לוגו
עִבְרוּרִים לִפְסוּקֵי אָבִיב
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

זְמַן כִּיסּוּפֵי נְדֹד    🔗

ג’יאופרי צ’וסר

עֵת כִּי אַפְּרִיל בִּמְתוּקֵי-רְבִיבָיו

אֶת חֹרֶב-מַארְס עַד הַשֹּׁרֶשׁ נָקַב,

רָחוֹץ כָּל עוֹרֵק בְּכָזֶה מִשְׂרָה

אֲשֶׁר מִסְּגֻלָּתָהּ הַפֶּרַח הֹרָה;

עֵת גַּם צַפְרִיר-מַעֲרָב מִנְּשִׁימָתוֹ-נִיחוֹחַ

בְּכָל חֹרֶשׁ וַעֲרָבָה יְעָרֶה כֹחַ

עֲלֵי נְבָטִים רַכִּים, וְשֶׁמֶשׁ עוּל-יָמִים

בְּמַזַּל-טָלֶה חֲצִי-מַעְגָּלוֹ הִשְׁלִים,

וּבַעֲלֵי-כָנָף קְטָנִּים זְמִירוֹת יִתֵּנוּ

(הֵם כָּל-הַלֵּיל בְּעַין פְּקוּחָה נִמְנֵמוּ

כִּי כֵן הַטֶּבַע לִבּוֹתֵיהֶם הִפְעִים) – –

אֲזַי בְּנֵי-אֱנוֹשׁ לַעֲלוֹת-רֶגֶל נִכְסָפִים,

וְדִקְלָנִים – לְחַפֵּשׂ לָמוֹ חוֹפֵי-נֵכָר

וְשַׁחֵר בְּקַצְווֹת-אֶרֶץ קָדְשֵׁי-יְקָר…


Chaucer: Prologue, Canterbury Tales

When April with his sweet showers…


 

פֶּרְדִיטָה מִתְאַוָּה לִפְרָחִים    🔗

וויליאם שייקספיר

…הוֹ פְּרוֹסֶרְפִּינָה!

מִי יִתֵּן לִי כָּעֵת הַפְּרָחִים, אֲשֶׁר בַּחֲתַתֵּךְ הִשְׁלַכְתְּ

מִמֶּרְכֶּבֶת דִּיס! דַּאפוֹדִילוֹת

הַבָּאוֹת בְּטֶרֶם הַסְּנוּנִית תָּעֵז, וְצָדוֹת

רוּחוֹת-מַארְס בְּתִפְאֶרֶת; סִגָּלִיּוֹת עֲמֵמוֹת,

אַךְ מֵעַפְעַפֵּי עֵינֵי-יוּנוֹ מָתָקוּ,

אוֹ מִּנְּשִׁימַת פִּי קִיתֶרֵיאָה; בְּכוֹרוֹת-אָבִיב חִוְּרוֹת,

הַמֵּתוֹת לְלֹּא נִשּׂוּאִין, בְּטֶרֶם תֶּחֱזֶינָה

אֶת פֵיבּוּס הַקּוֹרֵן בִּגְבוּרָתוֹ – חֳלִי

רַבַּת רוֹוֵחַ בִּבְתוּלוֹת; שִׂפְתֵי-שׁוֹר עַזּוֹת

וְהַכִּתְרָה הַמַּלְכוּתִית; חֲבַצָּלוֹת לְמִינֵיהֶן,

וְאִירִיס-הָאוֹר בִּכְלָלָן. הָהּ, אֵלֶּה חֲסֵרוֹת לִי

לִקְלֹעַ לָכֶם זֵרִים, וְלִנְעִים-יְדִידַי

לִזְרוֹת עָלָיו מֵהֶן, וְהַרְבּוֹת זָרֹה!

– מָה! כְּבַר-מִנַּן?

– לֹא! כְּכַר-דֶּשֶׁא, עָלָיו אַהֲבָה תִשְׁכַּב וְתִשְׁתַּעֲשֵׁעַ;

לֹא כּבַר-מִנַּן; אוֹ, לֹא לְהִקָּבֵר

בִּלְתִּי-אִם חַי, וּבֵין זְרוֹעוֹתָי!


Shakespeare: The Winter’s Tale, Act IV, Scene III


 

בְּכִי-טוֹב    🔗

רוברט בראונינג

הַשָּׁנָה – בַּאֲבִיבָהּ,

וּבְבַקְרוֹ – הַיּוֹם;

הַבֹּקֶר הוּא בְּשֶׁבַע;

פְּנוּנָה בַטַּל – צֵלַע-גֶּבַע;

הָעֶפְרוֹנִי – כְּנָפוֹ לָרוֹם;

הַשַּׁבְּלוּל דַּרְדַּר אִוָּה;

הָאֵל הוּא בְּשָׁמָיו,

וְהָעוֹלָם בְּכִי-טוֹב.


