריוֹז’ה ממון־קורח כזה? קרא והתביש: בשנה 52 שבוע – והוא גם מספר הקלפים שבצרור, וגאון נשאר גאון, גם למרות הנחושתיים בהם כבלת את המעוף החפשי של המיתוֹדיקה שלי…” “אם הראיון עם בת נעוות־המרדות כּתּרינה יסתיים בהטבעת מזכרת כחוּלה על לחיו של פּטרוּצ’יוֹ, הריני מודיעך, על סמך נסיוני האישי, כי לפּנסים־תחת־עינים – סגולה בדוקה היא אַרניקה.” בהמשך מכתבו הודיע, כי אַננה מיכאַילוֹבנה חלתה בשפּעת, אך תצא לבּרן, כשתשוּב לאיתנה; בזמן אחר היתה מרוּסיה נוסעת, אבל “עכשיו היא ירדה מן הפסים – הקברניט השליך עוגן בנמלנו: בטירתנו כפוֹר ומצב־מצור, אך על כך יסוּפּר לך כאשר תשוב להסתופף בצל קימרוניה הגוֹתּיים”.

מיהרתי למאַטנהוֹף ודפקתי על הדלת בעלית־הגג, שצוּינה לי במברק; משם נשמע " Entrez "³⁴בהברה כה מקורית וגרונית־מצוחצחת, עד שפקפקתי רגע – שמא טעות נפלה כאן – אך נזכרתי, כי לליקה ולאחיה הצעירים היתה מחנכת צרפתית שנים על שנים. נכנסתי וכמעט פערתי פי מרוֹב־השתוממות. סיריוֹז’ה תיאר את גילגולה החדש בגירסה פשטנית מדי: “רחצה את פניה”. לפני עמד יצוּר מכוכב־לכת אחר, כולו נוֹי ועידוּן, החל בתסרוקת הגבוהה וכלה בנעלים הצרות על עקבים בגובה של טפח. ועד־כדי־כך נחרתה דמוּת זו בזכרוני, שאילו ידעתי לצייר, הייתי אפילו כיום מוכן לשרטט על־פיה את אָפנת התקופה ההיא: צוארון גבוה עד האזנים, חולצה הזרוּעה המון כפתורים זעירים מלפנים, מהודקת ליד הכתפים, אך מרוּוחת ואף משורבּבת קמעה במתנים, – וגם שרווּלים הדוקים מלמעלה ורחבים ליד המנשֶטוֹת. כעת לא היה עוד צורך בטביעת־עין של אמן, כדי לגלות בליקה יפיפיה מסנוורת־עינים. רק על היד, שהושיטה לי ומיד משכה חזרה, הבחנתי צפרניים מכורסמות; בעצם, הפרט היחידי, שהכרתי באמת. אכן, בצורה זו יכלה להופיע בעילום־שם לא רק בווֹלוֹגדה, אלא גם בחדר האורחים בבית הוריה – ואיש לא היה מכּירה.

בדרך לבּנק שוחחה באדיבות, אך מעט מאוד, והביטה ישר נכחה; את דבר בריחתה לא הזכירה, לשלום בני־ביתה לא שאלה, ואשר לי לעצמי – שאלה רק שאלה אחת: מתי בדעתי לנסוע מכאן. אף־על־פי־כן העירה, כי ברצונה להכנס לאוניברסיטה.

בבּנק נתגלה קושי רציני. הכסף נתקבל על שמי – לליקה, כמובן, לא היו תעודות; אך שכחתי לגמרי, שגם אני יצאתי מרוסיה – לא אזכור עוד, מאיזו סיבה – בדרכּיה של קוֹליגה שטרוֹק (זכוּרני שז’נדאַרם בתחנת־הגבול, בווֹלוֹצ’יסק, ניענע שעה ארוכה בראשו על שאני כה צעיר־למראה בשביל בן־שלושים). באותן השנים המאושרות אפשר היה לנדוד על פני אירופה כולה בלי תעודות, ואולם בבּנק נחוץ היה להראות משהו יותר ממשי מכרטיס־ביקור. הייתי שרוי במבוכה גדולה. אפשר היה, כמובן, לנסוע אל מישהו ממכּרי, מבני המקום הוותיקים, ולהביאו הנה לקביעת זהותי; אך השעה כבר היתה מאוחרת, סמוך לארבע, זאת אומרת, הייתי צריך לדחות את הכל למחר – ואני הרגשתי בבירוּר, כי די לה לליקה בפגישה אחת אתי, די והותר, וכי בכלל היא עומדת כאן ובזה לי על אי־זריזותי.

ולפתע ניגש אלי, – ביתר־דיוּק: התקרב במרוצה – אדון טרזני במגבעת קשה, אחז בשתי ידי וברוב־שמחה התחיל לדבר איטלקית. שוב הכרתי את שכני מימין ממוֹנטיצ’יטוֹריוֹ ושוב נזכרתי, כי אֵי־שם פגשתיו גם מקודם. הוא ניער את שתי ידי בכל כוחו ושאל לשלומי, אך הרגשתי, כי הוא מביט לא עלי אלא על ליקה – וממש אוכל אותה בעיניו.

– יסלח לי, הקשבתי שלא מרצוני: יש לוֹ כאן איזה קושי? אם יש צורך להעיד על אדוני, כי הוא – הוא, הריני לשרוּתו: אותי מכירים כאן. או שמא נחוץ הדבר בשביל הסיניוֹרינה? בבקשה.

ובהסירו את כובעו, מיד הציג את עצמו לפני ליקה ואמר ברוסית צחה למדי:

– אשמח מאוד להיות לכם לתועלת; מחבּב אני את בני־ארצכם, שמי – וֶרניצ’י.

עוד לפני שהגיד את השם, כאשר אך החל לדבּר רוּסית, נזכרתי מי הוא: דוֹטוֹרה ורניצ’י, איש סודו של מ. מ. ברוֹמא, עוזרה האיטלקי של ה“אוֹכראַנקה”. כמעט שפרצתי בצחוק: אכן מצא הגורל, עם מי להפגיש את ליקה!

ואולם הפתעה רבה היתה צפויה לי הפעם מליקה. ראשית, הושיטה לו יד לא רק ברוב־רוֹממוּת, אלא גם ברוב־אדיבות; שנית, ענתה בצרפתית, בהברה מקורית כל־כך, שהיה בה כדי לשכנע אפילו פריסאי מלידה – על כל פנים, היה בן־פּריס סבור, כי היא ילידת ליוֹן, למשל:

– אינני שומעת רוסית, אבל מבינה קצת איטלקית; אני מודה לו מאוד, ההמחאה באמת בשבילי.

ברגע אחד הוא סידר את הכל. ליקה שמה את הכסף בארנקה ואמרה “מֶרסי” – לו ואגב־כך גם לי. הוא הציע לשתות קפה, ואני, כמובן, מסרתי את זכות־ההחלטה לליקה, בהיותי בטוח בהחלט שתסרב, – אבל היא הסכימה, אגב ניענוע־ראש פטריציאַני ממש. נשכתי את שפתי מתוך צחוק ורוגז, אך נגררתי אחריהם; עלי להודות כי הם היו זוג נאה – התיירים ברחוב הפנו ראש אחריהם (בני־שווייץ עצמם אינם שמים לב לאורחים, מחוץ לעניני־עסק). ורניצ’י עבר לצרפתית, שהיתה שגורה בפיו למדי; ליקה ענתה בחביבות, והעיקר – דיבּרה!! פעם נדמה לי אפילו, שחייכה. שתקתי ובקשתי להבין פשר־דבר. אפשר, שאותו שאט־נפש רגזני, שבו היתה מקדמת את פני כולנו, לא חל על אדם מעולם אחר – כשם שיכול אדם שונא־אנשים לחבּב, למשל, סוסים או חתולים. ואולי שלש בנות־הכומר מווֹלוֹגדה הן שריכּכוּ את לבה? או בפשטות menschliches, allzumenschliches ³⁵– נשא חן בעיניה אותו בן־דרום אבּירי? – הוא היה קוֹרקטי מאוד; אף־על־פי שנודע לו, כי היא תשאר בבּרן, לא שאל לסיבת בואה, לא לכתבתה ואפילו לא לשמה; לעומת־זה שאל לכתבתי (אמרתי, שאני מתכונן, כביכול לנסוע מחר), נתן לי את כתבתו הוא והסביר שיעשה בשווייץ כשלושה חדשים “בענינים פרטיים”.

בצאתנו לרחוב, נפרד מאתנו. לא ידעתי כיצד עלי להתנהג: האם לשמור על מידת־הנימוס, כלומר – ללווֹתה הביתה? או לשמח את לבה ולהפּרד ממנה מיד? ואולם היא עצמה הכריעה את פקפוּקי: לא נעצרה ליד הדלת ולא שאלה אותי שאלה רבת־משמעוּת: “לאן פניו מועדות?” – אלא פנתה ללכת, ואני אחריה; וכמעט בו ברגע שאלה אותי, מבלי הביט בפני:

– מי הוא האדון הזה?

הסברתי לה ביושר־לב, ואף התנצלתי לפניה על שנאלצה ללחוץ את ידו; אך באמת לא היתה זו אשמתי.

לפתע הצטחקה ואמרה:

– איני מתנגדת כלל להיכּרוּת מסוג זה. היא עשויה להביא תועלת.

ליוויתי אותה עד ביתה; בהפּרדי ממנה, לא הזמינה אותי לבוא, גם לא מסרה פריסת־שלום לבני־משפחתה; ואולם הודתה לי שוב, משכה את ידה מידי – ופנתה אל ביתה במצעד של בת־מלך.

 

יז: מְבַקֵּשׁ־אֱלֹהִים    🔗

משווייץ יצאתי, אך עוד זמן רב שוטטתי בארצות־חוץ. ולפני פרוץ המלחמה הרוסית־יפּאַנית נזדמנתי לפטרבּוּרג.

מרקוֹ למד כבר לא פרסית, אלא סאַנסקריט, והתגורר באכסניה של סטודנטים. אם שמר עדיין אמונים לצמחוֹנוּת – אינני זוכר; אך נפשו כבר הלכה שבי אחרי תשוקה חדשה: הוא ביקר בישיבות החברה הפילוסופית־דתית. עתה היה ממטיר עלי שפע שמות של ארכיהגמוֹנים, הירוֹמוֹנאַכים ועוד כמרים למיניהם, כאילו גם אני מחוּייב לדעת מי הם. בחדרו שבאכסניה היו מוטלות ערימות של ספרים אֶכּסוֹטיים, והוא העסיק אותי בשיחות על “סטאַברוֹפּיגיה”, “אַבטוֹקֶפַליה” ועל תפקידם של ההדיוֹטוֹת בכנסיה; הודיע לי, כי בכנסיה האַרמנוֹ־גריגוֹריאַנית לא קתוֹליקוֹס אחד אלא שנים ומלבד זה שלושה פטריאַרכים, ועל־ידם – “וואַרטאַפֵּדים” בדרגה ששית ועשירית; ואילו המחיטאַריסטים הארמניים בווינה ובוונציה – ענין אחר לגמרי, הללו הם נזירים קתוֹליים (הוא בז לקתוֹלים). בעקיפין התחיל להתעניין אפילו ביהדות, וסיפר לי מתוך התפעלות על “בּרוּך הקרחַ”. התברר, כי באסיפות החברה הפילוסופית־דתית נתפרסם מאוד יהודי אחד, בעל־זקן, שנודע בכינוי “ברוך הקרח”; בעולם החילוני היה מרכּסיסט ונחשב ל“קוֹטל הבּוּנד”, אך מימי נעוריו שמר, יחד עם אַקצנט ליטאי עקשני, אוצר עצום של מימרות מן התלמוד ואפילו מן הקבּלה, ובשדה תכסיסי־הפּלפּול היה “מכּה” (לפי דברי מרקוֹ) את כל האקדמאים הפּרבוֹסלביים. במה היה “מכּה” אותם – קצרה בינתי מלתפוס, מחמת בּערוּתי הגמורה; אבל מרקוֹ ידע עכשיו את כל גוני־ההפרשים בתפיסת האלוהוּת בין היהדות והנצרות, השווה את האצלת השכינה אל רעיון השילוּש – ובכלל היה עמוק מנשוא.

לא הקשבתי ביותר לדבריו, אך לעומת־זה התבוננתי בריהוט החדר. מוזר: האומנם המשרתת באכסניה זו בעלת נקיון מופתי כל־כך? מפוקפק הדבר: במסדרון, בשעה שתים אחרי הצהרים, נאלצתי לפלס נתיבי דרך כמה דורות של אשפה, שלא טעמה טעם מטאטא. ולא הנקיון בלבד הפליאני, אלא גם הראי הקטן ענוד־הסרטים ושוּרת התמוּנות על הקיר – כולן גלויות מצוּיירות, וכולן על טהרת הטעם הקרתני: הוא והיא והירח, סבא־חורף מבהיק ברסיסי־נציץ, עדת תינוקות ערומים בפוֹזה מעשית ופיסיוֹלוֹגית; בריחוק־מה מהן תלוי היה פּוֹרטרט של עלמה שמנמנת במגבעת גדולה, שיַער טרוֹפּי שלם התנוסס על שוּליה. העמדתי פנים של שרלוֹק הוֹלמס ושאלתי בלי כרכוּרים: – שכֵנה?

– שכנה, – ענה לי והתחיל מתעסק לפתע בספרים שעל השולחן. – קוּרסיסטית; כלומר, מבין אתה – אינה עדיין בקוּרסים, אני מכין אותה.

כאשר ליווני אל המדרגות, נפתחה הדלת הסמוכה לדלתו, והציצה אותה ריבה עצמה. לא רק שמנמנת היתה, אלא גם מפורכּסת כהלכה, ועיניה מוּכחלות; אף־על־פי־כן לבשה עדיין חלוּק, ומאחריה נראתה מיטה בלתי־מוּצעת ושלולית־מים על הרצפה מתחת לכיוֹר מקושט.

– אשוב מיד, וַלֶנטינוֹצ’קה, – אמר לה מרקוֹ.

כעבור שבועיים ביקרתי בערב בבית מכּרי, ושם נודע לי, כי למחרת בבוקר תופיע בעתונים הכרזת־המלחמה. התרגשות המסוּבּים היתה עצומה, וכפי שנראה בעיני עכשיו, מרחוק, גם מוּזרה: ספק אם בזמן מן הזמנים היה מצוי הלך־נפש כזה בחברה משכילה של ארץ אחרת. המשפחה היתה רוסית מובהקת, מחסידי הכיוון המהוגן של ה“זֶמְסְטבוֹ”, וכן גם רוֹב האורחים; ואולם מלחמה זו הסעירה אותם לא כמאורע אישי הנוגע אל עצמם ואל בשרם, אלא כמשהו המתרחש בקרבת מקום, קרוב מאוד, לנגד עיניהם, אך לא במחיצתם ממש; כאילו חלה השכן בחדר הסמוך, או כאילו זיעזעה והסעירה אותם, הסעירה עד מעמקי הנפש, דרמה על הבמה: הם יושבים באולם, מהלך שתי פסיעות מן הבמה – אבל מעבר מזה.

המוּזר ביותר היה, כי שום אדם לא ידע שום דבר. את יפּאַן זכרו מתוך ספרי־הלימוד המיוּשנים: רגילים היו לראותה כארץ קטנה מעין הוֹלנד, השתוממו, מניין לננסת כזו החוצפה להלחם ברוסיה ולטשו עינים גדולות, כאשר שמעו לפתע כי מספר אוכלוסיה עולה על חמישים מיליון נפש. לא נתנו דעתם גם על כך, כי במזרח הרחוק רוסיה איננה כלל אותו הענק האדיר, – כי לשם מוביל לאורך אלפי מילין רק החוט הדקיק היחיד של מסילת־ברזל עלובה, יחידת־מסלול, שבה יסתננו לאט־לאט פלוגה אחר פלוגה, ועוד ביתר צמצום – הצידה והתחמושת. עוד פחות מזה ידעו, כמובן, היכן היא מאַנג’וריה ולמי יש בה צורך; אם ידעו משהו בכלל, הרי ידעו רק שמועות מפה לאוזן על איזה אַבּאַז, על איזה בּיזוֹבּראַזוֹב, שספק בלבלו, ספק גנבו – אך מה וכיצד, לא ידוע.

ועל אף הבדל־הממדים העצום הזה בין דג־הרקק לבין הלויתן, שבאותו בוקר לא היה מוטל עדיין בספק – משום־מה התנבאו הכל בביטחה נמרצת: אותנו יכּוּ; ושום אדם בכל הבית לא התעצב בשל־כך אל לבו. שם, על הבמה, שם יכּו; כאן אצלנו, באולם הצופים, הדאגה העיקרית היא אחרת לגמרי: ככל שתיכשל ההצגה, ומביימיה יפשטו את הרגל – כן ייטב לנו… אז, כמובן, לא הפתיעני הדבר כל־עיקר, אף לא פיללתי לתגובה אחרת; רק עכשיו, בהשקיפי אחורנית, מרגיש אני, כמה מוזר היה הדבר, כמה שכבות־התנכּרות היו צריכות להצטבּר מדוֹר־דוֹר, כדי לסלף במידה כזאת את התגובה המקורית, הראשונית, האינסטינקטיבית של הגוף הלאומי על הקוץ שננעץ בבשרו.

יום לפני־כן נדבּרתי עם מרקוֹ להפּגש עמו מחרתיים במגדניה של פיליפּוֹב. הוא איחר, כמובן, כדי שעה שלימה, אבל ידעתי מראש. לא הצטערתי על כך כלל וכלל: אצל פיליפּוֹב מצאתי מכּר מחשובי הסופרים של עיר־הבירה. בשמו לא אפרש, אך עודנו זכוּר לכּל. הוא לא היה, לדעתי (אם כי דעת־הכלל אחרת היא עד היום), איש הכשרון האמיתי, אך לעומת־זה היו בו ניצוצות של גאוניוּת מובהקת: הצירוף הבלתי־מוצלח והאומלל ביותר. בשם כשרון מכנים מדרגה גבוהה של יכולת לעשות דבר־מה כהלכה: הוא, לדעתי, לא ידע לעשות שום דבר כהלכה, וכל ספריו הגדולים על הרוֹמניסטים הרוסיים ועל הציירים האיטלקיים, שעל אף עמקנותם הדרוכה אינם מובילים לשום תכלית – סופם לנשיה. ואולם בשורה בודדת משלו ידע האיש להפתיע ואפילו לזעזע – לפתע להסיר את הלוט מעל המוּפלא מתפיסתנו ולגלות לרגע קט בבוּאת־בּראשית בטיפה של דלף־חוצות. פעם שמעתי מפיו (אם כי דוּבּר במחבּר אחר) אימרה קולעת להגדרת תכונה זו: “צוֹהַח אל הנצח”: הוא היה מיוצאי ה“חדר” וביטא ריש כמו חית. לשוחח אתו, בצלוח עליו הרוּח, היה תענוג גדול: ממש כמו להשתכשך בים בלילה, במים זרחניים, – חשבתי לא פעם בלבי, בהזכרי בקיץ אשתקד.

אותו יום לא זו בלבד שצלחה עליו הרוח, אלא פרפר כולו מרוב התרגשות. בהתישבי על ידו, ציפּיתי לשמוע מפיו סברות שונות בתכלית מאלו ששמעתי אמש. כל ימיו חיטט האיש ונבר ברוב־תאוה בנפתוליה הדקיקים ביותר של הנפש והמחשבה הרוסית; ידע להקדיש עמוד שלם לפלפּול על משמעות שׂערותיו השחורות של גבור פלוני ב“השדים” (“חייץ אטום בין התודעה ובין האין־סוף…”); קרא פעם הרצאה באודיסה (באודיסה דוקא!) על איזה איקוֹנין – “פּאַנאַגיה”, כמדומני – ובכלל על ההפרש בין האיקוֹנוֹגרפיה הבּיזנטית לבין הרוסית (ואת ההכנסות הקדיש לקרבנות הפּוֹגרוֹם הקישינובי); באותו מעמד גם התוודענו זה לזה. חשבתי בתום־לבי, כי אדם שכזה, ביחוד מתוך עקביות יהודית, האופיינית לנפשות לוהטות אלו, יעמוד בכל מאודו לצד רוסיה, ללא כל היסוסים ועל אף הכּל.

– תבוסה, – התנבא באזני תחת כל אלה, – תבוסה חרוּצה מראש. ולאו דוקא משום שהמשטר גרוע: העם עצמו לא־יוצלח.

– אתה אומר זאת? אתה אשר…?

– הוֹ, אל תערבב שתי התגלמויות שונות של הדיוֹקן הלאומי. הרוסים בפּסגות משׂיאים משׂוּאוֹת עולמיות, אך בגיא מבליחות אליתוֹת עלובות. ובזה סוד גדולתם: כּהוּת נחשלת של מיליונים – למען תתרכז גאוניות־הגזע בזיו כפול ומכופל ביחידי־הסגולה. היפוכו של דבר אצלנו, היהודים: אצלנו נזרה הכשרון לאבק, הכּל מחוננים, וגאון אַין. אפילו שפינוזה לא היה אלא צוֹרף־המחשבה, ומרכּס היה להטוּטן בלבד.

– אם כן, למה לא יופיע אצלם מצביא גאוני?

– המלחמה המוֹדרנית משוּלה לתעשיה המוֹדרנית: שום קוֹלבֶּר או סוּבוֹרוֹב לא יועילו כאן; כאן דרושה יזמתו של כל סגן־קצין; ויותר משנחוץ סתם מוח בקדקוֹד, נחוּץ לפיד של תשוקת־נצחון־מדעת בכל נפש אלמונית.

– כלום לפיד זה איננו – ולוּ גם שלא־מדעת?

– לא. עם זה הוא עם נושא־אלוהים. מלה נדושה. אך אמת בה. ועבודת־הקודש העילאית, כמו בישראל בימי־קדם, נערכת רק שלוש פעמים בשנה, לא יותר. ואילו אֵל היפּאַנים – אליל ארצי הוא: המדינה; זהו אליל נוֹח לשימוש, מצוי בילקוטו של כל חייל, מוכן לשרוּת־תמיד.

– מילא, – נסיתי לנחמו, – לעומת־זאת, רבים הם המייחלים, כי המפלה תעניק לנו את הקונסטיטוּציה.

– איזה גועל־נפש! לא ארצה בכל הפּרלמנטים שבעולם בעד בטן רטושה של איכר ירוֹסלאַבי אחד. בושה אפילו לחשוב על כך: לנכּוֹת שטרי־דם.

– רבונו של עולם, אם כבר נגזר על האיכר הירוֹסלאַבי להתייסר, לפחות, אל יהא זה לריק…

– יסורים הם תמיד “לא לריק”; כל היסורים – בכל זמן ובכל מקום – חבלי־לידה הם, אלא שהלידה עצמה סמוּיה מן העין: כאן נולדים שלבים חדשים של חדירת־הסתכלות, מערכות חדשות של טרגדיות על־ארציוֹת, ולא כך וכך אַמוֹת חדשות של “עולם־הזה”.

כאן התקשיתי לרדת לסוף המטפיסיקה שלו, ואת המשך דבריו לא אזכור; אך במהרה בא מרקוֹ, וכאן מצאתי, סוף־סוף, את הפּטריוֹט המושלם הראשון בכל פּטרבּוּרג. הוא אפילו לא התנצל על איחורו; וישב לו בצוארון מורם, משום שהשוער במשרד־הגיוס רמז לו, כי מתחת למעילו מבצבצת הגופיה, ואת החולצה שכח ללבוש – כנראה, ברח מן הבית עוד לפני יקיצתה של וַלֶנטינוֹצ’קה המאחרת לקום.

– סלח־נא, מה לך ולמשרד הגיוס?

התברר שהוא גמר אומר לצאת למלחמה בתורת מתנדב: מבעוד בוקר רץ לברר את הפרטים הנחוצים, אבל בשום אופן לא יכול למצוא את החדר הדרוש, ותוך כדי נדודים על פני משרדים בלתי־מתאימים שׂבע חרפות וזלזולים; אך ניכר היה, שהוא מקבל את יסוריו באהבה. בנוגע לעצם החיילוּת – אחת החליט ולא ישנה: היום יכתוב הביתה; מחר ילך למשרד־הגיוס יחד עם קוּרסיסטית מכּרה אחת, כלומר – עדיין אין היא קוּרסיסטית, אבל וכו' – היא אדם זריז ותמצא מיד את המשרד המתאים, אשר בו ישבּיעוהו, יזיינוהו ויושיבוהו בקרון־הרכבת. כלומר, עוד יהיו אימונים, כמובן; אבל ספק אם יימשכו זמן רב – הוא, מבינים אתם, כבר “למד לירות” עוד אז, בהגנה העצמית, בדירתו של הנריך.

איש־שיחתי הכּירוֹ מרחוק, כי היה נפגש עמו בשיחות הדתיות־פילוסופיות. בצורה עדינה הוא הטיל ספק בדבר, אם המולדת זקוקה למתנדבים בשעה זו; מרקוֹ, בתשובתו, ניגש אל הנושא מבחינה יותר רחבה – בקשר עם אוֹדין ועם זֵאוּס, עם אַבגוּסטינוּס הקדוש ועם בּוּדהאַ ועם שינטוֹאיזם ועם יעוּד־התיווּך של רוסיה מטעם ההשגחה העליונה. בינם נתקשרה שיחה, המוּפלאה מעניוּת דעתי; ואני החרשתי והרהרתי באַננה מיכאַילוֹבנה. אמנם סיריוֹז’ה כתב לי, כי “הקבּרניט של מרוּסיה” הפליג לפי שעה ללא פורענות, אך “במסדרונות המהדהדים של הטירה המשפחתית משוטט לילה־לילה צלוֹ של אבי בית מילגרוֹם וזועק עם חצות בקול צווחני: גוואַלד!” יגעים שם העניינים בנוגע למרוּסיה; וליקה – ליקה; וסיריוֹז’ה – סיריוֹז’ה, ולא אחת נתערפלו עיניה הפיקחוֹת, הסבלניות של האם, בהזכירה את שמו בשיחותיה עמי. יגעים הענינים בביתם העליז והצוהל לפנים; ועכשיו בא חוּשם זה ורוצה להוסיף שמחה על שמחתם. רעיון עלה במוחי; השארתי אותם על הגלוסקאוֹת וחקרי־אלוֹהוּת ונסעתי אל האכסניה של מרקוֹ.

ולנטינוֹצ’קה נבוכה, אך קיבלה אותי בסבר פנים יפות: מרקוֹ היללני. הפעם היה גם חדרה מסודר; אותו ההידור הקרתני כאשר בחדרו של מרקוֹ, אך בלי ספרים, כמובן; לעומת־זאת, עם קוּמקוּמים וספלים – ועם כּנרית בכלוב. שרק חדש חיפּה את פניה בשכבה עבה; בין קווּצותיה הצהבהבות בצבץ סרט קטיפה, על כתפה – סרט אחר. הפצירה בי שאשתה שוב תה עם מרקחת, על אף הכיבוד אצל פיליפּוֹב; ונתברר, כי היא בת אודיסה – לפי הברתה, מפּרסיפּ. “אינני אוהבת לצאת”, – הסבירה לי, במזגה את התה, – “הבריות כאן מנוּולים כאלה, כולם נטפלים אלי; כמובן, עכשיו, אם רק יעיז מי משהו, מיד אקפיץ אותו שלוש אמות אחורנית”. המלה “עכשיו” חזרה ונשנתה בפיה בכל משפט בעל תוכן אַבטוּביוֹגרפי: ברור היה, כי קודם ועכשיו – “אלה הם שני הבדלים גדולים”, כפי שאומרים באודיסה (ואמנם כך היא גם התבטאה (.

– מרקוֹ מכין אותך לקוּרסים? – שאלתי בנעימת השתתפות. – לקורסים של פרֶבּל או של בֶּסטוּזֶ’ב, או מה?

היא הסתכלה בי במלוכסן, כחוששת שמא משטה אני בה; נואלתי באמת, לא היה צורך לשאול.

– מאַרק איגנטייביץ' לב־זהב לו, – אמרה, וקולה רעד לפתע. יאסוף אנקור בחוץ, וגם ממנו ירצה לעשות איני יודעת מה: טווס. לא אצלח לשום קוּרסים; רוצה אני רק ללמוד תפירה, אלא שעדיין לא התרגלתי להשכים בבוקר. גם לתיאטרון האמנותי היה מוביל אותי, כשבאו המוֹסקבאים – בקושי פעלתי אצלו שיפטרני.

כנותה מצאה חן בעיני, ובלי כרכורים והקדמות עברתי לגופו של הענין: ביקשתי, שלא תתן למרקוֹ להתגייס – בה התקוה האחרונה.

ולנטינוֹצ’קה ממש יצאה מכליה מרוב־כעס: צלילים גבוהים נשמעו בקולה – זכר להווי השייך לתקופה של “קודם”.

– הוא שיהיה לחייל? ואני שאוביל אותו למשרד־הגיוּס? את עיניו אנקר… הוא! אם יש בִּיצה ברחוב קוֹלוֹנטאַי, והוא הולך־לו ברחוב קאַנאַטנאַיה, בחיי, שיפּול לאותה בּיצה. איך אומרים אצלכם, במחילה: “שלימזל”; או בתיאטרון, אצל המוסקבאים שמעתי: עשרים ושתים צרות. הרי הכדור היפּאַני יפגע בו עוד בשעה שיימצא כאן, באימונים! את עיניו…

הענין היה מסוּדר: מרקוֹ ניצל. השתוממתי על דרכיה הנפתלוֹת של ההשגחה העליונה – לא תוכל לנחש, מה לרעתו של האדם וממה תצמח לו ברכה. בקשתי שתבטיח לי, כי מרקוֹ לא ידע דבר על השיחה הזֲאת.

– אַל תדאג, – ענתה בנעימה תוקפּנית, – אגדף אותו כך, שגם אותך אז אשכח.

לא יספתי לראות את פני מרקוֹ כל אותו חודש; במהרה נסעתי לדרום ושם גיליתי, כי בביתו לא שמעו אפילו על תכניותו זו: חיש־מהר סידרה את העסק ולנטינוֹצ’קה, אפילו לכתוב לא הספיק.

שוב נפגשתי עמו בפטרבּוּרג, בקיץ של אותה שנה. כתבתי לו את כתבתי; למחרת התפרץ אלי כולו מבולבל מרוב אושר, אחז בשרווּלי בשתי ידיו, גררני מן הפרוזדור אל החדר ואמר בנשימה מקוטעת:

– היודע אתה, מה קרה זה עכשיו, לפני חצי שעה? פלֶוֶה נהרג בפצצה!

ובזרקו את מגבעתו אל התקרה, פרץ בקולי־קולות:

– בַּנזאי!

“הידד” זה בלשון הסַמוּרָאים והגֵישוֹת, מלת־קריאה המחוּבבת ביותר בפי כל רוסיה הקוראת והמוֹחה בימים ההם, שקול היה כנגד וידוּי שלם. על אף שמחתי הכּנה לשמע בשׂורתו המזעזעת, לא יכולתי שלא להשתומם על שיעור־התנופה הכביר של מטוּטלתוֹ הנפשית.

החלטנו לצאת, לשוטט מעט, להקשיב, מה בפי הרחוב. אך לא במהרה עלה הדבר בידנו: התברר כי כובעו עף לא אל התקרה, אלא על ראש הארון שגבהוֹ שלוש אמות. אף מעל כסא אי־אפשר היה להגיע אליו, נאלצנו להזיז את השולחן; אך סוף־סוף יצאנו.

הרחוב היה שרוי כולו באותו מצב־רוח, שתקף את מרקוֹ ואותי, ההולכים שנים־שנים הצטחקו זה לזה וניענעו בראשם מתוך קורת־רוח; מכּרים, שנפגשו ברחוב, לחצו יד זה לזה, ודברם הראשון היה: “יופי!” – אך להקשיב כהוגן לשיחתם של הבריות לא הצלחתי: מרקוֹ הפריע. כל הדרך סיפּר על עצמו. כעת גמר אומר להיות לבּראַהמין. מלבד זה לומד הוא עכשיו מפי יוֹג אמיתי את חכמת־הנשימה. זהו, מבין אתה, הענין החשוב ביותר בעולם – להכניס חמצן לכל הפינות הנדחות של מערכת־הנשימה: על־ידי כך מנקים לא את הדם בלבד, אלא גם את החומר האפור של המוח; ואף את עצם־המחשבה. בכל בוקר – תרגילים לעשר דקות; מוטב לעשותם עם מישהו יחד, אך העיקר – בבוקר השכם, ואם מישהו מאחר לקום – אזי, כמובן, לא טוב…

 

יח: יוֹם “פּוֹטְיוֹמְקִין”    🔗

מקץ שנה לאותו מאורע זוכר אני יום אחד, יום גדול ונורא, וזוכרת אותו כל אודיסה וכל רוסיה כולה.

את הסתיו, החורף והקיץ ביליתי בקרונות־רכבת, אך לפרקים הייתי שב הביתה וגם מבקר אצל אַננה מיכאַילוֹבנה. אלוהים חנן לה נופש. ליקה למדה (בפריס, לאחר שעברה לשם מבּרן), כתבה מכתבים מועטים ויבשים, אך לפחות היתה, תודה לאל, שם ולא כאן. סיריוֹז’ה עמד בסיום הקורס השלישי וחי חיים מגוּונים מאוד, אך, לפחות, מחוץ לשׂדה־ראייתו של חברי שטרוֹק.

