א    🔗

״הגברת זינה״, אמר פעם סשה, ״אולי את יודעת מתי חל יום ההולדת שלי?״

הוא שיער כי הגברת ויינשטיין לא תדע, אבל מקווה היה לרמוז לה בכך שהוא זכאי למתנה פעם בשנה, אולי בצורת יום חופש, שבו יהיה פנוי לצאת בבוקר ולשוב בערב. היתה לו תכנית ברורה מאוד ליום שכזה.

זינה הביטה בו כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה בחייה, וארשת של ספק־ייסורים ספק עווית של צחוק הופיעה על פניה.

״אני אנסה לברר״, אמרה, וידה נעה אל עבר ראשו, אך מיד שבה ונחה על מחשוף חלוק־הבוקר שלה. ״אני יכולה לשאול בהתאחדות עולי לטביה. אני אשאל ואגיד לך״.

סשה הסתפק בהבטחה, מצפה לחדשות כל שהן; אבל שום חדשות לא הגיעוהו.

בכל יום שני בשבוע, בשעה שבע בערב, צילצל פעמון־הכניסה בדירתו של עורך הדין ויינשטיין. אשתו זינה היתה אוטמת מיד את אוזניה בשתי אצבעות ועל פניה הופיעה אותה ארשת שבה היתה מגיבה על כל אי־נעימות, ואפילו קלה שבקלות, שנקרתה לה בדרכה, ארשת של ספק ייסורים ספק עווית של צחוק. האדון ויינשטיין לא נחפז אל עבר הדלת, כאילו ביקש לראות עד מתי תוכל אשתו לעמוד בנסיון החוזר ונשנה מדי שבוע. אך עד מהרה היה רומז לילד סשה, שעם הישמע הצילצול, ועל פי הרוב כבר קודם לכן, היה ניצב במסדרון, מוכן ומזומן לרוץ אל דלת־הכניסה. סשה אץ בשמחה אל הפתח, משתהה מעט בסוף המסדרון, כדי להאריך את ייסוריה של זינה – שכן הוסיף הפעמון לצלצל כל אותה העת בלא הפסקה – ובבת־אחת קרע את הדלת לרווחה, כדי להספיק ולראות כיצד ממשיך הדוקטור גֵרָשוב לסובב את דוושת־הפעמון.

גרשוב היה מפסיק רק כשהופיעו פניו של סשה לנגד עיניו. רק אז היה מתכופף להרים את מזוודתו ולגרור אותה אל הבית.

״מבקש אני סליחה ומחילה״, היה אומר ברוסית נמלצת, ״חסדי־סליחתכם אבקש, אם באתי בשעה שאינה נוחה״.

טקס זה שב וחזר על עצמו מדי שבוע, ביום שני, כבר למעלה משנה. בשבועות הראשונים לבואו של דוקטור גרשוב לביתה, ניסתה הגברת ויינשטיין להסביר לו, שאין צורך לסובב את דוושת־הפעמון יותר מפעם אחת. גרשוב הצטדק ואמר שהוא כבד־אוזן ואיננו בטוח אם הפעמון פועל. לאחר זמן מה נואשו ממנו ופסקו להעיר לו על כך; אבל אם היתה הגברת ויינשטיין שרויה במצב רוח רע ביום שני, היתה אומרת לו, שאת ארוחת־הערב יקבל בין כה וכה, גם אם יצלצל רק פעם אחת. על כך היה הדוקטור גרשוב משיב בחיוך מעונה, שהעלה על פניו הקטנות אלפי קמטים דקים, מתמשכים מזוויות עיניו הבהירות ועד לירכתי סנטרו השפוף. מעולם לא ראה סשה קמטים מרובים כל־כך עומדים לשימושו של אדם אחד. סשה היה מקווה, כי כשיגדל יהיו גם לו כמה קמטים להצחיק בהם את הבריות. כמו כן נהנה סשה מן הצורה שבה היה גרשוב הננזף מעביר יד ימינו, תוך כדי עמידה נבוכה מול מארחיו, על פני בלוריתו הגזוזה, ששיבתה מרובה ושערותיה צפופות; גרשוב היה נטפל לבלורית שלו כאילו עלה זה עתה מן הרחצה והוא מבקש לסחוט מתוכה את המים.

״יפסיק, בבקשה, למרוט את שערותיו״, היתה הגברת ויינשטיין אומרת, ״וייכנס למטבח״.

גרשוב היה מתכופף אל מזוודתו וגורר אותה על פני הרצפה, מחדר האורחים למטבח. ביום השני בשבוע נהג ויינשטיין עצמו להכין את ארוחת־הערב. היה זה יום מנוחה למשפחה, לאחר שבליל־שבת אירחו כתריסר ידידים; בשבת בצהריים סעדו על שולחנם כמה מאנשי העסקים שויינשטיין עבד עמהם ובמוצאי שבת היו באים להתארח בני עירה של הגברת ויינשטיין וקרובים־רחוקים שלה, שנאלצו, תמורת תה ועוגיות, לראות בכל מוצאי שבת, במו עיניהם, עד היכן שפר גורלה של בת עירם וקרובתם העניה־לשעבר, שהיתה אמנם יפהפיית־העיר, אלא שידעה מחסור בימי נעוריה, לפני שנישאה כאן, בארץ־ישראל, לעורך־הדין הקשיש ממנה בשנים לא מעטות.

