הימים ההם, שאני זוכר עתה, ימי ה“השכלה” היו בנצני עלוּמַי.
בעיר קטנה ישבה לבטח בקרן-זוית נשכחה, והדרים בה לא שאלו הרבה ולא בקשו חשבונות רבים, – הפרעתי את הדממה…
הנני מַשכּים ומעריב לבית-המדרש ומְאַחֵר לשבת, אני שוקד על דלתות התורה, אני עוסק בנגלה ובנסתר, בספרי הלכה ויראים, ולבי לא תמיד עמי…
כמו יד נעלמה נגעה בי, והיא מושכה אותי הלאה; ואני מתחמק וקורא בספרים חרש, ספרים שסותרים את הספרים שבבית-המדרש ואשר בבית אבי. – –
בלכתי לבדי בלילה מבית-המדרש הביתה בתוך רחובות העיר הישֵנה את שנתה, ורק השמים אשר ממעל נשקפו בהדרם עם כוכבי השרת, אז התעוררו בי כליון נפש וחֵרוּת-הרוח גם יחד.
באה עת שהפלגתי והחלוֹתי להיות מקצץ בנטיעות. חשבתי את כל האנשים אשר מסביב לי, עם כל ספריהם ומעשיהם, כתועים בתֹהו-לא-דרך וכרחוֹקים מחיי עולם…
ובעוד לבי נתון בין המצרים ונפשי לא תדע שָׁלֵו, על ידי המחקר מצד זה והמסוֹרה מצד זה, אלי דבר יגֻנּב, כי שם במרחקים חי איש יושב אֹהל, פלוֹסוֹף-אלהי, והוא הורה דעת את “נבוּכי הזמן”… דבריו, שנמצאו בבית-גנזיו לאחר מותו, נתפרסמו בעולם בספר מיוחד. והספר הזה מצוּי רק אצל אחד בעיר, במסתרים קוראים אותו, כי נוראים דברי הספר, עמוקים הם מני תהום. – ותשוקה עזה התלקחה בי לקחת תורה מפי המורה הזה ולדפוק על “שעריו”.
ובימים ההם החל אבי להשגיח עלי ב“שבע עינים”. וכל אשר הוסיף הוא לשים אלי לב, כן הוספתי אני להסתיר את הגוֹת-רוחי ממנו; וָאהי בעינַי כאיש הנושא בעמקי לבו סוד גדול…
ואז הובא אלי מהעיר הסמוכה ספר מרובע. והמביא היה איש-עתי שנשבע לי בחיי ראשו, שהדבר יהיה שמוּר אתו.
ואני התחלתי בימים ההם ושמרתי את מטתי, למען לא תפריעני עין צופיה, “ראשי על כואב” – שקרתי לאמר. ערב שבת היה.
ושם, בחדר הקטן, על יד החלון הקטן המכוסה מסך לבן, אני שוכב וקורא באימה, בולע אני מה שאני מבין ומרגיש מה שאינני מבין.
בחוץ יהוֹם הרוח, ואנכי חונה על יד השער: “גויים ואלהיו”. ואני קורא בו בעיוּן, בנפש נלחצה; אקרא ואפחד, אפחד וגם ארגע; וכמעט אני רואה את שפתי הזקן דובבות לפני:
“התדע ותשכיל, שמה שקראנוהו רוח הכולל לאומה אומה, הוא מה שיקָּרא בתורה ובנביאים הראשונים בלשון תחילת המחשבה אלהי האוּמה”.
“וזה סוד, או כפי דבוּרנו ציור התבוני, של הדבורים: ושכנתי בתוכם, כי אתכם אני. ורוחי עומדת בתוככם, וסוד השם שכינה, והדבור שכינה בישראל…”
“סוד ושכנתי בתוכם” – “סוד השם שכינה”! רגשות לא ידעתים מתמול שלשום תוקפים עלי מכל צד, כמו באים מעֵבר לים, ממקום נעלם; לבי סוער, ונפשי כמתמוגגת, כירֵאה… הנני מרגיש שהרבה נשתנה בי ברגע זה, שהרבה אִבּדתי וגם הרבה מצאתי…
בחוץ יהוֹם הרוח, ולי יקצר המצע מהשתרע… רוחי ישאני הלאה, ואני קם וממהר לצאת. הכל נראה לי בפנים אחרות, הכל לא כתמול שלשום…
כבר התקדש היום, ואני ממהר לבית-הכנסת. בעצלתים הנני עולה על שלביו ובלב חרד הנני מתגנב פנימה.
“לכו נרננה!” נשמע קול הקהל, – ואני יראתי בפצוֹתי, יראתי פן ירָאה על פני את אשר אתי, את אשר קרה לנפשי.
“והוא אלהינו ואנחנו עם מַרעיתוֹ”, – ואני מהרהר ב“גויים ואלהיו”, בסוד “ושכנתי בתוכם”.
“והם לא ידעו דרכַי”…