יֵאוּשׁ הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה / שארל בודלר / דוד פרישמן

הַזְּקֵנָה קְטַנַּת הַקּוֹמָה וּבַעֲלַת הַקְּמָטִים הָעֲמֻקִּים שָׂמְחָה בְּכָל לִבָּהּ בִּרְאוֹתָהּ אֶת הַתִּינוֹק הָרַךְ וְהַנֶּחְמָד, שֶׁכָּל רוֹאֶהוּ צוֹהֵל לִקְרָאתוֹ וּמֵאִיר לוֹ פָּנִים. הַבְּרִיָּה הַקְּטַנָּה וְהַעֲנֻגָּה הָיְתָה רְפַת כֹּחַ כְּמוֹ הַזְּקֵנָה, וְכָמוֹהָ הָיְתָה גַּם הִיא חַסְרַת שִׁנַּיִם וְשֵׂעָר.

הִיא קָרְבָה אֶל הַיֶּלֶד וַתִּתְאַמֵּץ לִשְׂחֹק וּלְהַרְאוֹת לוֹ פָּנִים יָפוֹת.

אֲבָל הַיֶּלֶד יִתְפַּלֵּץ וַיִּתְמַרְמֵר אֶל יְדִידוּתָהּ וּמְאוֹר פָּנֶיהָ שֶׁל הַזְּקֵנָה הַטּוֹבָה, וַיַּרְעֵשׁ אֶת הַבַּיִת בְּצַעֲקָתוֹ.

אָז נָסוֹגָה הַזְּקֵנָה אָחוֹר, גַּלְמוּדָה וְשׁוֹמֵמָה, וַתִּסָּתֵר בְּאַחַת הַפִּנּוֹת וַתֵּבְךְּ וַתֹּאמֶר: “הָהּ, אֲנַחְנוּ הַזְּקֵנוֹת לֹא נִמְצָא עוֹד חֵן בְּעֵינֵי כֹּל, אֲפִלּוּ בְּעֵינֵי הָעוֹלָל הַתָּם; מַרְגִּיזוֹת אֲנַחְנוּ אֶת הַיְלָדִים בְּחֶפְצֵנוּ לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִמָּהֶם!”