ערבו של היום הראשון בשבוע היה מוקדש למנוחה גמורה. גם קשה היה לאכול, מפני שהקיבה נאנקה תחת משא שלוש הסעודות שקדמו ליום זה. ואם היה סשה רעב ביום ראשון, קיבל כריך וכוס חלב מידי העוזרת. ביום השני בשבוע נטלה העוזרת יום חופש ומר ויינשטיין עצמו היה מתקין, כאמור, ארוחת־ערב קלה, אליה הגיע דוקטור גרשוב בדייקנות ובקביעות.

הוא מעולם לא הוזמן במפורש להשתתף בארוחה, אלא שנוח היה להאזין לו ולהתבונן בסחורתו ביום זה; ומאחר שבא, אכל עם כולם. שמחה של ממש שמח עליו בייחוד סשה, ולכך היו סיבות רבות, ואפשר שהעיקרית בהן היתה זו, שלשניהם – לסשה ולגרשוב – היה מעמד דומה בביתם של הויינשטיינים. שניהם היו מועילים איך שהוא ולכן גם נסבלים ואפילו זוכים לטובות הנאה מפעם לפעם.

הוריו של סשה, שהיו מבני עירה של הגברת ויינשטיין, קיפחו את חייהם בנסיבות נעלמות כל שהן, והויינשטיינים אימצו אותו להיות בן־בית אצלם לאחר שהובא כיתום מארץ לטביה, מריגה הבירה. עורך־הדין ויינשטיין נמנע מלאמצו לבן, מפני שהיה מטפח עדיין תקווה בלבו להוליד צאצא מאשתו הצעירה. חוקי הירושה היו נהירים לו, ואשתו קיבלה את דעתו ברצון.

סשה היה הולך כל יום לבית־הספר, ככל הילדים, אלא שבשעות הפנויות מלימודים הועסק בשליחויות ונשא משאות מחנויות המכולת ומבתי־המסחר. כמו־כן היה סשה עומד לרשותה של העוזרת בכל ענין שבו נדרשו שריריו של גבר. כך בפירוש הסבירה גברת ויינשטיין את מצב העניינים לעוזרת, כשעמדה אתה על המקח ביום שנתקבלה לעבודה. הסיוע המובטח מידי סשה קיפח את משכורתה של המשרתת וזו שנאה אותו על כך והתעמרה בו, מה גם שנוכחה לדעת כי אדוניה אינם מתכוונים להגן עליו.

מעמדו של דוקטור גרשוב היה דומה במקצת. אף הוא מיוצאי ריגה היה, בן למשפחה עתירת־נכסים, חניך האוניברסיטאות של ברלין והיידלברג, בהן למד בלשנות קלסית ופילוסופיה. בבואו לארץ־ישראל היה ברשותו סכום כסף ניכר, והוא השתמש בו כדי להעביר את ספרייתו אל הארץ החדשה. עתה היה תקוע עם הספרים בדירת חדר עם מטבח ואמבטיה, ובקושי נותר שם מקום למיטת־ברזל קטנה. את הספרים היקרים לו הצליח לשמר על מדפי־עץ; ואילו רומנים, סיפורי־מעשיות וכתבי־עת־מצוירים נערמו מן הרצפה ועד לתקרה בחדר, במטבח ובחדר־הרחצה. אפילו בבית השימוש היו לו כמה ארגזים, בהם החזיק ספרים, שלמחבריהם היה בז מעומק לבו.

ללקוחותיו, שאל בתיהם היה מביא ספרים, אם בהשאלה ואם למכירה, היה מספר שהוא מחסל את ספרייתו; אבל היו לו לקוחות ותיקים למדי, שנשאו ונתנו עמו שלוש וארבע שנים, והללו ידעו שכבר מזמן הדוקטור גרשוב משמש סרסור ושליח בלבד, מחזר על פתחי בתיהם של הבריות, קונה ספרים, או ספריות שלמות, שבעליהן נפטרו, ומן האוצר הבלתי־נדלה הזה של שאריות־רוחניות שהביאו אתם בני־ישראל מן הגולה, הוא מוציא את לחמו.

