לוגו
הצייר הלאומי שלנו
מיקום ביצירה:
0%

 

א

מישה לוּבוֹצקי נולד בעיירה יוּזוֹפקה ליד קייב שבאוקראינה. אביו היה חובש ומרפא שיניים, מקיז דם בעזרת עלוקות וגם ספָּר. אמו היתה גויה יתומה, שנאספה אל בית הרב של העיירה, וכשהגיע לפרקה התגיירה ונישאה לאביו של מישה. הבית הסמוך למקום מגוריהם שימש בית-משרפות-ללבנים, ובחצרו עשה מישה רוב ימי ילדותו.

בבקרים של שבת, חופשי מלימודים, היה הולך בשליחות אביו אל נחל קטן שפִּכפך מעבר לשדותיו של הכפר ושם ליקט עלוקות לפרנסתו של אבא. מפי אביו גם נודע לו, שהעלוקות היו לפנים, בשכבר הימים, מיני בריות ערפדיות, שהיו מוצצות את דמם של אנשים וממיתות אותם, עד שקילל אותן האלהים והפכן לעלוקות. מאז נועדו לרפא אנשים באותה דרך שבה היו ממיתות אותם – במציצת דמם. מן הטעם הזה היו העלוקות עצובות תמיד, אמר אבא. ואמנם כשהתבונן מישה יפה-יפה בעלוקות ראה שאביו צודק.

מאמו למד ללקט פטריות בחורשות שמעבר לדרך-המלך וידע להבדיל בין טובות לרעות. את הטובות היה מביא לאמו והיא היתה כובשת אותן בחומץ ובעלי-דפנה, בתוך צנצנות גדולות, ומניחה אותן במרתף הבית. את הפטריות הרעות החביא מישה בתוך תרמיל מיוחד והיה מסתירן במחסן עזוב שבחצר בית-משרפות-הלבנים. אם ישובו אי-פעם הערפדים לכפר, יגיש לפניהם את הפטריות הרעות והם יצטערו על כך.

בערבי הקיץ הארוכים, לאחר שפועלי בית-המשרפות היו פורשים לבתיהם, נותר מישה לבדו בחצר הגדולה, נוטל אבקה אדומה מתוך אחד הבורות ובתוך דלי מים היה מתקין תמיסה של טיט אדום. על קירותיו המסוידים של הבנין נהג לצייר באצבעו, לאחר שטבל אותה בתמיסה שבדלי. בבוקר, מציץ מתוך חלון הבית, ראה שהפועלים מסתכלים בציוריו וצוחקים. גם הוא צירף את חיוכו לצחוקם ושמח על שאין הם כועסים עליו.

פעם אחת ביקש לתקן ציור שלא עלה יפה ולחץ באצבעו לחיצה יתרה על הקיר, עד שנבקע הטיח וחור קטן נבעה מול עיניו. הוא נטל כפיס-עץ והרחיב בו את החור, שנעשה כמין פתח אפל של מאורת-שועלים. קירב מישה את חוטמו את הכותל והציץ אל מעמקי החור, והנה לא היה שם כלום. רק אפלה טחובה. שעה ארוכה התבונן בחור הריק ומין עצבות, כמו חרטה על מעשה נואל שאין להשיבו, מילאה את לבו. לא טוב, אמר; לא טוב. אילו השארתי את הקיר כמות שהוא, מבלי לגלות את החור שמאחוריו, יכול הייתי לחשוב שאולי יש שם ג׳ולות צבעוניות של זכוכית, או אוצר של זהב, או עכבר מת, למשל. אבל עכשיו אני רואה שאין שם כלום, אז מה יצא לי מכל זה?