מרקוֹ חי זה שנה תמימה בלי תכניות מסוכנות חדשות – הוא נמצא בידים נאמנות; ואולם לא לגמרי בלי תכניות. הוא בא הביתה לימי הפּגרה של פסח, ואז אירעה לו תקלה מצערת בשל בית־החרושת לטבּק מיסאַקסוּדי. נודע לו, שאם שולחים לפירמה זו כך־וכך אלפי קופסאות־קרטוֹן ריקות של סיגריותיה, הריהי מוכנה לשלם ללקוח השקדן (או, נגיד, לגברתו), כדי מחייתו־חודש ביאַלטה. עוד בסתיו התכחש איפוא מרקוֹ לתורת־הנשימה ונעשה למעשן נלהב, אם־כי לא ידע גם עכשיו לשאוף את העשן אל קרבו; באודיסה הטיל מס־קופסאות על כל מכריו, וביחוד נטפל אל האחים־התבוּאנים, אּברם מוֹיסייביץ' ובּוֹריס מבריקייביץ', שהיו מדליקים כל סיגריה בזנב חברתה. ואולם לאחר שארז מרקוֹ בעצם ידיו את החבילה הענקית והביאה בכבודו ובעצמו אל הדואר ושלחה למשרדו של מיסאַקסוּדי, ענו לו משם בהתמרמרות, כי לא דוּבּים ולא יער – היכן קרא את השטות הזאת? אז הודה לפני, כי שמע על כך בפּטרבּוּרג, מפי מלצר במסעדה היוונית; הוא היה נבוך ומדוכּא מאוד, ובמהרה נסע צפונה להצטדק.

מסביב למרוּסיה קם דוֹר חדש של “פּסז’ירים”, עליז גם הוּא, אלא שעכשיו היו אלה עוזרי־פרקליטים ופרחי־רפואה; אך נדמָה לי משום־מה, כי עכשיו היא מחזיקה אותם בקרון המשותף, ואילו בתּא האינטימי שלה, כביכול, אינה נותנת להם דריסת־רגל אלא לעתים רחוקות. על רוּניצקי אמרה לי דרך־אגב, כי אמו ואחותו עברו לגור באחוזתם בפלך צ’רניגוֹב, וכי את חופשותיו הנדירות הוא מבלה כעת אצלן; אך יותר מזה לא דיברה עליו עמי וגם לא סיפרה את תוכן המכתבים, שהיו מגיעים אליה לעתים רחוקות, ועליהם בולים מוזרים ממדינות־הים.

– ברוך השם, הודתה פעם לפני אַננה מיכאַילוֹבנה, – ואילו בקיץ שעבר, כאשר הם גרו כאן, הלבינו שערותי: הבט!

נמנעתי, כמובן, מלחקור ולדרוש, אך מתוך רמיזותיה המקוטעות הבינותי כי היה חודש שלם, כאשר יום יום חששה ל“רעידת־אדמה”. מרוּסיה היתה מפליגה בסירה עמו לבדו וחוזרת לפני עלות השחר. פעם אחת התחוללה סערה בים, אַננה מיכאַילוֹבנה לא עלתה על משכבה כל הלילה; מרוּסיה שבה לקייטנה לפנות בוקר בכרכרה ואמרה, כי עוד בערב, עם עצם ראשית הסערה, עלו אל החוף. האֵם שאלה בחרדה: אבל… היכן הייתם כל הזמן? – ומרוּסיה ענתה, כי הם ישבו ופטפטו בבקעה אחת בלנז’רוֹן: סמוך לקייטנה של פּרוֹקוּדין, שבה התגוררה משפחתו באותם הימים. – מודה אני ומתוודה כי נפגעתי קצת בלבי, אך סוף־סוף, הרי כבר לא שלי היתה כעת הריפּוּבּליקה לוּקניה.

יצא מאודיסה גם סמוֹילוֹ קוֹזוֹדוֹי: קנה לו עסק “פרמקוֹלוֹגי” משלו באוֹבידיוֹפּוֹל, על חוף לימאַן־הדניסטר.

טוֹריק, כמאז ומתמיד, היה ללא־דופי. אותו קיץ עלה לכיתה ח' ולמד ברוב־שקידה לשם קבלת מדליה; בדרך־כלל הירבּה בקריאה ובלימוד. פעם אחת, לרוב השתוממותי, ראיתי על שולחנו תנ"ך במקורו וספר־לימוּד לשפת־עבר, זרוּע ציוּני־עפּרון רבים: אף פעם לא היה זכר לרוּח זו לא במשפחתם ולא בסביבה שלהם, ואפילו אני לא נסיתי בביתם לנגוע בנושאים כאלה.

– הדבר טבעי בהחלט. – הסביר לי בתשובה לעיני הלטוּשות, – הרי יהוּדי אני, ובכן מן הדין שאדע גם זאת; אם כי השפה משעממת במקצת.

– אולי ציוני הנהו?

– מה אגיד לו? ציוני בדיוּק באותה המידה כתומך ב“הוֹם־רוּל” ³⁶; אם לרֶדמוֹנד נחוּצה עצמאות, ולכם – פלשתינה, הריני מצביע “בעד”; אך בעצמי לא אסע לשם, לי אין בזה צורך.

קשרי הידידות האמיצים בינו לבין אַבּרם מוֹיסייביץ' לא רפו. הזקן השכּוּל (סיוֹמה בנו מת במחלת השָנית בעודו בכיתה ה') אהב את טוֹריק אהבת־נפש, שכח למענו את רחשי־הבוז שלו ל“השכלה”, האמין בו, שאל בעצתו בעניני־עסקים. הוא אמר לי:

– כאן גדֵל ראש וראשון לפרקליטי אודיסה כולה. לעולם לא ישפוט בדרך־ניחוש, מתוך “חכמוֹלוֹגיה”; זה לך לא עתונאי, במחילה מכבודך, – קודם־כל רוצה הוא ללמוד את הדבר על בּוּריו. אדם יסודי, סוֹלידי.

בערבים בחדר־האורחים הקטן, הנבדל מעולם הנוער, שיחקו כמקודם שני האחים עם איגנץ אַלבּרטוֹביץ ועם תבוּאנים אחרים ב“אוֹקוֹ” ³⁷ובששים ושש", או שהיו משׂיחים ביבול או מתווכחים בשאלה, מי היה הטנוֹר המשוּבּח ביותר בתיאטרון העירוני לפני ארבעים שנה; בּוֹריס מבריקייביץ' היה דופק על השולחן, בעמדו על דעתו:

– אַראַמבּוּרוֹ שני כזה לא קם ולא יקום.

– בֵּירֶש, אתה פּרה, – היה משיב אַבּרם מוֹיסייביץ' – שכחת לגמרי את ג’יאַניני ב“הוּגינוֹטים”.

ושניהם, בעיינם בקלפים ובהניעם גבּוֹתיהם, היו מתחילים לפזם “לקאַרל יש אויבים”, ואיגנץ אַלבּרטוֹביץ' היה מצטט משהו נאה־ויאה מדברי המשורר הגרמני צשוֹקה, שקדם, כפי ַשאומרים, במאה שנה אפילו לטנור אַראַמבּוּרוֹ.

לעתים קרובות ביקרו בבית ניוּרה וניוּטה – כמקודם, תאוֹמוֹת מכף־רגל ועד ראש, ושתיהן כאחת היו צוחקות חרש, כאילו מדגדוּג סמוי מעין, לכל מלה שיצאה מפי סיריוֹז’ה. מישהו סח לי, כי בביתן הוּשבּת השלום בינן לבין אבי המשפחה, אך אותו לא היו מביאות עמן בין־כך ובין־כך.

***

קשה לתאר יום גדול בפרק אחד: כמו בשביל אותו לילה גדול, שוב יהיה צורך בשני פרקים, וכאן לא תהיה אלא התחלה.

הדבר קרה בקיץ. אַננה מיכאַילוֹבנה ובעלה נסעו לקרלסבּד או למקום אחר; הילדים ישבו עדיין בדירה העירוֹנית.

בצהרים, כשיצאתי לדרכי אל המערכת, הפליט החצרן שלי – אותו חוֹמא – מאחורי גבי:

– אין מה לשוטט בחוצות ביום שכזה.

לא שאלתיו, מה יום מיוֹמיים; אך ברחובות באמת מורגש היה דבר־מה בלתי־רגיל; ובמערכת סיפרו לי, כי בנמל עוגנת אנית־שריון שהתמרדה, מנהלת משא־ומתן עם השלטונות ומאיימת להמטיר אש־תותחים על העיר. הקוֹליגה שטרוֹק כבר ביקר בנמל וראה את הכּל: בסירה באו מן האניה אל החוף מלחים, הקימו אוהל והשכּיבו בתוכו את גופת חברם המת; על כל הרציפים מתקהלים מלחי אניות־סוחר, ספּני־סירות, פועלי־חרושת, סבּלים, סוורים ויחפנים סתם, ומשטרה בל תיראה ובל תימצא. מן האנדרטה של הדוּכּס זורם בלי־הרף במדרגות, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, המון־נוער; מתחילה רגשה העיר, עכשיו זזו גם הפרברים, ואיש אינו מפריע; רק בשׂדרות מסביב לארמונו של הגנרל־גוּבּרנטוֹר חונות פלוגות־משטרה חזקות. שטרוֹק כבר ידע בדיוק, מה טלגרפוּ השלטונות לפּטרבּוּרג; ואף כי התשובה טרם נתקבלה, – מה יהיה תכנה: ומה אמר שׂר־העיר לראש־המשטרה (“בעצמי איני יודע, מה לעשות”); ומי הרג את המלח, ומהי סיבת המרד, – הכּל. שטרוֹק נחפז מאוד, הוא רצה לרשום את כל הדברים ולשלב בהם, במרכאות, גם את כל השיחות. מיד הרגיעו אותו: הצנזוֹר כבר טילפן שלא להודיע דבר וחצי־דבר. הוא נאנח, ואף־על־פי־כן ישב לכתוב: רוּח־בטנו הציקתהו.

באותה שעה התגלגל מעל אודיסה הרעם של הראשונה משתי יריות־התוֹתח, אשר נוֹרו אותו יום מ“פוֹטיוֹמקין” לעבר העיר. כמעט כל תושבי העיר שמעו את הקול הזה בפעם הראשונה בחייהם: גם אצלנו במערכת, גם בפרברים הרחוקים נדמה היה לאנשים, כי הפּגז התפוצץ על־ידם ממש, בחצר. רצנו החוצה. שם התגודדו המונים עצומים: בפעם הראשונה בחיי ראיתי אלפים במצב־רוח כזה. כאילו נגעה בנו אצבע נעלמה, ובחרה בעירנו מכל ערי רוּסיה. “הנה קם והיה הדבר” – והכבוד נפל בחלקנו. כל הפנים היו דרוּכים ושמחים־חרדים כאחד. המעמדות התערבו יחד, סוחרי־התבואה שכחו את הבּורסה, פועלים נהרו בסך מבתי־החרושת, נשים חובשות־מגבעות ונשים במטפחות־ראש נלחצו זו אל זו; אומרים, כי גם הכּייסים שבקהל לא גנבו באותו מעמד, – אולי נכון הדבר. המשטרה נעדרה באמת; אך נדמה היה, כי שום כוח לא ישתלט כעת על ההמון: לאן הם נוהרים ולשם מה, לא ידעו בעצמם – ההמון זרם משום־מה אל האנדרטה של יקטרינה – אך לכל אשר יפנו, פרוץ יפרצו ואחור לא יסוֹגו.

מובן, שכל זה רק נדמָה. עוד לפני שהגיעו אל האנדרטה, נרתע פתאום ההמון והתחיל זורם אחורנית: על מרצפת הרחוב דהרו קוֹזקים. נלחצתי אל אחד העצים, וכאן ראו עיני את רוניצקי עם מרוּסיה. כנראה, הם עמדו לעבור לצדו השני של הרחוב, כשהתחיל ההמון לנוס; אך רוּניצקי התייצב על הכביש ממש בדרכם של הקוֹזקים, שילב זרועו סביב כתפה של מרוּסיה ואימץ אותה אליו. גם על פניה לא היה כל סימן של פחד; היא החזירה למקומה את מגבעתה הרחבה, שהודחה הצדה, על ידי מישהו מן הנסים. הקוֹזקים, בראותם לפניהם מדים של ימאי, נחצו לשנים ועברו בדהרה על פניהם; שר־המאה, בעקפו אותם, גחן ואמר משהו לאַלכּסיי דמיטרייביץ' ברמזו במגלבו לעבר הדוּכּס והנמל.

כשנטו הקוֹזקים אל רחוב די־ריבּאַס, אצה מרוּסיה אלי, ואחריה ניגש רוּניצקי. התברר, כי אניתו הגיעה לפני שעה, היא קידמה את פניו ואילצה אותו לסייר עמה את כל הנמל, והם ראו ושמעו את הכל. היא חזרה לפני על סיפורו של קוֹליגה שטרוֹק, אך כעת נוסף עליו קו חדש: בכל מקום, על גבי חביות וארגזים, עומדים נואמים ואומרים דברים כאלה! יש ביניהם אפילו עלמה אחת, חרוּמת־אף, במשקפיים.

– לא ישפיעו, לצערי, – אמר לפתע רוּניצקי בחריפות.

משום־מה לא ישפיעו – לא פירש; ואולם בבהירות יתירה – כאילו הוא דפק לפני את דבריו במכשיר־טלגרף (אינני בקי באיתוּת של מוֹרז, אך משל אחר לא יצלח כאן) – קראתי מאחורי רוּגזתו הפּסקנית: לא ישפיעו, משום שכּל הנואמים הללו “משלכם” הם, – או אפילו ביתר דיוק. בכלל, ניכר היה כי הוא מרוגז, וכי מרוּסיה, גם בנעימת־דיבוּרה וגם בכל התנהגותה, משתדלת לנחמו או לפייסו.

הוא הסתכל בשעון, אחר־כך במרוּסיה במבט שואל. היא אמרה לי:

– תבטיח, בבקשה לאַלכּסיי דמיטרייביץ'. כי לא תעזבני לנפשי ותסיעני הביתה. עליו לסור למשרדו למסור דין־וחשבון, – והוא חושש, שמא אפליג ל“פּוֹטיוֹמקין”.

עניתי מה שעניתי; והוא נפרד מאתנו, אפילו מבלי קבוֹע עם מרוּסיה, היכן ומתי ייפגשו שוב. אפשר, משום שהתקוטטו, ואפשר שכבר נדבּרו ביניהם קודם; ההשערה השניה נתקבלה על דעתי יותר.

כשהלך מאתנו, מיד כאילו פגה רוּחה של מרוּסיה. בכּרכּרה ישבה מדוכדכת ועגוּמה והחרישה; אף אני החרשתי. אלא שגם במוֹחה תיקתק באין־קול מכשיר־טלגרף – ושוב נדמה היה לי, כי מבין אני את פשר דפיקותיו. כנראה, הרגישה, כי עוקב אני אחרי הלך־מחשבותיה, יען כי, לא הרחק מביתה, אמרה לפתע מבלי שתביט בי:

– הדין היה עמך.

הסבתי פני אליה, אך לא שאלתי מאומה ולא היה צורך לשאול, הכל ברור. לא בשביל נפשו הרחבה של איש הערבה והים חצאי־מתנוֹתיך, מרוּסיה; או הכל, או –

כעבור רגע אמרה – יותר לעצמה מאשר לי:

– ואני אחרת לא אוכל.

החרשתי. – נפש פעוּטוֹנת כזאת, ללא מעוף; “למרחק קצר”, – הוסיפה מתוך רוגז.

החרשתי. היא ישבה בלי נוע, כשזרועי מחבקת את מתניה, אך הרושם היה: מתחבטת. חלפה עוד דקה, והיא לחשה מתוך יגון לאין קץ:

– עוץ עצה… אם תעיז.

– אעיז, – עניתי נמרצות. – לזמן רב הוא בא לכאן?

– מחר ברצונו לנסוע לצ’רניגוֹב.

– צוי עלי, אם־כן, להובילך תיכף ומיד, אפילו בכרכרה זו, לאוֹבידיוֹפּוֹל; ומחר אל אמא לקרלסבּד.

היא משכה בכתפיה ונשתתקה. ניגשנו אל ביתה; בצלצלה בדלת, הפליטה לעומתי:

– אוֹבידיוֹפּוֹל, דרך־אגב, גם הוא היום כאן.

                                                                       ***

איני אוהב להעלות זכרו של היום ההוא: איני אוהב עד כדי פחד־מסתורין – מיום זה החלה להשתולל סביב המשפחה, שבה נקשרה נפשי, אותה מגפה שחורה, אשר במשך שלוש שנים הפכה את אַננה מיכאַילוֹבנה לניאוֹבֵּיה וזרעה על דרכם של ידידי גם הרבה מצבות־זולתם. אך אינני אוהב את היום ההוא גם בלעדי המכאוב האישי הזה. קידמנו את פניו בחרדת־קודש, האמנוּ, כי הוא הוא היום – שחר־השחרים, ראשית ההתגשמויות הנכספות מדור־דור. יתכן כי מבחינה היסטורית כך היה באמת. אך ברוב פתיוּתנו, תמימוּתנו וצעירוּתנו לא פיללנו כי שירת־המנונו, שפתחה בקול־פעמון, תיהפך בו בערב ליללת־מרזח פרועה.

 

יט: לֵיל “פּוֹטְיוֹמְקִין”    🔗

בערב, בשבתי בבית, סר אלי סמוֹילוֹ לקרוא לי החוצה: התברר, כי גם הוא בא במקרה העירה לקנות סחורה לחנותו ונקלע לחג. הוא היה בביתי בפעם הראשונה; לשבת לא הסכים: ברחוב מחכה כל החבורה, החליטו ללכת אל הגן העירוני, ומשם, מראש התלוּלית, לראות את המתרחש בנמל; מדבּרים בעיר, כי משהו “יתרחש”. כולם כאן, רק סיריוֹז’ה־הבּריוֹן זו הפעם השלישית במשך היום ירד אל הנמל, ישר דרך ה“מסיבים” – כל המורדות חסוּמים על־ידי המשטרה – אך גם הוא הבטיח לבוא אל הגן.

משהו עיכּבני לחמש דקות; הוא חיכה, אך לא ישב, כעת גם במוחו תיקתק מכשיר־טלגרף, ותקתוּקוֹ, הנשמע בבירור לאזני, צלצל בקצב נסער מאוד; לא אמרתי מאומה, הוא הביט בחלון ולא רצה לשבת. לפתע אמר:

– גם מְסְיֶה רוּניצקי בא היום משנחאי, ליום אחד בלבד; מחר בבוקר יסע לאחוזה, אל אמו.

ואני האזנתי לתיקתוק הטלגרף. הגרוע מכּל – דוקא אותו “יום אחד בלבד”. אילו בא לזמן רב, עוד יכול היה הכּל להתפּגפּג מאליו; אבל אם מחר בבוקר צריך להפרד, מן ההכרח שיחול במשך יום אחד ולילה אחד מפנה גורלי, לכאן או לכאן. ואולם על פניו של סמוֹילוֹ לא ניכר היה ולא כלום; מעור חזק ומשרירים מוצקים תפורים היו פנים אלו; וגם אני לא עניתי מאוּמה.

באותו חלק של הגן העירוני, שמשתרע מעל לערוץ, יש תלוּלית או סוללה, ועליה חומה עטוּרת קשתות רחבות בסוֹרגי־ברזל. אצלנו קראו לה “מבצר”. שם הסתדרנו איך־שהוא כולנו על ערוגת־דשא. המוני צופים סקרנים כמונו ישבו במפוזר בשיפולי התלוּלית, או במדרון בין השיחים, ושוחחו בקול עצור. הלילה היה חם ואפל; בעומק מתחתינו, בנמל, דלקו, כרגיל, כל הפנסים על המזחים ובספינות, כשבּבואותיהם רוטטות על פני המים, והרחק במפרץ, מהלך פרסה או יותר, נצנצה ללא־נוֹע קבוצת־אורות בודדה, והאנשים הצביעו עליה דומם לפני הבאים: אנית־השריון. לאור פנסי־הנמל שוטטו פה ושם צללים, אבל איש מאתנו לא הביא משקפת; ניוּרה וניוּטה אמרו: “רצינו תחילה להביא, אך התביישנו; הרי כאן לא אופּירה”. מן הנמל עלתה המוּלה עמומה, שאי־אפשר היה להבחין בה מאומה; לעתים הגיעו קריאות בודדות, לא־ברוּרות אף הן; פעמיים־שלוש רעמו זעקות־המונים, ואז היה משתתק כל קהל־הצופים בירכתי התלוּלית ומחכּה, ורק לאט־לאט היה מתחדש שׂיחם הכבוּש.

מרוּסיה ורוּניצקי ישבו במפוֹרד, בשני קצווי חבוּרתנו, שאלתי את עצמי: לא השלימו? או דיפלומטיה? ניוּרה וניוּטה הרבּוּ לחקור ולדרוש מפיו, היכן מזח פלוני והיכן אותו אוהל, בו הוּשכב הנרצח, אך תשובותיו היו מעטות וקצרות. ואילו מרוּסיה, אמנם בקול כבוּש, אך בשטף רגיל, פטפטה עם השכנים מבני־פּמליתה – ושוב הרהרתי בלבי: גם אשה זו לא מבּצק רך קורצה. סמוֹילוֹ שתק כרגיל, וכרגיל – שום איש לא נכנס עמו בשיחה.

לפתע נתגעש ההמון מסביב ומאות ידים הוּשטו והצביעו אי־לשם כלפי מטה: שם עלה והתפשט לאיטו כתם־אֵש; וכהרף־עין בקע משם נהם אלפים, הפעם ממוּשך, יורד וגובר לסירוגים, וצליליו נמלצים כל־כך עד שלא היה שום צורך במלים: קול ענוֹת צהלה.

– הציתו את המחסנים ליד המַדלה, – אמר קשוֹת אַלכּסיי דמיטרייביץ', – ועוד צוהלים ושמחים. – הוא פנה אל מרוּסיה: – עוד ביום אמרתי לה, מריה איגנטייבנה, כי כל הכנוּפיה תשתּכּר ותתחיל להשתולל. גיבורי־השחרור…

מוּזר: על הנמל חבל היה גם לנו, וחבל היה על היום הכביר, שסופו בייש את גדוּלתוֹ; אך כולנו הרגשנו לפתע, בלילה החם הזה, כי רוּח־צינה נושבת עלינו מרוּניצקי. אותם הדברים יכול היה להגיד כל אחד מאתנו, אותם הדברים ובאותו הרוגז – ובכל זאת לא כך: כאילו בלשון אחרת דיבּר, כאילו היתה זו התגרוּת. בטוחני כי ברגע זה נצנצה אותה המלה במוחות כולנו: זר. ואולי משום־כך דוקא, מדעת או שלא־מדעת, קמה מרוּסיה, עברה על פנינו וישבה לידו.

מאחור ניגש סיריוֹז’ה, זה־עכשיו חזר מלמטה; חיפש אותנו על פני כל התלולית וסוף־סוף מצא. הוא היה לבוש אזרחית, בלי כובע, ובכלל היתה לו צוּרה עממית־המונית: כנראה, התחפש כך בכוונה תחילה. מאחוריו נראתה באפלה צללית עממית אחרת, אבל הלז נשאר עומד מרחוק. סיריוֹז’ה היה עייף וקודר שלא כדרכו: רק דיבוּרו היה ציורי כתמיד. הוא אישר, כי מעצם שקיעת החמה התחילו לזרום פלגי יי“ש בנמל; התועמלנים המאוּכזבים התיאשו זה־כבר ונמלטו חזרה העירה, כי “האספסוף כבר רצה לטעום, לקינוח־סעודה, את הבּחוּרות־הנוֹאמות”; גם המלחים אינם עוד – לא מ”פּוֹטיוֹמקין" ולא מאניות־הסוחר ומן ה“אלוֹניוֹת” – כולם התחבּאוּ על הסיפּוּנים. את המחסנים הציתו לעיניו, תוך תרוּעות צהלה; ומוסיפים להצית עוד. בטוחים הם, כי בקרוב יתחילו לירות מכל התלוּליות; אך לא איכפת להם – לפחות נהנו קצת מן החיים.

הצללית שמאחורי נגעה לפתע בכתפי ורמזה לי לגשת. זה היה מוֹטיה בּנבּק. סרתי עמו הצדה. בזכרוֹ אותי מימי ההגנה העצמית, החליט, כנראה, להשׂיח דוקא לפני את מה שפגע בו, באדם רב־נסיונות, פגיעה מרה ביותר:

– הגד לאנשיך: זֶכּס ³⁸. שיחלקו שוב רעשנים; כי, יודע אתה, על מה צוֹוחים הללו? על “ז’ידים” הם צוֹוחים, יכנס החולירע במעיהם!

סיריוֹז’ה ניגש אלינו; מוֹטיה בּנבּק אמר לו:

– נוּ, אני מסתלק, סירוֹז’קה.

– שלוֹם וברח, – בירך אותו סיריוֹז’ה; וכאשר הלז התרחק, הסביר לי: – הלך אל בין הקהל, להתפּרנס מעט על חשבון שעוֹנים וארנקים; מזג־האויר נעשה מאוד סימפּטי לכך.

חזרנו אל החבוּרה; בינתיים בערה כבר האש בשלושה מקומות חדשים. סיריוֹז’ה התיישב בין ניוּרה וניוּטה ונכנס בשיחה עמן על איזה נושא צדדי, ולא בלאט, כפי ששוחחנו עד־אז, אלא בקול רם; ולפתע שׂמתי לב לכך, שכל ההמון בשיפולי התלוּלית ובמדרונות מדבר עתה בקול רם וברוב־רעש. ניתק החוּט, שקשר מאז הבוקר את כל המחשבות אל אותה האניה המרדנית ואל ציפּיה סתוּמה למשהו; כל זה חלף, אין עוד הרגשת ערב־חג, לא נוֹתר אלא קירקס יקר־מציאוּת, עין לא ראתה כמוהו – חבל, לא הביאו משקפות. כבר נשמע צחוק פה ושם, ביחוּד מלמטה, בין השיחים שבּמדרון, ובקולותיהן של בחוּרות כבר צלצלה לפעמים נעימה צווחנית – מתוך סוּלם־הקולות של ערבים אפלים מאוד ורגילים מאוד.

עוד פעם נשתתק לרגע ההמון, כשמלמטה ומשמאל, במרחק לא רב טירטר לפתע הסטאַקאַטוֹ הראשון של יריות; אבל רק לרגע, מיד נזדמזמו שוב קולות עליזים ושוֹקקים. מרוּסיה שאלה:

– אַלכּסיי דמיטרייביץ', אלה מכונות־יריה?

– לא, מרוֹבים; קוראים לזה: “ירית־אלוּמות”.

אך היא שאלה בנעימה מיוחדת – כאילו ליטפה אותו בּחיבה; לא כדי להוודע, אם מכונות־יריה או “אלוּמות”, אלא כדי לנגוע בו בדיבוּר־פּה; וגם בתשובתו לא נשמעה כבר אותה החריקה הקודמת – נשמע רק רשרוש־המשי של האות הנכסף. לפתע השגחתי, כי שתי זרועותיו של סיריוֹז’ה חבקוּ את מתניהן של ניוּרה וניוּטה, והללו מלמלו משהו יחד בהמיית־חדווה חרישית והשעינו כתפיהן על כתפיו; מעולם לא אירע כדבר הזה, לפני־כן היו נכשלות לעתים תכופות בנעימת־קול, לפעמים – במבט, אך לא בתנועות־גוף. איזו מטוּטלת כללית, אשר קודם הרקיעה עד לזוהר־המרומים הטהור, חזרה ונפלה עתה במהירות לתוך אוירה של אבק־חוּצות. או אפילו ליתר־עומק: גם בי עצמי הרגשתי, כי “הוּתרה הרצועה”, לא רק זו המיוחדת של היום, אלא אף זו מתמול־שלשום, מתמיד; כי עכשיו “מוּתר” לא רק מה שמוּתר היה אמש, אלא גם הרבה ממש שאסוּר היה מאז ומעולם. יכול אני להתגלגל במדרון זה לתוך אותה קבוצה, הצוחקת בקול על אף היריות, אשר לפני חצי־שעה לא העיזה אלא להתלחש; והגברים והגברות יקבלוני שם כאחד משלהם ויוסיפו להפליט הלצות. הפרקליט הצעיר, שבא יחד עמנו, כבר עשה כך באמת. מה לנו “רצוּעות”, מה לנו כללים כאשר הכל – הבל הבלים, הארץ נבראה מאשפּה ומרפש, סוף כל מטוּטלת לירידה, סוף כל חלום ללעג; ראית תפוח – קטפהו, וכל השאר – הבל. לוּ עכשיו שאלה לעצתי מרוּסיה…

טירטור ה“אלוּמות” התקרב והתרחק לסירוגים; רוּניצקי היה קובע לפי קול־היריות את מקום־מוצאן: אלו – מרחוב הנמל, אלו – מרחוב נַדֶז’דינסקאיה. אך כל הזמן, מבעד לשמות־הרחובות, דפק שוב בגולגלתי אותיות אחרות אותו טלגרף, ותיקתוקו היה מפורש כל־כך, שלפחות עוד שנים מלבדי שמעו בבירוּר את קולו: עזבי אותם, יונתי, עזבי את כל אלה, שם בבקעה שלנו מלבּינים עוד פרחי השיטה, והיום גם אַתּ תאהביני על־פּי דרכי.

מרוּסיה קמה ממקומה.

– נלך, אַליוֹשה, תובילני לאיזה מקום, שהיריות אינן נשמעות בו.

הוא קם מבלי הגיד מלה, שוּב כה חביב, ביישן, נוגע עד הלב, כפי שראיתיו לפני שנים אחדות בבית אמו, חניכת סמוֹלני. מרוּסיה החליקה בשמשיה את שמלתה הקלה שנתקמטה. אַלכּסיי דמיטרייביץ' נפרד מן החברה; ניוּרה וניוּטה, אשר אמר להן כנראה, כי מחר הוא נוסע, איחלוּ לו ברוב־אדיבות דרך צלחה, האחרים נצטרפו. לאחרונה ניגש אל סמוֹילוֹ, אמר לו משהו חביב; ההוּא דוּמם הושיט לו את ידו. רוניצקי ירד בזהירות פסיעות אחדות במדרון, להפרד מן הפרקליט־העריק שלנו, והכל הביטו אחריו. ופתאום משך את עיני סבר־פניה של מרוּסיה, שנשתנה בבת־אחת: היא עמדה מרחוק, נושמת בכבדוּת, שפתיה פתוּחות – ולא גרעה מבטה מסמוֹילוֹ, כאילו ריתק אליו את עיניה באיזה כוח טמיר.

אך הוא לא הביט בּה כלל, רק עמד לפניה, מוּאר בפנס, עפעפיו מושפלות, כולו כבד ומסוּרבל; עמד, כשידיו תלויות לצדיו, מגוּשם, ללא צוּרה, וכן גם לבוּש ללא טעם וריח, כיאה לרוקח מבני־עיירה; עמד כמאוּבּן, אף לא נשם למראית־עין, ושום שריר משריריו לא נע ולא זע. קמטים זעירים רבים זרועים היו סביב עיניו, וכן לצדי השפם הבלתי גזוז כל צרכו. הרבה למעלה משלושים היה גילו לפי מראהוּ. שום הבעה לא יכולתי תחילה לקרוא על פניו; עומד לו סתם־כך בן־אדם, שותק ואיננו מביט: אך לפתע הבנתי, כי גם אני איני בן־חורין לגרוע את עיני מפנים סגוּרים וחתוּמים אלו. אם ימחה אדם בהדרגה מקלסתר פניו, על־ידי אימוּן ממושך של כוח־הרצון, כל דבר העלול לגלות שמץ מרחשי־לבו; אם ילמד לחכות מבלי־גלוֹת, לחתור למטרה מבלי דבּר, להכשל מבלי מצמץ בעין, דוּמם להעמיד הכּל על הקלף, דוּמם לקדם ריווח ודוּמם – הפסד, וכן שנים על שנים – כי־אז יעוּצב קלסתר־פנים שכזה, שאינו זקוק כלל להבעה, ואפילו לא לעינים: די בעיני המביט בפנים אלו: קרוֹא יקרא ממילא את כל הכּתוּב בהם, כל מה שנמחה אחת־לתמיד ונחרת אחת־לתמיד בעצם רקמת־הבשר. פנים אדישים ואילמים, כשער־אלוֹן כבד, שלא לחינם עשאוֹ בעל־הבית כבד כל־כך: פנים מתים, כפני פסל־אליל, מעשה ידי־פרא, אשר למראהו מתחילות להתפתל בעווית הנשים הסוֹטוֹת וקצף עולה על שפתיהן.

– למה לא? תטיילו־לכם, – אמר בפשטוּת; כאילו היא ביקשה רשוּת מפיו. ואחרי שאמר את דבריו, הפך את פניו מבלי הרים עין וישב לו על מקומו הקודם, ומראהו – מראה אדם שעשה את שלו: ההוראות הדרוּשות כבר ניתנוּ, והן תקויימנה בדיוּק נמרץ. אתם יכולים לנסוע, “לטייל לכם”, בבקשה. אתם יכולים לשלח את העגלון לפני שער הקייטנה של פּרוֹקוּדין, לעבור בין הבתים מעוּטי־האוכלוסים, ולרדת בשיפוע המכוּסה שׂיחים אל הבקעה השוממה, שגם ביום אין בה נפש חיה – ועכשיו לילה. בבקשה. כיצד אתם רגילים לבלות שם את השעות, בלילות־ירח או בלי ירח – לו, לסמוֹילוֹ, אין הדבר נוגע; זה־מכבר ואחת־לתמיד עקר את כל זה מדעתו. אך דבר, שסמוֹילוֹ הטביע עליו דוּמם את החותם “לאו” – לא יקום ולא יהיה: כצבת חונקת יכּנס ה“לאו” הזה לתוך נפשך ויעמוד ביניכם כקיר־קרח. לכו לכם; לשחק – מוּתר, סמוֹילוֹ אינו מתערב, אך המשחק הוא רק משחק ותו לא.

                                                                          ***

אינני חולם חלומות מעולם, אך באותן השנים ידעתי, לפני הרדמי, לספר חלומות לעצמי. באותו לילה עלה במוחי חלום שכזה:

מחר בבוקר קמתי והלכתי אל המערכת; ליד השער רמז לי, כמובן, חוֹמא, כי כל מה שהתרחש אתמול לא ישר בעיניו, וכי גם אני לא ישרתי בעיניו; וברחוב, סמוּך לגי־הקרנטין, עברו על פּנַי שתי עגלות טעוּנות משא מכוּסה־מחצלות; ומתחת למחצלות בצבצו ידיים ורגלים כחלחלות.

