בערב שבת היה הדבר, בעוד היום גדול. –
אחרי שרחצנו, אני ואחי ואחיותי, במים חמים והחלפנו את מלבושינו, תחבה לי אמי בכפי אגוֹרה בת עשרים, לאמר: לכו, בנַי, וקנו לכם מטעמים והיטיבו לבכם!
בכור לנחלה הנני, ועל כן שמַתני לגזבר; אבל זאת הפעם לא מילאתי מלאכוּתי באמונה… פיַסתי את הקטנים בפיתוחי-חותם, בכפתורים וצעצועים, והם, אם כי בקושי גדול, וִתּרו על חלקם.
לבדי הנני עתה בעל ההון הרב, הנני רץ לבית-המדרש, למוכר-ספרים שעמד מאחורי הבימה ועסק במשא-ומתן.
ולו יש רב – ספרים וסדורים, תחינות ויַרמלקָאוֹת, מנורות-נחושת ורצונות, גם גורלות עִמדו. לכל מי שעלה בידו מספר זוגי יתן איזה חפץ; ובכל זאת, אחרי המשא-ומתן, לו הכסף ולו גם החפצים.
גם לבי יסיתנו לקחת אצלו גורל, אולי אצליח. אבל נחמתי, נתתי לו את מעותי וקניתי ממנו ספר קטן מכונה: “יוֹסיפוֹן”.
הספר הוא דק ומעוך ו’אותיות רש"י' שלו מטושטשות; ואיני יודע מדוע אני קונה ספר זה ולא אחר. –
ואני הולך ויושב לי מאחורי התנור, והנני מתחיל לקרֹא בו, והדברים ארוכים: אני קורא הדוֹרוֹת
מראש, הנה דור הפלגה, גבוּרוֹתיו של צְפוֹ בן אליפז, שיבת יהודה, קורות מלכי פרס ונוראותיו של אלכסנדר מוּקדוֹן, – והכל חי ועובר לפנַי כבמחזה. הנני איש מלחמה, עומד ונלחם בחרבי ובקשתי; הנני תועה במדברות, מלַוה את אלכסנדר הגדול, – והוא רוכב על סוס אדיר, והסוס דוהר, ומפיו יז קצף… אנחנו הולכים הלאה הלאה, לארץ הוֹדו; עוד מעט והננו באים אל הארץ פנימה, עוד עלינו לעבור את הנהר, אבל בני הצבא אינם רוצים ללכת עוד. עוד שעל אחד אל הנצחון, עוד שעל, ומלכנו אלכסנדר אנוס לסגת אחור… ואז יקח אבן ויחרוֹת עליה ביד רועדת: אני אלכסנדר הגדול יצאתי – באתי – הנני שב…
ברדת היום, גם בקבלת שבת, ב“שלום עליכם”, בקדוש היין" ועל קערת הדגים – לבי בל עמי… הנני במדברות, בשדה-קרב.
– מה לך, בני? אומר לי אבי.
– אין דבר, מכחיש אני לו.
בעיניים כּלות אני מחכה עד לאחר ברכת המזון, הורי הלכו להם אל חדר-המטות. אחי ואחיותי גם הם כבר נמו שנתם, ואני נשאר לבדי וקורא ב“יוסיפון” לאור הנר…
ולבי מלא על כל גדותיו.
הנה נצחונות המכּבּים, יהודה המכבי וגבורותיו, מלחמת האחים, חיי הוֹרקנוֹס התם. הרומיים, האדוֹמים, אַנטיפּטר, הוֹרדוֹס, ריב ביתו, אבדן מרימי…
הנני בוכה במר נפש…
הנה מלחמה מבית ומבחוץ, חלוקת הארץ. יוּסיפוֹס שר הצבא, והארבעים במערה… ימי המצור, אַספּסינוֹס, טיטוּס, נקדימוֹן, בן גָריוֹן והָני בּריוֹני… אליעזר, יוחנן, שמעון – אלה הגבּוֹרים עזי-הנפש, שלא יחתוּ מפני כֹל והמָות משחק להם. – חללים מושלכים בראש כל חוּצוֹת לאין מספר, והנר של דם שוטף והולך לים הגדוֹל… והנה אש מושלכת אל הבית הגדול והקדוש! המגדלים היו ללהבה, הכהנים קופצים אל האש, וענן אדום מכסה כל פנים, מחשיך כל היקום.
ואני נופל שוב על פני ובוכה…
הכל עובר כמו בחזון לפני, והכל כמו רחוק ממני; כמעט לא אאמין, שהגיבורים הללו ומזבחות דמים הללו שייכים לנו, לאבותי, אם כי יוֹדע אנכי היטב את שלשלת הדורות מאז ועד עתה. אין בי הרגשה על אודות התיחסות האנשים האלה לנו, לבית אבי ולכל שכנינו הקרובים.
ומעֵין שאלה אחת מתעוררת בקרבי: מדוע היו רק אז אנשים כאלה? מדוע רק אז לחמו, נצחו ורדפו? אבל גם שאלה זו נוגעת ואינה נוגעת בי…
בלילה ההוא לא ערבה עלי שנתי: חלומות והרהורים רעים בעתוּני, דם ואש ותמרות עשן.
ובבֹּקר קמתי ממטתי עייף ויגע, כאיש הבא מדרך רחוֹקה…