בימים שלאחר מכן, כשבחר לו פיסת-קיר לציוריו, היה מקיש תחילה באצבעו ומאזין. מפעם לפעם גילה חללים ריקים, מהדהדים כתוף מתחת לאצבע הדופקת. אז היה משתהה ליד המקום, מצמיד אוזנו אל החלל שמתחת לטיח ולפעמים שמע איזה רחש, או קול קרצוף, או איוושה עולים ממעמקי הכותל. הוא היה עוצם את עיניו ומעמיק לנחש, עד שהגיע לידי מסקנה כל שהיא, ואז היה צועד צעד נוסף לאורך הקיר ושב ומקיש באצבעו. כל מקום שגילה בו חלל, סימן באצבע בסימן מיוחד; וכשהגיעה השעה לצייר היה קובע צורות מיוחדות לכל חלל וחלל שבתוך הקיר, והצורות הללו נועדו לכשף את היצורים השורצים במעמקים, ולשַמר את האוצרות המונחים שם.

ערב אחד, כשהיתה המשפחה יושבת אל השולחן לאכול, נשמעה דפיקה על הדלת ומיד לאחר מכן חרקו הצירים ובפתח עמד מין מלך, או נסיך, ואולי היה זה אופיצֵר. מכל מקום היה לו כובע-שרד על ראשו ומעילו היה כחול, פרוף בכפתורי נחושת ובידו שרביט עם גולת כסף. מאחורי גבו הציץ גברילה, ראש הפועלים של בית-משרפות-הלבנים, מציץ ומחייך חיוך לא טוב.

״זהו זה, מה?״ אמרה הדמות הנעלה, מצביעה על מישה.

״זהו״, אמר גברילה. ״מצייר לו, ככה, כאילו לתוּמו״.

קפצה אמו של מישה על רגליה, קדה קידה של בהלה לפני הזר וחיננה קולה:

״הוא רק לתומו, כבוד מעלתו, מצייר ואינו מביא שום נזק, לא לאנשים ולא לממשלה. ילד קטן, בסך הכל…״

ראה אבא של מישה שהדברים אינם פשוטים והאשה עלולה רק לסבך אותם עוד יותר. כמו כן תפס בשכלו, שאילו היה מישה ילד מן הגויים, אולי היו סולחים; אבל ליהודים לא יסלחו. על כן בחר בדרך ההתקפה, קפץ מכיסאו ואמר:

״אני, עַד לבית המשפט אני מוכן להגיע. אנחנו משפחה של אנשים ישרים אנחנו, מעלת כבודו, ואם החוק אומר לתלות, אזי לתלות, אבל אם חפים מפשע, אז בבקשה…״

המלים נתקעו לו בגרונו, ידיו נשתלחו באוויר והוא הוסיף, כמו לסיכום:

״אני, כבוד מעלתו, הנני החובש המקומי, וגם עלוקות״.

הביט האיש הזר בגברילה, חייך ואמר:

״נו, הנה תסביר, בבקשה״.

אמר גברילה: ״כבוד המהנדס הממשלתי ראה, כלומר, את הציורים. הנה, אומר הוא, כשרון מקומי יש לנו כאן; ומי, אם מותר לשאול, הוא הכשרון הזה? הנה, אומר אני לכבוד המהנדס, אחד משלנו כאן, מצייר לו, ככה, כאילו לתומו. ילד קטן, משחק כדרך הילדים. לא, אומר כבוד המהנדס, לא מְשַׂחֵק, אומר הוא, אלא צַיָר. כלומר מצייר. ואני, אומר הוא, לראות אותו אני צריך. בבקשה, אומר אני, אין לך דבר קל מזה. והנה, נכנס אצלכם כבוד המהנדס להתארח, ביקור נימוסים, אם מותר לי להעז ולומר״.

הציץ אבא של מישה במהנדס הממשלתי וראה שאמנם בסך הכל אין זה אפילו אופיצר, אלא מהנדס. הביט באשתו והפטיר: ״שוטה שכמותך, צועקת פתאום… נו, תגישי תה לאדון, את הפרווה עזרי לו לפשוט, שלא יצטנן כשיצא מכאן״.

ואל מישה אמר: ״רואה אתה, האדון המהנדס בא, ואתה מה? שותק לך, קום אמור שלום״.