כל המערכת התאספה בהרכבה המלא, והרעש נשמע עוד בחדר־המדרגות. בחלומי ידעתי לקבוע בדיוּק, מה אומר על מאורעות־אתמול העורך הבלתי־מפלגתי, מה בפיו של איש המאמר הראשי (הוא היה “נרוֹדניק”); מה סח הפיליטוניסטן ה“רציני” (כך כינו אותו, כדי להבדילו ממני, והוא השתייך ל“איסקרה”) ומה אומרים הרפּוֹרטרים מן המשכּילים שבהם. רק הגיבור הראשי נעדר: לשטרוֹק טלפנו השכם בבוקר ידידיו מן המשטרה, כי אירע מאורע סנסציוֹני אחר, המוּתר בכתיבה, במקום פלוני – שכור לך עגלון וסע.

סוף־סוף חזר שטרוֹק, ומיד התישב לכתוב, וסבר־פניו היה רב־משמעות. לי לחש במיוּחד: – קרא יריעה אחר יריעה, תוך כדי כתיבתי, אותך יעניין הדבר ביחוּד; בשכר זה תעזור לי ללחוץ על עורך הכרוֹניקה, כדי שלפחות הפעם הזאת לא יטיל מוּם בסגנוני.

התחלתי לקרוא את היריעות, אשר שוּרותיהן האחרונות היו רטוּבות עדיין. אמת ונכון: התאבּדות בלנז’רוֹן. סגן־משנה של רב־חובל ב“צי המתנדב”, בן למשפחה ידוּעה באודיסה; אביו היה חבר מועצת העיריה בתקופת נוֹבוֹסילסקי (שטרוק כתב – “חלמתי” זאת בבירור: “בתקופתו הבלתי־נשכּחת של נוֹבוֹסילסקי, עת בקע שחרה של תקופת התיקונים הגדולים ברוּסיה רבתי”). הגוויה, במדים של קצין הצי המסחרי, נמצאה הבוקר עם שחר על־ידי הספּן אַבטוֹנוֹם צ’וּבּציק בשקע בודד, מכוּסה שיחים סבוּכים, באמצע הדרך בין לנז’רון לבין הקייטנה של פּרוֹקוּדין. “ידו הקרה של האומלל עדיין לחצה בעווית אחרונה את האקדח הקטלני”. לדעתו של רופא־המשטרה, אירע המוות בין שעה שלוש לארבע בלילה. סמיוֹן פּוֹזדניוּרקה, שומר קייטנת־פּרוֹקוּדין, העיד, כי המנוח ניגש אל שער הקייטנה אמש, סמוך לשעה עשר, בחברת גברת צעירה; הוא מכיר יפה את פני שניהם, כי המנוח (“הימאי שנספה באוֹרח טראַגי כל־כך”) התגורר בקייטנה זו בקיץ אשתקד, יחד עם אמו ועם אחיותיו, והגברת הצעירה ביקרה אצלם לעתים קרובות. סמוך לשעה שתים נתעורר סימיוֹן פּוֹזדניוּרקה לשמע צלצול הפעמון (“צלצול תקיף ותובעני”). הימאי (“שכנפי המוות, מוות שרירותי בלא־עת, כבר רחפו מעל לראשו”) ציווה על החצרן לפתוח את הפשפש, הושיב את הגברת בכרכרה שחיכתה מאחורי השער, והיא נסעה לדרכה; והוא תחב רוּבּל לידו של סימיוֹן, נשאר בקייטנה (“ונעלם בצל עפאי השדרות, לבלי שוב לנצח”). “מה התרחש בין שני המשתתפים של הדראַמה רבת־המסתורין בין שעה עשר לשעה אחת – עטוּף מחשכי־תעלומה לעולמי־עד; מה שהתרחש לאחר שהגברת הצעירה נסעה לדרכה – ברור, לדאבוננו, די והותר”.

כמובן, במציאות קרה הדבר לא כפי שראיתי ב“חלומי”: אדם יותר מדי הגון היה אַלכּסיי דמיטרייביץ, מכדי שיקשר באורח גלוי כל־כך את פרישתו מן החיים בשמה של מרוּסיה. לקוליגה שטרוֹק לא ניתנה בכלל הזדמנות לכתוב עליו: הסוכנות הטלגרפית הודיעה, וגם זאת לאחר ארבעה חדשים, כי הוא נספה במקרה אי־שם בדרך לבּוֹמבּיי – נגרף מן הסיפון הימה בשעת סערה; ומרוּסיה כבר נישאה בינתיים לאיש וישבה באוֹבידיוֹפּוֹל.

 

כ: לַאֲשֶׁר לֹא קְרָאוּהוּ…    🔗

אמרתי כי פרשת אַננה מיכאַילוֹבנה היא כמעט פרשת ניאוֹבֵּיה; כעת הגיעה שעתי לספר על חיצו הראשון של האֵל הזידוני. באיזו שנה בדיוק אירע הדבר, לא אזכור; אדע רק כי היה זה בחורף, בעצם סופו של החורף, אפשר אפילו לומר, בראשית האביב הפּטרבּורגי, כשהפשרת הקרח על פני הניבה עמדה להתחיל בכל רגע.

בעיני, כמובן, לא ראיתי זאת. כותב אני לפי עדויות שתי נשים. הראשונה היתה עדת־ראיה (אך לא לכל: את הסוף לא ראתה אף היא, ואיש לא ידענו), ואת סיפוּרה שמעתי מפיה. את סיפור השניה, הרשום ביד לבלר, הראה לי לאחר־זמן הקצין התורני בתחנת־המשטרה, בה בקשתי ידיעות על המקרה, והאשה הזאת – לא היתה לה, ואף לא יכלה להיות בכלל, שום שייכות לכל הענין. ובזה דוקא צפון כל עוקצה האוילי של זוועה חסרת־שחר זו.

על כּל פנים, אירע הדבר אחרי מאורעות־אוקטובר בשנת 1905, כי אין ספק שמרקוֹ לקח חבל פעיל בתרועות־הגיל של פּטרבּורג לכבוד כרוז־המלכות בדבר הקוֹנסטיטוּציה. סיפרוּ לי ידידי: אחת ההפגנות עברה בשדרות קמינוֹאוֹסטרוֹבסקי ופתאום קרא מישהו בקול רם:

– הנה בבית זה גר פּוֹבֶּדוֹנוֹסצֶב!

פרצה שאגת קריאות־איבה, אפילו אבן נזרקה בחלון. ההמון נעצר, פנה אל הבית והסתדר כעין מעגל־מצור. הקדמיים נפנפו אגרופיהם, האחוריים לחצו על הקדמיים – לאט־לאט נדחק המעגל עד מעלות־הכּבשׁ, ומישהו פרץ קדימה, עלה במדרגות והכה באלתו מכה מהדהדת על הדלת הגלופה.

בו ברגע נדחק מבין השורות ועלה במרוצה במדרגות סטודנט בעל עינים מגולגלות, הדף את המתדפק והתיצב לפני הדלת, כשפניו אל המפגינים ושתי ידיו פרושׂות לצדדים מעשה־צלב.

– חברים! – צעק. – מוחה אנוכי! אסור, מבינים אתם, לעשות כּלה באויב המנוצח. אחת דתו: בוז ונשיה!

הרגשות, שפעמו אז בלב ההמון, היו נעלים מאוד. אומרים, כי שמעו בקולו, אף כי מקודם פּצפּצוהו מעט כשניסו לקרוע אותו מן הדלת, והוא נאבק בידיו וברגליו וצעק:

– לא אתן!

כנראה, בזמן ההוא השליך כבר מרקוֹ את הריגוֵדה אחרי גוו ודבק בפוליטיקה. יש אפילו ראיות לדבר, כי נספח לא רק אל גיאוּת תנוּעת־השחרור בכללה, אלא גם לאגף מסויים בתוכה. הוא הוא שמילא תפקיד מכריע באסיפה המפורסמת של רופאי־השיניים באי וַסיליֶבסקי, בה נטוש היה מאבק עקשני בין שתי נוסחאות ההחלטה, שאחת מהן הוצעה על ידי נואם־מרכּסיסטן והשניה על ידי “נרוֹדניק”. איך ומדוע איקלע מרקוֹ לאנשי מקצוע זה – סוד הוא, הכמוס עמו לבדו; אך סיפרו לי ממשתתפי אותה אסיפה, כי הוא ולא אחר, בעלותו על דוכן־הנואמים, הבטיח את נצחון השניה משתי ההחלטות היריבות, והיא שאושרה על ידי הצבעה בזו הלשון: “אנחנו, עובדי מפעל ריפּוּי־השיניים באי וסיליבסקי, בהיותנו רואים את עצמנו כחלק בלתי־נפרד ממעמד האיכּרים העמלים…”

אחר־כך, ואולי באותו זמן עצמו, השתתף מרקוֹ בחוגים ספּיריטיסטיים וגם שמע הרצאות על חכמת־הרפואה הטיבֶּטית לפי שיטת רופא־הפלאי המוֹנגוֹלי בַּדמַיֶב; ובמשך החדשים האחרונים לפני אותו המאורע על הניבה שטוף היה בתשוקה חדשה – אספנוּת בולי־דואר. וַלנטינוֹצ’קה ביושר־לב שלחה לאַננה מיכאַילוֹבנה אלבּום כרסני, דבוק ומדובק כמעט לכל משבצותיו, וביום מן הימים נזדמן לי לראותו. וזוכר אני, כי בול מפואר מאחת הקהיליות שבדרום־אמריקה, אשר שמה נבלע בחותמת־הדואר השמנה, ובלטה עליו המלה Correos – שפירושה באותה לשון, כמדומני, דואר – התנוסס לראווה במשבצת ריקה בדפּה של קוֹריאָה.

על מאורע־הסיום מסרה העדה הראשונה, ה“מֶשצַ’נקה” ³⁹האודיסאית, הידועה למחלקת הפיקוח הסניטרי של משטרת עיר־הבירה, וַלֶנטינה קוּקוּרוּזה, עדות במשטרה (ומתוך תמצית הודעתה, שפורסמה בעתון, נודע לי בעצם דבר המאורע) ואחר־כך חזרה על סיפורה גם בפני. אמסור כאן – אם כי, בעיקר, כלשוני ולא כלשונה – את סיפורה זה עד כמה שזכרוני יגיע.

המעשה שהיה כך היה: באותו ערב מערבי־אפריל היא לקחה את מרקוֹ עמה לביקור־אורחים אצל חברתה שנישאה לטלגרפיסט. את הערב בילו בנעימים: בעל־הבית פרט על גיטרה, מרקוֹ ניסה להראות סיבוב־שולחן ספּיריטיסטי, אך לא עלה בידו. ואחר־כך, בעיקר, התנצחו ב“דוּרַצ’קי” ⁴⁰– אמנות, שרכש לו מרקוֹ בזמן האחרון, לפי בקשתה. אכלו לביבות. האם שתו? שתיה של ממש – לא, כלומר לגמו, אך מעט מאוד. אדוני מתכוון בעיקר למרקוֹ? הוא לא ידע לשתות הרבה: שתי כוסיות – וכבר מוכן לו כאב־ראש למחר כולו, לכן השגיחה תמיד בחברה שלא יפתוהו לשתות; לפי שמרקוֹ חשב בטוּב־לבו, כי אסור לפרוש מן הציבור, אף כי לו עצמו היה היי"ש לזרא. בקיצור, הוא לגם – אך קמעה־שבקמעה; כמובן, קמעה בפיו – כמוה כבקבוק בפי אחרים. על כל פנים, כשיצאו לרחוב, אחרי השעה אחת בלילה, לא היה אף אחד משניהם שיכּור, אולם מרקוֹ היה – נו, ככה, שמח. הלך עמה בשילוב־זרועות, לא נכשל כל־עיקר ברגליו, רק פעם או פעמיים דרך לה על היבּלת, ואולם כך היתה דרכו תמיד כשטיילו שלובי־זרוע. הוא קרא באזניה בשמות כל מיני כוכבים ומזלות, שהראה לה באצבע, ודיבר, כי בדעתו לעבור למכון אחר במכללה ולעסוק באַסטרוֹנוֹמיה. כך ממש אמרה: אסטרונומיה. בכלל, בפעם זו התבטאה בצורה יותר נכונה, אם כי לא חסרו גם ניבי־תיבּוּל מלשון אודיסה מולדתה.

הטלגרפיסט גר בשכונת־ויבּוֹרג, ודירתם הקטנה (הם עזבו מכבר את האכסניה והשתכּנו יחד) היתה ברחוב זנַמֶנסקי. לנסוע בעגלת־חורף לא רצו לפי שעה – שניהם חשבו למועיל להתאוורר אחרי פרשת־הערב, ולכן הלכו, באין נפש חיה מסביב, לאורך נֵיבקָה הגדולה על מנת לחצות את הניבה בגשר־אלכסנדר. וכך הגיעו ברגל עד בית־החולים הצבאי, מקום השתפּכות ניבקה לתוך הניבה, והנה לפתע־פתאום נשמעה מרחוק זעקת־שבר מפי אשה.

מה זעקה האשה, לא ניתן להבחין מרוב־המרחק; אך ברור היה, כי קראה לעזרה. הזעקה חזרה ונשנתה בהפוגות קצרות. הם עמדו מלכת; מרקוֹ הקשיב ואמר:

– ולנטינוצ’קה, זה מצד הקרח – מן הניבה. טובע מישהו?

ולנטינוצ’קה, להפך, היתה סבורה, כי הקול בא מימין, מצד ניבקה; ואף ממרחק כזה, עד שניכר, כי לא בא משטח הקרח – הרי ניבקה אינה רחבה כל־כך – אלא, ודאי, פשוט מן החוף ההוא.

– איזה מחַזר מרביץ בפלונית שלו, – אמרה דרך־השערה. – עסק של גילופין, טינופת מופקרת; נלך.

לוַלנטינוצ’קה היה כעת יחס מחמיר מאוד לגבי האֶלמנט המופקר, ביחוד ממין נקבה.

הם זזו, אך מקץ כמה צעדים נעצר מרקוֹ שוב: הזעקה חזרה ביתר־יאוש. כעת היא היתה בטוחה בהחלט, כי הקול בא מצד התעלה; ואילו מרקוֹ, עוד ביתר־החלטיות, טען כי – מצד הנהר. הם נגשו למעקה־החוף על יד פנס וראו לנגד עיניהם את ראשית גשר־הקרשים, שנהגו להניחו מדי חורף לרוחב הניבה. הקרשים הסמוכים לחוף כבר פורקו לרגלי האביב הממשמש ובא; אך הפועלים ספק לא הספיקו, ספק, יכנס חולירע בבני־מעיהם, מיהרו לבית־מרזח – פורקו רק כמה אמות, ומשם והלאה השתרע מסלול־הקרשים, שלם עדיין תכלית השלמות ונבלע בתוך האפלה.

– שמעי־נא, ולנטינוצ’קה, – פתח אז מרקוֹ, – חכי לי מעט כאן, ואנוכי, מבינה אַת, אעבור צעדים אחדים ואתבונן.

– הרי זה לא שם!

– חי נפשי, שם: הנה – אַת שומעת?

ושוב היתה היא מוכנה להשבע כי הקול בא מימין, ושוב טען הוא, כי – מן הניבה, ודוקא מצד מסלול־הקרשים.

– אתה שיכור או מדעתך יצאת, הרי הקרח כבר מתבקע.

– לא, לא ולנטינוצ’קה, אדרוך אך ורק על פני הקרשים וסך־הכל כדי עשרים צעד. נוּ, חמישים, משם איטיב לשמוע. אולי האשה התחלקה, ושם באמת סדק? כלומר, אי־שם בצד, על יד הקרשים. מעל הקרשים, מבינה אַת, אוכל למשותה.

ולנטינוצ’קה כבר החזיקה בשרווּלו בכל כוחה בשתי ידיה. אך כאן שוב נשמעה זעקה, ומרקוֹ, שהתפרץ מידיה, טיפס ועבר את המעקה, כשל, נתחלק ונתגלגל על פני הקרח, קם, עבר בריצה את השטח הריק עד ראשית־המסלול והתחיל צועד על גבי הקרשים.

היא רצתה לדלוק אחריו ופתאום ראתה, במרחק שלושה פנסי־רחוב, דמות שוטר. בהיותה בוטחת יותר בכוח סמכות השלטון מאשר בכוח השפעתה, זינקה לקראת השוטר; רצה וצעקה בקולי־קולות “הצילו!” השוטר, בשמעוֹ כעת זעקות־נשים משני עבריו, נתבלבל כנראה ונעצר במקומו. ועד שהגיעה אליו, עד שמשכה אותו אל מסלול־הקרשים משוך והסבּר, כי הנה יצא אדם מדעתו, נשתכר מכוסית אחת, הרבּץ לו בפרצוף וקחהו למשטרה…

על גבי הקרשים, עד כמה שהשיג אור פנס־הרחוב ההוא, לא נראה כבר איש. פעם הגיע מן האפלה קולו של מרקוֹ הקורא: – אַיֵך? הנני לעזרתֵך! – ויותר מזה לא צעק; ולא שב.

דבר מוזר: לא בלילה ההוא, לא למחרת בבוקר ואף שבוע שלם לאחר־כך לא מצאו שם, בקרח סמוך לקרשים, אף סדק אחד. זעיר־שם זעיר־שם בצבצו ועלו המים, אך אלה היו שלוליות קטנות, כדי חצי־זרת לאורך. היתה אמנם בסביבה ארובה בקרח, אך הרחק מאוד ממסלול־הקרשים, כששים אמות ימינה או אף יותר מזה.

ועוד דבר מוזר: אחר־כך פרץ האביב, הקרח נמס, הנהר התנקה, ואולם גופת מרקוֹ לא נגרפה אל החוף. לא באיים, לא ב“סטרֶלקה”, לא בתעלות, לא בזרועות־הניבה: בשום מקום. מצאו בני־בלי־בית ונשים שטבעו, מצאו פושט־רגל, שנעלמו לפני־כן עקבותיו, ואולם סטודנט, הלבוש כפי תיאורה של ולנטינוצ’קה לא מצאו. כה הרחיק מרקוֹ נדוד עד שלא נודעו עקבותיו.

והדבר המוזר ביותר: הרי אותה אשה צעקה באמת לא על פני קרח־הניבה, אלא דוקא כפי שקבעה ולנטינוצ’קה – מימין, מעבר ניבקה הגדולה, לא הרחק מגשר סמסוֹניבסקי. הלבלר בתחנת־המשטרה רשם בדיוק: שמה היה מריה פֶּטרוֹבה, כפרית מפלך פּסקוֹב, בת 28, ועל החוף היכה אותה בן־זוגה בשם איבן סידוֹרוֹב או סידוֹר איבנוֹב. היכה מכות־רצח, אל המשטרה הובלה כולה זבת־דם. עבר על פניהם אדון אחד וחש להגנתה, ועל כך, למען לא יעיז להתערב, התנפלו עליו מריה יחד עם איבן באגרופיהם מתוך קללות וניבּול־פה, הפילוהו לשלג, שיברו את משקפיו, קרעו לגזרים את פרוותו – ובעצם רק משום־כך נתגלגלו למשטרה. ועד היום הזה עוד אינה יודעת מריה פּטרוֹבה, ולא תדע לעולם, איך רץ “אליה” על פני הקרשים חוּשָמוֹ של הקדוש־ברוך־הוא, המבולבל בחסד עליון, רץ לאשר לא קראוהו, עשה אזנו כאפרכּסת (הרי הוא שאמר על עצמו באחד הימים: אני – מאלה המקשיבים תמיד) – ושיווע לתוך חלל האפלה: הנני לעזרתך!

 

כא: יְהוּדִים רַחֲבֵי־נֶפֶשׁ    🔗

אוירה לא־נוחה השתררה כעת בביתה של אַננה מיכאַילוֹבנה; הוּעם זיווֹ של הבית. איגנץ אַלבּרטוֹביץ' – גבו נכפף עליו באופן ניכר. כך נאמר, לדבריו, אי־שם במדרשים – או, אולי, במימרות חכמי ווֹהלין משכבר־הימים: שתי אמהות לאדם; האחת – אמו־הורתו והשניה – האדמה. בעודו קטן, מאזין הוא לקולה של הראשונה וכיון שגבהת־קומה היא ממנו, הכרח הוא לו שיָרים את ראשו יותר ויותר. ואילו בהתקרב הזיקנה, מתחילה לשוחח עמו השניה, ואל לחשה של זו יש להטות את האוזן מלמעלה למטה ולהתכופף. לעומת־זאת לא ניסתה כלל אַננה מיכאַילוֹבנה לתרץ את השיבה שהכסיפה יותר ויותר את ראשה. עצוב ושקט נעשה הבית, וכל אורחיו היו כעת אנשים באים־בימים. אפילו ביקורי ניוּרה וניוּטה נהיו נדירים שבנדירים – סיריוֹז’ה חדל, בלעדי מרוּסיה, לכנס את ידידיו בבית, ואחרי ארוחת־הערב, סמוך לשעה עשר, נהג לצאת “לחפשי”, וטוֹריק המתון ישב כרגיל בחדרו על ספר.

גם עסקיו של איגנץ אלבּרטוֹביץ' – נהפך עליהם הגלגל. אם לעתים קרובות מדי התחיל השולטן לסגור את הדרדנלים, אם חרסון, שהעמיקה לא מכבר את “גַרגרוֹת” הדניפּר, וניקוֹלייב, השוכנת על שפכו הרחב של הנהר, החלו לקדם במירוץ את אודיסה היבשה, ואם יד סיבות אחרות היתה בדבר – על כל פנים, בכּל ניכרו סימני־ירידה. יותר ויותר התרוקן המעגן הקַרַנטיני, יותר ויותר הדלילו הסירות ליד המזח הפּלַטוֹנוֹבי והאַנדרוֹסוֹבי, והמוּלת הסרסוּרים לאלפיהם הן בבורסה והן על המדרכות שלפני “רוֹבּינא” ו“פנקוֹני” (הבורסה הבלתי־חוקית, ואף־על־פי־כן הראשית שכוּנתה בפי־כל “גרֶצְק”) אם לא נָדמה כליל, הרי צלצלה עתה בקול ענות־חרדה. סביב שולחנו של איגנץ אלבּרטוֹביץ' גברו בערבים הקטטות הרטנוּניות בין אבּרם מוֹייסיביץ' לבּוֹריס מבריקייביץ'. את האח הבכור הרגיזה ביחוד המלה החדישה “קוֹניוּנקטוּרה”, אשר העלה “בֵּירֶש” מתוך המאמר הראשי בעתוני ואשר ביטאה בצורה מיוחדת במינה, מעין “קוּנטַטוּריה”. והוא, האח הבכור עצמו, תלה את קולר הפורענות בצווארי ה“בּנקים”.

– הוי, אדוני הצעיר! – נהג לומר לי, – לוּ ראו עיניך, מה התרחש על הדניפּר לפני כשלושים שנה, כאשר לא היו אלא שני מלכים בלבד משוּניוֹת־הדניפּר ועד האֶלֶבַטוֹר שלנו: האחד – וֶבְּסטר־קוֹבַלֶנקוֹ והשני, חשוב עוד יותר – “האגודה הרוּסית.” נוסע לו מחרסוֹן במעלה־הנהר בספינת־אוֹפָן מין יהודי ויוֹניָה שמו, סוכן־הקניה הראשי של “רוֹפּיט” ⁴¹; זקן שחור, משקפי־זהב, כרס כדת וכדין. נוסע לו, כדרך “צדיק” אשר לחסידים, בלווית פמליא של חמישים איש – פנקסנים, בודקי־תבואה, שמשים וסתם זוללי־חינם. לאורך כל הדרך נשפך התה כמים, ולכשתרצה – אפשר לקבל גם כוסית יי“ש עם עוגה. ועד השעה שלוש בלילה משחקים ב”ששים ושש" – ותאר לך, יש והפסידו חמש מאות רובּל בבת אחת. בעצמי הכרתי את האידיוֹטים, שאפילו שלם שלמו את מה שהפסידו! ובינתיים חולפים מעגנים – לֶפֶטיחה הגדולה, הקטנה, בֶּריסלַב, קַחוֹבקָה, ניקוֹפּוֹל, עד אלכּסנדרובסק ועד בכלל. בכל מעגן, עוד שלוש שעות קודם לבואו של יוֹניה, דוחק כזה עד שהגוּבּרנטוֹר בעצמו לא יפלס לו דרך: סוכנים, סרסורים, ספסרים, עגלונים, כל הכּכּר מלאה וגדושה ערמות שקים, ומאחור – שוורים ועגלות־משא. וכי סבור אתה, שאם יוֹניה לא ישן לילה – כבר עיף הנהו? אך יראה מרחוק מעגן, מיד יצעק למלח: בוא, יוּרקה – הרבּץ! יתחוב את ראשו תחת הברז, ויוּרקה – הך במשאבה, שואב ושואב, חצי־דניפּר ישפוך לו על הקרחת, ושוב מוכן ומזומן יוֹניה אף לרקוד בחתונה. עומד הוא על הסיפון וצועק עוד מרחוק: – מיטב כּיבּוּדנוּ־ס, סטַברוֹ לֶפטֶריֶביץ', מה שלומך? רואה אני, כי שמנת – בקיץ ניסע יחד למַרינבַּד. – הוי, קוּרוֹלפּצֶ’נקוֹ – מה זה אמרו לי בקחוֹבקה, שוב נולדה לך בת? השביעית? קרא לה סוֹפיה – הזמן לשים סוף! שלום עליכם, מוּסיוּ גרוֹבּוֹקוֹפַּטֶל! חיש־מהר, הבטלן, רוץ וּפתח המחסן! – לכל איש מוכנה בפיו מלה טובה, וכל אלה עומדים ומתפקעים מצחוק, מוכנים לנשק את ידיו… היה היה דניפּרוֹ, וכעת, במחילה מכם. – בּנקים!

– וכי מה לכל זה ולבנקים?

– התחילו להלווֹת כספים לכל דגי־הרקק. כנגד ה“רוֹפּיט” וּוֶבּסטר את קוֹבלנקוֹ צמח עֵרֶב־רב סמרטוטים קצוּצי־זנב – “אדון אֶכּספּוֹרטר”, ועליו מכנסיים קרועים ובלויים ואף אלה ממתני דודו. גם להם עצמם אין מה לאכול וגם לגדולים לא נותרו לא אויר ולא מים. עת למות, איגנץ אלבּרטוביץ'! אך בבקשה ממך, בּירש, מוּת אתה הראשון.

לא־נוח נעשה באודיסה בכלל. לא יכולתי להכיר את עירנו, כה קלילה וטובת־לב עוד לפני ימים מועטים. שנאה הציפה אותה, שנאה שכמותה לא ידעה מימיה בּירת דרומנו הרך והענוג, שהוקמה בשיתוף רב־עמל־ואהבה בידי ארבעה גזעים עולמיים במשך מאה בשנים. אמנם תמיד התקוטטו הללו ביניהם וכינו זה את זה בקולי־קולות בשמות־גנאי של נוכלים או בטלנים, יש ונפלו גם תגרות־ידים; ואולם, עד כמה שזכרוני מגיע, לא היתה קיימת איבת־זאבים אמיתית. כעת נשתנה הכּל. נעלם הסימן הראשון ליחסי־עין־יפה בין איש לרעהו – נעלם ההרגל הדרומי לראות את הרחוב כ“בית”, כרשות־היחיד. כעת עברנו בחוצות בזהירות חששנית, בלילות נחפזנו בהילוכנו ונצמדנו אל הקירות…

ואולם הענין לא הצטמצם כעת במחלוקת הגזעים בלבד. כאשר קראנו כולנו, שנתיים לפני־כן, על התקפות־הגבורה הראשונות של אנשי־המחתרת על משלוחי זהב־השלטון, לא פילל איש, עד היכן תגיע בהדרגה הדימוֹקרטיזציה של שיטה זו למימוּן מפעלים חסרי־הון. כעת היא נקראה באודיסה בשם־קיצור “אֶכּס” ⁴², ושימשה בגלוי ובפשטות לצרכי מילוי קופתם הפרטית של המתקיפים. בזמן הראשון, בכתבם מכתבי־איומים או בשלפם אקדח, הם הסתמכו עדיין על איזו “מפלגה” עלומת־שם; אך במהרה חדלו מזה והתחילו לשדוד בפשטות, ללא צעיף כל־שהוא. מבחינת תנופת התיאבון הצטיינו הללו בצֶנַע ספּרטני: אמנם קרו עוד נסיונות נדירים להעלות נתח שמן מידי עשיר פחדן פלוני או אלמוני, ואולם הצורה הרגילה של “אֶכּס” היה ביקור של זוג בחנות־מכולת והחרמת פדיון־הבוקר בשיעור שני רוּבל עם כך־וכך פרוטות. המעניין ביותר היה כי ה“אֶכּס” השתולל בעיר אך ורק בין היהודים: כל קרבנותיו, כשמנים כרזים, היו יהודים, וכפי שנשבעו הקרבנות הללו, יהודים היו גם כל מבצעיו. “בשני שוטים מצליפים את ההמון היהודי”, כתב בעצבות חברי לעתון, הפליטוניסטן לנושאים רציניים: “בלילה, באַלוֹת, האספסוף הזר, ביום – האספסוף משלנו”.

שַמש המערכת אבּרם הודיעני, כי מבקש לראותני סטודנט אחד, שהציג את עצמו בשם ויקטוֹר איגנַטיֶביץ'.

טוֹריק נהג בדרך־כלל למעט בביקורים, וביקורו זה אצלי במערכת היה הראשון. הבינותי כי הענין רציני ופקדתי על אבּרם לבל יכניס עוד איש לחדר־הקבלה. ואמנם התברר, כי הענין רחוק מהלצה, אף כי מתחילתו נראה כמבדח. טוֹריק הרצה את הדברים בשיטה, לפי סדר זמני המאורעות וגילוייהם, בזה אחר זה, מבלי הקדים את המאוחר, ולהאיץ בלשונו לא היה מן הנימוס: עלם סוֹלידי ומסודר מאוד היה טוֹריק.

אצל אבּרם מוֹיסייביץ' נערך אתמול “אֶכּס”. באו לביתו שני צעירים, האחד, לפי מראהו, מבני המון־העם, השני “משכּיל”, הציגו פיסת־נייר חתומה בחותמת ושני אקדחים “הנה עם תוּפּים שכאלה” ודרשו חמשת אלפים, ולא – מוות. הוא התבונן בהם, הרהר קמעה ושאל:

– ומניין נודע לכם, כי אני בעיר? הרי רק אתמול חזרתי ממַרינבַּד.

הבחורים הסבירו בגאווה, כי ל“ועד” ידוע הכל: זה כוחה של שיטת הריגול.

הוא הרהר עוד מעט, לפתע פרץ בצחוק ואמר להם:

– שמעו, בחורים: הרוצים אתם לקבל לא חמשת אלפים אלא חמישה־עשר? לכו את בּירש אחי, הראוּ לו את מכונות־היריה האלה וקחו ממנו עשרת אלפים. אחר־כך שובו אלי: אם תראו לי עשרה משלו, מוסיף אני לכם מיד חמישה משלי.

עיניהם יצאו מחוריהן; כמובן, חשדו בו, כי בינתיים יקרא למשטרה. ובכן, תודה על העצה, את בּירש אחיו יפקדו לחוּד, ואולם את הכסף – נא לשים על השולחן תיכף ומיד!

– אֶ, – ענה להם, כשמדברים אתכם כעם בני־אדם, אל תהיו־נא “פּאַרחים”. מלתי – מלה היא. כל בנקאי באודיסה יתן על דברתי חמישים אלף בלי קבלה, וכאן שני פרחחים. הסתלקו מכאן לעזאזל או עשו כדברי. האקדחים שלכם? מצפצף אני עליכם; מפּצצות גם לא אֲפחד (את המקומות האופייניים ביותר בסיפורו מסר טוֹריק על טהרת המקור בם מבחינת הדקדוק) ואולם אם תשַמחו את לבי בענין בּירש, הרי זה “כּן” שווה חמישה אלפים: בבקשה.

הם התלחשו שעה קלה בקרן־הזוית והחליטו, כי יש לשאול את פי ה“ועד” בטלפון. הטיפּוּס ההמוני הוליך את בעל־הבית לחדר השני וסגר אחריו את הדלת העבה, והמשכיל נשאר על מנת לטלפן. מקץ עשרה רגעים קרא להם והודיע את החלטת הועד: מסכימים, אדוני, אולם בחור זה צריך להשאר עמך בחדר עד שובי מאחיך בּירש.

– אפשר, – אמר אבּרם מוֹיסייביץ'. – סיגרות הוא מעשן? הבאתי משופרא דשופא – “משהו!”

וכך ישבו להם הטיפוּס ההמוני ואבּרם מוֹיסייביץ' שעתיים, עישנו סיגרות ולאט־לאט פתחו בשיחה ידידותית. הבחור סיפר, כי אינו נוֹכל כלל וכלל אלא אדם הגון ויהודי טוב, השתתף בהגנה העצמית בשנת 1905 ואף הביא עמו פלוגה שלמה, והיתה להם אז, באוקטובר לאחר המניפסט, עבודה כהוגן (בחלק זה של הסיפור חדלתי מלחייך: משהו מבשׂר־רע התחיל לבצבץ מתוכו). – בקיצור, כעבור שעתיים חזר המשכיל והציג עשרת אלפים. אבּרם מוֹיסייביץ' פתח מיד את ארון־הברזל, הוציא משם בשלווה צרור שטרות־כסף, מנה לעיניהם חמישה אלפים, הרהר רגע והוסיף גם ששי; לעיניהם חזר וטמן את היתר – על דעתם לא עלה כלל להפריע בעדו – וסגר את הקופה.

– לכו לשלום, – פטר אותם מלפניו, – סופכם לסיבּיר, ואף־על־פי־כן שימחתם את לבי.

מיד לאחר המעשה הזמין אבּרם מוֹיסייביץ' את טוֹריק אליו והציג לפניו את השיקולים הבאים. ראשית, מוזר מאוד, כי הם באו אליו דוקא למחרת שובו ממרינבּד: מי יכול היה לספר זאת להם? שנית, הם לא שאלו כלל מפיו את כתבתו של בּירש: וההוא רק לפני שבוע־ימים עבר לדירה חדשה. שלישית, בשעה שהתפאר בן־שיחו מפשוטי־העם במעשי־גבורתו ומסר את התשבחות שנחל מפי מארגני ההגנה, הפליט מפיו כי מוֹטיָה שמו – ואת השם הזה שמע כבר אי־שם אבּרם מוֹיסייביץ' באחד הימים. ואחרון אחרון, בשעה שהשנים התלחשו בפינה, הגיעה, כמדומה לו, לאזניו עוד שם אחד.

