…עד אותו יום האמנתי בשטן למחצה ועשיתיו כמין חומר… לא ראיתיו בעיני בשר, אבל לִמדו אותי דרכיו כל הספרים בבית אבי וגם אבי בעצמו.
מלמד היה אבי אותי לאמור, שכל העולם החיצוני הוא מעשה-שטן… הארץ היא השטן וכל אשר יֵרָאה בעינים הוא רק מעשה-שטן, אילנות נאים, נִירות נאים, מִגרשים נאים ויערות נחמדים – המה מין אחיזת-עינים של השטן וסיעתו. וחלילה לנו לשמוע בקולו; עלינו לסגור את עינינו, לקיים מה שנאמר: עוצם עיניו מּראות ברע…
והרע – הוא כל דבר שנעשה לא לשמו יתברך ולא על פי יחודו. הרע אינו מוחלט, כמו שהטוב אינו מוחלט, כמו שהטוב אינו מוחלט; אבל השטן מכריע בכל דבר להרע… הוא שולט בַּכֹּל וידו בַּכֹּל…
אני עוד לא השכלתי אז, לא קראתי עוד בספרים חיצונים; אבל כבר התעורר בי הצורך להבין ולהרגיש. ומכמני העולם היו מתגנבים בחֻבּי…
באחד הימים, אמצע הקיץ היה, הרגשתי את הוד היופי. ודוקא באותו יום תקפה עלי יראת-שמים וחפץ הייתי לנַצח את השטן על ידי התמדה יתרה בלמוד. אבל הנני יושב על יד הספר הארוך והוגה בו מבלי הבין פירוש דבריו.
ולפתע אחזני רוח לצאת החוּצה, אמרתי לאבי, שאני הולך לחנות לקנות דיו; ובעמדי מעבר לדלת נטיתי מן הדרך. עיר מולדתי קטנה היתה, אבל מרחב מסביבה.
הנה חוץ משער-העיר שדמוֹת בר ובדרך-המלך העוברת ביניהן עומדים אילנות מצלים.
רוח צח נוגע בבּר, ואני רואה במִשחק גליו.
השמש עומדת במרום רקיע. מנוחת הטבע לפני ובלבי כמו מתעורר דבר-מה…
ולפתע אני קורא לאמר: לא! השמים אינם השטן! השמש אינו השטן! האילנות אינם בני השטן! לא נזדייף העולם על ידי השטן.
אני עומד נדהם ונרעש. כל אשר בי מתעלה. הנני מחַבּק אילן אחד, עומד אני בצלו, אני מחַבּקו בכל רחשי נפשי.