לוגו
הלוויתו של אחד-העם
מיקום ביצירה:
0%

כשהייתי בן שבע מת אחד-העם.

לא ידעתי מי זה אחד-העם אבל שמעתי בחנות המכולת של מולצ׳דסקי שהמשטרה חסמה את הרחוב שבו הוא גר, מפני שהוא חולה, והוא לא סובל רעשים, ולא מרשים לעגלות ולאוטומובילים לעבור על-יד הבית שלו. זה הפתיע אותי מאד, והבנתי שאחד-העם הוא אולי האיש החשוב ביותר בעיר.

הענין הזה עשה עלי רושם אבל גם הרגיז אותי קצת. מדוע לאחד-העם כן ולאחרים לא? התחלתי להתעניין. אבא ואמא לא ידעו כלום, כי הם היו קוראים רק בעיתון הרוסי שבא מפריז ושמו פוסליידניאנובוסטי ושם לא היתה אף מלה אחת על אחד-העם. אבל לבסוף הם גם כן שמעו ממולצ׳דסקי הזקן. הוא היה מקבל מווארשא עיתון ביידיש ששמו היינט, ושם כתבו את הסיפור על אחד-העם, המשטרה והעגלות וכל הענין. וכך נודע הדבר בשכונה, וכולם היו מדברים על זה. בימים ההם היינו גרים בשכונת אפ״ק, על שם בנק אנגלו-פלשתינא, שמכר את המגרשים של השכונה, ואפ״ק פירושו אנגלו-פלשתינא-קומפניון, וכל זה היה על גבול מנשייה, ושם גרו ערבים, שגם הם לא שמעו כלום על אחד-העם.

באופן כזה היינו אנחנו היחידים בסביבה שהתמצאו בעניינים, וביחוד אני, שחיכיתי לראות מה יהיה הסוף.

את מולצ׳דסקי הזקן לא אהבתי, אבל פחדתי ממנו. גם כשהיה נותן לפעמים סוכריה מהחנות, היה צובט לך בלחי כאילו שהוא עוקר חתיכת בשר. זה היה האופי שלו. הוא לא נתן שום דבר בחינם, חוץ מדיבורים. לדבר הוא אהב מאד, ואם שאלתי אותו משהו הייתי מקבל תשובה; תשובה הרבה יותר מפורטת ממה שהייתי מקבל מאמא, שהיתה תמיד עסוקה, או מאבא, שלא התמצא בעניינים מחוץ למקצוע שלו. ודווקא המקצוע שלו לא עניין אותי. אותי, למשל, עניין מאד כל העסק הזה של אחד-העם והמשטרה, ואבא אמר שזה שטויות. אז הלכתי אל מולצ׳דסקי והייתי שואל מה כותבים בהיינט.

בהתחלה כתבו ככה-ככה. חולה, המצב לא ברור, אבל נחוץ לו שקט מוחלט, וזה הוא קיבל מהמשטרה. כבר סיפרתי. אבל אחר-כך כתבו שהמצב הורע, ולבסוף התחילו לגלות את כל האמת. נודע שאחד-העם זה לא אחד-העם אלא גינזבורג. והוא היה כותב ברוסיה דברים מסוכנים, וכדי שלא יתפסו אותו התחפש לאחד-העם, עד שבסוף היה צריך לברוח, והוא ברח לאנגליה ועבד בחנות שמכרו בה תה, והרוויח לא רע. עד שבא לארץ-ישראל וקיבל בית על-יד הגימנסיה ״הרצליה״. הורי אמרו שאם אהיה תלמיד טוב ואגמור את העממי בציונים לא רעים, ישלחו אותי לגימנסיה ״הרצליה״. ומפני זה ידעתי את שמה, עוד לפני שידעתי על אחד-העם. באופן כזה לא היה בשבילי שום חידוש, כששמעתי שאחד-העם הוא שכן של הגימנסיה ״הרצליה״.