בכל בוקר היה טוען את המזוודה שלו בסוג הספרים שהיה רצוי ללקוחות של אותו היום. כשהיה שם פניו אל ביתם של הויינשטיינים החזיקה המזוודה כמה כרכים של רומנים־למשרתות, מסוג הדברים שקניֶיגיניה בֶבוּטוֹבָה היתה מפיקה מעטה המזוהם, ואלה נועדו לגברת זינה ויינשטיין. לאדון ויינשטיין היה מביא ספרים של פיאר בֶּנואָה, ולפעמים גם תרגומים רוסיים מספרי מקס נורדאו. עורך הדין ויינשטיין אהב, לפעמים, גם ספרי־הגות, ומתוך ״פרדוקסים״ ו״שקרים מוסכמים״ נהג לצטט בנאומיו שבבית המשפט, להאדיר את רישומו על השופטים האנגלים בבית־הדין המחוזי. כמו כן היה משתמש בפסוקים נבחרים לצורך מאמרים שפירסם מפעם לפעם ב״דואר־היום״ בענייני השעה.

מקור עיקרי לכתיבתו הפובליציסטית של מר ויינשטיין שימש הדוקטור גרשוב עצמו; ומן הטעם הזה היה גרשוב הפרוע, המאריך בצלצול, הגורר מזוודתו ומותיר סריטות ברצפת הפַרקֶט, האוכל בלא מידה בכל יום שני – אורח רצוי, חרף הטרחה והטרדה הכרוכות בכל מגע עמו. וגם זינה היתה קולטת קרעי־שיחה, ממה שאמר גרשוב לבעלה, והיתה חוזרת על הדברים באוזני אורחיה, אם היו אנשי־תרבות. פעם נזדמן לביתה המשורר חיים נחמן ביאליק, שביקש עצת בעלה בענייני בית־ההוצאה שלו, ולמשמע כמה מאמרי־פיה אמר לה שהיא אשת חיל ורחוק מפנינים מכרה.

בסופו של כל ביקור היה גרשוב מעניק לסשה מתנה – חוברת של מעשיות, עיתון מצויר או גלוית־דואר צבעונית, מנופי שוויצריה. פעם אחת תחב לידו, בהיחבא, גלויה שעליה מצא סשה תצלום של אדונית מעורטלת־למחצה.

גרשוב היה גם האיש היחיד ששאל את סשה לתאריך יום הולדתו, מפני שביקש להעניק לו מתנה מיוחדת באותו היום. אבל על כך לא ידע סשה להשיב דבר.

 

ב    🔗

עוד אישיות אחת, מבאי־הבית, נהגה להעניק לסשה כל מיני דורונות, ללא כל סיבה. היה זה שותפו־לעסקים של מר ויינשטיין, עורך־הדין דוידוב, שגם דירתו מצויה בשדרות רוטשילד, לא הרחק מדירתם של הויינשטיינים. את מתנותיו היה דוידוב מציע לסשה כשנתקל בו ברחוב, או כאשר סייע סשה לדוידוב ללבוש את מעילו, בצאתו מבית הויינשטיינים. על הסף, מחוץ לדלת, היה דוידוב תוחב ידו לכיס המקטורן, או לאחד מכיסי המעיל ושולף משם עיפרון או חפיסת־שוקולד, או פנקס קטן כרוך עור, ומניחם בידו של סשה; ובשעת מעשה היה סוגר בידו שלו על ידו של סשה, כמו מצווה עליו להסתיר את המתנה בתוך כף ידו הקמוצה. חיוך ללא־אומר סיים את הטקסים הקצרים הללו ודוידוב היה יורד בחמש המדרגות המובילות לרחוב ומשם נופף בידו לשלום, כמין סימן לסוד כמוס בין השניים, והיה הולך לדרכו.

בהיותו בתוך דירתם של הויינשטיינים נהג דוידוב בסשה מתוך התעלמות גמורה, כדרך שנהגו בו אדוני הבית, וסשה שנא את דוידוב בלבו, אך לא העז לסרב למתנות. הוא שנא אותו גם מפני שהיה עשיר מאוד, לפי השמועה, וגם מפני שהיה הדור בלבושו, חזק מאוד למראה, מחייך תמיד וגם לא נמנה עם לקוחותיו של דוקטור גרשוב, מפני שלא ידע רוסית וגרמנית. דוקטור גרשוב אמר עליו שמימיו לא קרא בספר והוא חוליגן.

דוידוב היה יהודי ספרדי ממוצא בולגרי והיחיד מבאי־ביתם של הויינשטיינים שהיה יליד ארץ־ישראל.

באחד מימי הקיץ, בתחילתה של פגרת־בתי־הספר, נתנה זינה לסשה חבילה גדולה לשאתה אל ביתה של התופרת בצירוף הוראות מפורשות. כמו כן אמרה לו שהוא רשאי לשוב מתי שירצה; אין צורך להיחפז, שהרי עכשיו יש לו חופשה מלימודים והוא רשאי להתענג מעט.

סשה עשה דרכו בצעד מזורז, מקפץ ומדלג על מרצפות המדרכה, מסר את החבילה ואץ בחזרה, במעלה רחוב בוגרשוב, ואחר כך במורד רחוב המלך ג׳ורג׳ אל חדרו של ידידו הקשיש ברחוב רש״י.