– סיריוֹז’ה?

– לא בדיוק כן, אך גרוע מזה: “סִירוֹז’קה”. הראָיות קלושות, כפי שמר רואה; ואולם אבּרם מוֹיסייביץ' מאמין באינטוּאיציה שלו. “אנוכי”, אומר הוא, “בעצמי גונב־סוסים ותיק, ודי לי לדעת, אֵיך הוּברחה הסוסה, כדי שאכיר בחוש־הריח מי הגנב”. מוכן הוא לחייב את ראשו, כי המשכיל צלצל לא ל“ועד” אלא למספר 9־62.

גם טוֹריק מצדו ערך בבית בירור קטן. את סיריוֹז’ה לא מצא בחדרו, אולם חקר בזהירות את פי המשרתת. היא סיפרה לו, כי סמוך לשעה 11 בבוקר קראו לו ל“פַּניץ'” סֶרגיי איגנַטיֶביץ' בטלפון, והוא שילח אותה למשך השיחה מן הקבּינט של אבא, בו עסקה אותה שעה בניקוי אבק, וסגר אחריה את הדלת.

את כל הסיפור הזה סיפר לי טוֹריק בצורה כזו, שהתפעלתי ממנו בעל־כרחי, אם כי דעתי לא היתה פנויה לכך. מנת הצער בדבריו היתה שקולה בדיוק כנגד מסיבות־הענין, לא פחות ולא יותר, ומנת ההוּמוֹר – בדיוק כפי המוּתר בדרגה זו של צער. אף לא מילת קיטרוג כלפי אחיו: כאילו דוּבּר באדם חולה, הטעון ריפוּי ולא גינוּי. ואלי הוא בא משום זה כי לגבי סיריוֹז’ה אנכי, בהעדרה של מרוּסיה, הנני היחידי אשר…

 

כב: עוֹד וִדּוּי    🔗

בו בערב הלכתי לשוחח עם סיריוֹז’ה. טוֹריק אמר לי, כי ההורים ילכו לאוֹפּירה, וגם הוא עצמו יצא מן הבית, לבל יפריענו איש, ואילו סיריוֹז’ה אין דרכו לצאת לפני השעה עשר. ואמנם עוד בפרוזדור הגיע לאזני קולו של סיריוֹז’ה: הוא נִגנֵן משהו על הפּסנתר וזִמרֵר תוך כדי נגינה.

– פזמון נחמד הביא מכּרי מפריס, – אמר לי בפנים קורנות: Janneton prend sa faucille pour aller couper le joncs. אומרים, שיר עתיק. הנה זה כבר כשעה אני מזיע עליו רוצה לתרגמו. המוצאת חן בעיניך תחילתו? –

בָּא תַּמּוּז. מֵרֹאשׁ עַד שֹׁרֶשׁ

בָּעֵצִים תּוֹסֵס לְשַׁד.

פַּעַם טַנְיָה אֶל הַחֹרֶשׁ

לְטַיֵּל יָצְאָה לְבָד.

– לא לשם כך באתי אליך סיריוֹז’ה: דבר לי אליך, דבר רציני ובלתי־נעים.

– חכה־נא רגע קט. קשה מאוד למצוא חרוז אחיד, משותף לכל הבתים. הנה תשמע:

אַרְבָּעָה פִּתְאֹם כִּתְּרוּהָ:

רָם כָּאֶרֶז כָּל אֶחָד.

הָרִאשׁוֹן, בָּחוּר צָנוּעַ,

רַק צָבַט אוֹתָהּ בַּ…צַּד.

בעצם לא בצד, זה רק לאזניך הצנועות: יש לי, לאמיתו של דבר, חרוז אחר, הרבה יותר צָבִיט. ההמשך עוד איננו מוכן. – ובכן, שומע אנוכי. רק אל נא תכעס, אם אקפוץ תוך־כדי־שיחה אל הפסנתר לפזם את הבית הבא. מה חדש על הריאַלטוֹ?

סגרתי את דלת חדר־האורחים ואמרתי בכל הפשטות:

– היום ערכו מוֹטיה בַּנַבָּק וחברו “אֶכּס” אצל אבּרם מוֹיסייביץ'; ועשו זאת בשליחותך. היודע אתה, איזה סוף צפוי לעסק שכזה?

הוא עמד לפנַי, גמיש, יפה־קומה, לבוש ברוב־חן במשהו ביתי־מיוחד, ידו האחת בכיסו, השניה מחזיקה סיגריה. גבּות־עיניו לא זעו אף כחוט־השערה, אך הלך־מחשבותיו השתקף בפניו בבהירות. מתחילה תמה, מניין נודע לי הדבר, רצה להכחיש; מיד הבין כי לא כדאי, חייך חיוך גלוי־לב ושאל בנעימת סקרנות מעשית:

– אדרבא, איזה סוף?

– כל מה שתרצה, מעבודת־פרך עד מיתת־יריה ועד בכלל.

– קַבַּליֶרוֹ, ארבע שנים הסתובבתי במכון המשפטים. התּבוּאָן הנכבד ר' אברהם בן משה ישתוק כסקוּמבּריה, האילמת מלידה, אשר צדוה, מילאוה, טיגנוה, אכלוה, ועיכּלוה. –

– אל תהיה כה סמוך ובטוח!

– בבטחון גמור! הרי את העובדה, שהביקור אצלו נערך ביזמתי – להוכיח לא יוכל. לעומת זאת ישנם שני עדים אשר הוא הסיתם לערוך התקפת־סחיטה על אחיו, בּירש בן מבריקיוס, ואף שילם להם בשכר זה ששת אלפים רובל. היודע אתה, איזה סוף צפוי לזה?

זה היה, בלי ספק, הגיון חזק. את התקפתי הראשונה, על יצר השמירה־העצמית שבו, הדף בהצלחה. לרגע אבדתי את החוט. עמדתי והרהרתי על כך, כי היום מדבר הוא רוסית, בלי מלות־הנמל השגורות בפיו, וזה מעצם בואי: האם ניחש מיד כי לא בענין של מה־בכך באתי הפעם?

– לא במקרה זה בלבד מדוּבּר כאן, סיריוֹז’ה, – אמרתי לאחר שריכזתי שוב את מחשבותי. – כעת אין ספק בעיני, כי נתקשרת עם סחטנים בכלל. שום צידוק לכך אין לך, אינך עושה זאת למען ה“מפלגה” – ועוד באמצעות מוֹטיה. זוהי פשוט שפלוּת מתועבת.

הוא צמצם את עיניו ואמר כשוקל בדעתו:

– בעצם, יכול הייתי להצביע לפניך על הדלת ואפילו לעזור לך בענין האוּטיליזציה של הפּתח הנ"ל.

עניתי שוב בפשטות גמורה:

– אל תהיה אידיוֹט, סיריוֹז’ה.

הוא משך בכתפיו. רגעים מספר לא הוציא מפיו אף מלה, רק רקע רקיעות קלות בחרטום־נעלו. לפתע שפשף את מצחו, קרן כולו, קרץ לי בקורת־רוח יתרה, ישב אל הפסנתר, ובאמרו לי: – רגע! – התחיל לפזם אגב פריטת הליווּי:

הַשֵּׁנִי בְּאֹמֶץ־רוּחַ

עַל הַחוֹל זְרָקָהּ מִיָּד.

הַשְּׁלִישִׁי, אַמָּן פִּתּוּחַ,

לָהּ הִתִּיר חֲגֹרֶת־בַּד.

וּרְבִיעִי…

רק הרביעי, בן־כלב, עדיין אינו עולה בידי. " Ce que fit le quatrième… ".

חמתי בערה בקרבי. באמונה, לא עליו היתה חרדתי, ילך־נא לכל השדים והרוחות, אם כך יישר בעיניו: אַננה מיכאַילוֹבנה, חביבתי הבכירה והראשונה בבית הזה, היא היא שלא משה מלבי כל היום. כי הרי למענה, פן אבוש להביט בעיניה, אמרתי אז בלוּקניה למרוּסיה “עד כאן” ולא נגעתי בה: רק למענה, עת לגלות את האמת. אשה, המחוננת בחוש עילאי של הבנה, הנושאת ללא תלונה קללת חוסר־אונים – גורל כל האמהות והאבות באותו דור המשבר וההתפוררות; אשה, אשר העלה אותה אלוהים על גלגל־העינויים, הלאה־מעלה מיום למשנהו; והנה הנבל המקסים הזה מכין לה עוד סיבוב אחד של הגלגל המותח את חבליה. הה! את ניבי־הנמל ידעתי גם אני, את גרועי־הגרועים, את גסי־הגסים שבהם: חשק עז תקף אותי – לזרוק בפניו את כולם וגם לירוק לתוספת, לירוק ממש, יריקה לחה, וללכת. אך תודה לאל, עצרתי כוח־תבונה לעשות אחרת. צברתי בגרוני את צלילי־הקול הלבביים והלטפניים ביותר ואמרתי לו:

– סיריוֹז’ה, מאחורינו שנות־ידידות כה רבות. אם אינך שומע, איזו נהימת־כאב מהדהדת כעת בנפשי, הרי חרש אתה! למען השם, סיריוֹז’ה!

הוא הפנה אלי לאטו את שרפרף־הפסנתר המסתובב, נשען במרפקו על המנענעים, שהשמיעו קול, והביט לתוך עיני על־פי דרכו, במבט גלוי וישר, בו נשתקפה כל רוחו הממריאה והנועזת.

– זו הפעם השניה רוצה אתה להצילני, – אמר, וגם בקולו הדהדה ידידות עמוקה ועצובה. – ואני אשאלך שנית, והאמן לי לא לשם קנטוּר אלא בתום־לב: מה רעש? למה אסור? הרי אין כאן גזלת אביון. אולי באמת חרש אני חֵרשוּת מוסרית, אך הרי כך אני מטבע־ברייתי, זה מומי מלידה ולא אשמתי.

– אך לשם מה, לשם מה?

הוא הרכין את ראשו והרהר רגע. אחר־כך התחיל לדבּר, כשאצבעותיו מקישות על המנענעים בהיסח־הדעת. ואת כל נאומו ההוא אזכור מבעד לליווּי עמום של צלילי־פסנתר מקוטעים, כשם שאזכור את וידוּיה של מרוּסיה מבעד לאור־הירח ורשרוש היָרָק. אם נגנֵן שלא מדעת איזו נעימה מוכרה, ואם יצרו אותה מניה־וביה אצבעותיו המחוננות, על כל פנים, אף אותי, קשֵה־ההד לגבי מוסיקה, כבש והכניע בכוח מוזר פּכפּוכה העצור, ועם זרמה נגרפו ונשתפכו לתוך הכּרתי, ללא מעצור, גם דבריו של סיריוֹז’ה.

– היינו־הך, ידידי החביב, – דיבר באזני, – הרי סופי לאבדון. אינני מסוגל לחיים. זה נראה משונה כאשר מדוּבּר באדם כמוני, המלא כרימון חצאי־כשרונות: גם מצייר וגם על פסנתר, גם חורז־חרוזים וגם איש־חידודים וכל מה שתרצה. אולי זוהי דוקא המחלה, שבכל אשר יגע האדם בידו – יצליח: כאותו מלך, אשר נגיעת־ידו הפכה כל דבר לזהב, והוא עצמו גווע ברעב.

– לא נכון, יכולת להיות עורך־דין מצויין…

– ואני גם נמנה בין עוזרי אחד הפרקליטים – אפילו אי־שם רשום אצלי, מי הוא. אך לא יֵצא מזה ולא־כלום: אינני מסוגל לעבוד. אפילו בעבודה קלה לא אוכל לעמוד: לא משום מאמץ – לשם משחק אוכל לסחוב על שכמי שקים כבדים כל היום; אך אם אין זה משחק, אם “מוכרחים” – אינני יכול. הקראת את וַינינגר?

– “ז” ו“נ” ⁴³? מה לזה ולעניננו?

– “נ”. יודע אני, זה נראה עוד יותר משונה לגבי בחור רחב־כתפיים כמוני; גם בהתעמלות יפה כוחי, וגם באותו שטח ספציפי – אתה מבין – בהן־צדקי, נורמלי אני בהחלט; אך לאמיתו של דבר, אשה אנוכי. עלמה־פרפר, שלא נוצרה אלא לשעשועים ולתפנוקים. לוּ נולדתי נקבה, איש לא היה מוכיחני על שלא נוצרתי לעול־הפרנסה: אצלן זה מטבע הדברים, אם רק יש מראה חיצוני מתאים. מישהו היה מפרנס ומקשט אותי לשם שיפור ביתו והוויתו, ועוד היה מודה לי יום־יום מקרב־לב על שמרשה אני. היה, כביכול “מְאַתְנֵן” אותי על דרך אתנן־פילגש… התרשני להודות לפניך? המלה הזאת “פרנסת־אתנן”, אשר לה צלצול מגונה כל־כך באזני כל גבר אמיתי, אינה צורמת כלל את אזני. פעמים אחדות כבר עמדתי גם על סף החווייה הזאת. משום־מה לא נכנעתי עוד; בעצמי לא אדע מדוע. אך גם זה יתכן עדיין.

גניחה עמדה בגרוני: זעמי חלף זה כבר, נשאר רק מכאוב קהה וקשה. אמרתי:

– הרי כאחד האביונים תדבר.

– ובאמת אביון אני. לאן משתפך מכיסי הכסף, לא אדע בעצמי. שתיתי ספל־קפה בעשרים וחמש פרוטות, לא קניתי דבר – ופרחו חמשה רובל. גם זו מתכונות אותה גבירוֹנת: אף המַגִיָה השחורה קלה יותר מחשבון הארנק שבכיס. וזהו פירושו האמיתי של “אביון”: זה, אשר על נפשו רובצת כל רגע הדאגה המגונה והמנוּולת – היכן להשיג? בשביל הגבירונת פשוט הדבר בתכלית־הפשטות: תחכּך את כתפה בכתף אביה או בעלה או ידידה ותבקש ברוב־חן: תן! גם אם יסרב לפעמים – אין בכך, לפחות, משום בושה. ועלי עניבה ומכנסים, אני נמנה על הגברים. אבא c’est un chic type ⁴⁴, בעצמו מביא לי מעטפה בכל 1 ו־15 לחודש, ולי זאת – כמכת־שוט בפנים. לא־יוצלח אני; סופי לאבדון בין כך ובין כך, לא כדאי לטרוח.

שנינו החרשנו. לפתע התאושש ופתח שוב בדיבור, וליווי־הפסנתר אף הוא צלצל עתה בקול יותר רם:

– אגב אורחא: המִבצע הזה בבית ר' אברהם הוא בבּיוֹגרפיה שלי הראשון. באה לי השראת־פתע. וגם בכספו לא נגעתי עדיין. בעצם, משום שלא הורגלתי עוד לקבל שטרות־כסף מידי ידידי מוֹטיה בּנבּק – הורגלתי להיפך. משפט קדום…

הוא פנה אל הפסנתר והתחיל לנגן ביתר־עיון, כשהוא לוחש משהו בינו לבין עצמו; שפשף את מצחו ביד אחת, כיווץ את גבות־עיניו, הפליט כלפַּי בפיזור־דעת: – סלח לי… – ושוב התחיל לזמרֵר, מתחילה בשפל־קול, אך מן השורה השניה ואילך – בבטחה גמורה:

וּרְבִיעִי… אַךְ מִשִּׁירֵנוּ

יֵשׁ לִמְחֹק פָּסוּק אֶחָד,

פֶּן תִּנְהַרְנָה גְּבִירוֹתֵינוּ

אֶל הַחֹרֶשׁ הַנֶּחְמָד.

וכאן נשתנו פניו לחלוטין. בתנופת רקיעת־רגל נסתחרר כדי שלשה סיבּוּבים יחד עם שרפרף־הפסנתר ונעצר מולי: פניו קרנו משמחה אמיתית ללא־צל, בכוח העביר ציפּורן־אגודלו על פני הקלוויאַטוּרה כולה, לכל הדיאֶזים והבֶּמוֹלים שבה, וקרא בקול:

– מוכן! המוצא חן בעיניך?… ואתה אל תתעצב: בשניה מבטיח אני לך נאמנה – לא ולא! זאת – לא ולא: איני רוצה שתצא ממני בעגמת־נפש. ואבוֹד אוֹבַד בין כך ובין כך.

 

כג: בִּקּוּר אֵצֶל מַרוּסְיָה    🔗

רק פעם אחת ראיתי עוד את מרוּסיה (אף כי נסעתי גם אחר־כך להתארח אצלה – ואחרתי). הרציתי הרצאה באַקרמַן, ומשם לקחוני סמוֹילוֹ ומרוּסיה דרך הלימַן אליהם לאוֹבידיוֹפּוֹל.

כמעט נפתיתי לכתוב: “לא הכרתיה”. אין זו אמת: מרוּסיה לא נשתנה אף כמלוא־נימה. “לא הכרתי” לא את מרוּסיה המוּכּרת לי מקודם, אלא אותה החדשה שבלי־משים שערתי למצוא במסגרת החדשה הזאת. עד הפגישה חשבתי, כנראה, כך: עכשיו חסר לה משהו מן הדברים שהורגלה בהם, - משמע, ארגיש בה מין רעבון. מצאתי – שלא מצאתי דבר.

לא נשתנתה אף כחוט־השערה. אמנם נעשתה עקרת־בית מעשית מאוד, ואולם בזה לא היה משום אפתעה, כולנו ידענו כי כל דבר, שמרוּסיה תבוא לעשותו, יהיה בידה כחומר ביד היוצר. לפני שנים אחדות היא סרה פעם אל חדרי, ספקה כפיה למראה התוהו־ובוהו (ולפי דעתי, לא היה שום תוהו־ובוהו), נתנה לי סטירת־לחי, חבשה מטפחת לשערותיה, טרחה שעתיים, טיאטאה, ניקתה את הכל, שינתה את סדר הרהיטים, השליכה את כל צילומי הבחורות (“הראיתם אוסף פרצופי־קרוֹקוֹדילים, שצבר לו הבחור?”), פרט לשנים, של יפות באמת, ולצילומה היא (“לדעתי, אני נחמדה מכולם”); ויצא מין גן־עדן כזה, עד שחבל היה לי אחר־כך ליטול את ידי בכיוֹר – כל־כך ברוב־חן היא כיסתה את הכד במגבת. אין פלא כי בביתה מצאתי עוד יותר סדר וטוב־טעם; וכי למשרתת די היה ברמיזה מפיה; וכי ארוחת־הצהרים היתה טעימה ועל השולחן עמדו פרחים; וכי התינוק היה שבע־נחת, ורוֹד, ובשביל י"ח ירחיו – אף מנומס למדי. אין פלא, כי גם סמוֹילוֹ נעשה אנושי יותר, לא כל־כך “גלמי” וכבד־הליכות כפי שהיה. לא השתוממתי על כך כלל, משמע, גם את זה בלי־משים חזיתי מראש, בהכירי מכבר את כוחה של מרוּסיה להכנע את הבריות.

המפתיע היה דוקא זה: היא דבּרה, צחקה וקרנה ממש כבראשית שנות היכּרוּתנוּ, עד אותו זיעזוע בגלל רוּניצקי. לפנות־ערב באו לביתם אורחים, איזה יווני־שכן עם אשתו בשם קַליוֹפּה נֶסטוֹרוֹבנה, שהיה כנראה בעל מקשות־אבטיחים בסביבה; וגרמני־רוקח, שבא מגרוֹס־ליבֶּנטַל בכרכרה משלו, הביא אף הוא אשה ושתי בנות – יפיפיות, מתונות וטפּשות. דוּבּר באבטיחים ובמלפפונים, במחלת השָנית וברופא של ה“זֶמסטבוֹ”: כלומר, בעצם, באותם דברי־חולין ממש, אשר עליהם נסב בימי־עבר הפטפוט בטרקלינה של אַננה מיכאַילוֹבנה – ואף־על־פי־כן שם, בימים ההם, עמדו נושאי־החוּלין בדרגה יותר גבוהה: שם הורגשה קירבת תיאטרון גדול, ימי “חמישי־לשבוע” במועדון־לספרות, אוניברסיטה. אך מרוּסיה גם כאן היתה כדג במים: אף לא נימה מזוייפת אחת בקולה, הכל הרגישו את עצמם בטוב ובנוח, חלל־החדר כולו נתמלא שוב צלילי פעמוניה: כאילו כאן נולדה מרוּסיה וכרן גדלה ואינה צריכה עוד בחיים ולא־כלום.

התבוננתי, איך היא נוהגת בבעלה ובתינוקה: לא העליתי כלום, לא היה שום חידוש. עם סמוֹילוֹ דיבּרה, כפי שדיבּרה בעבר עמי או עם אותם “בחורי־משי”: על דברים של מה־בכך – בקנטוּר ועל ענין מעשי – ברצינות. בתינוק טיפלה בדיוק כפי מידת־הצורך, באין לו אומנת, אך לא עשתה כלל רושם של אֵם, הנוהגת בעולל־טיפוחיה סלסול מופרז. גערה בו, התלוצצה עמו, אם נחבל – ליטפה אותו, אך בלי תפנוקי־יתר; וכאשר נרדם אמרה בסיפוק גלוי: “אוּף! נמאסת עלי כהוגן, rince Charmant ⁴⁵, מאה רובל אתם, אם לא תקיץ עד ארבע וחצי”. התמודדה בכל גופה, תפסה בידי ומשכה אותי הגנה, באמרה:

– כּלַך, במוֹילוֹ, לבית־המרקחת, אין דעתנו פנויה בשבילך: אנו נמשיך את הרוֹמן שלנו.

שהיתי בביתם יומיים, וכל הזמן, בבית ובגן, הלכתי ככלבלב אחרי מרוּסיה. בבוקר נהגה ללבוש חלוק צבעוני דק: היא קראה לו “בַּלַחוֹן” וטענה, כי בלבוש זה נוח לה ביותר לבשל אוכל בשביל התינוק, ואולם לי נדמה כל הזמן, כי הנה־הנה תאחז אש־הפתיליה בשרווּלי־החלוק הארוכים והרחבים. כי גם למטבח הלכתי בעקבותיה; “דוֹד־כַּבַּאי הספּחת לדוֹדה־הטבּחת” – לעגה לי מתוך צחוק. כתום האכלת הבן, חבשה סודק לשערותיה האדמוניות, לבשה סינר וניקתה עם המשרתת את הדירה, ואני עזרתי לה – בעצם ידי הסירותי אבק ממסגרת־הראי המבריקה; ואולם משטחים בלתי־חלקים משכתי את ידי, וגם למרוּסיה לא הנחתי לטפל בהם, כי הרי בין כה וכה אין רואים ולא־כלום. והיא, אגב המלאכה, פטפטה כל הזמן, קראה לי לא־יוצלח וצחקה, צחוק צרוד במקצת כדרכה.

– לא אבין, מרוּסיה; הנשתנית או לא?

היא נמלכה רגע ופסקה, כי לא נשתנתה אלא בדבר אחד. היא הזכירה לי: בשכבר־הימים, כש“הטפתי לה מוסר” על חירות־לשון יתרה, הסבירה לי את שיטתה במיוּן דיבורים בלתי־הגונים. יש דברים “לא־יפים” האסורים בידיעה לילדים; ויש סוג אחר, אשר לא זו בלבד שמותר לילדים להכירו, אלא אף מן ההכרח שיכירוהו. בחברה מעורבת של גברים ונשים, אסורים הדברים הלא־יפים מן הסוג ב“ילדותי” איסור חמור, זהו חוסר־נימוס; אך אלה שלא לילדים – בבקשה.

– וכעת, - הודתה על האמת, - אוכל בהיסח־הדעת לשמח את לבך גם בבדיחה מסוג חירוּיות־הינקוּת, אף כי אתאמץ להתאפק. אין זה קל, מבין אתה, בהיותך כל היום עם זאטוט בן שנה וחצי.

כאן משכה אותי לפתע אליה ולחשה על אזני:

– בעוד חמישה ירחים יבוא השני.

– לעולם לא הייתי מנחש זאת!

היא פנתה לי פּרוֹפיל ושאלה בקול עליז, בעקבה אחרי הבּעת־פּני:

– וכי לא נוסף לי?

עניתי ביושר כי לא, אך היא הבחינה משהו בעיני:

– למה אתה מחייך?

פרצתי בצחוק והודיתי:

– נזכרתי. באחד הימים – אחרי “הטפת־מוסר” אחרת מפי, על סוג אחר של… חירוּיות, - גם־כן פנית לי פּרוֹפיל, אלא שאלת להיפך: וכי נגרע ממני?

בשכר המזכּרת הזאת נתנה לי נשיקה והחרישה רגע כשראשה על כתפי.

– ואת ה"פַּסַז’ירים שלי אתה פוגש? – שאלה אחר־כך.

אודיסה היתה כמטחווי־קשת, אך מרוּסיה נסעה לשם לעתים רחוקות: על־פי־הרוב ביקרה אַננה מיכאַילוֹבנה אצלה. וגם כאשר התארחה בבית אחא, לא נהגה להזמין איש מידידיה הקודמים. היה עלי לספר לה, מי נשאר, מי יצא מן העיר, מה מעשי כל איש ואיש. וגם זאת סיפרתי, כי, בפגשם אותי, משיחים כל אלה לא בעלומיהם שחלפו אלא במרוּסיה. היא הקשיבה רב־קשב, והדברים נגעו עד לבה, חקרה ושאלה על כולם, נזכרה בדברי־חידוד ומעשה־קונדס של פלוני ובהליכותיו המשונות של אלמוני וציטטה על כל איש בעל־פּה את ה“פּוֹרטרט” של סיריוֹז’ה:

נִכְנַס כְּאֵל, רָווּי מֵי־בֹּשֶׂם בֶּרְגַמוֹט –

וּבָאוּלָם נָפוֹץ רֵיחוֹ שֶׁל אִידִיוֹט…

– כולם בחורי־חמד, - אמרה בהתרגשות נאמנה; - חיים נפלאים חייתי בינם, כל איש ואיש מהם מוכנה אני לנשק כרגע – כמוך. אל תקנא.

– ואַת, מרוּסיה, אינך מתגעגעת כלל? – הרהבתי עוז לשאול.

– לא, - ענתה בפשטות מתוך מנוד־ראש. – הרי זה היה מעין רחיצה. להשתכשך בים – נחמד, אולם השתכשכת וחסל; ולאחר שיוצאים מן המים ונועלים וחובשים ולובשים את הכל, מי זה מתגעגע על המים?

היא הראתה לי חדר קטן המשמש לה כעין בּוּדוּאַר (“מאוּרתי הפרטית”); שם ראיתי על השולחן תצלומו של רוּניצקי, ואולם הפעם היא לא דיברה בו; וגם אני נמנעתי מכך.

למחרת, אחרי פת־השחרית, נסע סמוֹילוֹ לאודיסה לקנות משהו ואמר, כי ישוב אחר חצות: בבית־המרקחת היה לו שוליה־עוזר. אף־על־פי שהוא נעשה חביב לאין־ערוך ממה שהיה, בלעדיו הרגשתי את עצמי הרבה יותר חפשי. לא כן, לדעתי, מרוּסיה, - אך, כמובן, היה לה יותר פנאי לדבּר אתי ביחידות; ואולם דיבּרה בדיוק כקודם.

בשעה עשר שכבתי לישון – צריך הייתי לנסוע עם־שחר; ונרדמתי עד־מהרה. העירני בכי הילד; כעבור רגע נשמעו מן החדר ההוא צעדי רגליים יחפות וקולה המשדל של מרוּסיה. אם כי טענה עם התינוק בשפל־קול, שלא להעירני, הגיעו כל המלים לאזני בבהירות, - אלא שמחציתם לא הבנתי בן כה וכה; כל אלה נאמרו בלשון אותה הארץ הקסומה, אשר לשם נושאים מאתנו האֵלים את העלמוֹת לאחר גלגול־הפלאים של האמהוּת הראשונה. אמנם, לפעמים היו המלים רוסיות, אך כאלה שלא שמעתי מימי: “חוּטוֹן־משי כספסף”, “גחלילוֹנת”, “ורדוּדוֹן שלי”… אחר נתנה קולה בשיר חרישי:

בַּיוּ־בַּי, אַל פַּחַד!

לְכָל זָר “קַדַּחַת”,

וּלְיַלְדֵּנוּ – פַּת בִּדְבַשׁ,

פֶּן יִבְכֶּה וּפֶן יִרְעַשׁ.

סוף־כל־סוף נתפייס התינוק; הרגליים היחפות רשרשו לקראת דלתי ומרוּסיה לחשה:

– אתה ישן?

עניתי. היא נכנסה, במחלפות ובאותו חלוק־“בּלחוֹן” מעל לכתונת, אמרה “זוז־נא”, ישבה בקיפול־רגלים על המיטה והתחילה לדבּר:

– מן הדין היה להביע צער על שהעירונו אותך, אך בעצם שמחה אני מאוד. כל זמן שנענעתי את התכשיט הזה, התפללתי לאל שתיקץ. משום־מה, במשך שעה אחת זו התגעגעתי עליך יותר מאשר מבריאת־העולם. לא השלמתי, כנראה, את פרידתנו. אלוהים יודע, מתי אשוב לראותך, - עלוּמַי שלי…

החשכה לא היתה שלימה, מן החוץ זרם באלכסון אור פנס־נפט. היא נעצה בי עינים סוקרות; הושיטה ידיה, החליקה בלוריתי, אחר־כך אחזה באזני; נזכרתי, קראתי אי־שם, כי ברומא העתיקה נהגו הנשים, בתתּן נשיקה, לאחוז את האיש בשתי אזניו – מרוּסיה גחנה במקצת באילו אמרה לנשקני, וכבר נפלו מחלפותיה על מצחי; ואולם שינתה את דעתה, זזה ממני, ציוותה: “הב לי עוד כר”, הניחה אותו מאחורי גבה ונשענה עליו.

אמרתי לה, לא על מנת לעורר אותה להכחשה, אלא בתום־לב:

– למה לך עלומים, מרוּסיה? הרי טוב לך בעלומיך החדשים האלה, טוב מאה מונים: לא אדע, איך התרחש הדבר, ומקודם לא הייתי מאמין בו, אך נדמה כאילו לא נוצרת אלא לחיים אלה, וכל השנים התקנת את עצמך לקראתם, אלא – על־פי דרכך. וגם אמא ידעה זאת – היא ניבאה באזני זה כבר, אם כי לא פירשה בשם במוֹילוֹ, כי כך יהיה הדבר.

מרוּסיה החרישה מעט, אחר־כך ענתה:

– אמא – פּיקחת מאין כמוה. מעולם לא דיבּרתי עמה על כך – והיא ידעה זאת עוד לפני.

– ואַת בעצמך ידעת מכבר?

– בחיי, לא אזכור. תמיד. אבא הביא אותו בעודני גימנזיסטית, ואני הכנתיו לבחינות. והוא עשה בי רושם כביר ביכלתו להתרכז בעיקר ולסלק את הטפל, לא תרמהו ולא תפתהו. נשמה שכולה מתכת; או, אפשר, אלוֹן. עוד אז בודאי גמלה החלטתי; אך את הרגע לאשורו לא אזכור.

לפתע פרצה בצחוק:

– היודע אתה? סמוֹילוֹ על פי דרכו – פיקח שנוּן כאמא (זו להם תורשת־דם – הרי הוא מקרוביה ולא מקרובי אבא). פעם אמר לי: “לוּ נסית במשחק־פלירט עמדי, הייתי עוזב אותך לעולמים. מה שקנדסת עם אחרים לא איכפת לי, ועמי – אסור. לא איכפת אם ישרוק אדם ברחוב – העיקר שיבין, כי אסור לשרוק בבית־הכנסת”.

אחר־כך תיקנה, מבלי הביט בי:

– הוא אמר כך: “לא איכפת לי, מה עם אחרים – פרט לרוּניצקי.”

קולה רעד במקצת. באורח אינסטינקטיבי הוצאתי את ידי מתחת לראשי והושטתי אותן לקראתה – היא שילבה את אצבעותיה באצבעותי ולא הרפתה מהן זמן רב. שנינו שתקנו – אי־שם קראתי, או בעצמי המצאתי וכתבתי פעם ביטוי כזה: לשתוק פה־אחד: זו שתיקה, כאשר המחשבות של השנַים דובבות מאליהן אלו לָאלו. לכן היה זה לא לפתע־פתאום, אלא כתוצאה הגיונית וטבעית ממהלך השיחה האילמת ואף בנטילת־רשות אילמת ממרוּסיה, כאשר שאלתיה:

– מה היה אז בעמק לוּקניה?

מרוּסיה גחנה ושכבה לצדי, אימצה את שתי זרועותי סביב עצמה, את ידיה שׂרגה לתוך שערותי, הצמידה שפתיה אל אזני ולחשה:

– דבר נורא ואיום. נסעתי לשם כאחוזת־דיבוק, רצתי במורד התלול כמטורפת: ידעתי כי זה הסוף, מקץ רגע אהיה אשתו של אַליוֹשה, כך רצוני וכך צריך להיות, ישטוף־נא אותי הכאב והפחד ויתמוטט־נא הכל לעולמים. והוא שאמרתי לאַליוֹשה, למטה, בעצם המקום בו שפטת אותי ומחלת לי; ואף לא אמרתי – ציוויתי. ופתאום – לא אדע אפילו להסביר זאת – כאילו פקע בי איזה קפיץ, והנה אני לא אני, והכל לא שתמול־שלשום, וזרים אנו זה לזה תכלית זרוּת. הוא עוד הושיט אלי את ידיו – ומיד נרתע, ומיד הבין את הכל. לא הוסיף מלה, הוליכני למעלה, מצא עגלון, הסיעני הביתה; זוכרת אני, כי שיני נקשו בפי. על יד מבוא־הבית עזר לי להוציא את המפתח מן הארנק, בעצמו פתח את הדלת והסיק את המגבעת. רציתי לומר “מחל לי” או אפילו אחרת “מחל לי למען ישׁוּ” – הרי חצי־שעה לפני־כן הייתי כבר, בעיני נפשי, מנוּצרת ומקודשת לו בבית־יראתם. אך לא אמרתי מאומה ואף הוא לא אמר דבר.