נצמד מישה אל הכיסא ונשבע בלבו שלא יוציא הגה מפיו. אבל המהנדס הממשלתי דיבר אליו דברי ידידות, אם כי דברים של הבל, מפני ששאל מי הוא המורה שאצלו למד מישה לצייר, ואם יש לו תכניות לעתיד. שעה ארוכה העתיר המהנדס דברים על מישה וגם הבטיח לשלוח מתנה. בסופו של דבר קם ללכת והמשפחה נשמה לרווחה.

כשבוע לאחר מכן הגיעה עגלה לחצר הבית ומן העגלה ירד מין פקידון, מאותם אנשים דקיקים וחיוורים, שהעיר קייב מלאה אותם. מישה ראה איש כזה בפעם הראשונה בחייו. הפקידון נשא בידו חבילה ארוזה בנייר חום וקשורה בחוט.

״זה מאת האדון המהנדס הממשלתי״, אמר, הניח את החבילה על השולחן, סקר את תנור-החימר המסויד, את תמונותיהם של סבא וסבתא מצד אבא, שיפשף בידו את חוטמו; אבל משנוכח לדעת שלא יקבל דמי-שתיה, הסתלק.

בתוך החבילה היתה מצויה תיבת-מתכת יפהפיה. כשפתחוה מצאוה מלאה סוכריות סדורות בתוך תאיהן, כל אחת וצבעה המיוחד: אדומות כדובדבן, ירוקות כענבי-שועל, כחולות כגרגרי-יער ושחורות כאוכמניות. כמו-כן היו שם שתיים שלוש צנצנות חרסינה קטנות וגם מוטות עץ צבועים לכּה נוצצת ובקצותיהם קווצות שער רך, כעין פלומה של פוך. ונוסף על כל אלה היו שם שלוש מחברות גדולות ובכל אחת מהן כחמישים דפי נייר לבנים; נייר עבה, מחוספס במקצת ומעורר יראת-כבוד.

כשבוע ימים חלף בטרם גילה מישה – לאחר שליקק כמה מהסוכריות ומצא שטעמן מתועב ביותר – כי אפשר להשתמש במתנה משונה זו גם לצורכי ציור, ממש כדרך שהשתמש קודם לכן באבקת-הלבנים האדומה ובמים. גם המכחולים נמצאו ראויים לאותו שימוש ואפשר היה לצייר בהם קווים דקים ונעימים יותר מאלה שצייר באצבעו. ואפילו הנייר נמצא לו שימוש, שהרי אפשר לצייר לא רק על קירותיו של בית-משרפות-לבנים. אמנם יש אנשים שכותבים מכתבים על נייר; אבל למישה לא היה אל מי לכתוב וגם כסף לבולים לא היה.

בציור הראשון שהתקין העלה את דמותו של המהנדס הממשלתי. אחר-כך צייר את הפקידון הצנום שהביא את החבילה; וכך יצא ידי חובת-תודה למיטיביו. מכאן ואילך שב לצייר מה שצייר קודם לכן.

כשחזר המהנדס מקץ כמה שבועות ביקש לראות את הציורים, וכשהלך נטל עמו את דיוקן-עצמו והניח בידי מישה מטבע כסף של עשר אגורות.

״בעתיד תקבל יותר״, אמר.

אחר-כך תכפו המאורעות ובאו במהירות מסחררת. תחילה נלקח מישה, לאחר שמלאו לו ארבע-עשרה שנים, אל העיר קייב ושם למד באקדמיה, על חשבון הממשלה. כשסיים חוק למודיו, הוצע לו שישמש מורה באקדמיה, בתנאי שיתנצר. הוא שב איפוא ליוּזופקה ומצא את אביו גוסס. בתחילת החורף השיב החובש את נשמתו לבוראה ובסוף החורף מתה גם אמו, לאחר ששכבה במיטתה כשלושה חודשים ואמרה מפורשות שאין בדעתה להוסיף ולחיות.

