החגיגוֹת העממיוֹת, היפוֹת והעליזוֹת, המסתדרוֹת היוֹם, בּל“ג בּעוֹמר (זכּרוֹן אחרוֹן למלחמת חירוּתנוּ וּגבוּרתנוּ המוּשרשת בּקרקע, לצללי בּר-כּוֹכבא, רבּי עקיבא ותלמידיהם!) בּפִנוֹת שוֹנוֹת של הארץ על ידי הקרן הקימת, צוֹפנוֹת בּקרבּן דבר-מה רציני וּכבד-משקל בּיוֹתר: שאָגה כּבדה וּמרה של עם נטוּל-קרקע. צפוּנה כּאן לא רק אֶנקתם הכּבוּשה של אלפי העוֹבדים, בּכּפר וגם בּעיר, אשר תקוַת העם ועתידוֹ היתה להם לנחלת חייהם הפּרטיים; לא רק זעקתם המרה של רבבוֹת העוֹלים הסחוּפים, אשר מַקל הנוֹדדים בּידיהם – וחוֹף אַיִן, אַיִן; כּי אם שאגת עם, הנתלש מחיי קרקע והחי חיי עלה נידף מדוֹר לדוֹר, אשר התעוֹרר בּוֹ מקץ הימים כּוֹסף לוֹהט לתקן את עַוָתַת הדוֹרוֹת וּלהידָבק מחדש בּקרקע מכוֹרתוֹ בּכל רמ”ח אבריו.
וּשאגה זוֹ – רק עמל שנים רבּוֹת יַענה אותה. וגם כּאשר נצליח להשׂיג את המִלוה הלאוּמי, אשר ירחיב בּבת אחת את שׂדה פעוּלתנוּ, הרי נתן לשם כּך בַעֲבוֹט את עמל-הנמלים שלנוּ בּמשך הדוֹרוֹת העתידים. הם ישלמוּ בּעד הקרקע, אשר עליהם נכין את מוֹשבינוּ, את משקינוּ וּשכוּנותינוּ. אַל תֵקַל בּעינינוּ איפוֹא כּל אגוֹרה וכל קוּפסה, וכל תרוּמה הבּאה להחיש את גאוּלת הארץ ולפתוֹח שער להתאַחזוּתנוּ. ואַל תִכבּד בּעינינוּ כּל התאמצוּת וכל פּעוּלה הבּאה להגבּיר את כּוֹחה של קרננוּ, הקרן הקימת לישראל, המוֹציאה אוֹתנוּ משעבּוּד לגאוּלה, מתלישוּת לקרקעיוּת, והעלוּלה לנטוֹע בּעם, בּנוֹער וּבאַנשי-הרוּח שלוֹ את חוּש הקרקע.
זכוּת היא לקרן הקימת, שאינה קוֹפאת על אמצעי התעמוּלה המקוּבּלים והשגוּרים, שאינה מסתפקת בּשכבוֹת התוֹרמים והמַתרימים שרכשה עד הנה, והיא חוֹתרת להרחיב בּלי הרף את חוּגי הנתבּעים, ולרכּוֹש מחנוֹת מתנדבים חדשים לעבוֹדתה. יש כּאן הדאגה לא רק לקציר של היוֹם, להגבּרת האמצעים כּרגע, כּי אם גם לחינוּך הדוֹרוֹת, להעמקת שרשים בּלבבוֹת.
היוֹם הזה מַזעיקה הקרן הקימת לעבוֹדתה את הנוֹער ואת האמנים והסוֹפרים. לא יחסרוּ ודאי גם איסטניסים ויפי-רוּח אשר יראוּ בּכל זה רק “בּטוּל תוֹרה” וּמיעוּט הדמוּת של איש-הרוּח, החָדֵל את מָתקוֹ וּתנוּבתוֹ הטוֹבה והוֹלך לנוּע על “הציבּוּריוּת” העלוּבה. הלא לקחה אזננוּ שמץ מן הקוּבלָנוֹת המרוֹת של אנשי-הרוּח בּישׂראל, אשר ניתכוּ בּנשף הסוֹפרים העברים בּניוּ-יוֹרק לכבוֹד בּיאליק, על כּבוֹד התרבּוּת כּי ירד פּלאים, על שׂדה-הרוּח כּי נוּטש, בּאשר יצא המשוֹרר העברי לגוֹלה2, לשם “קיבּוּץ כּספים”!
אכן, החָרד לגוֹרל תרבּוּת-עם חיה וּמוֹדד אוֹתה לא רק בּאַמַת-מידה של “הוֹצאַת-ספרים”, הוּא יראה לדברים, לתוֹכם של הדברים, בּאַספַּקלַריה אחרת. כּלוּם יש לך מפלט וּמבטח-עוֹז לתרבּוּת העברית, מאשר הקרקע הנגאל על ידי העם והמוּצג לרשוּתוֹ של העם? כּלוּם יש לך בּדוֹרנוּ קניני-תרבּוּת חשוּבים יוֹתר מאשר המוּשׂגים החיוּניים: ישוּב נשַמוֹת, השתרשוּת בּקרקע, אדמה לעוֹבדים? כּלוּם יש לך חינוּך תרבּוּתי יוֹתר מאשר החינוּך להתנַדבוּת עממית, מאשר “עבוֹדת” הדוּנם, הפּרוּטה, הקוּפסה, עבוֹדת-העם? כּלוּם זוֹהי ה“תרבּוּת” אשר לה ניעָגן, זוֹ שאינה יוֹדעת בּסבלוֹ של עם ואינה מַטה שכם לא לסבל ולא לעמל-היצירה?
אייר תרפ"ו.