הֵן לַשָּׁוְא עוֹר פָּנַי מִתְעַדֵּן:

לֹא תַּחֲלִיק עָלָיו יָד רְחִימָה,

לֹא יָנוּחַ עָלָיו מַבַּט־חֵן.

לְחִנָּם מִתְרַכֵּךְ הַשֵּׂעָר:

אֶצְבָּעוֹת לֹא תִתְעֶינָה תּוֹכוֹ

בְּצִדְפָּן הֶחָמִים, הַנֶּהְדָר.

וּבִכְדִי זֶה בְשָׂרִי הַוָּרֹד

יִדָּרֵךְ כְּנִּימָה עַל כִּנּוֹר,

כִּי אוֹתוֹ אֲהוּבָה לֹא תַחְמֹד.

וּשְׂפָתַי הַקּוֹדְחוֹת מֵעֶרְגָּה

אֻכָּלוֹת רַק לַשָּׁוְא, רַק לַשָּׁוְא

כִּי בָהֶן הֶבֶל פִּיךְ לֹא יִגַּע.

וְהַלֵּב מַה יִדְפֹּק וְיִפְעַם?

אֶל חָזֵךְ לֹא יֻצְמַד־יְאֻמַּץ,

לֹא יָנוּם בְּחֵיקֵךְ זֶה הֶחָם.

וּלְמִי הַשִּׁירָה הַתַּמָּה,

אִם לֹא לָךְ, אִם לֹא לָךְ, אִם לֹא לָךְ –

וְלִשְׁמֹעַ אָזְנֵךְ אֲטוּמָה…

הֵן כִּפְרִי בְסוֹף קַיִץ גָּמֵל

אֶצְטַמֵּק כֹּה בוֹדֵד בְּמָתְקִי,

בְּמַחְבּוֹא דָלִּיוֹת מִדַּלְדֵּל.

לוּ בָא סַעַר הַסְּתָו הַקָּרוֹב

וְהֵסִיט אֶת הַפְּרִי הַבָּשֵׁל

אֱלֵי גֶבַע בְּמֶרְחֲקֵי־נוֹף!

שֶׁם יִרְקַב בֵּין חַגְוֵי רְגָבִים

וִידַשֵׁן וְיַפְרֶה אֲדָמָה,

עַד כִּי דֶשֶׁא יִצְמַח בָּאָבִיב,

שֶׁיִּהְיֶה כְּעֵין רֹךְ הַמַּרְבַד,

עֵת רַגְלֵךְ הַקְּטַנָּה, הַלֵּאָה

בִּשְׁעוֹת בֵּין עַרְבַּיִם תִּצְעַד…