אחר-כך פרצה המהפכה ומישה לובוצקי נתמנה קומיסר-הפלך לענייני אמנות. מקץ שנתיים נטל עמו מזוודה קטנה, החל נע כלפי דרום-מזרח, עד שהגיע לאודיסה ושם עלה על אניה והגיע לקונסטנטינופול ומשם הגיע ליפו.

 

ב

כיום אנחנו יודעים שמישה לובוצקי הוא הצייר הלאומי שלנו. אבל כשבא מישה לארץ-ישראל, והוא קצת למעלה מבן עשרים, לא ידע שום אדם שהוא הצייר הלאומי, וגם כמעט שלא היה אז לאום; ומה שהיה, לא נזקק לצייר. בימים ההם היו נחוצים חלוצים, מיבשי-ביצות, פועלי כבישים ובנאים. בעצם, גם אלה לא היו נחוצים, מפני שלא היה כסף לשלם להם שכר עבודתם. היחידים שהיו נחוצים היו המשוגעים, מפני שהם היו מאושרים, התהלכו בעיר הקטנה ושרו, ובלילות רקדו. ואם היו רעבים מאד, התעלפו, או שאיבדו עצמם לדעת. אותם היו קוברים על חשבון ועד-הקהילה, אבל מחוץ לגדר בית-הקברות; ולפעמים נתנו רשיון לקבור אותם על יד הגדר, בפנים, מפני שאחרי ככלות הכל היו חלוצים.

מישה התבונן בכל הדברים הללו בתשומת לב יתרה ונשבע, שזולת מלאכת-הציור לא ישלח ידו בשום מלאכה אחרת. הוא צייר את הבתים הקטנים שברחוב הרצל וברחוב יהודה הלוי, ולצערו נוכח לדעת שבארץ-ישראל אין בתי-משרפות-ללבנים, והבתים עשויים לבנים של מלט אפור. אף-על-פי-כן התעקש לצייר אותם אדומים. כשחיפש נחל בסביבות העיר לא מצא אלא חולות; ויום אחד החליט לשוב לארץ רוסיה. הוא חשש שהדבר לא יעלה בידו, מפני שמעותיו היו אוזלות במהירות; אלא שלמזלו לא התעניין הרבה בגיאוגרפיה והיה בטוח שאם ילך צפונה יגיע למקום שביקש להגיע.

הוא יצא איפוא לדרכו מצוּיד בבקבוק מים, שממנו היה שותה ובמימיו היה מוהל את הצבעים; כן היו עמו מחברת-נייר וקופסת צבעים. רוב שעות היום בוסס בחולות, נח בצילם של שיקמים ואכל מפריָם. שוב נוכח לדעת שהאור הלבן והאכזרי אינו טוב לעיניים ובוודאי שאיננו טוב לציור. לא היה שם מאומה מרכּותו של האור האוקראיני ולא משִפעת ירקותה של אדמת יוזופקה. אם חפץ אני להוסיף ולצייר, אמר בלבו, אין לי אלא לשוב הביתה.

לעת ערב הגיע אל פלג מים. עלוקות לא מצא שם, אבל קני-סוף היו גדלים בשפע והוא אחז בהם וחצה את הנחל. מעברו השני מצא בקתת אבן-חול עזובה, שמאחוריה השתרעו כרמי גפן עם עצי שיקמה, תאנים ומיקשות אבטיחים. כשירד הלילה על החולות ועל הכרמים נתפייס מישה אל הנוף. נשען בגבו אל קיר החורבה, הרגיל עיניו אל החשיכה, ובתוך שחור הלילה גילה כתמי-ירוק דשנים, ובמרומי השמים ראה כיפה של כחול עמוק וזהב-כוכבים.