ובסוף-בסוף הדפיסו את התמונה שלו בעיתון וכתבו שהוא מת. מולצ׳דסקי הזקן נתן לי להביט בתמונה, וזו היתה ההפתעה של חיי. חשבתי כי בן-אדם שכותב, ובייחוד בן-אדם שכותב דברים מסוכנים, יש לו המון שערות, זקן גדול ועיניים בולטות; אולי מרוב כתיבה, שזה מאמץ את העיניים. אבל אחד-העם היו לו פנים, איך להגיד, כמו משולש. למעלה רחב וקרח, ולמטה קטן ומחודד. מאז שראיתי את תמונתו, שיניתי את דעתי על אנשים כותבים והבנתי שאצלם המוח הוא העיקר, ולכן המוח מפותח ונפוח, ושאר הפנים מיובשות קצת, מפני שהשאר לא חשוב להם כל-כך כמו המוח. כמו-כן היו לו משקפיים, כמו לכל האנשים מהסוג הזה. אלא שהמשקפיים שלו היו בלי מסגרת-זהב מסביב לזכוכיות ואפילו בלי שני המשוטים האלה, שרוכבים על האזניים. אני מכיר את הסוג הזה. גם לאבי היו כאלה. שתי הזכוכיות מחוברות בקפיץ, והקפיץ לוחץ על האף, בין העיניים, ועושה סימנים אדומים בתוך האף, וככה זה לא נופל. לא נוח, אבל עושה רושם. רק צריך תמיד להיזהר שלא ייפול ולא יישבר.

אני חושב שאת אחד-העם כל הבעיות האלה לא עניינו. אבל ראו בתמונה שיש לו דאגות אחרות. הפנים שלו היו מודאגות מאוד. ובאמת סיפר לי מולצ׳דסקי, שאחד-העם דאג כל הזמן לגורל עמנו וניסה לפתור את כל הבעיות. בגלל כך הוא התפרסם מאוד, וזה מסביר גם את יחס המשטרה אליו.

שאלתי את מולצ׳דסקי מתי ההלוויה, מפני שהרגשתי שאני מוכרח להיות שם. ראשית, זה בלי כרטיסים; ושנית, מעניין. מולצ׳דסקי עיין בעיתון ואמר שביום שלישי, בשעה שלוש אחר הצהריים, יוצאת מבית המנוח. ובאותו יום שהוא אמר לי, היה יום שני. ממש ברגע האחרון.

בערב אמרתי להורי שאני רוצה ללכת להלוויה. אבי אמר, ״אל תדבר שטויות״, ואמי אמרה, ״אבל קודם תגמור את השיעורים״. וכך הגעתי, ביום שלישי, בשעה שתיים וחצי, בערך, אל הגימנסיה ״הרצליה״ והתיישבתי על המדרגות של הבית שבו יש חנות ספרים ומכשירי-כתיבה, בדיוק מול ביתו של אחד-העם, וחיכיתי. מוטב לבוא חצי שעה מוקדם מדי, מאשר שעתיים מאוחר מדי.

חיכיתי בסבלנות, אבל התפלאתי שאין עוד אנשים מלבדי. אחרי כמה שעות החלטתי ללכת ישר לבית-הקברות ברחוב טרומפלדור.

שם היה די שקט, חוץ מכמה נשים שבכו ליד כל מיני קברים, אבל לא של אחד-העם. לא היה נעים לשאול, ואני אף-פעם לא מדבר אל אנשים זרים. לכן החלטתי לחזור לאורך רחוב אלנבי. ההלוויה מוכרחה לעבור שם, וקיוויתי שאתפוס אותה בדרך. בוודאי קרה איזה מקרה והיה איחור גדול.

אני חושב שהייתי כבר עייף מאוד כשהחלטתי לשוב לגימנסיה ״הרצליה״. ישבתי לנוח על ספסל ברחוב אלנבי בדיוק מול רחוב גאולה, ומשם יכולתי לראות את הבית הבנוי מאבן, שבו נמצאת המספרה שאבי מסתפר ומתגלח בה. בעל המספרה בא עם הורי לארץ-ישראל באותה אניה.

ישבתי על הספסל ההוא וחיכיתי שההלוויה תעבור ואני אצטרף אליה, ויחד נפנה ימינה, ברחוב פינסקר, עד לבית-הקברות. זו היתה התכנית. ואז נרדמתי.

אינני יודע כמה זמן ישנתי, אבל פתאום הרגשתי שמישהו שם לי יד על הכתף, ובאופן יפה מאוד, בעדינות ובלי צעקות, אמר לי, ״ילד, תקום ילד״.

היה חושך נורא ברגע הראשון ואפילו קצת קריר, אבל לא קר. ולאט לאט ראיתי שלפני עומד בן-אדם, לא זקן כמו מולצ׳דסקי, אבל גם לא צעיר כמוני, אלא בגיל בינוני, נניח בן שש-עשרה. רק אחר כך נודע לי שהוא בן עשרים ושלוש, אבל בהתחלה לא ידעתי.