מרוּסיה נרתעה ממני בקפיצה, ישבה שוב, נשענה על אותו הכר השני וזקפה ראשה כלפי מעלה; אחר־כך הרימה את ידיה והסתכלה בהן שעה ארוכה לאורו האלכסוני של פנס־הרחוב.

– העצם, - אמרה בקול רם ואדיש, והצטחקה אפילו, - בעצם, הרי ידי מגואלות בדם.

– אל נא תדברי הבלים, - עניתי לה בכעס.

– הוֹ, אין זה מענה אותי כלל. – היא דיברה באמת בשלווה גמורה. – אולי משום שחיים אנו בזמן כזה: אקדחים, תליות, פרעות על כל שעלת. הדם אינו מפחידני. איני חרדה אלא על אמא.

לא הבנתי: - על אמא? מה הענין?

היא הסבירה לאט, באתנחתוֹת ארוכות, בחפּשה אחרי מלים. ושוב דיבּרה בשלווה גמורה, מבלי הרגיש, כנראה, בהדי־האימה, שעוררו בי מחשבותיה המוזרות. מוזרות? חוששני, על כל פנים, כי לא מפתיעות ביותר: זה כבר כמה פעמים נפלט מפי בסיפור הזה השם “ניאוֹבֵּיה”, וכעת לא אזכור עוד, אם נולד אותו שם בהכּרתי רק לאחר שיחה זו וכל מה שבא אחריה – או שגם הוא, כתחושתה של מרוּסיה, גמל הרבה יותר מוקדם, “ככה”, “משום־מה”.

– ככה, משום־מה, - דיבּרה מרוּסיה. – משום־מה תרדפני ההרגשה, כי כל ילדי אמא – תהיה אחריתם מרה; כלומר, כולם מלבד טוֹריק – טוֹריק אינו משלנו. הנה כבר אבד מרקוֹ, בצורה משונה, כפי שלא אבד שום איש לפניו. ליקה – ליקה היא תליין עד שרשי שערותיה, עד קצות צפרניה המכורסמות; את מי תחנוק, ואם אחרים יחנקו אותה, לא אדע, אך בעצם זה־כבר מחקתיה מן הרשימה. וסיריוֹז’ה – סיריוֹז’ה משעני פעם אחריו לבית־מרזח קווקזי, שם רקד צֶ’רקֶס אחד כשחמישה פגיונות תחובים בפיו: הרי זהו סיריוֹז’ה בכבודו ובעצמו – אוֹי, יידקר. והגורע מכּל: אמא יודעת זאת, אמא מהרהרת בזאת תמיד.

שתקתי, מדוכא עד כדי כך שאף לא נסיתי לשסע את דבריה באיזו הערת־גערה נאותה – “איזה הבל!” או כיוצא בזה.

– מלבד טוֹריק, - חזרה על דבריה. – ועוד השמטתי את מרוּסיה. אני – חַיוֹנת בלי צפרניים, לא אחנוק איש, וגם פגיונות אינם מצוּיים בביתנו. אך תהרגני־נא – לא אוכל בשום אופן לתאר את עצמי בדמות זקנה או אפילו גברת באה־בימים. האם היה זה שיר משלך, שקראת פעם באזני:

"לִילַךְ־תִּפְאֶרֶת,

זֵר־אֲבִיבֵךְ הִשְׁלַכְתְּ לְלֹא־מַזְכֶּרֶת,

כִּי עֵת־אָבִיב עָבְרָה."?

סוף־סוף התגברתי על מבוכתי:

– תודה על הכבוד: כן, משלי. ואולם מתברר, כי אַת, חביבתי – בעלת־היסטוריה חשאית. הידרוֹפַּטיה דרושה לך: רוח־שטות כזו אחת דתה – קיתון־צוננים; או משיכת- מחלפות הגונה.

ואולם מרוּסיה מילאה כבר פיה צחוק, בפרעה את שערות־ראשי:

– אכן צדקת. בודאי בעצמי לא אאמין בכל אלה – אלמלא כן, לא הייתי חיה חיים שאננים כל־כך. בבוקר אשכח את כל מה שניבאתי באזניך.

אמרתי: - הרוצה אַת שאגיד לך, איך “פתרתי” אותך, כאן, ביומיים אלה?

– רוצה.

– אז אמרת לי בלוּקניה: אילו היה לי כשרון זמרית, או כשרון אחר כל־שהוא, כי־עתה התחבאתי מעיני העולם כולו, יחידה לנפשי או עם אלופי ואדוני. ואני שואל: שמא ישנן נשים, אשר להן פסגת־השירה, שיר־השירים – הם התינוק והבעל, ובכלל כל האמבט הזה של שלווה ענוגה, בו אַת שרויה?

– “תודה על הכבוד”, - חיקתה דרך־קינטור את תשובתי מקודם, אך הבעת עיניה היתה רצינית.

– המבינה את, - עמדתי על שלי, - היה היה אדם, אמן מלידה, ולא ידע כי אמן הוא; רק משום־מה לכלך תמיד את כל הקירות בציירו עליהם ערַבֶּסקוֹת. והנה מסרוהו פתאום לידי מורה ומדריך, נתנו לו יריעה וצבעים: יום תמים מלוכלכות בצבע ידיו ופניו עד האף ועד בכלל, ואין הוא צריך עוד ולא־כלום בכל העולם ומלואו. או היה היתה עלמה, ובנפשה, מלידה, אוצר בלום, אוצר־תועפות, של חיבה; והתיזה את החיבה הזאת ניצוצות־ניצוצות ימינה ושמאלה, מבלי ספוֹר ומבלי חוּס ומבלי שאוֹל אם כדאי, עד אשר –

– עד אשר נפלה לאמבט? יתכן.

היא פיהקה וקפצה מעל המיטה.

– בבאחת אין ספק: לבושי מתאים הרבה יותר לאמבט מאשר לביקור. וגם חזרנו שוב אל תחילת־התחילות – אל המעשה בכיבּוֹרתך ש“התיזה נצוצות חיבה”. ובכן, מעגל־הנושאים נשלַם, ואני הולכת לשכב לישון. בבוקר אשקה אותך קפה; רק לחניות לא תהיינה עדיין, אך אקלה לך צנימים. איך מבכּר אתה את הביצים – רכות או חביתה?

ואולם עוד רגע שהתה על יד מיטתי, בתיתה לי ידה לפרידה; הביטה בי מהורהרת, כשהיא מרכינה את ראשה לצד ומדגדגת את שפתיה בקצֵהָ העבות של אחת מחלפותיה; שוב, לכאורה, רצתה לגחון אלי וחזרה בה.

– על מה זה תשתקי שתיקה הססנית כזו, מרוּסיה?

היא לא ענתה, חילצה את ידה והלכה אל הדלת, אך ליד הדלת נעצרה שוב והסבה אלי את פניה.

– על מה?

היא צחקה וענתה לי כך כאילו שוב היתה בת־עשרים, שוב – חתלתול אדמוני במוּפטה, לא למדה דבר ולא שכחה דבר:

– אודה ואתוודה לפניך. עמדתי והרהרתי: אולי צריכה הייתי להפרד ממנו באופן מיוחד – שמא באמת לא נתראה עוד? ואולם, כפי שעיניך רואות, שניתי את דעתי. אני ואתה החמצנו כבר את כל המועדים; ובכלל לא צריך, ישאר־נא הכל כפי שהיה. מוֹנה וואַנה (כאן פיהקה שוב) משתחווה אפּיים לז’וֹפרוּאַ רידֶל; אך, כמדומני, בלבלתי כאן שתי אוֹפּירות שונות. ישַן, חביבי; “חלום אותי”, אם מותר להתבטא ככה.

היא יצאה. אי־שם דפק האורלוגין שעה אחת אחר חצות; אחר־כך שמעתי, כיצד ירדה לקומה התחתונה, על בהונות־רגליה, אך כבר לא יחפה – כנראה, אמרה להמתין לשוּב בעלה. אחר־כך בא סמוֹילוֹ; אחר־כך נרדמתי. בבוקר הם הלעיטוני קפה, חביתה, צנימים חמים, וליווּני שניהם ברוב־חביבות. כרכרה הסיעתני עד ליסטדוֹרף, משם בקרונית־טרַם הגעתי עד פוֹנטָן הגדול ועד אודיסה, ולמחרת נסעתי לפטרבורג.

 

כד: מַדְמוּאַזֶל וְסִנְיוֹר    🔗

באותה שנה נערכו בפטרבּורג הופעות לינה קַבַליֶרי; מישהו פיתני ליהנות מזיווה של יפיפיה מפורסמת זו, ספק ב“לַקמֶה” ספק ב“טָאִיס”. לאמיתו של דבר, לא מישהו אלא ידי ותיק, אשר כבר הזכרתיו פעם או פעמיים בסיפורי זה מבלי פרש בשמו; וגם כעת אין לי הרצון לפרשו. הוא הוא שאמר לי באחד הימים, כי ה“דריפּקוֹת” הגוצות, חברותיהם של האֶכּסטרנים המהפכניים משנת 1902, לא היו אלא בנותיה המחוּפּשוֹת של יהודית הקדומה; והוא הוא שמקץ שנה, או פחות, אחרי אותה הופעת לינה קבלירי, מצא את רצו על גרדום־המלכות ליד סֶסטרוֹרֶצק. לפי שעה התגורר בעיר־הבירה בעילום־שם; איש־אודיסה מלידה, חברי לגימנסיה, הוא הציג את עצמו כאיטלקי, כַּתַּב עתון רומי שמרני, שאינו שומע רובית כל־עיקר; דבּר איטלקית כיליד־פלוֹרנץ, צרפתית – בארצֶנט איטלקי המחוּקה להפליא, בלבל וצבע את שפמו, חבש מגבעת קשה ונשא סיכה גנדרנית בעניבתו, - בקיצור, שיחק את תפקידו ללא־פגם. כאשר נפגשנו לראשונה אי־שם בעיר־הבירה, אף אני, שישבתי עמו שנים על שנים על ספסל אחד (וגם פגשתיו לעתים קרובות אחרי־כן, ואפילו לא מכבר), פשוט לא הכרתיו ואף לא חשדתי בו כלל: עד כדי כך הפליא לשלוט במראהו, בקולו, בתנועותיו. הוא בעצמו גילה לי את סודו – באחד הענינים נזדקק לעזרתי בחוץ לארץ; אך גם אותי כל־כך כבש ומִשְמֵעַ כושר שליטתו בעצמית, עד שגם ביחידות לא פניתי עוד אליו ברוסית. הוא היה חובב־אוֹפּירה מופלג וחסידה הגדול של לינה קבליֶרי; ומלבד זאת – הסביר לי מבלי הניד עפעף – “הרי היא בת־ארצי”.

– יכול אדוני (ברוסית דיבּרנו זה אל זה בלשון אתה) לקרוא לי בוגד, - לחש באזני בשעת ההפסקה, - ואולם הגברת בתא ההוא יפתה אפילו מלינה.

העפתי מבט לעבר התא ובנפשי הסכמתי עמו; ואף לא התפלאתי – זה מכבר ידעתי, כי קשה לפגוש עוד יפיפיה אחת דוגמת גברת זו שבתא; אני, לפחות, לא פגשתי לא לפני ולא אחריה. היו לה שערות וּפּרוֹפיל של פסל יווני, האף והמצח – בקו רצוף אחד, וכתפי־ההוד (שזכרתין עוד ברזוֹנן הבּתוּלי) היו משופעות כצורת האַמפוֹרה במקום שבית־הקיבול עובר בהדרגה לצוואר־הכּלי. שערותיה עוטרו דיאַדֵמה, משהו הבריק גם על חזָה. את שמלת־הערב ה“בלתי־צנועה”, לפי קנה־מידת הימים ההם, מעשה ידי אומן גדול, לבשה כלבוֹש אחד מאתנו חולצה, בפשטות של רגילות, מבלי דקוֹר את העין. “חיתה בבּוֹמוֹנד” – נצנצה במוחי מימרה מזכרונות העבר. לזרועותיה החשופות לבשה כסיות גבוהות; חשבתי בלי־משים: והצפרניים שבתוכן – העודן מכורסמות כפי שהיו או גזוזות ונסורות כדקדוקי המַניקוּר? את עיניה מתחילה אל ראיתי, היא ישבה בפנותה אלי את צדה; אחר־כך הסבה את ראשה, אגב מענה לבן־לווייתה הלבוש פרַק, ונתגלו לי עיניה, כחוּלות שבכחוּלות, מן כּחלוּלית שלא היתה ולא נבראה לפניה. אולם את צבען זה זכרתי, והחדש שהדהימני היה משהו אחר: הבעת העינים הללו. לא מומחה גדול אני לקרוא בפנים ובמבטים, אך כאן נהיר היה גם לסומא, כי בעינים האלה כתובה במפורש אהבה עצומה: אהבה מוזרה, נדירה בחיי־יומיום, רעבתנית, תקיפה, אי־סבלנית, אכזרית, ובו בזמן ענוגה ונכנעת. אחר־כך היא העיפה מבט על האולם; שכני החווה לה קידה, היא הנידה ראשה באדיבות רוממה, וכאן נפגשו עיני בעיניה. לבי לחש לי: אל תברכנה לשלום, אין היא רוצה בכך. ואמנם מבטה דלג באדישות ממני והלאה. אך ברגע זה הפנה את ראשו בן־לווייתה, אשר מקודם ראיתי רק את גבו, ובלי־משים הפלטתי את שמו:

– דוֹטוֹרֶה וֶרניצ’י?

– כך? – שאל שכני בסקרנות, - מר מכיר גם אותו? ואותה – היתכן כי לא הכּירה?

ורניצ’י, בראותו את שנינו, נדנד ראשו בשמחה, ובתנועות־יד התחיל מזמיננו אל תאם. לי לא היה כל חשק לכך, ראשית־כל בגללה, ומלבד זאת – הרי יכלו להמצא באולם מכּרים, אשר משלח־ידו לא היה להם בחזקת סוד. ואולם שכני הפליט מתחת לשפמו קללה רומית:

– Accidenti a Li mortacci sui. – אני מוכרח…

– יגיד לו מר, כי עלי לטלפן למערכת, - בקשתי ממנו, - או כל מה שירצה, ובלבד שיחלצני מצרה זו. וגם הסיניוֹרה שלו – ספק גדול אם לבה מתגעגע עלי ביותר.

אחרי ההצגה נגררנו שעה ארוכה במרכבה למסעדה “וינה”, והוא סיפר לי על הזוג הזה. לפי מעמדו כעתונאי שמרני היה מבקר אצל ורניצ’י בפּריס, אשר אף הוא, כמובן, הציג את עצמו כנציג “המעצמה השביעית”; ולפי מקצועו האמיתי, המהפכני, ידע היטב את מקצועו האמיתי של מכּרי מרומא.

– אדוֹניו, - אמר, - מחשיבים אותו מאוד; ולפי דעתי הוא – מה שאמר פעם בּיסמרק אל נפּוֹליאוֹן הקטן: “אפסוּת כּבּירה, שטרם הוּכּרה.”

– מדוּע אפסוּת?

– אפילו על פי זה: לא יאומן – אך עד היום אין לו מושג על כך שמדמוּאזל לַפֶּרוואַנש – בת־ארצו של אדוני!

נזכרתי כי בבּרן, כאשר נפגשנו בבּנק ואחר־כך ישבנו בבית־קפה, שמה לא פורש והיא מיד הציגה את עצמה לפניו כבת־חוץ. כעת נתברר מסיפור ידידי, כי זה מכבר היא נחשבת בפריס לידידתו הרשמית של ורניצ’י, נוסעת עמו בתורת “מזכירה” לכל מיני פינות באירופה, ככל אשר ישׂאהו שירותו הבלשי – ושמה מַדלֶן לפּרוואַנש ואפילו דֶה־לפּרוואַנש; וגם תעודותיה בסדר, היא קיבלה רשיון־כניסה חוקי לרוסיה.

– ורוסית אינה יודעת אף מלה: כמוני.

הוא החריש רגע, ואחר־כך גחן לפתע אל אזני, ובפעם הראשונה במשך כל החדשים הללו לחש ברוסית:

– אשה גדולה. את בני־מינה, לאחר המהפכה, רושמת ההיסטוריה על לוח־זהב.

כאן התפלאתי עוד יותר ונתתי בו מבט שואל. ואולם הוא ניענע את ראשו כמי שאומר: אל תשאל, איני בן־חורין לבאר; ואף את מה שאמרתי לך כרגע – השכח מלבך.

את שארית הדרך עשינו בשתיקה; ואני, ביני לבין עצמי, נסיתי לבנות משברי־דברים את דמותה של ליקה החדשה. על לוח־זהב? לזה יתכן בפיו רק פירוש אחד: ליקה מוסיפה לעבוד למען איזו מחתרת. ובו בזמן – דיאַדמה, מחרוזת יקרה, פילגש למין־חולדה זה… ובמה, בעצם, עוסק הוא? בן־חוץ, שאין בכוחו לגנוב דעת איש מן האֶמיגרציה הפוליטית – מה בצע בו לבולשת, בשביל מה משלמים לו כסף? אך ברור, כי משלמים; והוא, לכל הדעות, יד־ימינו של מ. מ., אותו משומד חביב ונוח־לבריות, המסולא בפז בעיני ה“אוֹכרַנקה” הרוּסית. משמע, גם ואניצ’י מביא להם תועלת. אך מה עושה כאן ליקה? איזה תפקיד משחקת על יד הברנש המפוקפק נפש מוזרה זו, שבעבר ידעה להענות רק לקולות איבה נוקמת־ונוטרת וכעת דבקה בגלוי באדם טמא זה? שום דבר לא העליתי בידי, הקווים הסותרים לא נצטרפו לתמונה. היתה לי רק הרגשה עמומה, כי נגעתי באיזה סבך, אולי אפילו קדוש, אך לא־טהור.

אולם־“וינה”, כרגיל בלילות, היה מלא מפה אל פה. אינני זוכר, איך בילינו שם את הזמן, מי נלווה אלינו ומדוע איחרנו כל־כך לשבת שם; אזכור רק, כי בן־לווייתי שיחק גם בחברה את תפקידו, תפקיד בן־חוץ, להפליא. היה אפילו מקרה כזה (אולי לא בפעם ההיא, אך היינו־הך): בא מעבודת־לילה עתונאי אחר, אף הוא בן־אודיסה, אף הוא חברנו לכיתה בבית־הספר, ישב אל שולחננו ובילה עמנו שעה; הצגתים איש לרעהו, שימשתי להם תורגמן; פתאום, באמצע השיחה, אמר לי אורחנו: - האינך מוצא כי יש בו דמיון־מה ל“ל”? – ואני הסכמתי, כי אמנם כן; והאיש הלך, מבלי שעלה על דעתו כלל, כי זהו “ל” בכבודו ובעצמו.

לפתע, והשעה כבר מאוחרת מאוד, עברה רחישה בקהל, הצווארים נזדקפו, היושבים כשגבם לדלת – הפנו ראשיהם. גם אני הפניתי ראשי – מֶטר ד’אוֹטל הוליך בצורה חגיגית אל שולחן פנוי את ליקה ואת ורניצ’י. על כתפיה התנוסס איזה מעשה־פרווה, עשיר מאוד למראה, והיא צעדה תוך שתי־וערב של מבטי־התפעלות בשלווה ובשויון־נפש. מלוום כבר הצביע, בתנועה כלילת־נימוסין, על איזה שולחן מן המכובדים ביותר, אך ברגע זה ראה ורניצ’י אותנו. הוא זינק לקראתי בצורה אכּספּנסיבית כדרכו, שוב ניער את ידי בשתי ידיו לאין־קץ, במשך רגע הספיק לשאת נאום ארוך על רוב־שמחתו לפגישה זו ולבסוף הצביע על ליקה:

– כלום לא הכיר אדוני את מדמוּאזל מַדלֶן? הרי הוא הוא שגרם להיכּרוּתנו.

– שלום, מסיֶה, - אמרה בצרפתית והושיטה לי יד; קולה היה אדיב ואדיש, עיניה הביטו בי בשקט ובבטחה. גמגמתי:

– מדמואזל דה־לפּרוואנש נשתנתה כל־כך… – כאן נזכרתי, כי במקרה כגון זה, במעמד סיניוֹר איטלקי, מן הדין לשלב מחמאה, והוספתי: הכוכב היה לשמש – או משהו מסוג זה.

– התּרשוּנוּ לארוֹח לכם לחברה? – שאל ורניצ’י. – מֶרסי, מטר ד’אוֹטל, אנו נשאר כאן.

בלבי הבלגתי כבר על החשש, פן יראו הבריות אותי, עתונאי ליבּרלי, בשכנות ידידותית כזו עם אדון, אשר שמעוֹ אולי הגיע גם לאזניהם. אך עצם התסבּוכת שנוצרה כאן כיסתה אותי זיעה קרה. אל שולחני יושבות שתי מסכות, ושלשתנו יחד משַטים ברביעי; אמנם הוא ראוי לכך, לא חב לי עליו, אך האוּכל אני, טירון גמור, לעמוד בתפקידי במשחק־בּיוּם זה? ולשם מה? מה, בעצם, לי ולהם? במוחי נצנץ הרעיון להתנצל בפניהם, באמתלת עבודה דחופה, וללכת; אך הכל יודעים, כמה קשה הדבר. שחקני להקת־סוֹלוֹבצוֹב, שהייתי מעורב עמהם בשכבר־הימים באודיסה, הסבירו לי לא אחת, כי הדבר הקשה ביותר על הבמה הוא – לדעת להסתלק, לצאת ללא מכשלה, מבלי התּרל בדבר; בחיים מסובך הדבר עוד יותר מאשר על הבמה. נשארתי, אזרתי את כוחי והחלטתי למעט בדיבור, לבל אכשיל בפליטת־פה את האודיסאים המחוּפשים שלי. הדבר עלה בידי בלי קושי רב – ורניצ’י דיבר ללא־הרף, לשון ידידי שיתפה עמו פעולה, ובהשתתפותי אני לא היה כמעט צורך.

ורניצ’י נתגלה כאיש־שיחה מעניין ומקסים. על מה סיפר, כבר לא אזכור, כמובן; ואולם היתה כאן גם המדיניות העולמית וגם כל חידושי ספרות־המערב, ושקיעת אֶליאוֹנוֹרה דוּזֶה, ובית־מדרשו של מרְינֶטי, ועשרים אנקדוטוֹת במלכים ומיניסטרים, כל אחת מבדחת מקודמתה. בו בזמן הוא בחר מתוך רשימת היינות איזו מרקה מיוחדת במינה, אשר לשמעה נזדקף מטר ד’אוֹטל מרוב יראת־כבוד. כל משפטיה־הקדומים של נפשי הקרתנית התיללו פה־אחד בקרבי: לשתות מבקבוקו? אך כאן עמד לי ידידי: הוא הודיע נמרצות, כי בעלי־השולחן – אנחנו, ואין לערער, “כאשר נפּגש אצלכם בפריס, תגמלו לנו”… אבן נגולה מלבי, ומרוב־שמחה הרביתי לשתות מכולם; הזמַנו בקבוק שני ושלישי, ולאט־לאט חלפה מבוכתי כליל.

זכוּר לי רגע כזה: ליקה שוחחה עם ידידי, ורניצ’י אצה להגיד לה דבר־מה והניח ידו על ידה. היא הסבה אליו את ראשה והקשיבה, אך הביטה לא בפניו אלא בידו: ושוב נשתקפה בעיניה ובכל פניה אותה ההבעה “שלך אני”, עריצה ונכנעת, עבדותית ורוֹדנית כאחת, שהדהימה אותי קודם בתיאטרון. “רבונו של עולם!”, הרהרתי, בטרחי לשוא על פתרון חידה זו, - “מאוהבת כצוענית, - וגם כוזבת לו כצוענית? מה יש כאן?”

הוא אמר לה מה שאמר, הוריד את ידו; היא שבה לדבּר עם ידידי על טהרת הצרפתית – מסיֶה, מדמוּאזל. ורניצ’י הפנה ראשו אלי, אך תחילה החריש; פתאום תלה בי את עיניו, ועל אף הדעה הקדומה שבלבי, היה זה מבט לבבי ותמים של בחור טוב וגלוי־לה מאוד.

– אדוני – אמר בשפל־קול – זיכּני, שלא מדעתו, באושר לכל ימי חיי.

כנראה, היין הביאני לידי התרגשות: דבריו ממש נגעו עד לבי. נכלמתי בנפשי על חטא שלא חטאתי: לא ידעתי כבר להבחין, מי מן המרמים מפליא להערים על רעהו, מי למי מעמיק לכרות בור, אך, על כל פנים, אשר ל“גוי” הזה, יהיה אשר יהיה, הרי אותו עוזר היום לרמות אנוכי. “אושר לכל ימי חייו”… בעצם, כיון שהוא מסב לשולחני ושותה את ייני, מן הדין היה לרמוז לו, לפחות, כי לא לאורך־ימים הוא אושר שכזה, כי אי־שם בכסת־מיטתו תקועה כבר מחט חלודה – לא אדע מהי, אך החלודה ארסית, והסוף יהיה מר. – כמובן, לא אמרתי לו ולא־כלום, בשתיקה הנחתי לו ללחוץ שוב בחזקה את ידי, והבלעתי את מבוכתי בכוס חמישית או ששית.

ולבסוף אזכור גם רגע כזה: ואניצ’י וידידי יצאו ונשארתי עם ליקה בלבד. ישבנו זה מול זו; היא רמזה לי למקומו של ורניצ’י – “יקריב־נא לשבת”. צִיַתּי. סביבנו המתה המולת־גילופין, איש לא שם עוד לב לשולחננו; היא אמרה רוסית, כמעט באפס־קול:

– המכבר יצא מאודיסה?

עניתי, באותו קול עמום, כי כולם בריאים ושלימים (ההיה עוד מרקוֹ בחיים? לא אזכור); וכן עלרודות מרוּסיה ותינוקה באוֹבידיוֹפּוֹל.

– אני רושמת לו “טוב מאוד”, - אמרה, - מתחילה חששתי לאיזו פליטת־פה מצדו. גם לבני־הבית אַל יספר על פגישתנו.

צלצול קולה, אף כי דיברה עמי באותו רגע על סודותיה, היה כמאז ומתמיד, קר ומרַחק – עלה על דעתי: “ממש כקול גבירה, המצווה על שפחתה להוציא את שיירי־האוכל”. ופתאום חימה שפוכה עלתה לראשי – כל תצבורת־האיבה משנים על שנים, כל הניגוד בין טבעֵי־ברייתנו ההפוכים, כל חרדת־אימתי בפני נפש כזו, ללא קדשים וללא תחומי הטוב והרע. ואולי, מודה אני, עוד ביתר־שאת עלו לראשי אותן הכוסות לאין־מספר של 1872 ⁴⁶vendange. עניתי לה קשות:

– לא זו בלבד שלא אספר להם, אלא אף אני בעצמי אתאמץ להשכיח מזכרוני את הסיוט הזה. הריהי מפלצת, ליקה: חיה עם מרגל, מאוהבת בו כחתולה, ובעצמה מרגלת אחריו למען אחרים. אינני מאמין, כי אפילו את הענין הנעלה ביותר כדאי לשרת באופן כזה.

העינים הכחולות הביטו בי ביהירות ובשויון־נפש; היא ענתה לאט והשקט גמור:

– כדאי.

---

הקריירה של ורניצ’י נהפכה על פיה כשנה אחרי־כן. מפּלה, שפרטיה עד היום לא נודעו ברבים, ערערה, כפי שמספרים, אפילו את מעמד רבּוֹ, המשומד מ. מ. איזו נבלה זממו אז השנים, לא אדע בדיוק. אומרים, כי גם יֶבנוֹ אַזֶף היה מעורב בדבר, התנכלו להכין התנקשות חשובה, להפר את ביצועה ברגע האחרון ולצוד תוך־כדי־כך אנשים רבים מעמודי־התווך של הארגון הלוחם. אולי כך, ואולי לא כך. על כל פנים נתבשל משהו גדול, והחוטים יצאו מפּריס. והנה, לפני עצם סיום המשחק, פורסמה כל התכנית, אשר ורניצ’י היה אחראי לה, בעתונות־המחתרת. מאותו יום נעלם ורניצ’י. אפילו באיטליה לא שמעו עוד עליו דבר וחצי־דבר. מישהו אמר לי, כי הוא נמלט לארגנטינה ושם נעלמו עקבותיו. ושמא עוד בדרך לשם אבד, שמא הניח אף הוא לגלים לגרפו מן הסיפון? כי, אכן, באמונה תמימה כל־כך אמר לי אז על היין: “אושר לכל ימי חיי.”

על מַדלֶן דה־לַפּרוואַנש לא הגיעה לעתונות אף מלה אחת. אַננה מיכאַילוֹבנה אמרה לי באחד הימים, כי ליקה יצאה מפּריס – לא ידוע לאן; וראשה של אננה מיכאילובנה, שהלבין כמעט כולו, רעד בדבּרה כראש זקנה מופלגת. לוּ יכולתי, שואל הייתי על אודות ליקה את פי ידידי ההוא, אך בינתיים גילוהו ותפסוהו, בעוד הפּספּוֹרט האיטלקי בידו, וכבר לא היה בחיים.

 

כה: עֲמוֹרָה    🔗

הטורקים מוסיפים, כמדומני, עד היום (וכבר התפארתי בכך אי־שם) לקרוא לאודיסה בתעודות רשמיות בשם חוֹג’ה־בּיי, כפי שמו העתיק של אותו מקום על חוף הים השחור. בעירנו עצמה נשתמר השם הזה רק בכינוי אחד הלימַנים: “חג’יבּייסקי לימַן”. ב“חג’יבּייסקי לימן”, בקיץ שנת 1909, בערך, הקיץ הקץ על אוהבי סיריוֹז’ה; זאת אומרת, מבחינה טכנית הוא נשאר בחיים, וכל עוד חיו הוריו לא הופקר, כמובן; סבורני אפילו, כי לא יופקר כל עוד יחיה טוֹריק; ואולם, אם קיימים עדיין אַננה מיכאַילובנה ואיגנץ אלבּרטוֹביץ' וטוֹריק, ואף סיריוֹז’ה עצמו – לא ידוע לי: משנת 1915 לא הייתי ברוסיה, משנת 1917 איש לא כתב לי משם. על כל פנים, אז, ב“חג’יבּייסקי 1917 איש לא כתב לי משם. על כל פנים, אז, ב”חג’יבּייסקי לימן", הוא נשאר בחיים מבחינה טכנית, ואולם, הן לגבי עצמו והן לגבי אחרים, הקיץ עליו הקץ. אני מאז לא ראיתיו. חדשים מספר אחרי אותו מאורע ישב עדיין בבית אביו, מבלי היראות לעיני האורחים ואפילו לעיני; אחר־כך יצא מן הבית וקבר עצמו באיזה חור נידח, במקום בלתי־ידוע, ללא מכּרים, ללא ספרים, בודד וגלמוד במחשכי־נצח. אם עודו בחיים, אולי גם כיום יתלוש את שערותיו, או יגנח וילחש לעצמו: הה, לוּ סטיתי אז עוד כחצי־טפח ימינה או שמאלה…

הפרקליט המפורסם בעירנו, אשר לימד סנגוריה על רוֹבֶנסקי (ואמנם היטה את השופטים למידת־חסד יתרה – רק שנה וחצי של עבודת־פרך, אם זכרוני לא יטעני), היה מטובי־מכּרַי. אחרי גמר המשפט ישבתי עמו ערב שלם, ואף מרבית־הלילה, וחקרתי אותו לפשר דבר המופלא מתפיסתי. כמובן, לא בדבר תפקידו של סיריוֹז’ה: בשביל סיריוֹז’ה, כנראה, גם חווייה נדירה זו, כל עוד לא נסתיימה בשילום כה איוֹם, היתה רק מין נסיון מעניין נוסף בחקר האפשרויות הבלתי־מוגבלות של החיים. בעשותו את הנסיון, לא זועזע בודאי, ואפילו לא נתפס כל־עיקר לאי־טבעיותו המפליצה – ודאי גם כאן לא ביקש סיריוֹז’ה אלא לשעשע עצמו, וכעבור שעה מתחילת ה“נסיון” נאלץ כבר, בלבו, לכבוש פיהוק קל. – ואולם הן? איך קם והיה הדבר? הכרתי אותן מכבר, מאז ביקורי הראשון אצל אַננה מיכאַילוֹבנה. ידעתי כי כל חברָתנו ו“כל העיר” נהדה לגלוג קל בהליכותיהן המשונות, בדמיונן המודגש זו לזו, בשמלותיהן התאוֹמוֹת; וכן גם בחולשתן לגבי סיריוֹז’ה, שהיתה לבסוף גלויה לכל עין. אך הכּרתי אותן מכבר, וכפי שדימיתי בנפשי, היכּרוּת מעמיקה וחודרת, זכרתי את התנהגותן העצורה בחברה: מעולם, דוֹמני (מלבד אותו “ליל־פּוֹטיוֹמקין” השיכור בגן־אלכסנדר, לרגלי המבצר – אך הרי אז כל אשיות־העולם התמוטטו עלינו לרגע), מעולם לא השגחתי אצלן אף בתנועת־יד חפשית מדי; ולפתע־פתאום…

לא הבנתי ולא־כלום.