הוא לן בבקתה ובבוקר קטף לו כמה תאנים ואשכול ענבים. כל היום צייר ובלילה השני החליט שאין כל צורך לשוב לרוסיה. כל המקומות בעולם הם אותו מקום, אמר בלבו. ולאחר שבוע שב לתל-אביב. מקץ שבוע נוסף, כשיצא להטיל מים בבוקר, ראה שהוא משתין דם. רופא הפועלים, שהיה משרת מחוסרי-עבודה חינם, קבע שיש לו בילהרציה. מישה קיבל תרופות וגם פנקס-תלושים, שבהם היה זכאי לאכול ארוחה אחת חמה ליום, חינם אין כסף, במטבח-הפועלים.

מנהלת-המטבח, עלמה עליזה ובריאה למראה, שהכול קראו לה ליוּבוֹצ׳קה, נטתה לו חסד והוסיפה על מזונו מנה אחת אפיים, הן מפני שהיה חולה ובייחוד מפני שהיה יפה-תואר וכבש את לבה. הם התחתנו לאחר שלושה חדשים ומישה נכנס לגור עמה בחדרה שבנווה-צדק, מול בית-הספר לבנות. מחלון חדרה היה מצייר את רחוב השכונה ורוב הציורים הללו נעשו, לאחר שנים רבות, רכושה של ממשלת צרפת, מפני שהמיניסטריון-לאמנות קבע תקציב מיוחד לקנות אותם בשביל המוזיאון של פריס.

דבר זה נתרחש לאחר הרבה שנים, ובינתיים היה מישה שרוי עם ליובוצ׳קה בנווה-צדק, מצייר רוב שעות היום ובערב אוכל עם אשתו בחדרם ממה שהביאה עמה ממטבח הפועלים. ליובוצ׳קה דיברה אליו דברי אהבה בלשון מולדתם, וגם הרופא שטיפל בו, ושקנה מאתו שני ציורים, היה דובר רוסית. מן הטעם הזה לא הכיר מישה הרבה מלים בלשון העברית, מפני שלא דיבר לשום אדם, זולת ליובוצ׳קה והרופא, מיום שבא לארץ-ישראל.

כשפנו אליו אנשים ברחוב לומר לו דעתם על הציור שהיה ניצב על הכן שממולו, היה משיב להם בחיוך; ואם התעקשו להיכנס בשיחה, היה אומר: תודה, תודה, שלום. התלמידות של בית-הספר-לבנות היו מקיפות אותו בשעת ההפסקות ומתבוננות בשתיקה במלאכתו. אבל כשצלצל הפעמון והן פנו בריצה אל חצר בית-הספר, היו מנופפות לו בידיהן וקוראות: ״תודה, תודה, שלום״. מישה היה מחזיר להן ברכה בנפנוף מכחולו באוויר ושב אל מלאכתו. הוא אהב מאוד לצייר.

יום אחד ראה פועלים פורקים לבנים שרופות, אדומות, מתוך עגלה ברחוב ליליינבלום. מפיהם נודע לו שבמוצא, בואכה ירושלים, מצוי בית-משרפות ללבנים. למחרת יצא ברגל לירושלים, מהלך שניים-שלושה ימים, ובדרך צייר את הגדר של מגדל-האבות-הלבנים שברמלה, את הקיר האחורי של הסַּבִּיל שמחוץ לעיר, ושניים שלושה עצים שבתוך בוסתני הרימונים והתאנים, וכן את דלת-הכניסה של מנזר שלצדי הדרך. כשהגיע למוצא שהה בה ימים אחדים, צייר את צלע ההר שממנו כרו את החומר הירקרק, את הערמות הסדורות של ריבועי הלבנים-האדומות, את היקב שבוואדי ועץ חרובים שבצד הכביש המתפתל במעלה ההר. כששב לנווה-צדק היו עמו כמאה ציורים ורוחו היתה טובה עליו.

באחד הימים בא פרופסור איינשטיין לביקור בגימנסיה ״הרצליה״ בדיוק כאשר נתקיימה תערוכה של מישה לובוצקי במסדרון. הפרופסור קנה ציור אחד וגם ביקש לראות את הצייר. מן הימים ההם מצוי תצלום, שבו רואים את מישה מביט מתוך סקרנות בפרופסור, המחייך אליו בפנים זוהרות מנחת.