גרשוב לא היה בבית. לאחר שדפק סשה על הדלת שעה ארוכה, הציץ בחלון הפונה לרחוב, הלך אל החצר, גרר פח־נפט ריק וטיפס עליו כדי להציץ בחלון בית־השמוש, אך ראה אסלה וספרים. מאוכזב, נרגז על שלא הלך אל גרשוב תחילה, נמאס עליו יום החופש שהוענק לו והוא שם פניו ללכת הביתה. הוא ידע שימצא שם את דוידוב, שותה תה עם הגברת זינה; והוא ידע שהיא תכעס על שהקדים לשוב. לא פעם היתה ממציאה משהו כדי לשלחו מן הבית, אם לא היה באותו יום בבית־הספר. את הענין העתיק הזה הכיר וידע מזמן. גם הבין שדבר־סוד עומד בין השניים ומי יודע אם אין הם פשוט צמד־חמד, מאותו סוג המצוי גם בכיתתו, כשילד וילדה כורתים ברית־סתרים נגד כל שאר ילדי הכיתה ומסתודדים בהפסקות. אמנם אין דבר שכזה יאה למבוגרים, אבל לעולם אין לדעת. גברת זינה איננה אשה טובה ודוידוב הוא בולגרי. בפירוש חוליגן, אמר גרשוב.

על־כן צעד לאטו, אף שהרעב כבר החל מציק לו, והיה הולך ומונה את החנויות שעל פניהן חלף לאורך רחוב אלנבי: השען אוליצקי, רכון על שולחנו הקטן, ובתוך עינו הימנית נעוצה זכוכית־מגדלת נתונה בגליל שחור; כשהוא בא להחזיר שעון מתוקן לידיו של מר ויינשטיין, הוא ניצב בפתח, מפני שאין מזמינים אותו להיכנס, וחיוך אווילי משתפך על פניו; ובקבלו את שכרו הוא קד קידה מכוערת וכמעט שנופל מן המדרגות. מחלבה של ״תנובה״, שבחללה הקטן עומד תמיד ריחה של חמאה צהובה ודשנה – המושג היחיד שיש לסשה על חמאה, מפני שהגברת זינה, וגם העוזרת, מקפידות שלא תהיה לו גישה לריבוע הצהוב שבמקרר. חנות הנעליים של מיקולינסקי; כאן קונים להם הויינשטיינים את הנעליים שלהם. את נעליו של סשה קונים פעם בשנה אצל ״באטא״, חנות לנעלי חוץ־לארץ, זולות וחזקות. הם אינם מתביישים להיכנס ל״באטא״, למרות שבפתח החנות ניצב על פי הרוב סנדלר מובטל, או איש ״האגודה למען תוצרת הארץ״ ובידיו שלט: ״קנה מתוצרת אחיך״. חנותו של מיקולינסקי קטנה, ולכן חריף וחזק בה ריח־העור החמצמץ, בעוד ש״באטא״ היא חנות ענקית ואפילו ריח כמעט שאין שם, וגם הנעליים אינן חורקות, אפילו כשהן חדשות. רוחו נעכרת עליו עוד יותר והוא חדל מלדווח לעצמו על מה שעיניו רואות. בהגיעו לביתם של הויינשטיינים הוא מהסס מלסובב את דוושת־הפעמון. אולי מוטב לחכות בפתחו של בית קרוב עד שיראה את דוידוב יוצא. בטנו מקרקרת מרעב ועולה בדעתו שאולי השעה כבר מאוחרת, אולי כבר הלך לו דוידוב ועוד מעט יגיע ויינשטיין ממשרדו. הוא מחכה עוד קצת ולבסוף הוא הולך אל האשל היבש הנטוע בפינת החצר, בזווית שאליה פונים שני חלונות של דירתם, מימין ומשמאל. הוא מטפס על העץ, מגיע לגובה החלונות ומציץ אל המטבח. אין שם איש ואפשר ללכת אל הפתח ולצלצל. כשפנה לרדת מן העץ נתקלו עיניו בחלון השני, חלון חדר־השינה של זינה ואדון ויינשטיין.

הגברת זינה היתה שרועה על גבה, ידיה מוטלות לצדדין כשאצבעותיה מורטות את הסדין ואגרופה נסגר ונפתח לסרוגין על הבד הלבן. על פניה היתה שפוכה אותה ארשת של ספק כאב, ספק פרץ־צחוק נחנק באיבו. ערומה היתה ומעליה רכן דוידוב, מקרב ומרחיק את גופו לעומת גופה, כשרגליה הוורודות והשמנות חובקות את מותניו בכוח, מפרכסות מעט באוויר ושבות ללפות אותו. עיניה היו מגולגלות לאחור, כלפי התקרה; אלא שלפתע נחו שניהם מזעפם ועיניה של הגברת זינה ירדו מן התקרה ובדרכן אל דוידוב ננעצו, מבעד לחלון, הישר בעיניו של סשה, שהיה תלוי על ענפי האשל, חסר־נשימה וקופא על מקומו.