– כל עיקרו של הדבר בַהדרגה, - דיבּר באזני הפרקליט, - בהדרגה ועוד בפסוק קצר אחד, פְּסוּק־שאלה בן שתי מלים קצרות. הנה רק כרגע סיפרת לי, כי זה־כבר שמעת דוקא פסוק זה מפי סרגיי מילגרוֹם עצמו – כאשר, בעודו עלם צעיר, דיבּרת על לבו שימשוך ידו מאיזו כנופית קוביוסטוסים־נוכלים אך לא סרגיי מילגרוֹם כאן העיקר, העיקר הוא כי הפסוק הזה אופייני, אופייני במידה קטלנית, לכל דורו כולו. הפסוק הזה אומר: “ומדוע אסור?” האמן לי, כי שום תעמולה אדירה לא תגיע, מבחינת כוחה ההרסני, לקרסוליה של קושיה קצרה זו. שיווי־משקלה המוסרי של האנושות עומד מאז ומעולם על קיום אַכּסיוֹמוֹת, מושכּלות ראשונים: יש דלתות סגורות ועליהן כתוב “אסור”. פשוט “אסור”, בלי ביאורים; אַכּסיוֹמוֹת אלה מחזיקות מעמד איתן, והדלתות סגורות, וקרשי־הרצפּה אינם מתמוטטים, ומחזור המזלות סביב השמש מתקיים לפי סדרי־בראשית. אואולם תוצג־נא אך פעם אחת שאלה זו: ומדוע “אסור”? – והאַכּסיומות תיפולנה. טעות היא לחשוב, כי א7כּסיומה היא דבר המובן מאליו, ש“לא כדאי” להוכיחו מרוב בהירותו לכּל: לא, ידידי, בשם אַכּסיוֹמה קוראים למין הנחה, אשר לא יתכן להוכיחה; לא יתכן, אפילו אם העולם כולו יתמרד ויתבע: הוכיחו! ואך תוצג קושיה זו – חסל! הפסוק הקצר הזה כמוהו כ“פרח־נֵפֶץ” מאגדה רוסית: לפניו מתנפצות לרסיסים כל הדלתות הסגורות. אין עוד “אסור”, הכל “מותר”; לא רק מצווֹת־מוסר מוסכמות, כגון “לא תגנוב” או “לא תשקר”, אלא גם התגובות ה“מִמֵילָאִיוֹת” ביותר, הגנוזות ביותר (כמו במקרה זה) – הבושה, הבחילה הפיסית, קול הדם – הכל מתפורר לעפר. לעמודי־התווך של מוּסרנו הקושיה הקצרה הזאת – כמוה כאותה צלוחית חומצת־הגפרית לעיניים ולפנים. סרגיי מילגרוֹם שלך רק ספג בחזרה את המנה, אשר הוא עצמו התיזה לפני־כן לרשות אסורה.

נואם גדול היה אותו פרקליט; ומכבר לימדני נסיוני, כי בשיחה עם בני־מינו זקוק אתה לתשעה קבים של סבלנות. בגנזי נשפם טמון תמיד אוצר בלום של מליצה: צריך להניח לה שתשתפך בטרם תזכה להגיע לעצם הענין. אנשים כאלה משולים כברז למים חמים: מתחילה זורמים מתוכו צוננים, ולא מעט. אך יתכן, כי החיבה היתרה לסיריוֹז’ה היא היא שהביאתני לידי רוגז.

– ושנית – ההדרגה, - המשיך הפרקליט. – אין קושי בעולם, שיעמוד בפני סוד הפעולה המודרגת. מן הצורך רק לנתח כהוגן את המושג “קושי”, לפרקו חוליות חוליות, ולא להסתער על כולן בבת־אחת, אלא לפי הסדר, בזו אחר זו: על כל אחת להתיז מאותה חומצה, להמתין עד שתפעל את פעולתה ועד שיפוג הכאב, ואחר־כך מספר ב', לפי התור. הרשני־נא להציג לך שאלה בלתי־צנועה, הרי אנו כאן לבדנו: הנזדמן לך פעם – כיצד לומר זאת – debaucher une jeune fille trés pure?⁴⁷או מוטב כי נניח לסודותינו האישיים ונפנה לספרות: מי ומה היה דוֹן ז’וּאַן? לא זה של בּיירוֹן ואף לא זה שתואר בידי טירסוֹ דֶה מוֹלינַה וביחוד, אחר־כך, בידי סוֹריליָה: ההוא פועל בכוח התנופה והמגנטיסם, די לו במוֹנוֹלוֹג אחד והוא מנצח את הטהורה שבעלמוֹת לא יאוחר מאשר בחרוז השנים־עשר. אלה הם הבלים. לא, נסה־נא לצייר בדמיונך את דוֹן־ז’וּאַן האמיתי, ה“היסטורי”: חוּאַן טֶנוֹריוֹ, בן בעל־אחוזה ירוד מסביבות סֶוויליה, בזבזן וסייפן, אך לא אַדוֹניס כלל וכלל. בכוח מה כבש לבבות? אלף ושלושה קרבנות בספרד עצמה, מלבד בנות־חוץ, ובכלל זה גם “אל־תגע־בי” כזאת כדוֹנה אַננה: במה נצח אותן בזו אחר זו?

(בן־שיחי ידע יפה ספרדית וביטא “דוֹניָה אַנה”; אך אנו פטורים מזה).

– אני עומד על דעתי: לא במגניטסם, - המשיך את דבריו, - אלא בכוח ההדרגה בלבד. דוֹנה אַננה אומרת: אינני רוצה להקשיב לך, “אסור!”. ודוֹן ז’וּאַן שואל: ומדוע “אסור”? וחסל: כעבור יומיים היא כבר מקשיבה. אמנם יש לה קו־חפירות שני: לפגישה בלילה לא אבוא בשום אופן – הרי זה באמת אסור! והוא שוב: ומדוע “אסור”? ומקץ שלושה ימים, הפעם בפגישה חשאית, הוא מתחיל להשתמש באותו “פרח־נפץ” לגבי נשיקת יד, נשיקת לחי, ואחר־כך, בהדרגה, לגבי כל כפתור או אבזם של תלבשתה המסובכת…

סבלנותי פקעה ושיסעתי אותו:

– אך הרי היתה זו בכל פעם דוֹנה אַננה אחת ולא שתים בבת־אחת! ולא אֵם ובת!

– ההבדל, אם לרדת לעמקו של דבר, הוא רק בזה, שלפלפולי ידידך הקשיבו שני זוגות אזניים ולא זוג אחד; ולא יקשה כלל להמציא היקשי קל־וחומר גם על נושא זה. ביחוד, מאחר שבלי ספק אהבוהו שתיהן; וגם זמן היה די והותר. הידידות הזאת נמשכה כשמונה שנים. הקלות אוּכל לתאר לעצמי את כל שלבי־ההתפתחות של ménage á trios נחמד זה. מתחילה, נניח, ישבו שלשתם על סלע, אי־שם על שפת הים, ירֵח וכן הלא; הוא יושב באמצע; תופס את שתיהן בידיהן, את אמא־ניוֹרה בימינה ואת הבת־ניוּטה בשמאלה, מחזיק ואינו מרפה. אמנם בפעם הראשונה חילצו שתיהן את ידיהן, אמא־ניוּרה אפילו גערה בו ודאי באצבע: אסור. והוא נעלב, נתעצב, נזדעף: מדוּע אסור? הוכיחו־נא! כמובן, להוכיח אי־אפשר; בפעם הבאה נשארו ידיהן בידיו. מקץ חודש – או מקץ שנה, זמן היה למכביר – והנה מגפפות כבר ידיו את שתי הגזרות; קודם בלי לחיצה, אחר־כך “עם”… לא כדאי להמשיך, תוכל להשלים גם בעצמך, לי הדבר לבחילה. אך בִין־נא דבר אחר: אם לבצע את כל אלה בזהירות ובהדרגה ובאיטיות, הרי סוף־סוף תתרגלנה שתי הגבירות עד כדי־כך לצמיחת קירבה משולשת זו, שעין־זרים לא תוכל, כמובן, להבחין שום דבר. הנה אמרת מקודם: איך קרה, שבמשך שנים כה רבות לא משך הדבר שום עין? “מושכים את העין” רק שינויי־פתע, חריפים ובולטים: מכשילים את עצמם רק אלה, שלא התרגלו די־צרכם למצב החדש; ואילו ההדרגה, היא, להיפך, ערובה לשליטה העצמית השלימה. בודאי זה מכבר בילו שלשתם לילות־אתונה – או לילות־סדום, כרצונך – בבתי־מלון שונים, וממש באותה צורה, כפי שתיאר לפני, בקול חנוק, רוֹבֶנסקי האומלל… בְּרְרְ! ולמחרת, בפני אנשים, בפניך, אף לא רמז בלתי־צנוע אחד, אף לא מגע־יד מיותר, רק עיני־נשים המאוהבות לתומן… כמובן, סרגיי שלך בעצמו לא היה “מאוהב” כל־עיקר.

קמתי והתהלכתי בחדר, בהתאמצי למצוא נוסחה נאוֹתה לשאלה, שנראתה לי אז משום־מה חשובה ונוראה ביותר; אך לא המצאתי דבר, נעצרתי ושאלתי בפשטות:

– וזו אמת, כי היו נותנות לו כסף?

– בלי ספק. עובדה קיימת ומקוּיימת. בינינו לבין עצמנו – אף כי חושב אני את רוֹבנסקי לאדם הגון מאוד – יש לי רושם ברור, כי דוקא טיפה אחרונה זו היא שהגדישה בעיניו את כוס־התרעלה, לא משום קמצנות: אינו קמצן כלל ואינו נוהג דקדוקי־עניות: סוחר אודיסאי־יהודי טיפוסי, הגיע הנה בשעתו עני ואביון מן העיירה ווֹלֶגוֹצוּלוֹבוֹ, נפל לתוך מערבולת־נמל זו של שטרות־כסף ושטרי־חוב לפרעון ולגוביינא, ומיד אבד חוש מידה וחשבון לגבי הממון. כלום לא שמת לב לכך, כי אבי־אבינו שיילוֹק מת, לצערנו, זה־כבר ולא הניח יורשים אחריו? אין כעת בכל העם הפּרבוֹסלבי, על אף כל רחבוּתה של הנפש הסלבית, בין בזבזן מוּעד כזה – “שַרלַטָן” בלשון אודיסה – כטיפוס זה של היהודי הרוּסי הנטמע למחצה. לוּ היוּ ניוּרה וניוּטה שלכם מדלדלות את כיסו לקניית תכשיטים, היה רוֹבנסקי רק נאנח ומוסיף לחתום על שטרות. ואולם זה – בְּרְרְ!

כאן נזכר בן־שיחי להביט בפנַי והבין, כנראה, מה מתרחש בלבי. נתכנסתי לקרן־זוית הרחוקה ביותר; לוּיכולתי, נדחק הייתי לתוך הקיר מרוב כאב ובושה. זאת, אמנם, העיד בפני גם סיריוֹז’ה על עצמו, בחדר־האורחים שלהם, בהפסקות בין בתי הפזמון הצרפתי: Si vous le saviez, nedames, vous iriez couper les joncs – כבר אז דיבּר, או רמז לפחות, כי לא היה בוחל בתשורות־נשים. ואז דימיתי בנפשי, כי האמנתי לו. כעת נתחוור לי, כי לא האמנתי; לכּל האמנתי, רק לא לזה…

בן־שיחי היה אדם טוב ולבבי. לחינם נפלטו עליו מפי פה ושם דברי־רוגז, כאילו בו האשם, כי שיכּלתי אהוב־נפש יקר ויפה. הוא פתח בנעימה חדשה, כמשתתף בצערי:

– נסה־נא לראות את הדברים ראיה אחרת. הרי כאן אותה הקושיה עצמה וגם, בודאי, אותה שיטת־ההדרגה, אלא לא מצדו דוקא. בפעם הראשונה סיפר לניוּרה וניוּטה מתוך צלוק: הוּכּיתי בקלפים שוק על ירך – אין לי תקנה אלא כדור בראש! מיד הציעו לו את עזרתן. הוא לגלג עליהן, אולי אפילו משך אותן באזניהן, אם היתה כבר ביניהם גם אז קירבה מספּקת כדי צורת־נזיפה כזו על הצעת־שטות. אך בשעת המעשה הספיקה ניוּרה או ניוּטה, או שתיהן יחד, לשלאול: סליחה, סיריוֹז’ה, מה יש – מודע אסור? בכלי־הזין שלו עצמו, אתה מבין? עבר חודש, או שנה, או שלוש, החומצה פעלה, המשפט־הקדום נשתחק ונתפורר (כי הרי באמת אין זה אלא משפט־קדום: אמנם מה שלכסף, כביכול, אין ריח – זהו שקר מבחינת החימיה והנחיריים גם־יחד, ואולם מין, זכר או נקבה, אין לכסף באמת). בקיצור, - בהכרח בא הרגע, כאשר נתברר, כי “מותר”…

– מלה איומה היא “מותר”, - אמר לי אחר־כך, כמעט על סף־השחר. – והנה מה שאגיד לך, אך אל־נא תחזור על כך בשמי – אני, כידוע לך, החלפתי זה כבר בתעודת־זהותי את ציוּן־הדת ובזה ויתרתי על הזכות לשפוט את עדתי בקודמת; וגם מבחינה עקרונית, כידוע לך, אינני תמים־דעים עמך, מאמין אני בהתבוללות ורוצה בה מדעת. ואולם אין לעצום עין על העובדה, כי שלביה הראשונים של טמיעה המונית הם תופעה קשה. התרבות הרוסית גדולה ועמוקה כים ואף טהורה כים; ואולם, ברדתך מחוף־הים המימה, אנוס אתה לשחות אַמוֹת ראשונות בתוך יָוֵן רקוב, בין שברי־עצים, וקליפות־אבטיחים… ההתבוללות פותחת דוקא בפירורם של המשפטים־הקדומים עתיקי־הימים; והמשפט־הקדום – דבר קדוש הוא, עוד בַּרַטינסקי שר עליו: “משִברי אמת קדומה הוא”. יתכן כי כל תכנו האמיתי של המוסר ואף תכנו של עצם המושג תרבותיות מורכב ממשפטים־קדומים. אך בכל תרבות הם עצם מעצמה, ילידיה המקוריים, ובשעת מעבר מתרבות אחת לחברתה חלה תקופת־הפסקה ארוכה – הקודמים כבר נפלו, והחדשים טרם היכו שורש; תקופה ארוכה מאוד, אולי לא דור ולא שנים, אלא הרבה יותר. והיודע עתה? אל־נא תכעס, הנך פטריוט גדול של עירנו – וגם אני כמוך – ואף־על־פי־כן אמת הדבר: אין בכל ארץ־רוסיה אספקלריה בהירה יותר לניתוק זה במסורת־התרבות מאשר אודיסה שלנו הטובה והעליזה. אין כוונתי ליהודים בלבד: הוא הדין ביוונים, באיטלקים, בפולנים, אפילו ב“רוסים” – הרי גם הללו, רובם ככולם, מזרע “חוֹחוֹל” ⁴⁸הם ורק התקשטו בנוצות של “קַצַפּים” ⁴⁹; אך ביתר־בהירות כמובן, ניכר הדבר ביהודים. מכאן, בודאי, גם ההברקה הקנטרנית המיוחדת הזאת של סביבתנו, שכל רוסיה מרבה כל־כך ללגלג עליה – ושאתה ואני מרבים כל־כך לחבבה. הרי לעתים לא־רחוקות תחשבנה דוקא תקופות של תמוּטת- יסודות לתקופות־זוהר. אך מכאן גם נוכלותנו ויחס־החיבה לאמנות־הכזב בחיי־יומיום ובעסקי־המסחר, וגם זה, שמכל עשר עלמוֹת ממשפחות הגונות תשע הן בבחינת דֶמִי־וְיֶרז' והעשירית – זֶרוֹ־ויֶרז'; וגם סרגיי שלך בא מכאן, וגם ניוּרה וניוּטה.

–….ואיך קרה כל הדבר הזה? – שאלתי. שר־העיר אסר על העתונות לכתוב על פרטי המאורע ב“חג’יבּייסקי לימן”; המשפט נתקיים בדלתיים סגורות; הרפּוֹרטר שטרוֹק מן המערכת שלנו ידע, כמובן, את הכל, אף ניסה לספר גם לי, אך אני גרשתיו. למה שאלתי הפעם, בעצמי לא אדע. את תשובת הפרקליט אזכור היטב, אך אין לי הרצון למסרה לפרטיה, אביא רק עמה קווים. רוֹבנסקי השיג את צלוחית החומצה ההיא עוד שלושה חדשים לפני המעשה. מאוד התענה האיש, זה למעלה משנה לא דיבּר כמעט עם אשתו ובתו, השתדל להרבות בנסיעות־עסקים, על־פי־הרוב ללא־צוֹרך. גם באותו ערב אמר (למשרתת), כי הוא נוסע מן העיר, ובעצמו נחבא בבית־קפה ברחוב לנז’ירוֹן, ממול למבוא־ביתו; ראה, איך הגיע בכרכרה סיריוֹז’ה ואיך נסע עם הגבירות. עקב אחריהם עד הלימן ועד בית־המלון ההוא; שוטט תחת החלונות המוארים שעה או שעתיים, עד אשר כבתה שם מנורת־הנפט. אזי צלצל בדלת, שכר גם לעצמו חדר, בגרביים עבר את המסדרון, בשמאלו הצלוחית ובימינו פטיש, שהכין במיוחד לתכלית זו; בפטיש פּצפּץ את המנעול הרעוע של דלתם ופרץ לחדר. את המנורה הם כיבו, אך על השולחן דלק נר־סטיאַרין. בראותו פתאום את הפטיש והעיניים המטורפות, קפץ סיריוֹז’ה וזינק לקרוע את הפטיש והעיניים המטורפות, קפץ סיריוֹז’ה וזינק לקרוע את הפטיש מיד התוקף. רוֹבנסקי לא נאבק, ויתר על הפטיש, אך העביר את הצלוחית משמאלו לימינו והתיז בפניו של סיריוֹז’ה. אחר־כך סיפר, כי נתכוון לעשות אותו המעשה גם באשתו, ואת הבת ניוּטה “רצה פשוט לחנוק וחסל”, אך היד לא נשמעה לו עוד; או “הכל נהיה פתאום לא־איכפת”, כפי שאמר אחר־כך בבית־הדין.

זקנה לבנת־ראש היתה כבר אַננה מיכאַילוֹבנה, כאשר ראיתיה אחרי־כן, והרי רק לפני חמש שנים נראתה כאחותה הבכירה של מרוּסיה. ישבתי אצלם שעה ארוכה כגולם גמור, לשוני דבקה לחכּי; גם היא החרישה. איגנץ אלבּרטוֹביץ', שירד פלאים במראהו החיצוני, גם אז לא נכנע עוד ברוחו: התאמץ לגלגל שיחה בענינים צדדיים, ציטט שורות ארוכות מ“אוֹבּרוֹן” לווילנד; ואפילו מקלוֹפּשטוֹק.

 

כו: לֹא כְּשׁוּרָה    🔗

המכתב, שבהשפעתו החלטתי לערוך שוב ביקור אצל מרוּסיה, היה ארוך ומבולבל. כמובן, את המלים לא אזכור עוד, ולא כדאי להתיימר כי אזכרן; ואף־על־פי־כן, הוא חי בזכורני במידה כזו, עד שאוכל להחיות לא רק את תכנו, אלא גם את עצם צלצולו.

"ידידי החביב, ידידי החביב, משום־מה לא טוב לי כעת. סמוֹילוֹ – נחמד, נשמה עדינה להפליא ואַבּיר; יודע הוא לעשות אף מה שלא יֵדע איש זולתו – לשתוק ולהטשטש כשאני כועסת על עולם ומלואו. הוא חושב בודאי, כי בעיקר אכעס עליו: בהן־צדקי, לא. לפעמים אפשפש במוחי: עם מי מכל אלה, שיכולתי להשיא להם את עצמי לאשה, היה לי טוב ביותר? עם איש לא היה טוב כל־כך כמו עמו. אפילו לכעוס הוא יודע בצורה יפה, כנגיד מלידה. וגם לא חסל סדר האהבה בינינו: עוד תקרינה לנו גם כעת פגישות שיכּורות בתכלית. אין זה מן המקובל להודיע על כך לבחורים מכּרים, אך “למרוּסיה מותר הכל”. לא, סמוֹילוֹ איננו אשם.

"ילדי – שניהם יותר טובים. הבכור הוא כבר עֵזר כנגדי, סוחב לי מטאטא או מביא גפרורים. את הגפרורים הוא מביא כשאני מטאטאת, ואת המטאטא למטבח – כשארתיח חלב; אך כוונותיו רצויות בהחלט. ובשעת המעשה יביט לתוך עיני מלמטה למעלה בעיניים רציניות של כלב ישר… נפשי ממש תתהפך בקרבי. וגם לשונו מצחיקה – חצייה אוקראינית לכבוד המשרתת הַפּקה, והפעלים כולם בלשון נקבה משום הרגל בחברת־גבירות: יתפרץ אלי לחדר־המטות ומודיע: - הביטי, מַמְוֹ, זו אני נכנסת! – הקטן, בשעת טקס שלילת הזכויות כדין אומתכם, כוּנה בשם ז’וֹרז’יק; עיקר תרומתו לאוצר האושר המשפחתי בזה כי אינו בוכה אף פעם, אפילו כאשר בועות־סבון חודרות לעיניו: גבר עצור, כדוגמת סבּא, צריך יהיה להזמין בשבילו פריילין היודעת את השירים Leier und Schwert, לא אזכור מאת מי; ואולם, לפי שעה, גם עד יובלו השנתי הראשון – רחוקה עוד הדרך.

"בין שלשתם שרויה אני בנועם ביתי מלא וגדוש. אינני צריכה עוד דבר. לא נותרה בי כל סקרנות לשום ענין, מלבד אחד – מה צורה תהיה למישקה בעוד חודש ולז’וֹרז’יק בעוד שבוע (אצלם אלה הן תקופות־גיל שלימות). יכולתי לשבת ולכתוב ספר: “שולחן ערוך של אשה מאושרת”. כל מלה בו תהיה אמת גמורה; ואילו הספר כולו – מסופקני.

“אינני צריכה עוד דבר” – זו אמת. ורק זהו הקוץ: הבריות סבורים, כי “אינני צריכה עוד דבר” – כמוהו כ“דַייני”. אינני יודעת… הנה יקרה, כי למישקה אין תיאבון, אך אין זאת אומרת, כי מישקה שׂבֵע דוקא.

"אוֹבידיוֹפּוֹל, עיר רבתי, גם היא אינה אשמה. בחורף שעבר, בהעדרך, ביליתי חודש באודיסה, הייתי בכל התיאטראות וגם בשני נשפים: לא רע, לא השתעממתי, אך נסעתי בחזרה בעונג רב. “איני צריכה דבר”.

“יפיתי נורא; בקיץ בא הנה נוער רב, בעיקר רוסים – יש לי בחברתם הצלחה כבירה, אך איש אינו מעיז לחַזר אחרַי בצורה ממשית: כה גדול שמי כעקרת־בית מופתית. ותודה לאֵל: יודעת אני, כי עכשיו (קרע את המכתב ושרוף את הגזרים) יכול היה כל מי שתרצה, ובלבד שיהיה רחוץ למשעי, להורידני באצבע קטנה מאיצטבת הנשים הנאמנות; ואפילו, ודאי, בלי כל ה”תחומים" הקודמים, ישר לרקיע השביעי. ולא משום שמפַתה אותי הרקיע השביעי: הרי אמרתי – לא נותרה בי שום סקרנות: סתם כך. הולך לו אדם בדרכו, והדרך מובילה דוקא למקום הנחוץ והרצוי לו; לפתע יתגלה מצד ימין משעול, רגיל שברגילים, לא ציורי ולא מיסתורי כל־עיקר; ואולי אפילו שלט בצדו: מבוֹי סתום. והאדם נעצר פתאום וחושב: ושמא לסור? למה לסור, לאן לסור – זאת לא יֵדע בעצמו; אך איני ערֵבה שלא יסור. האם לא על שכאלה יאמרו הפקחים: אדם אבוד?

“מרבה אני כעת להתפלסף ביני לבין עצמי; אל תכעס אם יֵצאו הדברים מבולבלים. אולי ישנן נשמות, אשר אין להן מקום בעולם מעבר לגבול הנעורים. “הנעורים” – פירושם תקופה, כאשר שום דבר עוד לא נחרץ ולא נקבע במסמרות, לכן אפשר עדיין לפתור את הכל כרצונך, או, לפחות, כך נדמה לך. עומד אתה על מפתן העולם כולו, לפניך מאה דלתות ובידך לפתוח כל אחת מהן כאוות־נפשך ולהציץ, מבלי הכּנס פנימה – אם לא ימצא חן בעיניך, סגור ונסה מזלך באחרת. דבר זה נותן לך הרגשה אדירה, הרגשת כּל־יכול: הנעורים אינם אלא גיל כּל־יכול. ואחר־כך, כשכל זה חלף עבר – כאילו הסירו מעל ראשך את כתר־המלוכה. כל האנשים משלימים עם כך, כלומר, אף אינם משערים כי היה הכתר והוסר; אך יש, כנראה, גם יוצאים־מן –הכלל. לפעמים נדמה לי כך: מלכים, שהורדו מכסאות־מלכותם, רבים הם בדברי־הימים, אך היתה להם נחמה גדולה – חלומות על החזרת עטרתם ליושנה. אך תאר־נא לעצמך מין מלך, שיצא לרגע מגבול ממלכתו – וממלכתו צללה פתאום במי־התהום כאַטלנטידה. התהלך־לך כעת כל ימיך כ”מי־שהיה", ואפילו לחלום לא ניתן לך עוד. – ודאי עד מלאות 35 יפוג גל זה לבלי־שוב.

“ידידי החביב, בוא אלי, לפחות לשבוע. יש להזמנה זו צלצול חשוד לאחר מה שכתבתי זה־עכשיו על האצבע הקטנה, היכולה להורידני מן האיצטבה; אך הרי ברור כבר לשנינו, כי את הרומן הזה החליט משום־מה הקדוש־ברוך־הוא שלא לסיים לעולם. לעתים קרובות אחשוב, כי מוזר הדבר וחבל. פרק אחד כתב רבונו־של עולם, וזה היה הטוב שבלילות־חיי. אך המשך לא יבוא, אל תפחד וּבוֹא. לא תעזור ולא־כלום, כי הרי אי־אפשר לרפא אדם מן החולי, שאינו בנמצא; אך חשקה נפשי לפחות בשבוע של נופש.”

---

ועוד אזכור, כי סמוך לזמן ההוא נכנסתי באחד הימים למספרת פוֹנבֶּרג ברחוב אישליֶה ושוּליית־הספּר קוּבּה, בפרשו עלי מגבת, אמר לי בנעימת־רחמנות בפעם המאה:

– לחינם אדוני מתגלח: שׂערו קשה ועור־פרצופו עדין.

ברגע זה שמעתי “שלום”, המכוּון אלי מן הכורסה הסמוכה, ובפנותי את ראשי, הכרתי, תחת פאה־נכרית מקציפה של “שמפּוּ” את אברם מוֹיסייביץ. נכנסנו בשיחה, מתחילה על נושאים נייטרליים משום רשוּת־הרבים.

– מה שלום אחיו, בּוֹריס מבריקייביץ'?

– בֵּירֶש? בירש באיטליה; לא פחות ולא יותר. לא יכול היה לנסוע למַרִיֶנבּד, ככל הבריות; אינו צריך אלא איטליה דוקא. אריסטוֹקרט. כותב לי מכתבי־תיאורים.

ומבלי שים לב לרשות־הרבים, הוציא אברם מוֹיסייביץ' מכיסו גלויה, ובהפריעו את עבודת הספּר, קרא באזני בקול רם את חיבורו של “בירש”. היו שם באמת תיאורי כנסיות ותעלות בסגנון מליצי מופלג, אך אינני זוכר אותם. נחרת בזכרוני רק משפט אחד בזו הלשון:

“דרוש בגיני בשלום איגנץ וביחוד בשלום אניוּטה הבלתי־נשכחת; הנני הלוּם־צער ממש בענין אי־ההבנה עם סיריו־ז’ה, אף כי היה מעודו מין פוחז שכזה.” חתום: “אחיך המתמסר, בּוֹר'”.

כאשר יצאנו, ליוויתיו עד פתח ביתו ברחוב קוֹלוֹנטאי, ומשך כל הדרך דיבּר על בני משפחת מילגרוֹם; ברגש רב דיבר.

– אמנם פוחז היה באמת, וגם אני עוד לא מחלתי לו את ה“אֶכּס” ההוא, אם כי הם גרמו לי, כמובן, נחת רבה בזה ש“סידרו” גם את בירש. ואולם צריך להיות פרה כבירש כדי לכתוב כעת בצורה כזו. כאילו כל סיכום מאזנו של סיריוֹז’ה אינו אלא “פוחז” בלבד. ואני אומר לך, כי סיריוז’ה פשוט איחר להוולד בשלושים או, נגיד, בחמישים שנה. בימי ילדותי רק אנשים כמוהו עשו חייל באודיסה. אחד היה מתעשר מהברחת־מכס, השני – מזה שהגניב לשקי־התבואה שלושים אחוז אשפה; והשלשישי בפשטות נהג לשחד את הפקיד, ליטול בחזרה מידו את הרוֹנוֹסַמֶטים המסולקים, למחוק מעליהם את טביעת־החותמות בפוֹטוֹזֶ’ן ולמכור אותם שוב לטפּשים בחרסון – לכך הרי נוצרה חרסון זו. אך, מאידך גיסא, גם בעצמם עשירים היו וגם כמה נפשות התפרנסו סביב כל אחד מהם! בהן־צדקי, טובים היו הימים ההם מימינו. עיר־הנמל, הרוצה לגדול, זקוקה לנוכלים, שש אצבעות בכל יד וּוָו כל אצבע. “סיבּירניקים” דרושים כאן ולא עגלים תמימים כמוני או בירש או מילגרוֹם – מקומנו בבית־המדרש, ללמוד משניות, ולא בעסקי־התבואות. הבט־נא, היתה זו העיר הראשונה ברוסיה כולה, וכעת היא הולכת ומחמיצה, כבר מקנאת באיזו ניקוֹלייב, ומחר תקנא גם באוֹצַ’קוֹב. לפני ארבעים שנה היה בודאי סיריוז’ה זה הגביר הראשון על כל הים השחור, ואני עם בירש היינו בין קטני־שמשיו – והגולם הזה רוֹבֶנסקי גם־כן, למאות־שֶ.

אחר־כך סיפר לי על אַננה מיכאֵילוֹבנה: מוזר, עד שיחה זו לא ידעתי דבר על חייה בעבר.

– אי, מה שווים כל עקרונותיכם הליבּרליים, כי חייב אדם לשאת לו אשה על פי אהבה דוקא. הרי זה ממש כלבחוֹר ארג למעיל בעיניים קשורות. אם הבחורון והבחורונת התאהבו זה בזו, הרי פירוש הדבר, כי שניהם עוורים. הרוצה אתה לדעת, איך נישאה לאיש אַניוּטה פַלק? פלק הזקן פיקח היה, יתן עיניו באדם ומיד יוכל לערוך מאזן של כל צפוני־נפשו לזכוּת ולחובה. באחד הימים נוסע הוא מקיוב לאודיסה, וממולו יושב אברך וקורא בעתון גרמני. נכנסו בשיחה. באחת התחנות רצה פלק לא היתה להם לא אומנת ואף לא שפחה בבית, אַניוּטה נהגה ללכת לשוק בעצמה…

לבסוף הוא עבר לנושא החביב עליו:

– אומר אני לך, כי על כל הצרות יפצה אותם טוֹריק. רוצה אתה לדעת, טיבו של טוֹריק מהו? יש לי פקיד, ככה־סתם תולעת קטנה, ולו גם שם עלוב: פוּנטיק; שלחתיו פעמיים לכל היותר אל טוֹריק עם ניירות. והנה בשבוע שעבר היתה לבנו חגיגת בר־מצוה. ובכן, מה עושה טוֹריק? שלח לו אגרת־ברכה ושק־קטיפה לתפילין. ולא זה העיקר, אלא באגרתו הוא נקב את פוּנטיק עצמו ואת גברת פוּנטיק בשמותם ובשם אבותם (אני מכיר אותם מאה שנה ולא ידעתי, כי היו להם אבות). הנה זהו טוֹריק: הכל רשום אצלו, עם כל איש הוא אדיב, אחת היא אם זה אדון בּרוֹדסקי בכבודו ובעצמו או איזה פּקידוֹן ממדרגה עשירית. ואיזה ראש מבין־עסק! כשהוא כותב “ניירה”, יודע הוא מראש, מה ישיב עליה הלז – ובכן טומן הוא לו מלכודת כזו, שבעל כרחו ישיב הלז שטות. טוֹריק יהיה ראש וראשון באודיסה; ממש חבל שהוא יהודי – יכול היה להיות ראש־העיר או אפילו מיניסטר. הוא, ראה תראה, ישלם להורים על הכל: על ה“אי־הבנה” עם סיריוֹז’ה (איך מוצא חן בעיניך בירש שלי? אכן חנן אלוהים את האיש בכשרון למצוא את המלה הקולעת בדיוק, כחוט־השערה ממש); וגם על ליקה, אם רק זו לא תבוא קודם הנה על מנת לתלות את כולנו, החל בהוריה; ועל מרקוס, אשר רץ לכל צלצול, מבלי דעת היכן הפעמון, ואף בעולם־האמת בודאי לא הבחין עדיין, היכן גן־עדן והיכן השדים; ועל מרוּסיה…

אזני נזדקרו פתאום:

– ומה צרה למרוּסיה?

– מה הצרה, אינני יודע: אומרים, כי הם חיים לא רע. אך אני פרוטה שחוקה לא אתן בעד ה“לא רע” שלהם. אני בעצמי עקשן גדול, אך אם תושיב על ידי אדם עקשן עוד יותר, אשר יביט בי מקרן- הזווית עשר שנים רצופות ו- לא שידבר, חלילה, בקול רם – אלא כך, “יחשוב אלי” דוּמם: הֱיֵה למתקן־שעונים – הֱיֵה למתקן, הֱיֵה… – סוף־כל־סוף, בחיי, אפילו אני אתחיל לתקן גלגלים ולמתוח קפיצים; ושום טובה לא תצמח מזה, סלח לי. והנה ממש כך עיבד אותה סמוֹילוֹ זה. שוטה הוא איגנץ וגם אַניוּטה שטיה היא: צריכים היו, כפלק הזקן, לבחור בשבילה בעצמם מישהו כזה, שיֵדע, לפחות, אחת לחודש, סתם־כך, בעלמא, לעמוד פתאום על ראשו… כמוך.