ליובוצ׳קה נהגה לדפדף בערב בשלל ציוריו של בעלה ונראה שהיא מחפשת דבר מסוים מאד, מפני שתמיד היתה נראית כמאוכזבת. לבסוף הרהיבה עוז בנפשה ושאלה:

״מישה, מדוע שלא תצייר איזה דבר יפה בשבילי?״

הביט בה מישה מעל קערת המרק ואמר:

״למשל״.

אמרה ליובוצ׳קה:״ איזה נוף של המולדת, עם חלוצים, גמלים. אולי אפילו אנשים שרוקדים הורה… יש לי רעיון! אנשים שרוקדים הורה בלילה, מסביב למדורה, והצללים גם כן רוקדים מסביבם. או לאור הירח״.

״נו״, אמר מישה, ״מהנדס ממשלתי לא היה אומר ככה״.

״מה?״ תמהה ליובוצ׳קה, ״מהנדס?״

״ממשלתי״, אמר מישה.

ליובוצ׳קה כבר ידעה אז שאמנים הם אנשים מוזרים ומותר להם לדבר דברים בלתי מובנים, ולכן לא הוסיפה לשאול. אף-על-פי-כן שבה אל הענין המטריד הזה בפעם אחרת ומזווית אחרת. היא אמרה: ״מישה, למה אתה תמיד מצייר, איך לומר זאת, לא את הדברים עצמם, אלא רק איזה חלק קטן מהם?״

״למשל״, אמר מישה.

״למשל, דלת של בית, ולא הבית עצמו. או איזה עץ אחד קטן, ולא את כל הפרדס… מה זה? זהו מה שקוראים ציור מודרני?״

״נו״, השיב מישה בנחת, ״ציור זה לא בית, ליובוצ׳קה״.

״אז מה זה?״ התעקשה.

״למשל, אני אגיד לך, זה אולי נייר וצבע, אפשר להגיד. אבל גם יכול להיות נייר ועיפרון. כן״.

רק עם ליובוצ׳קה האריך כל-כך בשיחה, הן מפני שחיבב אותה והן מפני שהיה שרוי אתה בשעות שלא צייר.

לפי כל מה שאנחנו מוצאים כתוב בספרי תולדות האמנות שלנו, ידוע שמישה וליובוצ׳קה נסעו פעם לפריס ושהו שם כמה שנים, וכן ידוע שביקרו גם בערים אחרות באירופה. אלא שמרחוק קשה לדעת מה אירע אותם שם, ואילו כששבו לארץ-ישראל מתבהרים העניינים קצת יותר. מישה נראה קצת שמן יותר וגם קצת מקריח וליובוצ׳קה היתה בהריון. בסופו של דבר נולדו להם בסך הכל שני בנים ושתי בנות, והשכנים ידעו לספר שמישה לובוצקי, אף שהיה צייר מפורסם כל כך, לא זכר את שמות ילדיו; וכשהיה פונה אל אחד מהם, היה נוקב בשמו של השני. לא רק השכנים, ולא רק ליובוצ׳קה, אלא כל הארץ כבר ידעה בימים ההם, שאמנים הם אנשים מוזרים ומיוחדים במינם ואין לבוא עליהם בטענות.

מישה, גם לאחר שישב בתוכנו ארבעים וחמשים שנים, לא ידע לדבר עברית אלא בצמצום רב ובדרך כל-כך בלתי מובנת, עד שגם סוחרי האמנות ומנהלי המוזיאונים היו מבכרים לבוא בדברים עם ליובוצ׳קה, כל אימת שהיו צריכים לנהל משא-ומתן של עסק. ואילו מכריו של מישה, שדיברו בלשון הרוסית, הם ידעו בבירור שאין זו בעיה של אי-ידיעת הלשון העברית. גם כשדיבר מישה רוסית, דברי-חידות היה מדבר.