Browning: Pippa Passes: Morning


 

אוֹדָה בְּמַאי    🔗

(ע"פ וויליאם ואטסון)

אֵצֵא-נָא וֶאֱהִי

שֻׁתָּף בַּשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹפֵעַ

עִם אֶחָד יָדִיד חָכָם

או אַחַת, טוֹבָה מִן-חָכָם,

כִּי יָפָתָה;

בַּאֲשֶׁר הַשָּׁרוֹנִי חָג וְנָחֵת

עַל בָּמֳתַי נִשְׁרָה וְאֶבְרָשׁ,

וְאֶרֶץ עַד לִקְצוֹת עַלְעָלֶיהָ

רוֹטֶטֶת מִנִּי אָבִיב.

מַה יִּנְעַם וְיֵקַר

מִבֹּקֶר נָדִיב בְּמַאי,

רֹאשׁ-הַיּוֹם הַבּוֹטֵחַ

וַעֲלוּמֵי-הַשָּׁנָה לֹא-חַתִּים;

זְמָן, בּוֹ אֵין שׁוֹאֵל לְחֶדְוָה

– אִם כַּיָּאוּת יִשְׁאַל – וְיוֹשֵׁב רֵיקָם;

וַחֲצִי-הָעוֹלָם – חָתָן,

וּמַחֲצִיתוֹ – כַּלָּה.

מִזְמוֹר-הַהִתְמַזְּגוּת זוֹרֵם

בְּכָבוֹד, בְּטֶקֶס, בְּטֹהַר,

כְּמוֹ לְפָנִים, מִשְּׂפָתַיִם לֹא-תִבְלֶינָה,

עָלְתָה מַנְגִּינַת-הַיְקוּם

עֵת כִּי אֲדוֹן זֶה-עוֹלָמֵנוּ,

בְּצַעֲדוֹ בְּדֶרֶךְ זְהָבוֹ,

לָקַח לְאִשָּׁה לוֹ בַּת-פֶּלֶא,

אֲשֶׁר לְעִדָּנִים הֱשִׁיבַתְהוּ “לֹא”.

כִּי מִקֶּדֶם הַשֶּׁמֶשׁ, הוֹרֵנוּ,

בָּא מְחַזֵּר אַחַר אֵם בְּנֵי-אֱנוֹשׁ,

אֶרֶץ, וְהִיא אָז בְּתוּלָה:

אֵשׁ-אָח כְּנֶגֶד אִשּׁוֹ שֶׁלוֹ.

דּוֹמֵם לִבָּהּ וְרוֹהֶה,

אַךְ הָאֵל הָעֵז הִפְצִיר וְלָחַץ,

וּמֵחֶדְוַת-כְּלוּלוֹתֵיהֶם הַכּוֹכָבִית

יֻלְּדוּ כָּל שׁוֹתֵי-מִשָּׁדֶיהָ.

וּתְרוּעַת-נִצָּחוֹן שֶׁלַּמַּהֲרֶה

וְצִירֵי-יוֹלֵדָה שֶׁלֶּהָרָה,

הִנֵּה הֵם תָּמִיד וְלָעַד

בְּגוֹרָלֵנוּ עֵרֶב וָשֶׁתִי,

בָּנִים אָנוּ לְהוֹד וְשַׁלְהֶבֶת

וְיַלְדֵי חֲרָדוֹת וּדְמָעוֹת;

מְרוֹמָמִים מֵעָפָר אָתָאנוּ,

וּנְחוּתִים מִגּוֹ גַלְגַּלִּים.

הוֹ אָדוֹן נוֹהֵר, אַדִּיר!

הִנְנוּ פְּרִי רֶחֶם-אֶרֶץ, אִישׁ וָאִישׁ,

אַף יוֹצְאֵי-חֲלָצֶיךָ, הַשָּׁמֶשׁ,

מִשָּׁם הַזֶּרַע שֻׁפַּךְ מֵאָז.

לְפָנֶיךָ, כְּאָב לָנוּ, נִכְרַע,

כִּי-כֵן מַרְאוֹת אָבִיךָ אֻסַּרְנוּ,

אֲשֶׁר הוּא עַתִּיק וְשַׂגִּיב מִמֶּךָ

כְּמוֹ אַתָּה מֵאִתָּנוּ עָתַקְתָּ, שָׂגָבְתָּ.

נוֹצַרְתָּ אַךְ מִלָּה בְּשֵׂחוֹ,

כִּתְנוּעָה בַּת יָדוֹ הִתְמַשַּׁלְתָּ;

תֶּחֱמַק-תִּמָחֵק כְּהִתְנֹוצֵץ הַחוֹל

בֵּין גְאוֹן-יָם לִגְאוֹן-יָם עַל הַחוֹף;

קָטֹנְתָּ מִנִּי שְׁבִיב בְּשַׁלְהַבְתּוֹ

אוֹ רִגְשַׁת-רֶגַע בְּרוּחוֹ;

אָבוּד אַתָּה, בָּלוּעַ, בַּצְּלִילִים

עַל שִׂפְתֵי מַקְהֲלוֹ, מְרַנְּנֵי רִנַּת הַכֹּל, הָאֶחָד.