אחרי שליוויתיו הביתה, הלכתי לדואר ושלחתי למרוּסיה מברק: “אבוא לשבוע ביום גימל”.

 

כז: קִצָּהּ שֶׁל מַרוּסְיָה    🔗

ביררתי את מסיבות המאורע מיד, במקום־המעשה – הגעתי לאוֹבידיוֹפּוֹל למחרת־היום. הרבה סייע בידי הרפּוֹרטר שלנו שטרוֹק, שנשלח לשם במיוחד מטעם המערכת. והוא עצמו זועזע עד כדי כך, הרגיש את האסון כאסונו האישי במידה כזו, עד שבפעם הראשונה בחייו שכח קישוטי־דמיון ופרכוסי־סגנון, בפשטות חקר את כל אלה, שמפיהם אפשר היה להציל דבר – ומסר לי הכל בפרוטרוט. היתה רק עדת־ראיה אחת ויחידה, אותה שכנה יווניה בשם קַליוֹפּה נֶסטוֹרוֹבנה, ואף היא לא יכלה לראות את הכל – חלונות דירתה ודירת סמוֹילוֹ קוֹזוֹדוֹי בקומה השניה נשקפו זה מול זה לא ברו ישר אלא משהו באלכסון. גם אני דיברתי עם קליוֹפּה נסטוֹרוֹבנה אחרי שחקר אותה שטרוֹק, אך מקץ עשרה רגעים ויתרתי על כך ונפרדתי ממנה: לא עמדה די רוחי לענות אשה צעירה, אשר אף ביום השלישי לאסון רעדו עוד שפתיה וידיה מרוב־זוועה. לעומת־זאת, בחפץ־לב וברוב־דברים תיארה את המקרה המשרתת הַפּקה: אמנם היא לא נוכחה בשעת המעשה, אך מסיפוריה נתבררה לי המסגרת, בה נתרחש האסון. וגם בעצמי זכרתי חלק מאותה מסגרת – בשעת ביקורי הקודם, הראשון, הרתיחה מרוּסיה, באותו המטבח ובאותו ה“בַּלַחוֹן”, חלב לילדה הבכור. כללו של דבר, רואה אני לנגד עיני את כל התמונה ובטוחני – דברים כהווייתם. אך אין רצון להאריך; אקצר…

קודם־כל יש לתא את תכנית ביתם הקטן. בקומה התחתונה היה בית־המרקחת, על ידו מחסן ועוד חדר גדול, אשק שימש כחדר־אוכל וגם לקבלת־אורחים. למעלה היה חדר־השינה חדר־הילדים ועוד שני חדרים קטנים: האחד – ה“מאוּרה” של מרוּסיה, השני – שהוקצה בשעתו בשבילי, וגם המטבח, מרוּוח למדי, ובו אפילו מין חצי־דיוטה עליונה, “אַנטרֶסוֹל” כלשון המקום, פינת לינתה של הפּקה. חלון המטבח הוא הוא שנשקף, באלכסון, מול חלונה של קליוֹפּה נסטוֹרוֹבה; ודלת המטבח הובילה לפרוזדור, ובפרוזדור, ממש ליד הדלת, עמד ארגז־עץ, נמוך במקצת מכסא רגיל; ועמד דוקא מאותו צד הדלת, בו קבועה היתה הידית.

בימים יפים נהגה מרוּסיה בשעות־בוקר לשלוח את הפּקה לטייל עם הקטן, שהיה בן חצי־שנה. הבכור, שעמד בשנתו השלישית, גילה כבר סימני אופי. ילד פעיל מאוד היה מישקה זה – נא יסלח לו אלוהים תכונה גורלית זו. הוא למד זה כבר לטפס בלי עזרה במדרגות־העץ לקומה השניה. ואילו ראש־הישגיו היה – לפתוח בעצם ידו את הדלת למטבח. להגיע מן הרצפה לידית לא יכול, כמובן, אפילו על בהונות־רגליו, ואולם מצא תחבולה: היה מטפס ועולה על אותו ארגז ומשם, כשהוא נושף בכבדוּת, היה לוחץ בשתי ידיו על הידית, הדלת היתה נפתחת, ואז היה יורד מעל מארגז, נכנס ומכריז: הביטי, מַמוֹ (או: הביטי, הפּקוֹ) – אני פותחת.

כאשר טיפלה מרוּסיה בפתיליה, ומישקה נוכח אף הוא במטבח, נאסר עליו לחדור אל פינתה של אמא, פן ייכּווה, ואת הכלל הזה למד לקיים בקפדנות יתרה: שיחק־לו אז ליד הדלת, הפתוחה על־פי־הרוב (למען יוכל לרוץ לפרוזדור מבלי הטריד את מרוּסיה בפתיחה – מצד המטבח לא היה כאן ארגז): בנה ארמונות מקוביות סבון־כביסה או דהר רכוב על המוט של מברשת־הרצפה.

אותו יום חם היה, אך נשבה רוח, החלונות היו פתוחים לרווחה. סמוֹילוֹ לא היה בבית, שוליתו נמנם בבית־המרקחת, הפּקה יצאה להסיע את ז’וֹרז’יק בעגלת־ילדים, הילד הבכור שיחק בגן ומרוּסיה עלתה למטבח. שם בחרה לה מקום סמוך לחלון – מן הצד, ליד הכיריים – כדי לראות את קליוֹפּה נסטוֹרוֹבנה, שתפרה משהו בשבתם על אדן חלונה; והן גלגלו בינן שיחה בלתי־פוסקת דרך הרחוב הצר והשקט. ועל הכיריים עמדה פתילית־הנפט.

לשטרוֹק סיפרה היווניה, כי בבוקר ההוא (“בפעם המאה”) צחקה “מִ”מַריה איגנַטיֶבנה, למה היא נהוגת להרתיח חלב לילדים דוקא שלוש פעמים רצופות. “הוי, איזו רוח־שטות הכניסו בך בגימנסיה בענין סטֶריליזציה זו! הבלי־הבלים – ואיך זה אני ואַת גדלנו בלי צֶרֶמוֹניה זו לחמניות־שמנמניוֹת שכאלו?” ומרוּסיה, אף היא בפעם המאה, היתה משיבה, כי גזירה היא מלפני הרופאים, הם מילאו כרסם תורה ומדע, ולא לנו, להדיוטות, לערער עליהם.

אחר־כך רשרש משהו בפרוזדוק, נשמע, כנראה, קול־הנשיפה המוּכּר, הדלת נפתחה, פרץ מישקה; הודיע ודאי “אני פותחת!”, וכגזירת החוק, מבלי עבור את גבול פינתה של אמא, בה דלקה האש, התחיל לעסוק בענייניו סמוך למפתן. גם אותו ראתה כל הזמן קליוֹפּה נסטוֹרוֹבנה מאדן חלונה: היא זכרה, וסיפקה לשטרוֹק, כי – בשעת ההרתחה השניה – הוא דהר על מוט מברשת־הרצפה, ואחר־כך, כשנמאס עליו הדבר, השליך את המברשת לרצפה כשחלקה השעיר והרחב מוּפנה לצדו, וקצה־המוט לצד מרוּסיה. את הדלת השאיר פתוחה, ואותו יום, כאמור, נשבה רוח.

החלב התחיל להתרומם, מרוסיה הורידה את הסיר, ציננה את החלב (לחלוטין? או במקצת? איני יודע, כיצד גוזר המדע), ושוב שָפתה אותו על האש; ושוב, בפנותה גבה לפתיליה, נשענה בכתפה אל מזוזת החלון והמשיכה בשיחתה עם השכנה. ואזי נדמָה לה פתאום לקליוֹפּה נסטוֹרוֹבנה, כי השלהבת ברוח־הפרצים הוציאה לשון־אש קטנה וליחכה את שרווּל ה“בּלחוֹן” של מרוּסיה. איני יודע, מה שם קוראים לאריג הזה, אך אחת אזכור היטב (כאשר נצמדה אלי מרוּסיה ולחשה באזני על הלילה ההוא בעמק לוּקניה): קורי־עכביש.

מכאן ואילך לא ידעה השכנה, לפי שטרוֹק, למסור שום פרשה רצופה: בלבלה, תיארה במוקדם פרטים, שמטבע הדברים לא יכלו לבוא אלא במאוחר – ולהיפך. ואולם זכרה ברורות, כי אף לא הספיקה לצעוק בעוד מועד: מה שעומד להתרחש נצטייר לפניה בבהירוּת־בלהוֹת כזו, עד שניטל הקול מגרונה. וכנראה, רק לפי עוית־פניה של היווניה הבינה מרוּסיה, כי שמלתה התלקחה באש. קליוֹפּה נסטוֹרוֹבנה היתה בטוחה, כי מרוּסיה רק הבינה, אך לא הרגישה: אף כי הסתובבה במהירות וקפצה אחורנית, ניכר היה בפניה, כי עדיין לא חשה כאב.

ועוד על דבר אחד מוכנה היתה להשבע קליוֹפּה נסטוֹרוֹבנה: כי בו ברגע עצמו, עוד בטרם התחילה מרוּסיה לקרוע מעל גופה את החלוק, זינקה אל מברשת־הרצפה, גחנה, תפסה את קצה המוט ו“טיאטאה” את הילד לפרוזדור, ובה במברשת הגיפה אחריו את הדלת.

רק אחרי זאת התאמצה לעשות משהו בשמלתה; אך כבר אי־אפשר היה לעשות מאוּמה. קולה של קליוֹפּה נסטוֹרוֹבנה כבר שב אליה, היא זעקה כבר בקולי־קולות ומבעד לזעקתה הגיע אליה הד גניחותיה של מרוּסיה: היא ראתה, איך מרוּיסה, בעודנה עומדת על רגליה באמצע המטבח, מתפתלת בעוית ומדשדשת ללא־טעם בידיה, בתפסה בהן בחזה ובברכיה. כעבור עוד שניה אחת התחילה לצעוק משהו, אך היווניה, שזעקה בעצמה, לא יכלה להבין ולא־כלום. נדמה היה, כי מרוּסיה רצה תחילה אל החלון, אולי רצתה להפיל עצמה החוצה אך לא העיזה, ורק אחר־כך התחילה להתגלגל על הרצפה; ואולי מתחילה נפלה ואחר־כך קפצה על רגליה והוציאה ראשה מתוך החלון – שום דבר לאשורו אי־אפשר היה להציל עוד מפיה של השכנה.

במשכו בעצבנות בשפמו המדובלל ומבלי להביט בפני, הסביר לי שטרוֹק מה שלא ראתה קליוֹפּה נסטוֹרוֹבנה; מה שאולי אף לא היה עוד מעולם עלי אדמות, ואיני מאמין כי ישוב ויהיה: וגם מרוּסיה שניה לא תהיה עוד.

– העיקר הוא זה: כאשר עלה השוליה במרוצה במדרגות, מצא את הדלת למטבח נעולה במנעול מבפנים; ואת המפתח מצאו אחר־כך ברחוב. אתה מבין? שם, מאחורי הדלת, בוכה מישקה המבוהל; ושם גם אותו הארגז הארור, ומישקה ודאי כבר מטפס עליו ומתכונן לפתוח את הדלת. ובכן: היא מזנקת אל הדלת – או, יתכן, כבר זוחלת אליה על ארבע – ומסובבת את המפתח. אני במקומה, ראשית־כל, הייתי מתפרץ מן המטבח החוצה, אל אנשים: ואילו היא נועלת את עצמה במפתח, כי בפרוזדור נמצא מישקה. – חכה, עוד לא זה העיקר. מדוע נמצא המפתח ברחוב? ברור. לא רק אני ואתה, אלא כל אדם ירצה ברגע כזה לפרוץ החוצה. גם מרת קוֹזוֹדוֹי, סוף־סוף, אינה אלא בשר־ודם, גם היא רוצה לרוץ, ומרגע לרגע גובר הרצון הזה לרוץ, או אפילו לזחול, החוצה. כאן מתנהל חשבון הזמן אפילו לא בשניוֹת, אלא בחלקי שניה; ובשבילה כל חלקיק שכזה – תקופה שלימה; ועם כל תקופה כזו מתחוור לה יותר ויותר: לא אבליג, אתפרץ החוצה! ושם - מישקה. המפתח, נניח, נשאר בידה. או, אולי, אחרת: המפתח נשאר בחור־המנעול, והנה הגיע שבריר־שניה כזה, כאשר יד נשתלחה מאליה אל המפתח. וכאן אומרת מרת קוֹזוֹדוֹי לעצמה: לא! אסור! ובשביל שלא ישאר עוד פתח לפיתוי, היא משליכה את המפתח לרחוב. וזהו, כנראה, פירוש אותו מקום בסיפור השכנה: “היא רצה אל החלון”.

שולית־הרוקח היה, כיאה לבני־מעמדו, עלם צר־כתף ודק־זרוע, ולפרוץ את הדלת לא היה לפי כוחו. עד שהוזעקו בני־העיירה למקום, עד שפּצפּצו את הדלת, עבר זמן רב. הרופא של ה“זֶמסטבוֹ” הסביר לי את המצב מבחינת מהירות־השָׂרפותם של אריגים למיניהם. החלוק עצמו לא היה עוד נורא כל־כך: הוא נשרף כליל עד מהרה. ואולם את כתנות־הלילה קבלה מרוסיה בנדוניה, אַננה מיכאַילובנה בחרה בהקפדה בבד היקר ביותר: חומר חזק, עקשני, בוער לאט. וגם חזיה היתה על מרוּסיה, אחרי הילד השני כבר חששה לגיזרתה ולבשה חזיה מבעוד בוקר; והחזיה אף היא היתה ממין משובח.

– ראיתי כבר הרבה מחזות בחיי, - אמר לי הרופא, - ואולם מלאכה יסודית ונאמנה כזו של הקב"ה, מכל שׂערה שבקדקוד ועד כל ציפורן שברגל – לא נזדמן לי לראות מעודי.

מרוסיה נפטרה כשלוש שעות אחרי שאספוּה. סמוך לקצָה הגיע סמוֹילוֹ: שמע ופניו קדרו, נכנס אל מרוּסיה, התבונן – ופניו קדרו עוד יותר; מיהר אל בת־המרקחת, הוציא את כל הדרוש וחזר אל אשתו, לעשות רטיות או זריקות או טיפולים נחוצים אחרים.

את הרופא הבהילו באותו בוקר אי־לשם, הרחק מן המקום, הוא כבר לא מצא את מרוּסיה בחיים; ומפי סמוֹילוֹ לא הרהבתי עוז לשאול, אם דעתה היתה צלולה עליה – זאת לא אדע עד היום. אולם שטרוֹק, שלא הצטיין בטקט עדין ביותר, שאל את פיו בפני: - וכי מאוד התענתה מרת קוֹזוֹדוֹי? – סמוֹילוֹ לא ענהו דבר. אחר־כך, כשנשאר עמי ביחידות, אמר לפתע קטועות:

– שוטה. התענתה רק כל עוד לא הייתי כאן. כשבאתי וראיתי מהו הענין, חסל: שוב לא התענתה. בעלה – רוקח.

---

“חלום אותי”… כבר כתבתי זאת: מעודי לא חלמתי חלומות־לילה ממש, אך יש וברצותי ליַשן את עצמי, אֶבדה לי חלמות או, נגיד, מכתבים, אשר איש לא כתב לי מעולם; למשל, מכתב מעולם־האמת. אותו “חלמתי” פעמים כה רבות, עד שאזכור גם עכשיו כל מלה בעל־פה. מוזר – לא כל הפרטים עולים בד בבד עם גירסתו של הקוֹליגה שטרוֹק ומשום־מה גם שם־אביה של היווניה אחר הוא. ובכלל שטות היא, כי רוצה אני לצרף פה את ה“מכתב” הזה, ובכל זאת אצרפנו; לא במלואו, רק את דפיו האחרונים:

"הדבר הראשון שהרגשתי – היתה בהלת קַליוֹפּה סטַמַטִיֶבנה: פניה נתעוותו, קולה ניתק, היא פשטה לקראתי יד מצביעה, גחנה, כמעט נפלה מתוך החלון; בעצם עודנה ילדונת. התבוננתי אל עצמי – והנה רואה אני: שרווּלי השמאלי נאחז במסמר שבארון ולשון־אש מן הפתיליה מלחכת אותו. היודע אתה, מה היתה מחשבתי הראשונה: הנה כעת יגיד במוֹילוֹ: “נוּ? מה אמרתי לך תמיד? אל תעיזי שוב לצאת למטבח ב’בּלחוֹן' מקורי־עכביש!” התחלתי להסיר את שרווּלי מן המסמר; דקדקנות טיפשית – צריכה הייתי בפשטות לקרוע אותו בכוח ולקפוץ אחורנית. אך יתכן כי גם זה לא היה מצילני, יותר מדי מהר התרחש הדבר. בקיצור… אבל נניח לכל אלה, אין אני יודעת לתר תיאורים.

"מדוע נתתי אז דעתי על המברשת דוקא, לא אדע בעצמי; אך מוכנה אני להשבע, כי חשבתי על המברשת ולא על מישקה; והוא הדין במפתח. יכולה אני להעיד בשבועה, כי אף הרהור קל על מישקה לא עבר בראשי משך כל אותו הזמן; אם לומר את האמת – לא היתה אז דעתי פנויה למישקה; זה היה דבר לא־נעים עד מאוד, דבר משגע ממש.

"חביבי, אל־נא תחשוד בי כי מתגנדרת אני באמרי “לא נעים” תחת “מכאיב”. כמובן, זה היה “מכאיב” ואף זו אינה המלה האמיתית. אך כלום לא עלה מעולם על דעתך, איזה מושג מאוּס ומשפיל הוא זה – “כאב”? זוהי החוויה הפסיבית ביותר בעולם, חוויה עבדותית: אתה – לא־כלום, את פיך אין שואלים, מישהו מתעלל בך כחפצו. אף את הלידה לא אהבתי בעיקר משום כך, משום העלבון, ההתעללות. כל זה הופך אותך ליצור גס־רוח, לבהמה בלי בושה וכלימה, לא איכפת אם יביטו הכל, אדרבא, תשמע־נא כל העיירה… לא, חביבי, אל תשאל לכל אלה. לא־טוב היה. פרצתי אל הברז, אך הוא לא נשמע לידי; קליוֹפּה סטמטיבנה צעקה משהו, אני גם־כן… לא־טוב.

"מוזר: באיזו איטיות תופס האדם, כי קרה דבר שאין להשיבו. סבורה אני כי הוא הדין גם כאשר מתחיל לכרסם את גופך איזה חולי קטלני – סרקטן, למשל: “האומנם דוקא אצלי? לא יתכן!” יודע אתה מכבר – ועוד אינך מאמין. כאן המלה “איטיוּת” אינה במקומה – בודאי אף ששים שניות לא נדרשו לרבונו־של־עולם בשביל כל המהתלה הזאת במרוּסיה. ובכל זאת באיטיות. כבר לחשו שערות־ראשי הבוערות, כבר היה כל גופי – נוּ, “כואב” – ואני, כביכול, עוד צחקתי ולעגתי לעצמי: כאילו שפכתי חמיצה על שמלה חדשה והריני מנערת את הטיפות ושוקלת במוחי, כי אולי עוד אצליח לנקות את הכתמים ברותחין וללכת לביקור־אורחים, ומיד הכל יהיה שוב כשהיה – האין זאת, הכל יהיה שוב כשהיה? סמוֹילוֹ, מישקה, אמא, כל מלאכי־השמים, אנא אמרו־נא, כי זה לא־כלום, זה סתם־כך, ותיכף יהיה הכל שוב כשהיה…

"קיצורו של דבר, - הכל עבר ולא כדאי לדבּר על כך.

"על אחת, אולי, כדאי. יודעת אני, כמובן, כי הבריות קוראים לכל זה “אשה גיבוֹרה”… המלה השניה כאן אינה במקומה, כל העיקר אינו אלא בראשונה. בשבתי שם, באוֹבידיוֹפּוֹל, רבות הרהרתי בנו, בנשים. כתבתי לך: היו רגעים, כאשר בשכר סוכריה אחת, ואף בלעדיה, מסוגלת הייתי ליהפך לאשה בוגדת; סתם כך בעלמא; ואחר־כך הייתי מתנערת, מפַדרת את האף ורצה להרתיח חלב, בלי שום מוסר־כליות. היודע אתה? אר אל־נא תחשוד את פי בחילול־השם: הרי אמא קדושה בעיני. אך לוּ הוכיחו לי, כי גם בחיי אמא היתה סוּכריה כזאת, לא היה הדבר מצערני ביותר; ודומני, אף לא היה מפתיעני. לא זה העיקר, נאמנוֹת, בוגדוֹת, מיוּשבוֹת, מושחתוֹת… אנו, איך לומר זאת – אנו כולנו “לוֹיאַליוֹת”. כולנו: אמא, וּוַלנטינוֹצ’קה של מרקוֹ, ואף ליקה על פי דרכה – ליקה, אם לא לגבי אנשים חיים, הרי לגבי איזה מין אליל משלה, שאפילו עוד לא היה ולא נברא. כולן כאלה, כל מי שאכיר; בודאי אפילו ניוּרה וניוּטה, לוּ ניתן לתהות על קנקנן כהלכה (בעצם לא הכרתי אותן – איך אפשר היה לדבר אתן ממש, כשהן תמיד יחד?). מהי לוֹיאַליוּת לא אוכל להגדיר, ואולם אחת אומר לך לבטח: אם יבוא יום, יקירי, וכל עולמך יתמוטט ויפול, והכל יבגדו ויעזבוך ולא תשאר לך שום משענת – אזי מצא לך אשה והשען. איני מתפארת, חס וחלילה, איני מתרברבת ביחוסנו: ואולם זוהי אמת לאמיתה.

“ובכן זה הכל, ידידי. אל־נא תצטער, כי באת לפי הזמנתי ולא המתנתי לבואֶך. גם זו לטובה – במצב הרוח, בו הייתי שרויה, לא יכולתי אולי לקיים את ההבטחה, שנתתי לך במכתבי, וכעת היה מעיק הדבר על שנינו. גם זו לטובה. שלום, חביבי, לנצח.”

 

כח: הַתְחָלָתוֹ שֶׁל טוֹרִיק    🔗

מחצית העיר נהרה להלויה: שש מרכבות זֵרים וכמעט דף שלם של מודעות בעתון. אי שלא פילל, כי עַם רב כזה שמע את שמעה של מרוּסיה. עורך־עתוננו, שלא ראה אותה מעודו ובדרך־כלל חבב להיראות בעיני הבריות כאדם יבש, הלך אף הוא אחרי ארונה ואחר־כך כתב בעתון (אף כי זה־כבר חדל מכתוב בעצמו): “נדמה היה, כי באו גם אנשים זרים לחלוטין, ולא רק על מנת להשתחוות לגדלוֹת שבהקרבה־עצמית, אלא גם בפשטות – להפרד מן ההתגלמות הנהדרת של הנעורים, החן וכל הטוב והטהור שבחיים.”

ראשון נגרר אחרי הארון זקן עלוב ונבוך, פניו פני אביון משכבר־הימים; ואף־על־פי־כן לבוש היה כמצוות מנהגי דורו, שנתחנך על ברכי הספרות הגרמנית הכבודה והמתונה – צילינדר וכפפות שחורות. אבּרם מוֹיסייביץ', אף הוא חבוש צילינדר, תמך תחת זרועו. אַננה מיכאַילובנה שכבה בבית, הרופא אסר עליה לקום, ואף היא עצמה, אומרים, לא התפרצה ללכת, ובכלל לא אמרה דבר לאיש. את סמוֹילוֹ משום־מה לא אזכור, אף כי היה שם בלי ספק. אזכור את טוֹריק: הוא צעד חיוור ועצור, ובאופן סמוי מן העין, אך מדוקדק מאוד, ניצח על הסדר. הוא שדאג להעברת הגוויה ולכל שאר הסידורים, הוא שהלך ל“חברה קדישא” להלחם עמם על הטוב שבמקומות בבת־העלמין ועל המעולה שבחזנים, והקבּרנים לא עשו דבר אלא לפי מוצא־פיו.

…:אֵל מלא רחמים… המציא מנוחה נכונה על כנפי השכינה, במעלת קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים…"

תפילות יפות יש לנו. ואולם התפילה השניה היתה מוזרה ואף חסרת־שחר: אין בה אף מלה אחת על האבדה ויש רק תהילות ותשבחות לאֵל הקטלן. בהקשיבי למלותיה, כשגמגם אותה בפר סמוֹילוֹ ספק איגנץ אַלבּרטוֹביץ', נשכתי שפתי מרוב חימה וחשבתי בלבי:

– אבן הייתי מיַדה בך, אלוהים, לולא הרחקת כל־כך מחבואֶך.

מבית־הקברות חזרתי במרכבה יחד עם אבּרם מוֹיסייביץ'. על מה שוחחנו מתחילה, לא אזכור, אך דבר אחד הדהימני. אמרתי לו, ברצותי לשמח את לבו:

– צדקת, טוֹריק – זהב הנהו. איש מהימן.

לפתע ראיתי, כי נתעוותו פניו. הוא היה גם לפני־כן שרוי בדכאון אמתי, “הרוג” כפי שאומרים הבריות, אך החזיק מעמד: וכאן הרגשתי, כי עוד מעט ויפרוץ הזקן בבכי או יתעלף ויפול תחתיו. אך הוא הבליג ורק הפליט מבין שיניו דבר בלתי־צפוי כלל:

– שרץ חָלָק, חלקלק…

אף כי ברגע ההוא לא היתה דעתי פנויה לא לטוֹריק ולא למריבה ביניהם, אך עיני יצאו מחוריהן לשמע משפט כזה על מחמל־נפשו מאז ומתמיד. ואולם להציג לו שאלות לא הרהבתי עוז, כנראה. ואולי אף שאלתי והוא לא ענני.

למחרת, או למחרתיים, הלכתי אל הזקנים. אל אַננה מיכאַילוֹבנה לא הניחה לי להכנס האחות הקפדנית, שהוזמנה מבית־חולים פרטי; ואיגנץ אלבּרטוֹביץ' ישב, לפי הנוהג, על הרצפה בחדר־האורחים, בלתי־מגולח כדין אבלים, וקרא, כמצוות אותו דין, ב“איוב” מתוך תנ"ך עבה עם תרגום רוסי. קיבל אותי בשלווה, דיבר בשקט; לא על מרוּסיה, אלא בעיקר על איוב.

– ספר נפלא: כמובן, רק כעת יכולתי לרדת לעמקו. עיקר־עיקרו – קושיה זו: אם קרה מה שקרה, מה יעשה האדם – הימרוֹד, יתבע את אלוהיו לדין־כבוד, או יתיצב כחייל בעמידת־דום “יד לתֶפֶר”, או אפילו יצדיע, וירעים בקולו קבל העולם כולו: לפקודתך, כבוד מעלתך! והשאלה, לדעתי, נדונה כאן לא מבחינת הצדק והעוול, אלא אחרת לגמרי: מבחינת הגאווה. גאוותו האנושית של איוב, שלי ושלך. המבין אתה: מהי דרך גאה יותר – למרוד או להצדיע? מה אתה חושב?

כמובן, לא “חשבתי” ולא כלום: את “איוב” לא קראתי מעודי. לא עניתיו דבר, והוא ענה בעצמו:

– והנה כאן יוצא כך: דרך גאה יותר – להצדיע. מדוע? הנה כי כן: אם מורד אתה, משמע, התרחש מעשה־הבל, כאילו עברה, כביכול, עגלת־זבל ורמסה אל־לא־חטא שבלול או מקק; משמע, כל סבלך – סתם־כך, הבל מקרי, ואתה בעצמך אינך אלא מקק.

התחלתי לרדת לסוף־דעתו והקשבתי ביתר עיון. נזכרתי, כי לפנים באמת נראו בעינַי האנשים הללו מבּוּרסת־התבוּאה כחכמי־חיים מופלגים ובית־ספר העסקים –כבית־ספר מובהק.

– ואולם, אם רק מצא איוב עוז בנפשו להרעים “לפקודתך” (אם כי קשה הדבר, קשה עד מאוד) – מיד משתנה הענין תכלית השינוי. אזי, משמע, הכל מתקיים לפי התכנית, ושום עגלה מקרית לא היתה כאן. הכל לפי התכנית: היתה בריאת־העולם, היה המבול, נוּ, וחורבן בית־המקדש, מסעי־הצלב, יֶרמַק כבש את סיבּיר, נפלה בּסטיליה, וכן הלאה, בקיצור, כל דברי־הימים ובכלל זה גם האסון בביתו של מר איוב. כלומר, לא גלגל עיוור סתם אלא לפי התכנית; גם זה תו־זמרה באוֹפּירה רבתי – לא תו כה חשוב שנפּוליאון, ובכל זאת תו, שנרשם בכוונה, תחילה בידי אותו וֶרדי עצמו.. ובכן, לא שבלול אתה כלל אלה – אחד ממעוּני האוֹפּירה, ובלעדיך לא היתה המקהלה שלימה. אתה – אישיוּת, עוזר מעוזריו של רבון־העולם. מצדיע אתה לא רק לכבודו אלא גם לכבודך אתה, כלומר לא כל זה כתוב כאן בזו הלשון, אך הויכוּח כולו נסב דוקא על כך. ספר נפלא.

לאחר שתיקה קלה, הוא התחיל לדבּר דוקא על אותה התפילה, שהרגיזה אותי בבת־הברות:

– הנה, ראֵה “קדיש” זה – תפילת־האבלים העיקרית, אומרים אותה בכל ימי־האֵבל, ולפי דיננו די בה ואין צורך בשום אחרת, ותכנה – “יתגדל ויתקדש שמיה רבא” ותוּ לא. לא זו בלבד שאין אף מלה על הנפטרת, אלא אין בכלל שום רמז לכל המאורע. לוּ היה, לפחות: “נכנע אני לרצונך הקדוש” – אפילו זה איננו. ובכלל, במחילה, גיבוב־מלים אוילי: “יתברך וישתבח ויתפאר” – ועוד כחמש מחמאות מאותו הסוג: דומה בהחלט למה ש“בּירש” – כלומר, בּוֹריס מבריקיביץ' – כתב לאַננה מיכאַילוֹבנה מאיטליה: “אַניוּטוֹצ’קה היקרה, החביבה, הכבודה והמפורסמת…”. לכאורה, לוּ היתה לו, כביכול, קיבה לקדוש־ברוך־הוא – צריכה היתה לתקוף אותו בחילה מקידות והשתחויות שכאלה. אך לאמיתו של דבר, אין זה הבל כלל: הכל בכוונה תחילה, מקנטר הוא את השטן.

– מי זה “הוא”, ומדוע את השטן?

– הוא – מי שחיבר את התפילה: רבי עקיבא, אם אינני טועה; דוקא אדם פיקח מאוד. וחשב הוא בשעת־המעשה כך: הנה התרחש אסון, עומד־לו כזה מין פּרַקמַטוּט שַכּוּל, סוחר הגילדיה השניה, לפני בור־הקבר, הכל אבוד ואין עוד טעם לחייו. עומד לפני הבור ובלבו מגיש לרבונו־של־עולם חשבון על כל הנזקים; וחמתו בוערת בו להשחית – הנה יניף את שני אגרופיו ויתחיל להטיח דברי־חירוף ישר כלפי מעלה. ומאחורי המצבה הסמוכה קוֹרס־לו השטן ואינו מחכה אלא לזאת בלבד: שיפרוץ בחירופים. שיכריז בגלוי, אחת לתמיד: אתה, רבונו־של־עולם, אינך, במחילה מכבודך, אלא גַחמן משתולל וגס־רוּח – ועוד ערל־לב לתוספת, כלַך־לך, לא ארצה עוד להכּירֶך! והוא אשר מצפּה לו השטן: אך ישמע את הדברים הללו – מיד יעשה לו העתק מדוייק, יעוף לגן־העדן ויגיד לרבונו־של־עולם: “נוּ, מה, ספגת מנה אחת אפּיים? ועוד מידי מי: מידי יהודי – שליחך וסוכנך בכבודו ובעצמו. צא בדימוס, הזקן: כעת אני המנהל”. הנה למה מצפה השטן; והסוחר ההוא, בן הגילדיה השניה, העומד על הקבר, מנחש כל זאת אף הוא. מנחש ושואל את עצמו: ובכן, כלום באמת אשַמח את לבו של השטן? אשים את סיטרא־אחרא לבעל־בית בעולמנו? לא, במחילה, לא יהיה ולא יקום! אני אַראה לו, ימח שמו. – וכאן מתחיל הוא, המבין אתה, לרשום לזכותו של הקדוש־ברוך־הוא “טוב־מאוד’ים” בזה אחר זה. בלי כל טעם – לשם מה הטעמים? ובלבד שישפיל את השד הארור, ידכאו עד עפר, יעשהו לגל־עצמות. במלים אחרות: אתה, השטן, אל תתערב. איזה מין חשבונות יש ביני לרבונו־של־עולם – עניננו הוא, שותפים אנו משכבר־הימים, נסתדר איך־שהוא ביננו לבין עצמנו; ואתה אל תתחוב חטמֶך. – המבין אתה, אותו הרעיון עצמו שבספר איוב: היהודי ואלוהים – שותפים הם.

את אַננה מיכאַילובנה ראיתי בלי ספק גם אחרי־כן, ולא פעם אחת; אך מוזר הדבר – לא אזכור על כך ולא־כלום. בעצם לא אזכור עוד מקודם: מאז אסונו של סיריוֹז’ה. כנראה, כך דרכו של זכרוני. אֵי־אז, בהיות עוד ליקה נערה, הסבירה לי – בשיחה היחידה שזיכּתני בה בימים ההם – את ההבדל בין זכרון צחוֹר לזכרון שחור: וגאוותה יהתה על כך שזכרונה “שחור” – שומר את המר בלבד. לי, אם־כן, זכרון “צחור”: את הרשמים הקשים מנשוא הוא פולט, עוקר מן השורש ללא שיוּר וזכר, ולא פעם השגחתי בכך. אין כאן במה להתפאר – אולי צדקה על־פי־דרכה ליקה בחשבה את סוגה לעדיף משלי.