״תשמע״, הוא אמר לי, ״אני גר פה ממול, ולפני כמה שעות ראיתי אותך יושב על הספסל. והנה עכשיו כבר לילה, וחשבתי שאולי נרדמת, ובבית דואגים לך. אז בוא, אקח אותך הביתה. איפה אתה גר?״

קמתי והרגשתי שהרגל נרדמה לי, אבל בכל זאת קמתי ואני מביט עליו. בחור טוב, עושה רושם ומדבר יפה. אמרתי לו שלא ידאג, אני כבר אסתדר בעצמי. האמת היא שלא היה נעים לרדת את כל רחוב גאולה, וללכת לאורך רחוב הירקון, עד מסגד חסן-בק. לא שאני מפחד, אבל בלילה אי-אפשר לדעת, בגלל החושך. קיוויתי שהוא לא יתן לי ללכת לבדי, ואמנם כך היה. הוא דיבר אלי יפה מאד, אבל בתוקף. אז קיבלתי את ההצעה, ונתתי לו יד והתחלנו לרדת ברחוב גאולה.

כל המבוגרים, כשרואים ילד בפעם הראשונה, שואלים אותו מה שמו, אז גם הוא שאל ואמרתי לו אליקום. והוא אמר ששמו ויקטור. חשבתי שהוא משקר, אבל אחר כך האמנתי לו, מפני שהכרתי אותו מקרוב וראיתי מי הוא.

הוא גם שאל אותי בן כמה אני ואמרתי לו שבע, והוא אמר עשרים ושלוש. אחר כך סיפרתי לו שאני לומד בעממי ״גאולה״ והוא אמר שכבר גמר ללמוד ועכשיו הוא עובד בשלוש שפות, עברית, ערבית וצרפתית. גם על זה חשבתי בהתחלה שהוא משקר. מאיפה לו לדעת את כל השפות האלה? אבל עכשיו אני בטוח שלא שיקר.

הלכנו לאט-לאט, כי בחול אי-אפשר ללכת מהר, וכל הזמן הסנדלים מתמלאים חול, וכמעט שאתה נופל. הוא ראה שקשה לי בגלל החול וסיפר לי בדיחה, איך שבני-ישראל הלכו בחול ארבעים שנה, ממצרים עד כאן, אלא שהם הלכו בלי סנדלים ולכן לא לקח להם שמונים שנה. שנינו צחקנו, כי גם אני ידעתי את הסיפור, אבל לא ידעתי לספר את זה בצורה כל-כך מצחיקה.

כשעברנו על-יד בית-הספר שלי, אמרתי לו שכאן אני לומד, והוא שאל אותי אם אני אוהב ללמוד, אז אמרתי לו שזה תלוי.

אחר-כך הוא שאל למה בכלל נרדמתי על הספסל, ואני סיפרתי לו על אחד-העם, ואמרתי שאני יודע ששמו גינזבורג, וכל הענין עם חנות-התה, ואנגליה והכול, ואמרתי שרציתי להשתתף בהלוויה.

כאן ויקטור נעצר לרגע והביט עלי איזה זמן ואחר כך אמר: ״מה? אתה רוצה להגיד לי שאתה ישן על הספסל הזה שנים-עשר ימים?״

משמיעת שאלה כזאת אפשר להשתגע. שנים-עשר ימים אני ישן על הספסל, וההורים לא יודעים מה קרה לי, זה כבר יותר מדי. אפילו חצי יום, אם אני לא נכנס הביתה, הם עושים מזה ענין שלם. אז מה יהיה עכשיו, לא ידעתי. אמרתי לויקטור: ״מה פתאום שנים-עשר ימים?״ וויקטור אמר, ״מפני שאחד-העם מת לפני שנים-עשר ימים בדיוק, ואני בעצמי ראיתי את ההלויה שלו מהחלון שלי״, אמר ויקטור.