 

ג    🔗

סמוך לסופו של חודש הפגרה השני גילתה זינה לבעלה שהיא הרה, ולאחר שהם התחבקו והתנשקו הוסיפה ואמרה שהגיעה השעה לסלק את הילד הזר מן הבית. יש לעשות זאת בצורה מכובדת ובעצה אחת עם התאחדות עולי לטביה. דעתה היתה שישלחו אותו לפנימיה החקלאית בבן־שמן וישלמו בעדו שכר־לימוד עד שיסיים שם את חוק לימודיו, שהרי הוא קרוב להיות בן ארבע־עשרה, ככל הנראה, ובסך הכל נותרו שלוש או ארבע שנות לימוד, שבהן ישאו בעול. ויינשטיין הסכים ואמר שהוא מקבל על עצמו לדבר עם סשה. על כך ענתה זינה, שכבר דיברה עם סשה ואין צורך להכביר מלים בנושא זה.

זינה דיברה עם סשה מזמן. היא סגרה עליהם את דלת המטבח, ולאחר שנתנה בו מבט קשה, מבט של ציפיה, שבו כאילו תבעה ממנו שיתוודה על חטאו, אמרה שאין היא תמהה על שתיקתו. וכי מה יש לו לומר אחרי מה שעולל. היא ריחמה עליו, הכניסה אותו לביתה, היא היתה לו כמו אם, היא נתנה לו כל מחסורו במזון, בקורת־גג ובבגדים; והנה, זה מה שהוא גומל לה. מרגל שתול בבית. ללא שום רגש של אסירות־תודה, ממש חזיר מתגולל באשפתות. כפוי טובה וחזיר; כך בפירוש אמרה. ומיד הוסיפה, שאל לו להיות סבור כי אין שכר ועונש בעולם. היא, זינה, מכירה את כל הקצינים הגבוהים שבמשטרה, גם את היהודים וגם את האנגלים. מספיק רמז קל מצדה, תנועת אצבע אחת קטנה שלה, והוא מושלך לבית־הסוהר לכל ימי חייו. אלא שאין היא שואפת נקם. מטבעה לבה רחום והיא מוכנה לשכוח. אולי לא לסלוח, אבל לשכוח היא מוכנה. בתנאי שיהיה פיו סכור לעולמי עולמים. ואם לא יסכור את פיו, היא תדע מה לעשות. ומעט ממה שהיא מסוגלת לעולל לו כבר שמע מפיה. לעומת זאת, אם ידע להימנע מבגידה, אם ידע שחטא כלפיה ושעליו לכפר על עוונו, תשלם לו כגמולו. היא תקנה לו, זמן רב לפני חג הפסח, זוג נעליים חדשות; תיתן לו לפעמים דמי־כיס. היא אפילו מוכנה לשלוח אותו לבית־ספר תיכון, לפנימיה טובה, אם הוא סבור שבית זה צר בשבילו. עליו להחליט, איפוא, אם הוא בוחר בדרך האחת, או בשניה.

סשה האזין לה בעיניים מושפלות. הוא התאמץ לשמוע מה שדיברה, אבל מפעם לפעם נוכח לדעת שאין הוא מאזין כראוי, מפני שלפתע היה שוקע בהזייה ורואה לנגד עיניו את רגליה הוורודות והשמנות מפרכסות באוויר; פעם או פעמיים נבהל להיווכח כי ידו מבקשת לזנק לעבר שמלתה ולהניף אותה כלפי מעלה, כדי שישוב ויראה ממה שראה יום לפני כן. הוא נשך את שפתו התחתונה כדי שלא תפרוץ צעקה מפיו ובכל מאודו היה מקווה שלא תאריך בדיבור. ואמנם כשסיימה אמר בשקט:

״גברת זינה, אני מבקש שתשלחי אותי לפנימיה. אני אהיה בסדר״.

״ילד חכם״, אמרה זינה. ״כך אני אוהבת אותך״.

שיחה זו התקיימה בתחילת חופשת הקיץ; בסוף ימי־החופשה הודיעה זינה לבעלה על הריונה. בין זה לזה היה סשה שרוי בביתם של הויינשטיינים בדרך חדשה ושונה מכל מה שידע לפני כן. אף פעם אחת לא העלה בדעתו להלשין עליה באוזני בעלה, אבל לא מנע מנפשו את העונג להפוך באפשרויות השונות שהיו פתוחות לפניו.

לילה לילה, במיטתו, היה שב למעמד שנתגלה לו ממרומי האשל. לילה לילה היה בא על זינה ובועל אותה. ואחרי־כן, לפני שיירדם, היה מהפך במחשבות. אפשר שראוי היה לו לספר הכל לויינשטיין, מפני ששנא את דוידוב. אלא שאת ויינשטיין היה שונא לא פחות, ולמה יעשה לו טובה? אמנם זו הזדמנות נאה לנקום בזינה; אבל עיכבה אותו המחשבה, שאם ינקום בה, לעולם לא תיענה לו ולא תכניס אותו למיטתה; שכן השתעשע סשה במחשבה, כי לפני שיישלח לפנימיה יאיים עליה שהוא עומד לספר הכול, אלא אם כן תניח לו לבוא אליה, כדרך שהניחה לדוידוב. ובידעו כי כל המחשבות הללו הבל הן, היה נרדם.

