ואני עודני נער אז.
אבי היה רב בעיר מִצְעָר בישראל והכנסתו מועטה. מאבי-אמי נשארה ירושה מעטה בתור קרן קיימת, ורק את הרבּית קיבּל אבי מדי שנה בשנה, וזאת הוציאה אשתו השניה לשם בניה, היא לא היתה אשה רעה כלל, אבל עשתה את הקרוב ללבה…
דרכה היה לקמץ ותתן לנו לכל צלוחית חמים, שהיינו שותים בבקר ובערב, רק חתיכת-נופת אחת, שלקקנו ממנה קמעה בין כל לגימה ולגימה.
היו אומרים, שאצל העשירים נוהגים להתיך את הנופת בתוך החמים ולשתות אותם כשהם מתוקים. לעתים, כשאבי היה גונח, אמי-חורגתי מכינה לו חמים באֹפן זה, אני קינאתי בו…
ובאחד מלילות הקיץ, ועל השלחן עמד המֵּיחם, ובו מים דַּים לכלנו, אבל חתיכות הנופת כָלו מן הבית, רק נופת טחונה נשארה עוד מעט, שאי אפשר להשתמש בה אלא אם נשים אותה בתוך החמים. לא נִתּנו לנו חמים בלילה ההוא.
אמי חורגתי הלכה אל החדר השני. וירא אבי, עד כמה אני רוצה בחמים, ויתיר לי בחשאי לשים את הנופת בצלוחית אחת.
עודני בולע את החמים המתוקים, והנה היא באה, חמתה בערה, ותחטוף את צלוחית החמים מידי ותשפכם על הקרקע. ואקפוץ ממקומי ואקללֶה…
אבי נדהם. גם אני נדהמתי על המעשה אשר עשיתי. היה עלי לאכול לבדי. אַחַי התרחקו ממני. מוחרם הייתי.
נער הייתי ולא ידעתי עד היום דבר מרגשי הבדידות, והנה הרגשתי את הכאב של שַמוּתי ואכעס על הורי.
ויהי היום, כאשר השמש האירה, קמתי ועזבתי את בית אבי.
יצאתי אל המגרש הריק מחוץ לעיר. בימות הקיץ בו מרעה לנמוּשוֹת שבצאן, ובימות החורף העשבים מתים ויכסהו השלג.
גם ריחִים-של-רוח שם וחרבים עומדים משכבר הימים, ושם מקום משחק לנערים, בהיותם פטורים מן החדר בימי שבתות.
ישבתי על המעלות ולא ידעתי את נפשי. חיפשו אותי ולא מצאוני.
רעב הייתי כל היום, וגם הרגשתי מעין פחד בנטות צללי ערב.
מַשמים ישבתי ואקשיב את הדממה אשר סביבי. לי לא היה ברור הדבר, אבל רגשות שלא כדאתמול דחקו אותי; לי נדמה אז כמו נִמח כל אדם ואנכי לבדי.
ולפתע הרגשתי בחֻבּי מעין רגשי רחמים, רחמים בלי נשוא ובלי כל עצם פלסו להם נתיב בלבי. נשאתי עיני והנה נערה אחת שבה מן העדר עם עֵז אביה, אשר פגרה לבוא, והנערה נאוה, לה עיני תכלת ושערות צהובת, המכתירות ראשה.
היא עומדת לפנַי בהדר חנה, נתנה ידה אל הסל והושיטה לי פת-לחם.
רק מלה אחת חפצתי לאמור לה, והיא מהרה ללכת ממני. עוד אני רואה את צלה, ואחר-כך גם זה אין… נוגה בא והלך… ואפול על פני ואבךּ. –
עברו ימים רבים עם כל גלגולי מסיבותיהם, גם אהבתי וגם שנאתי, ורבות ראיתי. אבל נפש הנערה הזאת היתה הראשונה שפגשתי בימי הבלי, אותה גם לא אוכל לשכוח…