חָלַמְתִּי אוֹר שׁוֹפֵעַ מִמְּרוֹמֵי הַפֶּלֶא
עַל נוֹף הָרִים עִם רָאשֵׁיהֶם הַמֻּזְהָבִים;
אֲנִי וְאַתְּ פּוֹרְשִׂים כָּנָף עַל צוּק הַסֶּלַע
מוּל יָם עִם אֹפֶק הַנָּמוֹג בַּמֶּרְחָבִים.
מֵאֲרֻבַּת אֳנִי עָשָׁן דַּק הִשְׂתָּרֵעַ,
נִמְשַׁךְ כְּפַס כָּחֹל בָּהִיר עַד קְצֵה עוֹלָם;
כֹּה גַם נִמְשַׁךְ הַלֵּב, לִבֵּנוּ הַפּוֹרֵחַ,
אֶל אִי קָסוּם, רָחוֹק, כָּמוּהַּ, נֶעֱלָם – – –
אַךְ עָב שְׁחוֹרָה כִּסְתָה פִּתְאֹם אֶת אוֹר הַפֶּלֶא –
כָּהָה הַיָּם, הִצְטַמְצְמוּ הַמֶּרְחָבִים…
כְּאַנְדַּרְטָה אֲשֶׁר קָפְאָה עַל צוּק הַסֶּלַע
קָרַסְנוּ דֹם שְׁמוּטֵי כָנָף וַעֲצוּבִים.