בנוהגה של זינה כלפיו לא חל שינוי ניכר, מפני שגם לפני כן נהגה בו כאילו איננו. אבל דווקא ויינשטיין הפתיע אותו. בוקר אחד, כאשר התכופף במסדרון למצוא את סל־הקניות, שעה שויינשטיין נחפז לצאת אל משרדו, ספג סשה לפתע סטירת לחי עזה, מלווה צעקה נרגזת ופראית.

״אידיוט״, צווח ויינשטיין, ״פעם שניה אל תתלבט בין הרגליים״.

ופרץ ויצא מן הבית בחבטת־דלת.

כדבר הזה לא אירע לו מעולם. הוא ניצב זמן־מה על עמדו, תמה אם ייעלב ויפרוץ בבכי או מוטב אולי שילך אל זינה. הוא בחר באפשרות השניה, בא לפניה ואמר:

״אדון ויינשטיין היכה אותי כמו משוגע. אני לא עשיתי לו שום דבר״.

״הוא עצבני״, אמרה זינה. ״אל תדאג, אני אלמד אותו״.

״אני רוצה מחר יום חופש, כל היום״, אמר.

זינה פתחה את מגירת־השולחן, נטלה כמה מטבעות והניחה אותן בכפו. ״קח ותבלה בנעימים״, אמרה.

הוא ספר את המעות. היו בידו שלושה וחצי גרושים, די והותר לבילוי נאה.

 

ד    🔗

באותו לילה נהג בזינה ביד קשה ובעל אותה כמה פעמים, חרף סירוביה. רק אז עלה בידו להירדם, למרות הצעקות שעלו מחדר השינה של הויינשטיינים, צעקות שאליהן התרגל מכבר. אילו מנעו אותו מריבותיהם מלהירדם, לא היה יכול לתת שינה לעיניו מיום שבא אל ביתם. בלילה שבו לא נשמע קול מריבתם היה שוהה ער במיטתו שעה ארוכה ומצפה. חיי הנישואים נצטיירו בעיניו כרצף של זעקות־שבר עם מצוקה בלתי פוסקת. לאחרונה היה שואל את עצמו מתי יש סיפק בידי זינה ודוידוב להשמיע קללות וצריחות זה באוזני זו, שהרי אין להם דירה מיוחדת לעצמם, ומה הם עושים כדי לפתור את הבעיה? אפשר שדוידוב מגדף אותה בכל פעם שהם שרויים במיטה; אלא שסשה לא זכר שום קולות מאותו יום. מכל מקום היה הוא, סשה, מגדף אותה בכל פעם שבא עליה, מפני שהיה בטוח כי אם לא ינהג כך, לא תיעתר לו בשום פנים ואופן.

בבוקר יום המחרת השכים בשעה מוקדמת מן הרגיל. חסר סבלנות היה ורוחו מרחפת בתוך התוכנית שהסדיר מכבר בשביל יומו הגדול.

מן החלון שמע את דממתו הכבדה של יום־שרב קרב ובא. שום ענף לא זע בצמחיה הדלילה של החצר והשמים איבדו את תכלתם והיו לבנים כקיטור מתאבך.

הוא לבש בחיפזון את כותונתו ומכנסיו, תקע את רגליו היחפות לתוך הסנדלים ששימשו אותו זה הקיץ השלישי, ובנטלו שתי פרוסות לחם ומלפפון יצא בלי קול אל הרחוב, בעוד הויינשטיינים ישנים. כל עוד לעס מן הלחם והמלפפון, היה מהלך לאיטו; אך כשסיים פרץ בדהרה ולא פסק עד שעמדו רגליו ברחוב רש״י, מול חדרו של גרשוב. מיד ראה שידידו הקשיש כבר טורח ועמל במאורתו, נע אילך ואילך בגופיה לעורו, נובר בערימות ספריו. סשה עמד לפני הדלת והקיש עליה בנימוס פעם אחת ועוד פעם ולא יותר. הדלת נפתחה, עיניו הבהירות של הדוקטור זהרו כמו שברירי זכוכית זערוריים והקמטים הדקים זרחו בפניו, סביב סביב, מן העיניים כלפי הפה והסנטר. גרשוב חיבק את כתפו של סשה ומשכו פנימה אל החלל הקטן שבין הספרים למיטה. ״שב בבקשה״, אמר. ״באת בדיוק בזמן. הקפה רותח״.