Watson: Ode in May


הערות    🔗

זמן כיסופי נדוד. – זו תחילת-ההקדמה ל“מעשיות קאנטרבורי” לג’יאופרי (קרי: ג’אֶפרי) צ’וֹסר (נולד בערך 1340, מת 1400). צ’וסר נחשב אבי השירה האנגלית המודרנית – “מודרנית” לעומת השירה האנגלו-סאכסית העתיקה; למעשה, קריאת צ’וסר היום טעונה יגיעת-פיענוח או הסתייעות בפירוש טוב. זה דין-הלשון. לא כן דין-ההסתכלות, כי תיאורי הנפשות מספרות-ה“מעשיות” – גברים ונשים עולי-רגל לקאנטרבורי, וכך הם מנעימים את דרכם הארוכה בצוותא – הם ריאליסטיים-לעילא.

פרדיטה מתאווה לפרחים. – מן המחזה “אגדת-החורף” (מערכה ד‘, מעמד ג’) לוויליאם שייקספיר (נולד 1564, מת 1616). דיס הוא אחד מכינויי האדס או פלוטון, האל הממונה על שאול, מעון-המתים: דיס הוא אחד מכינויי האַדס או פלוטון, האל הממונה על שאוֹל, מעון- המתים; “דיס” פירושו העשיר, כי ברשותו גם אוצרות המתכות היקרות ואבני-החן שבעומקי-האדמה. פרוסרפינה היא בת דימטר (קרס), אֵלת-הדגן. בהיות הילדה פרוסרפינה מלקטת בפרחי-שדה, ראתה פתאום נרקיס-ארגמן, מופלא בגדלו ושכרון-ריחו. משכה ועקרה הפרח על שרשו. נתרחב החור שבאדמה, וחרג משם דיס במרכבת-זהב, רתומה לסוסים שחורים. הוא חטף את הילדה, והסיע אותה בעל-כרחה להיות לו לאשה. בגלל צערה וכעסה של דימטר, נבלו כל היבוּלים, ויהי רעב בארץ. לבסוף, על-פי משפט-אֵלים, הושגה פשרה, שתהיה פרוסרפינה כך וכך ירחים בשנה עם בעלה בממלכתו, ויתר ירחי-השנה עם אמא שלה, דימטר. – יוּנוֹ היא אשת יוּפיטר (במיתוס היווני: הרה אשת זאוּס). קיתריאה – כינוי לוונוּס (אפרוֹדיטי), על-שם אי אחד, שבקירבתו נולדה מקצף-הים. פיבוס – אפַּולון, אֵל-השמש (בגירסה הרומאית).

בכי-טוב – מן הפואימה “פּיפּה עוברת” לרובּרט בראוּנינג (נולד 1812, מת 1889). פּיפּה היא נערה (ילדה כמעט) עובדת בבית-חרושת לאריגי-משי בעיר אַסוֹלוֹ, איטליה. היה זה בטרם נחקקו חוקים להגנת ילדים מניצול. מכל ימות-השנה ניתן לה רק יום-שבתון אחד – בראש- השנה הנוצרי. מבלה הילדה את היום הזה, אשר נולד בזהב וכולו יפה, בעוברה דרך רחובות-העיר, ובדמיונה עושה עצמה שותפת לחיי-האושר של בני-אצולה ונגידים במעונותיהם. לא כאשר מדמה הילדה בלבה, כן הוא. במפתח דרמטי, פותח לפנינו המשורר קירות ושערים, ונותן לנו להציץ פנימה בתוך ארמונות וחצרות-פאר. לא אושר שם, כי-אם קטטות, משטמה, בגידה, מזימות-רצח. זימרת-הילדה, כשהיא עוברת ושרה לתומה, חודרת בעד חלונות ושיחי-גדירות, ונוגעת במתקה אל לבות אנשים מסוכסכים ושוחרי-נקמות, מעוררת מצפּוּנים, וברגעי-הכרעה מונעת פשעים. והיא לא תדע.

אודה במאי. – הימנון זה לוויליאם וואטסון (נולד 1858, מת 1935), הגם שהוא חוגג את נישואי שמש-עם-הארץ אורח-מיתוס, מרמז על השקפה פאנטיאית. מגוֹ גלגלים – מתוך גלגלי הכוכבים. ומשמעות הפסוק הפאראדוכסאלי: כשאָנו סוכים את האדם בהשוואה לדומם וליצורים הנמוכים, שמהם עלה בדרך-האבולוציה הארוכה, הריהו מרוֹמם ונישׂא; כשאָנו סוכים אותו בהשוואה לספירת הרקיעיוֹת שמהן נאצל, הריהו נחוּת וירוּד.