״אז למה אני חשבתי שזה היום?״ שאלתי את ויקטור. ״מי אמר לך שזה היום?״ אמר ויקטור. סיפרתי שהמכולת שלנו, מולצ׳דסקי, אמר לי. ״ומאיפה הוא לקח שטות כזאת?״ שאל ויקטור. ״מהעיתון״, אמרתי לו. ״מאיזה עיתון?״ הוא שאל. ״מהיינט״, אמרתי לו. וגם סיפרתי לו שהורי קוראים פוסליידניאנובוסטי ושם לא כתבו כלום, אבל בהיינט כתבו כל הזמן, וזה בטוח לגמרי, כי זה מגיע מחוץ-לארץ. מאיפה, שאל ויקטור. אמרתי לו שמווארשא. ואז הוא התחיל לצחוק כאילו שהשתגע, והסביר לי, שהעיתונים מחוץ-לארץ הולכים הנה בדואר, וזה לוקח לפעמים שבועיים, והעיתון שבו ראיתי את התמונה של אחד-העם זה מלפני שבועיים, בערך. ואם תעשה חשבון, אז שנים-עשר יום ושבועיים זה כמעט אותו הדבר. ויקטור צחק, אבל לא אני. וכאשר הוא ראה שאני לא צוחק, הוא אמר: ״אל תדאג ואל תצטער, אליקום. אם לא הטעות איך אנחנו היינו נעשים חברים?״

שמעתי מה שהוא אמר ושתקתי. אבל הרגשתי שאני שמח כמעט כמו שלא הייתי שמח אף פעם. ואז ויקטור שאל אם אני שומע את קולו של הים. אמרתי שכן, והוא אמר, שזה סימן שהים קרוב ועוד מעט נפנה שמאלה, לרחוב הירקון. אמרתי לו, שאני רוצה שזה יהיה רחוק, כי אני רוצה שנמשיך ללכת הרבה זמן. ויקטור אמר שאת הזמן לא מודדים לפני השעון, אלא לפי הידידות, ושלפנינו כל החיים, מה איכפת לנו הזמן.

אני לא חושב שהבנתי אותו אז, אבל היום אני מבין. אבל איפה ויקטור היום.

אז הלכנו וּויקטור אמר: ״תשמע, אני אשיר לך שיר״. והוא שר כל הספינות כבר הדליקוּ נרות שבת, עד סוף השיר. הוא שאל אם אני יודע לשיר איזה שיר שאני אוהב, אבל התביישתי. אז הוא שר לי עוד שיר, יא-לֵיל, יא-לֵיל, מולדתי. אחר-כך הוא אמר שהמשוררים הם הכי גדולים בעולם. שאלתי אותו אם אפילו יותר מאחד-העם, והוא אמר שזה בטוח. התפלאתי מאוד, אבל לא התווכחתי.

פתאום ראיתי שאנחנו כבר קרובים לבית, כי היינו על יד המכולת של מולצ׳דסקי והרגשתי שאני רוצה לבכות, דווקא כאילו משמחה, אבל ממש היה משונה, וטוב שהיה חושך. התאמצתי להתאפק והראיתי לו איפה המכולת והוא צחק ואמר לי, שמחר בבוקר אגיד למכולת, שיתחיל לקרוא עיתון בעברית. ״תגיד לו״, אמר ויקטור, ״עברי דבר עברית״.

הוא עלה אתי במדרגות ובעצמו דפק על הדלת. איך שנכנסנו, והוא כמעט שלא הספיק להסביר להם, אבא שלי הפליק לי סטירת-לחי ואמא שלי פרצה בבכי וחיבקה אותי. אז ויקטור אמר שלום והלך.

לא היה איכפת לי בכלל בגלל הסטירה, וברגע שיצאתי מידיה של אמי רצתי אל המרפסת, התרוממתי מעל המעקה וראיתי את ויקטור יוצא מהבית שלנו ופונה ימינה. בכל הכוח צעקתי לו: ״ויקטור, אתה איש טוב, אני אוהב אותך״. ותיכף ומיד צללתי מתחת למעקה, כדי שהוא לא ידע מי צעק לו. וברגע שהתכופפתי למטה, קיבלתי מכה כזאת בסנטר, שתיכף הרגשתי איך שנפצעתי בשפתיים וידעתי שיורד לי דם, לפי הטעם שבא לי לפה.

אמי נבהלה כהוגן, וגם אבי, והם התחילו לטפל בי ושמו לי יוד ותחבושת וכל מיני טיפולים, אבל אני כבר נרדמתי באמצע הטיפול. לא שהייתי עייף במיוחד, אלא שרציתי להיות לבד, כלומר, שוב עם ויקטור.

בלילה ההוא לא הצלחתי אפילו לחלום עליו. אבל אחר כך, כן. עד היום.