סשה ישב על המיטה וגרשוב קיפץ בין הספרים לעבר המטבח ושב כשבידו שני ספלי קפה; חזר למטבח והביא שתי פרוסות לחם מרוחות בריבת־דלעת. הם לעסו בשתיקה ובשמחה, כמו שניים שעשו יד אחת לבצע משימה, שלקראתה יש להתחזק.

״ובכן, מה?״ אמר גרשוב, ״הצלחת להימלט?״

״אין בעיות״, אמר סשה. ״נתנו רשות. אין בעיות״.

ומיד הוסיף: ״אני, לכל היום אני חופשי. קח אותי אתך לכל היום ואני אסחוב לך את המזוודה כמו כלום״.

״ערמומי אתה, סשה; ערמומי כמו צועני, הה? דווקא היום המזוודה קלה, היום ספרים טובים אנחנו לוקחים, וספרים טובים יש מעט; ובסך הכול למקום אחד אנחנו הולכים, אבל שם נהיה הרבה הרבה זמן. וגם צהריים יתנו וגם במשקה יכבדו, ערמומי שכמותך״.

״וזה לאן?״ ביקש סשה לדעת.

״אה, זה סוד״, לחש גרשוב וזרח בשפעת קמטיו הדקים, ״סוד, ולא מגלים״.

״נו, באמת״, הפציר בו סשה.

״סבלנות, בחור צעיר, סבלנות״, התעמר בו גרשוב. ״הכול בזמן״.

ואמנם על־פי משקלה של המזוודה ניכר היה שאין בה יותר מחמישה־שישה כרכים, בעוד שלבית הויינשטיינים היה מגיע עם עשרים וחמישה עד שלושים ספרים.

״זה מפני שפָפָּה ומָמָה שלך לא יודעים מה הם רוצים״, צחק הדוקטור, ״אז צריך הרבה; אבל היום הולכים למקום אחר. היום זו פואֶמה לגמרי אחרת״.

גרשוב נעל את דלת חדרו על שני מנעולים אבל החלון נותר פתוח, וכשהעיר לו סשה על כך אמר שזה בכלל לא חשוב. שיגנבו.

כשיצאו השניים לדרך עדיין לא הגיעה שעת פתיחתן של החנויות. ברחוב נראו פועלים מקדימים, נוסעים על אופניהם לעבודה, כשסל־המזונות תלוי על כידון האופניים. פקידים הלכו לעבודה כשתיקי־עור בידיהם, אבל הכול היו יודעים שבתיקים הללו אין שום מסמכים, אלא רק כריכים של לחם, מלפפונים וגבינה וכן בקבוק של תה ממותק. בעלי החנויות עמדו בתור לאוטובוס וזקנים משכימי־קום פנו לעבר הספסלים שבפאת המדרכה וישבו שם, עד שתהיה השמש קופחת בחזקה, והרחוב ישוב ויתרוקן. ברור היה כי בעוד כשעה יבער היקום כולו ככבשן. יום־חמסין בישר על עצמו בסימנים שאין לטעות בהם ולמרות השעה המוקדמת הופיעה לפתע מכונית־המים של העיריה והחלה מרססת את הרחוב בסילונים דקים, ימינה ושמאלה. ענן אבק התאבך מאחוריה ומיד כיסה את טיפות המים, שניצנצו לרגע וכבו.

סשה וגרשוב לא חששו לשרב. סשה, מפני שהיה צעיר ולא ידע עדיין שהשרב הוא עניין קשה; וגרשוב, מפני שידע לאן הם הולכים. הם צעדו במעלה רחוב חשמונאים, פנו ימינה ברחוב אחד־העם ושוב שמאלה, חוצים את שדרות רוטשילד, סמוך לביתם של הויינשטיינים. כשעברו שם חייכו זה לזה וגרשוב משך בכתפיו, כאומר: מה אפשר לעשות?

הם הלכו לאורך הרחוב שבו ניצב ועד־הקהילה וראו בחצר את אבזרי העבודה של המוסד – ארבעה מוטות ופרוכת של חופת־קידושין, וכן שורה סדורה יפה של קופות־צדקה, מאלה שמקשקשים בהן בלוויות וקוראים ״צדקה תציל ממוות״.

״הדת זה שטות״, אמר גרשוב. ״זה בשביל הפרימיטיווים. אבל זה טוב, מפני שאם פרימיטיוו לא דתי, אז הוא חוליגן״.

וכשעברו כברת־דרך נוספת וכבר היו קרובים לחצר הגדולה של חברת־החשמל, הוסיף כאילו באותו ענין:

״תגיד סשה, אתה עושה אונניזם? למה אני שואל? מפני שאם אתה קורא הרבה ספרים, אתה לא צריך אונניזם. ספרים זה כמו אהבה, כמו פנטזיה, כמו החיים. אני כבר מזמן מזמן בלי אונניזם, ואין דבר, זה טוב מאוד״.

