הַשָּׁב/ק. א. ברתיני

לַשָּוְא רַק נָהִיתִי אֵלַיִךְ,

כִּי זָר לָךְ רִגְשִׁי הַגָּדוֹל;

צוֹפָה אַתְּ עָלַי קָרַת-עַיִן,

שׁוֹתְקָה, מִתְפַּלֵּאת עַל הַכֹּל.

לֹא אָעֵז כְּמִקֹּדֶם לִנְגֹּעַ

בִּמְשִׁי שַׂעְרוֹתַיִךְ הָרַךְ;

צְנֵפָה מְהַדֶּקֶת הַלּוֹעַ

בִּפְנֵי יִפְעָתֵךְ הַקָּרָה.

אַרְכִּין אֶת רֹאשִׁי הַיָּגֵעַ

קָטָן, מִתְבַּיֵּשׁ וְדוֹאֵב;

לִסְכּרֹ מַעְיָנִי הַנּוֹבֵעַ,

לוֹחֵךְ יֵשׁוּתִי וְצוֹרֵב?…

אֶתְמוֹל עוֹד רָמְזָה לִי זוֹרַחַת

טִירָה שִׁכְלְלוּהָ יָדַי –

הבקר כורע בלחן

עַל תֵּל מַפֶּלְתָּהּ הַבַּנָאי…