לא אזכור דבר על ניאוֹבּיה שלי מאז שתי המהלומות הללו. לא אזכור אפילו איך נקבעו יחסיה עם העיוור; ואם ניסתה עוד להאחז בטוֹריק, ילדה האחרון – באותו חודש קצר או חדשיים, שעוד העניק לו טוֹריק.

---

טוֹריק המתין בנימוּס שבוע, כל עוד ישב אביו “שבעה”. ביום השמיני קם איגנץ אלבּרטוֹביץ' מן הרצפה, רחץ, התגלח והלך לבורסה; וטוֹריק טלפן לי למערכת, כי יסור אלי בערב בענין אישי חשוב.

אותו דוקא אזכור היטב, ביחוד בערב ההוא. כתבתי עליו, כמדומני, פעמים אחדות: ללא־פגם או “ללא־דופי” – ולא לשם לעג, חלילה. באמת לא פגשתי עוד איש שכזה: אם תאהב אותו ואם לאו, לא תמצא כל תואנה להתאנות לו. אפילו ל“אַל־דָפְיוֹ” זה עצמו אי־אפשר היה להתאנות – תכונה זו לא היתה אצלו מעושה, והוא גם לא הדגיש אותה כלל. היה זה בפשטות מין טבע כל־כך מדוקדק, ללא זיז ובליטה, שאינו מסוגל, אפילו במקרה, לאַחז את עיני־הבריות, להפליט דבר־שקר, לנגוע בקנין־זרים, ואפילו להגדיש במשהו את הסאה, מבחינה חיצונית או פנימית.

והפעם בא אלי לבשרני חדשה גדולה ולבקש שאקבל עלי “להכין” את הזקנים.

– אדוני הוא השני מאנשי־חוגנו, השומע זאת מפי. הראשון היה אַבּרם מוֹיסייביץ': ראשית, דוקא כלפיו רבצה עלי חובה מוסרית מיוחדת – סבורני, כי אדוני מבין לסיבות; ומלבד זאת נתכוונתי לבקש ממנו שידבּר עם אבא. ואולם בשׂורתי קשתה עליו כל־כך, עד שלא הרהבתי עוז לבקש זאת.

שתקתי בכבשי עיני במרבד. אף הוא שתק שעה קלה ופתאום פתח ואמר:

– הייתי רוצה שאדוני יבין לי: לא “יצדיק” אלא יבין. אם הוא מוכן להאזין, אשתדל לתאר את עמדתי בדיוק נמרץ, מבלי הזיז שום נקודה מכרעת ממקומה הנכון: הדבר לא יקשה עלי, את כל זה שקלתי מכבר ומכל הצדדים: עוד בהיותי בכיתה ה' של גימנסיה. ובכן, אינו מתנגד?

נזכרתי, כי באמת היה זה בעודו תלמיד כיתה ה‘, כאשר מצאתיו יושב על ספר לימוד הלשון העברית או על “דברי־הימים”לגרץ או כיוצא באלו. אַברך יסודי, שלא יעשה מלאכתו רמיה: אם צריך “לשקול” משהו, מתחיל הוא בלימוד המקורות הראשונים. ושנים כה רבות הוא נושא בחוּבּו “טרֵפה” שכזו – ואיש לא הרגיש בכך, אף לא ידידו אבּרם מויסייביץ’, הערוּם כנחש, הרואה לצפוּנות כל אנוש עד חדרי בטן והיודע מרחוק, מה מתרחש בקן־אושר קטן אי־שם באוֹבידיוֹפּוֹל. אמרתי מבלי הביט בו: - אני שומע.

– אפתח בציוּן עובדה יסודית אחת: לא הייתי רוצה ליצור את הרושם, כי החלטה זו, כפי שאומרים, “עלתה לי ביוקר”, כי נאלצתי “להאבק” עם עצמי. שום יחס רגשי לסוג־שאלות זה אין לי, מעצם ימי־ילדותי גישתי לכך היא שׂכלית בלבד. ואולם דוקא הגישה השכלית טעונה זהירות יתרה; והגישה השכלית, לפחות בעיני, אינה משחררת כלל את האדם מחובת נקיוּת מוסרית. למשל: סבורני, כי לוּ נקלעתי לספינה הנטרפת בלב־ים, לעולם לא הייתי מסוגל לקפוץ לסירה, עד אם הורידו תחילה את כל הנשים והילדים, הזקנים והחולים. לפחות, מקווה אני כי הייתי עוצר כוח שלא לקפוץ. – ברם, ענין אחר בהחלט – ספינה, שהכל כבר קפצו מעליה או גמרו אומר לקפוץ; וביחוד, כאשר מסביב – סירות־הצלה ככל אוות־נפשך, יספיק המקום לכולם; והספינה, בעצם, אינה טובעת כלל, אלא סתם ספינה לא־נוחה, צרה ומלוכלכת, ואינה מפליגה לשום מקום, ונמאסה על הכל.

משכתי בכתפי:

– מניין לו זאת? כאן באודיסה לא ראה מא מעודו את הגיטו האמתי.

– לא, אדוני, ראיתי: מנערוּתי ועד השנים האחרונות הרביתי, כרוב חברי, להכין לבחינות־הבגרות את האֶכּסטרנים – “יוצאי ביצת פינסק”, כלשון מרוּסיה. סבורני, זוהי שיטה נאמנה מאוד לחקר סביבה מסוּיימת: לפי הדוגמאות; ואולי שיטה רבה יותר מדוּייקת מאשר להסתכל בסביבה זו מבית, כאשר מרוב רעש וּדחק לא תבחין ולא־כלום. בּקטריוֹלוֹג מבין־ענין, לאחר שיטרח קצת במעבדתו על בדיקת דמו של החולה, ילמד על מחלתו יותר מאשר הרופא המטפל באדם החי עצמו, הנתון לקפּריסות, התקפות והפוגות., והדיאַגנוֹזה שלי נקבעה לחלוטין: התפוררות. העם היהודי מתפזר לכל רוּח ולא ישוב אל כצמו לעולם.

– והציונות? או אפילו ה“בּוּנד”?

– ה“בּוּנד” והציונות, מבחינת המחקר הרפוּאי הם היינו־הך. ה“בּוּנד” – כיתה מכינה, או, נגיד, בית־ספר עממי: הוא מכשיר לקראת הציונות. דומני, פּלֵיחַנוֹב הוא שאמר על ה“בּוּנד” – “אלה הם ציונים הפוחדים ממחלת־ים”. והציונות – זוהי כבר מעין גימנסיה: מכינה לאוניברסיטה. וה“אוניברסיטה”, אשר אליה פני כולם מוּעדות שלא־מדעת, וסוף־סופם שיגיהו לשם – שמה התבוללות. איטית, בלא חמדה, בלא חדווה, ואפילו, לפי הרוב, בלי טובת־הנאה מידית, אך בלתי־נמנעת ולבלי־שוב, עם התנצרות, נישואי־תערובת וחיסולו המלא של הגזע. דרך אחרת אַין. ה“בּוּנד” נאחז ב“ז’רגוֹן”; אומרים, הלשון המופלאה ביותר בעולם – איני מכירה אלא מעט, אך האֶכּסטרנים שלי ציטטו, למשל, מלת־וויטשפּל “בּוֹיצ’יקל” – בּחוּרוֹן, לא־כן? – הרי זה tour de force:⁵⁰יסודֵי שלוש לשונות במלה קצרה אחת, והצלצול טבעי בהחלט, מזיגה אידיאלית; אך בעוד 25 שנה לא יהיה עוד שום “ז’רגוֹן” בנמצא. וציוֹן לא תהיה אף היא; ולא ישאר אלא דבר אחד – הרצון להיות “ככל הגויים”.

יכולתי להציג עוד עשרים קושיות: -והדת? והאנטישמיות? – אך, כנראה, מוכנות היו בפיו תשובות משוריינות לכּל. החרשתי, והוא המשיך:

– הדוגמה הטובה ביותר לכל אלה היא, לדעתי, משפחתנו: אנו, חמשת הילדים. כל אחד – אדם יקר־ערך על פי דרכו, אך בלי עיקרי־אמונה: ויראה־נא, מה יָצא מזה. אינני רוצה לדבּר על כל אחד מאתנו לחוד. ברצוני רק ללמד זכות על עצמי, לבל יחשוב, כי לא אדע את ערכה של מרוּסיה. אדע היטב: כדאי היה, אלף מונים כדאי היה לרבונו־של־עולם לברוא את עולמו על כל תועבותיו, ואף כדאי היה לעם שלם לעבור דרך־דורות ארוכה של יסורים והתנוונות, אם במחיר זה תוכל, אחת לדור, לפרוח עלי אדמות דגנית־פּז שכזו; יצור, אשר ראש־דאגותיו – להנעים לכּל, לנחם את הכּל. אך אדוני בעצמו יודע, כי גם מרוּסיה היא פרח מפּרחי הדֵקַדַנס.

החרשתי מעט ושאלתי:

– מה החפזון? מן הסתם ימותו ההורים בקרוב; והרי עוד זמן רב לפניו.

– לא אדע, אם אמנם זמן רב לפני. אומרים, כי מיניסטריון־הפנים עומד כעת על המקח עם הסינוֹד, ברצונו להנהיג חוקים חדשים שיסבּכו מאוד את כל הפּרוֹצדוּרה, מכל מקום – יַשהו את מתן הזכויות המלאות. אך לא זה העיקר, יאמין לי. אני, לפי טבעי, איש־בנין, איש תכנית וסדר; תכניתי רחבה, לשנים רבות. השנה אסיים את האוניברסיטה, עת להתחיל בבנין. איני יכול לדשדש במקום אחד – ועוד לחכות בקוצר־רוח, אם במהרה אוביל לקבוּרות את אמא ואבא ואת אבּרם מוֹיסייבעץ'.

– מה עניינו של זה לכאן?

– הוא אצלי דוקא הנקודה המכאיבה ביותר. משום כך קודם־כל סיפרתי את הדבר לו. כי הנה זה־מכבר הוא ערך צוואה לזכותי; ואף שמנה למדי. כי לא ידע: לוּ ידע, מבכּר היה להניח את כספו לטיפול בכלבי־הפק' כאותו יווני מטורף רַלי (מכספו של רלי זה הוצבו בכל העיר בצל עצי־השיטה פחי־מים ירוקים עם השלט: “לכלבים”). ובכן – להחריש? לגנוב ממונו של אדם? אין זה לפי טעמי: הלכתי אליו וסיפרתי, למען תהיה לו שהות לשנות את צוואתו; ודאי כבר שינה.

כאן נתתי בו עיני ונפגשתי עם מבטו – הוא, כנראה, מלכתחילה לא כבש עיניו מפני. מבט ישר, איני אדם הגון, אשר אין לו מה להסתיר; ואף לא שמץ של גינדוּר – הרי, בעצם, מספּר הוא לי על מעשה אציל ועדין שעשה, והנה ידבר בו בפשטות, כאילו בדבר המובן מאליו. לבושו נאה, בלי טרזנותו של סיריוֹז’ה, אך נאה; “standesgemaess” ⁵¹, כיאה למשכיל צעיר, המעורר תקוות והעתיד להיות אישיות, אולם עדיין לא ביצע שום דבר מיוחד, ויודע זאת. לא טבעת ולא לוית־נוֹי לשעון, בעניבה האפורה – סיכה עמומה, בודאי אינה זולה כל־עיקר, אך קטנה ועמומה בתכלית.

– ואת הכנסיה בחר לו כבר?

– בחרתי. תחילה חשבתי על הכומר הארמני ההוא באַקרמן, הנוהג בטקס זה פשטות יתרה; ואולם, בעיני, זה אֶכּסוֹטי מדי. אנהג ככל הבריות, אסע לויבּוֹרג, אל הפּסטוֹר פּירחוֹ; כבר החלפתי עמו מכתבים.

 

כט: L’Envoi ⁵²    🔗

בודאי לעולם לא אראה עוד את אודיסה. חבל, אותה אני אוהב. לגבי רוסיה הייתי אדיש אפילו בימי־נעורי: זכורני, תמיד שרוי הייתי בהתרגשות של שמחה בצאתי לחוץ־לארץ, ואילו חזרתי כמי שכפאו שד. אך אודיסה – ענין אחר: עוד בקרבי אל תחנת רַזדֶלנַיה – תססו בקרבי רחשי ערב־חג. לוּ קרבתי היום, כי־עתה היו בודאי גם ידי רועדות. ולא רק כלפי רוסיה אדיש אנוכי, אין נפשי “קשורה” קשר אמיתי בשום ארץ בכלל; אֵי־אז מאוהב הייתי ברומא, ולא ימים מועטים, אך גם זה חלף. אודיסה – ענין אחר: לא חלף ולא יחלוף.

לוּ היתה הברירה בידי, כי־עתה רציתי להגיע לשם לא דרך רַזדֶלניה אלא באניה; בקיץ, כמובן, והשכם בבוקר. הייתי קם עוד לפני דמדומי השחר, כל עוד לא דעך המגדלור שבפוֹנטָן הגדול; ובודד, באין נפש חיה עמי על הסיפון, הייתי משקיף על החוף. מתחילה יהיה החוף מעורפל, אך עד שבע, בערך, יבצבצו ויעלו אותם שני הצבעים – טין כתום־אדמדם וירק אפרפּר במקצת. ואני אתאמץ להבחין, לפי זכרוני, את הפרוורים: פוֹנטן הגדול, התיכון, אַרקַדיה, פוֹנטַן הקטן; אחר־כך לַנז’ירוֹן, ואחריו גן – כמדומני מצד הים נשקף מרחוק עמוּד־פסלו השחור של אלכסנדר השני. כלומר, כעת בודאי הסירוהו, אך הרי אני מדבר באודיסה הנושנה.

אחר־כך יתחילו להצטייר פרטי הנמל. הנה הבְּרֶקְוַטֶר והנה שובר־הגלים (איש מתושבי־העיר לא ידע את ההבדל, ואני ידעתי); הנה הקַרַנטין ומאחוריו מציצה אֶסְטוֹקַדה – ואכן לצד מוּעדות פני אניתנו; ואלה המזָחים שמימין, קטנים יותר, לא נועדו אלא לספינות מקומיות ובעיקר לאלוֹניוֹת־מפרש, לאילפוֹת ולאסדוֹת: המזח הפּלַטוֹנוֹבי, האַנדרוֹסוֹבי ועוד מזח אחד. בימי ילדותי נזדקר עוד יער ארוּבות וּתרנים בכל מעגני הנמל, מלכּה היתה אודיסה בימים ההם; אחר־כך דלל הנמל, דלל בהרבה, אך רצוני להראותו פי שהיה בימי ילדותי: יער, ובכל רחביו מנסרים כבר קולות מלחים, ספּנים, סוורים, ולוּ יכולתי להבחין, היה בא באזני שיר־השירים של האנושות: מאה לשונות.

האזכור עוד את הבנינים, הנראים במרומי־ההר מצד הים? בית־העיריה היה לבן, בן קומה אחת, בסגנון יווני פשוט; לפני ימים מספר ראיתי בריצ’מוֹנד שבאמריקה את בנין הקפּיטוֹל המחוזי הדל, הדומה במקצת לבית־העיריה שלנו, ושעה ארוכה לא יכולתי להרגע. מימין, קו ישר של ארמונות לאורך השׂדרה – לא אזכור אם אפשר לראותם מבעד לעצי־הדוֹלב; אולם האחרון מימין נראה בלי שום ספק, הלא הוא ארמון ווֹרוֹנצוֹב, ולוֹ חזית־עמודים בחצי־גורן עגולה מעל לשפעת־הירק שבמורד התלול. וגֶרֶם־המעלות, כרחוב הגון רחבּוֹ, מאתיים מדרגות־פּאֵר נמוכות; שני לו אין, כמדומני, בעולם כולו, ואף אם יאמרו לי, היכן ישנו לא אסע לראות. ומעל לסולם־המדרגות דוּכּס־האבן – מושיט את ידו וזוקף אצבעו כלפיך: שמי די־פּלֶסי דה־רישֶלְיֶה – זכוֹר, כמה עמים מכל קצוי אירופה נתקבצו הנה, כדי לבנות עיר אחת על תלה.

אומרים, כי בין הבריות – עצם השם אודיסה כמוהו כהלצה מבדחת. בעצם, איני נעלב על כך: כמובן, לגלות בפניהם את געגועי לא כדאי, אולם על יחס־של־תחוק אל עיר־מולדתי אין עלבון בלבי. אולי באמת היתה זו עיר מצחיקה; אולי, משום שבעצמה חמדה כל־כך לצחוק. עשרה שבטים זה בצד זה – ואיזה מבחר יחיד במינו של שבטים ציוריים, האחד משונה מרעהו: פתחו בזה שצחקו אחד למשנהו ולבסוף למדו למלאות פיהם צחוק גם על עצמם, ועל עולם ומלואו, ואפילו על מה שמכאיב, ואפילו על מה שאהוב. לאט־לאט שָׁחֲקוּ־מָחקו, בתהחכּכם זה בזה, את מנהגיהם, חדלו לנהוג רצינות יתרה איש בקדושת מזבחו, לאט־לאט ירדו לעמקו של סוד חשוב אחד בעולם הזה: כי קדשך הבל הוא בעיני השכן, והרי שכנך אף הוא לא גנב ולא ארחא־פּרחא; אולי הצדק עמו ואולי לא, ליהרג על כך לא כדאי. – טוֹריק אמר: “התפוררות”. יתכן כי צדק. הפרקליט, שהגן על רוֹבנסקי, גם הוא דיבר על התפוררות, אך הוסיף: תקופות ההתפוררות הן לפעמים התקופות המקסימות ביותר. – ומי יודע: אולי לא רק מקסימות אלא גם נעלות על פי דרכן? כמובן, אנוכי – בן המחנה שהתקומם כנגד ההתפוררות, אינני רוצה בשכנים, רצוני ליַשב את הבריות איים איים; אבל – מי יודע? מכל מקום, דבר אחד כבר הוּכח כאמת היסטורית בדוּקה: מן ההכרח לעבור את שלב ההתפוררות, כדי להגיע להתחדשות. ובכן, ההתפוררות היא כערפל בשעת לידת החמה, כחלום בטרם־שחר. מרוּסיה היתה אומרת, כי הנפלאים שבחלומות הם החלומות בטרם־שחר. מי כתב את החרוזים הללו:

חֲזוּת־הַדִּמְדּוּמִים, בַּת־שַׁחַר מְעֻרְפֶּלֶת,

סָמְקָן וְאִזְמַרְגַּד וּתְכֵלֶת וְלִילָךְ:

כַּךְ יֶהֱזֶה לִבִּי שִׁירוֹ שֶׁלֹּא הֻשַּׂח

שֶׁל מְשׁוֹרֵר גָּדוֹל, שֶׁלּא נוֹלַד בַּחֶלֶד;

פַּיְטַן הַמַּמְלָכָה, לֹא יְצָרָהּ עוֹד אֵל,

מְחוֹז מַרְאוֹת אֵין־יֵשׁ וּמוּסִיקָה אִלֶּמֶת,

אֲשֶׁר אֶת פָּרָכְתּוֹ יְגַל לְרֶגַע־חֶמֶד,

לִפְנֵי הַיְּקִיצָה, חֲלוֹם אַחְרִית־הַלֵּיל.

חוששני, כי אני בעצמי כתבתי אותם; ככל שאזקין, כן אַרבּה לצטט מדברי עצמי. אצטט איפוא (בפעם השניה) גם זאת:

יְמֵי־דוֹרִי, בִּנְכֶם אֲנִי מִבֶּטֶן.

אֶרְאֶה בָּכֶם גַּם זֹהַר גַּם רָקָב.

בִּנְכֶם אֲנִי – אֹהַב בָּכֶם כָּל כֶּתֶם,

כָּל אַרְסְכֶם אֹהַב.

“מצחיקים”… הנה משוטט אני בחוצות עיר ובפּינות השונות אני פוגש אותם שוב. ראשון עלה עלי במרוצה בטלן פּעוּר־פּה, אזניו משובבות ועיניו מגולגלות. את פניו לא אזכור, כבר מאה פעמים נשבעתי כי לא אזכור, אך כלום תתכן צורה אחרת לעינים הללו, שארבו כל הימים לראשית־הפלא ואף ראו חזות־פלא בכל? אנגלי אחד כתב לפני מותי אימרה עמוקה: “אלוהי, אני הזקן תרתי את כל ארצך ולא ראיתי דבר־חולין על פניה”. הכל – פלא, כל גרגר־אבק פלא הוא, ומרקוֹ ידע זאת; ומפני כך שׂוּמה על עיניו להיות לטושות תמיד. ואיזה אזנים, אם לא מעשה־אפרכסת, יכלו להיות לאדם זה, למען יוכל להאזין כל ימיו, שמא קוראים לו – לא איכפת מי, אם גרוּזיה או רוּסיה, אם מן הנהר או מן החוף, אם טובע ואם שיכור? קוראים – וחסל: צריך ללכת.

בפינה הבאה שוב עומד סטוּדנט בן־חיל בפּאַפּאַחה ו“מנצח על התנועה”; והוא עצמו – מבוּשם. לשם מה ינצח על התנועה? ככה: עלתה המחשבה על הדעת, נזדמנה קרן־זוית בלי שוטר, ועגלונים מכל צד – לא ייספרו מרוב. לוּ אחרת במקצת נשתלבו מסיבות־חייו ולוּ נזדמן לו איזה שבט באפריקה, שקבר אך אתמול את מלכו השחור, או כנופית מבריחי־מכס באותה אודיסה עצמה מצפני שבעים שנה; או מפלגה במחתרת ליטא, לא איכפת פלונית או אלמונית – כי־אז יכול היה גם שם להעשות פתע־פתאום שליט לשעה; ואפילו לתמיד, כי הרי אם נולדת בן־מלך, לא בנקל תחמוק מתחת שולי איצטלת־המלכות, אף אם היתה לך כבר לזרא. מיהו “בן־מלך מלידה” – זה ידוע מכבר: זהו תינוק, שנשקה לו פֵיָה בעריסתו. ביום לידתו של סיריוֹז’ה תכונה רבה היתה בארמון הקוסמות, כולן נקראו לשירוּת, כולן עד אחת. כל הפֵיוֹת הטובות, אך ורק הטובות – לשום מכשפה רעה לא ניתנה דריסת־רגל; כל אחת הביאה שי, שהיה בו כדי למלאות את חייו של גיבור בגיבורים, גיבור גוף או רוּח; ורק זו הצרה, כי היו הפֵיוֹת רבות מדי.

בפינה השלישית עברה, מבלי שתואיל להשגיח בי, מתוך ריחוק בּחלני, יפיפיה קרה כחוּלת־עינים בגלימת־פּאֵר של פילגש עשירה ומעודנת – ואני יודע, כי תחת הקטיפה עוטה את גופה כתונת־שׂער עם מחגורת חוטי־תיל. לוּ שרט אותה מישהו וטעם בלשונו טיפת־דם מדמה – נכווה היה בחומץ־הגפרית. כל שלימות הלהט של הגזע המרדני ביותר בעולם נצטבּרה בדם זה; כל חוט מחוטי הנשמה – מתכת; אלוהים יודע, איזו מתכת היא זו ובאיזה מעמקי־תהומות טמונים אוצרות־עפרותיה, אך מתכת היא במאה אחוז. אני ראיתיה לאחרונה ברֶסטוֹרַן “וינה”, אך לאמיתו של דבר היא חיה חיי סגפנית במכלאת־נזירים ומענה את עצמה לכבוד מין משיח, שלא עלה עדיין מָשלו אף על דמיון הצַלפָנים: משיח־משׂטמה; כל מזמור־תהילים לכבודו מתחיל במלה “ארוּר”, ומתפללים אליו – בחריקת־שיניים… – לפני כעשר שנים פגשתי בפּריס מכּרה, שישבה זמן רב בכלא “לוּבּיאַנקה”. היא סיפרה לי, כי זמן־מה נמצאה עמה בתא אשה צעירה או צעירת־מראה, שחורת־שער וכחולת־עינים, פּרוֹפיל יווני מובהק – אף ומצח בקו אחד. האסירה השניה הזאת שרויה היתה בדאגה רבת־יסוֹרים – לא לעצמה אלא לבעלה, שנתפס במסיבות חמורות, ובאחד הלילות, תוך געיה בבכי יבש, לחשה על אזנה של מכּרתי את כל האמת כולה על בעלה זה: באמת, מסיבות חמורות. גם למכּרתי היה אז בעל, שנאסר עוד קודם: באותו לילה פרצה גם היא בבכי ושפכה את לבה בלחש. למחרת בבוקר הוּצאה שכנתה בחולת־העינים מן התא – ולא שבה עוד. את מכּרתי הוציאו במהרה לחפשי ובשעת השחרור מסרו לה כתובת המקום, בו אפשר לקבל את החפצים והתעודות, שנותרו אחרי בעלה. – שאלתי: - והצפרניים היו מכורסמות, אינך זוכרת? – אך היא לא השגיחה בכך.

את טוֹריק לא אפגוש בשום פינה: “לא משלנו”, אמרה מרוּסיה.

פגישתי עם מרוּסיה תהיה לא ברחוב, נדברנו להפגש אצלי בלוּקַניה. אולם בדרך אעבור במרכבה על ביתם לשעבר; לא אעיז לצלצ ולעלות, רק אסיר את כובעי ואעבור על פניו. המרצפת הרעשנית מכוּסה קש, פן יהדהדו הגלגלים, כי יפה דממה דקה למקום זה, מקום טבח־אלוהים ללא־תכלית־וטעם ומכאוב תהומי ללא קץ. למעלה, בקומה השניה, ערוך חדר־המיטות באָפנה החביבה התמימה של fin de siécke ⁵³; מן הכר צופיות שתי עינים יבשות ונועצות את מבטן בקוֹמוֹד ⁵⁴; ועליו חמישה צילומים, כולם של פעוטות בשמלות־הילדוּת וזאטוטים במכנסיים קצרים, ובלב כל צילום תקועה סכין חלודה.

ומעל ללוּקניה שוב יאיר חרמש־הסהר, ריח הפרחים הקמלים יעלה באפנו ואזנינו תקלוטנה הדי מנגינות שחלפו לבלי־שוב ולא ינוגנו עוד לנצח. והכל ישוב להיות כאז, בליל־אֵין־כּלוּלוֹת שלנו, אלא לדבּר נצטרך לא במלים, כי אם בלשון הרהורים. ואני אחשוב, מה נפלאה היא המלה “לטיפה”. כל מה שיש מן הטוב והיפה בעולם אינו אלא לטיפה: זיו־הירח, המיית גלי הים, אוושת ענפי־העץ, ריח־הפרחים או המוסיקה – הכל לטיפה. ואלוהים עצמו, לוּ ניתן להגיע אליו, להעירו משנתו, לנזוף בו במיטב דברי־הגנאי על כל מה שעולל בעולמו, ואחר־כך להתפייס עמו ולכבוש פנים בין ברכיו, - אף הוא, ודאי, לטיפה. והטובה והמאירה שבלטיפות, שמה – אשה.

מצחיקה היתה העיר; ואולם גם הצחוק – לטיפה הוא. אך ודאי זה־מכּבר לא נשאר מאודיסה ההיא ולא כלום, ולא כדאי להצטער, כי לא אשוב לראותה; ובכלל – תם הסיפור ונשלם.

 

הֶעָרוֹת הַמְּחַבֵּר עַל “חֲמִשְׁתָּם”    🔗

בשנת 1933 חלה הפסקה בהופעת השבועון “ראזסווייט” בפאריס, ועל־ידי כך נפסקה גם הדפסת הפרקים של “חמשתם”. עם חידוש הופעת “ראזסווייט” ב־15 בינואר 1934 הודפס בו, כהמשך לפרקים הקודמים, הפרק י"ט (המספר את קצו של מרקו בפּטרבורג).

בו בגליון של “ראזסווייט”, בהערה מיוחד לרגל חידוש הדפסת הפרקים של “חמשתם”, כתב המחבר בין השאר:

אומרים לי, כי אחרי הפסקה כל־כך ארוכה מן ההכרח לחבּר “סינוֹפּסיס”, תמצית הפרקים הקודמים, ולא – לא יזכרו הקוראים, מי פלוני ומי אלמוני. אין בכך פליאה – המחבר בעצמו, למשל, אינו זוכר, מה שמות הוא קרא לאחדים מגיבוריו. לעומת־זאת, הם עצמם וקורותיהם זכורים לו היטב: כל אלה היו אנשים חיים, והדברים קרו באמת כך או כמעט כך כפי שקיבל על עצמו המחבר לספר וכפי שבמקצת כבר סיפר. ואף־על־פי־כן קשה עליו מאוד לחבּר “סינוֹפּסיס”: כיצד עושים זאת? מעולם לא ניסיתי. - - -

ננסה. בראשית המאה ישבה באודיסה משפחה יהודית בשם מילגרוֹם, האֵם אַננה מיכאַילוֹבנה והאב איגנץ אלבּרטוֹביץ'. את האב עשיתי, כמדומני, לסוחר־תבואה; על כל פנים, משפחה אמידה ולפי קנה־המידה האודיסאי בימים ההם – גם אינטליגנטית. ילדיהם – הם הם “חמשתם”, גיבורי סיפורי. הבכירה, מרוּסיה אדמונית־השׂער (אשר, כפי ששמעתי, הוּעתקה על־ידי המחבּר מדמוּיות של כמה גיבורות מיצירותיו הקודמות: שכּן יקר לו מאוד בימי־עלומיו הפּרוֹטוֹטיפּ שלה) אומרת על עצמה: “לא נשאר ברחוב דה־ריבּאַס אף סטוּדנט אחד, שיוּכל להתפּאר כי לא התנשק עמי מעולם”. היא כמעט נעשתה לאשתו של ימאי רוּסי־נוצרי – על כל פנים, כמעט שנישאה לו ללא שום טקס, בלילה בבקעה אחת בלנז’ירוֹן, - אך ברגע האחרון הפריעם הפרמצבט סמוֹילוֹ קוֹזוֹדוֹי, ומרוּסיה נישאה לפרמצבט, נסעה עמו לאוֹבידיוֹפּוֹל, ילדה ילד, מחכה לשני, ומרוּצה מאוד מחייה החדשים.

אחיה מרקוֹ – עלם חביב, גלוּי־לב ותמים, אך אנשים כאלה לא יצלחו לשום “תכלית”. לבו נמשך אחרי צמחוֹנוּת, הגנה־עצמית, תורת־בוּדהאַ, בקשת־אלוהים, המלחמה הרוּסית־יפּאַנית; הוא נסע לפּטרבוּרג, לאוניברסיטה, ושם דבר בבחורה וואַלנטינוֹצ’קה, שמעמדה לפי תעודת־זהותה “מישצ’אַנקה” ומשלח־ידה בעבר אינו זקוק לביאורים. את קצוֹ של מרקוֹ סיפרתי בפרק שאבד במסעי: כעת כתבתיו מחדש, ובו אתחיל בסיום הסיפור.

האחות השניה, ליקה – יפיפיה יוצאת־מן־הכלל (אך מכרסמת ציפרניים); משחר ילדותה היא נוטה לכיווּן שמאלי ומביטה בעין רעה על כל סביבתה. ישבה בבית־הסוהר, הוגלתה אי־שם צפונה, משם ברחה לחוץ־לארץ. בברן הפגשתיה במקרה – מבלי פרש בשמה – עם האיטלקי וורניצ’י הוא נמצא אז בשירוּתו של אחינו־לגזע המפורסם מנסיביץ’־מנוּילוֹב (בגוף הסיפור, בקיצור – מ. מ.), אשר אירגן בחוץ־לארץ את הריגול אחרי המהגרים הרוּסיים הפּוליטיים. ליקה נעשתה לבת־לוייתו בחיים, ולפי דעתי, אהבה אותו באמת, אך בו בזמן היתה מרמה אותו – הוא בתום־לבו חשב אותה לצרפתיה, והיא היתה מגלה את סודותיו לבולשי־המרגלים מטעם מפלגתה: כך היה טיבה של אשה זו – “יפה כמלאך־השמים, רעה וּזדוֹנית כשׂטן”.

ועוד היה אח סיריוֹז’ה – טרזן, בזבזן, פייטן לעת־מצוֹא, “שרלטן” כדברי אביו; עלם בעל סגוּלות יקרות מכל המינים – ואפילו “מסוּגל לכל”. היו לו ידידים גם בין הגנבים בנמל וגם בין הנוכלים במועדוני־הקוביוסטוסים; וספרק אחד סוּפּר, כיצד הוא ערך “אכּספּרוֹפּריאַציה” אצל שני קרובי אביו, שני אחים, המצטיינים בזה שאחד מהם נקרא אַבּרם מוֹיסייביץ' והשני – בּוֹריס מבריקייביץ'. מלבד־זאת עומד סיריוֹז’ה בקשרי ידידות מוּזרה עם שתי גברות מן החברה: “ניוּרה וניוּטה”, אֵם ובתה, שאינן זזות זו מזו, מתלבשות כתאומות ושתיהן, כפי הנראה, מאוהבות זה־מכבר בסיריוֹז’ה; ומה היה סוף־הדבר, על כך יוודע לקורא במועד הנכון.

החמישי, טוֹריק, כלומר ויקטור – “עמוּד־התווך של המולדת ומשענת כסא־המלכות”. למד יפה להפליא, התנהג למופת, את המחברות החזיק בנקיון מוחלט; מדובר בו בסיפור הזה פחות מאשר בכל השאר, כי בחיי בחורים מסודרים ומעשיים כמוהו אין מקום לשום הרפתקאות. ומה היה בסופו, על כך יוודע לקורא במועד הנכון.

עכשיו תופס אני, מאוחר מדי, כי לא רק הפרק האבוד, שהקמתיו כעת לתחיה, מוקדש לקצו של אחד הגיבורים, אלא גם הפרקים הבאים יהיו, בזה אחר זה, בעלי אותו תוכן חסלני. אבל – מה לעשות, כך היה גם המציאות: מרה היתה אחריתם של גיבורי; מנקודת־מבטי, מרה היתה אפילו אחריתם של ליקה וטוֹריק, אם כי יתכן כי שנים אלה חיים וקיימים מעבר לאפקי עד היום הזה ואף שמחים בחלקם.

ה“סינוֹפּסיס” נגמר; שוב מתחיל הסיפוּר.