אילו לא היה צייר, אי-אפשר היה לספר עליו עוד שום דבר, חוץ ממקרה אחד נוסף, שנתרחש כשמלאו לו שמונים וחמש שנים. הוא הופיע בטלוויזיה, מול שלושה מראיינים ממיטב מבקרי האמנות של ארצנו.

תחילה קבעו שישאלו שאלה ומישה לובוצקי ישיב תשובה; וכך עד לסופה של התכנית. אבל כשנשאלה השאלה הראשונה, חייך מישה חיוך נעים כלפי המצלמות ואמר: ״נו, זה יוֹפה מאוד. מה עוד למשל״.

אז שאל המראיין השני, ואף לשאלה זו ענה מישה בחיוך נעים ואמר: ״יופה מאוד, בבקשה עוד״.

מבקרי האמנות ביקשו לדעת מי השפיע עליו ביותר, ולאיזה אסכולה הוא משייך את עצמו ולמה לא צייר מעולם כדרך שציירו רוב שאר ציירינו, ששיתפו את עצמם במפעל התחיה הלאומי ונתנו ביטוי לחלוציות, להגנה ולמלחמות ישראל בדורות האחרונים.

וכשתמו כל השאלות פתח מישה את פיו ואמר דברים אחדים, דברים ארוכים למדי, יותר מכל מה ששמעו הבריות מפיו מעולם. ומאחר שההקלטה מצויה בידינו, נביא אותה כלשונה:

״אחרי כל הדבר הזה, למשל, הנה אתם חברים אומרים: חלוצים, עבודה. עבודה זה מצוין. בוודאי. אבל מה זה עבודה? אם יש מזל, אז זה אולי מלך, אולי איזה פְּרינץ, או למשל אופיצר. נכנס, ככה, ורוצה ציור. אולי לא סוציאליסט, אולי דווקא צאר ניקולאי, למשל. לא חשוב. הוא רוצה ציור. אני גם כן רוצה ציור. אני חושב חלוצים, עבודה, זה טוב מאוד. אבל אולי אני אוהב עוד יותר נייר וצבעים שלי, למשל צבע-מים. זה נורמַל. כן. אני בן-אדם, גר בבית. בבית יש קיר. אני עומד, וככה, עם האצבע, אני טוק-טוק על קיר. ואני שומע. מה אני שומע? אני לא יודע מה אני שומע. קיר סגור. אני לא רוצה לשבור קיר שלי. זה בית שלי. אני רוצה לשמוע מה יש בתוך קיר. אולי דבר חשוב מאוד. אולי הכי חשוב. אבל אני לא עושה חור. אני עושה רק באצבע טוק-טוק ושומע. מה אני שומע? סוד גדול, חברים. לשמור על סוד. לא צריך לשבור סוד. לשמור מאוד, זה חשוב, למשל. כן, אחרי כל הדבר הזה אני אומר ככה: חלוצים, בטח זה חשוב. אבל גם כן ציור. נו, זה ככה, ציור זה לא תפוחי-אדמה, כמו אומרים ברוסית. איך אומרים

זה בעברית? ככה, קצת נוֹבְּלֶס. זה בצרפתית, שמעתי בפּריז׳. נוֹבְלֶס זה מלה יוֹפֶה מאוד בשביל ציור. נייר לבן, נקי ככה, זה נובלס. צריך כבוד בשביל נייר נקי. בזהירות בזהירות, הופּ, ציור. אבל גם כן חשוב מאוד נקי. אסור מלוכלך. זה כמו ז׳סטה. אני עושה ז׳סטה בשביל נייר וצבעים. נייר לבן וצבע נקי עושים ז׳סטה בשביל ציור. זה נורמַל. ושמה יש סוד. לא לשבור. לא צריך לשבור. הסוד סגור, כך אני חושב, למשל. אם חברים מסכימים, זה נעים מאד. אם לא, מה אפשר לעשות?״

עד כאן דברי מישה לובוצקי, הצייר הלאומי שלנו.