סשה לא ראה צורך להשיב מפני שהיה מצפה להסברים נוספים; אלא שבמקום שימשיך בדבריו תפס לפתע גרשוב בבלוריתו הלבנה ופלט זעקת־שבר:

״אוי, אני אידיוט!״

״מה קרה?״ נבהל סשה. ״אני יכול לרוץ ולהביא, אם שכחת משהו״.

״בטח שכחתי״, אמר גרשוב, ״אבל לא צריך לרוץ. צריך לשבת קצת, הנה פה, מפני שכבר הגענו ואני לא סיפרתי לך כלום״.

הם עמדו בכביש המוליך מיפו לפתח־תקווה, סמוכים לצלה של חומת אבני כורכר ארוכה. צמודה לחומה, בסיבוב המוליך לתוך סמטאות שכונת־הרכבת, ניצבה חורבה ערבית, שפעם היתה כנראה סַבִיל מפואר ועתה נותרו ממנה רק קימרון מצל וגל של אבנים.

״הנה, כאן נשב״, הורה גרשוב על פיסת הצל שמתחת לקימרון. ״עכשיו תשמע, סשה״.

סשה פער פיו והיה מוכן להאזין.

״׳ווֹינה־אי־מיר׳ של טַלסטוי לא קראת? אין דבר, תקרא. והנה שם יש פיגורה אחת, גרף בולקונסקי. אתה שומע טוב? גם אמו של טלסטוי היתה בולקונסקי, זה השם הנכון שלה. וככה טלסטוי כתב סיפור יפה מאוד על גרף בולקונסקי, ממש יפה… טוב, טלסטוי מת לפני בערך עשרים וכמה שנים, ב־1910. מת, ונשארה משפחה, ילדים, נכדים, וגם קרובים של אמא בולקונסקי; גרף זה כמו נסיך. אותו דבר, אבל ברוסית. והנה היום סשה ילדי הולך להגיד שלום לגרף בולקונסקי. הוא פה, לא רחוק, מנהל של חברת נפט. פה, אתה רואה, על הדלת כתוב מָנָטָשֶף? זה קונצרן של נפט אינטרנַציונלי וגרף בולקונסקי מנהל בפלשתינא. הה, מה אתה אומר? עכשיו תדבר רוסית יפה ותתנהג בנימוס. יש פה אוכל וגם לשתות יתנו; ויש ילדה יפה יפה יפה, פשוט להשתגע. ורוסית היא מדברת כמו פרינצֶסה. עכשיו תראה הכל. תסגור את הפה, סשה, כי זבובים ייכנסו לך״.

סגר סשה את פיו וחש שחיכוֹ נתייבש בשרב.

״ממש לא להאמין״, ליחש סשה. ״שמע, דוקטור גרשוב, זה נורא יפה״.

״אוהו״, אמר גרשוב, ״ועוד איך!״

השניים פנו לעבר השער. וכשאמר גרשוב לשוער שפניו מועדות אל הגרף בולקונסקי, הותר להם להיכנס.

 

ה    🔗

לנגד עיניו של סשה השתרעה חצר שאת סופה אין רואים, מוגנה בחומת־כורכר מצד הרחוב ונמשכת אל עבר שורה של ברושים, שהיו כנראה גבולה השני. עשרות עגלות לחלוקת־נפט ניצבו מכל עבר. מהן רתומות לסוס ומהן ביצולים ריקים. כל עגלה היתה, בעצם, חבית גדולה של מתכת, מונחת על צידה, קשורה לריבוע של עץ, ששני גלגלים תומכים אותו משני עבריו. בקצה האחורי של כל חבית היה ברז נחושת ובירכתיה של כל אחת מהן היתה כתובת ירוקה: ״מנטשף בע״מ״. ריח נפט, מחניק ומעורר בחילה, הקיף את סשה והתנפל עליו גלים־גלים. אחרי שעשו דרכם בין העגלות נכנסו לתחומם של מיכלי־מתכת מתנשאים לגובה של בית בן שתי קומות. האדמה, אדמת חול כנראה, היתה שחורה, ספוגה נפט וקשה כמו כביש של זפת. ליד אחד המיכלים ניצב תור של מובילי־נפט, אותם אנשים שברגיל רואים אותם בעיר יושבים במרומי העגלה, בידם פעמון והם מודיעים לשכונה על בואם, ועקרות־הבית רצות אחריהם, מתייצבות בתור ומקבלות מהם מנה מדודה של נוזל ומשלמות כמה שהאיש משית עליהן. אתם אפילו אי־אפשר לעמוד על המקח. וכאן, בחצר, ניטלה מהם כליל הדרת־הכבוד שהיו עוטים בעיר והם נראו כקבצנים המצפים לצלחת מרק ליד בית־התמחוי. מחלקי־הנפט המשועממים ונמוכי־הרוח הביטו מתוך סקרנות זועפת בזקן ובילד, שהיו כאן האנשים היחידים שבגדיהם לא גועלו בנפט, ועשו את דרכם לאותו מקום שבירכתי החצר, ששום מחלק־נפט לא הורשה להציג שם את כף רגלו.

ההליכה אל מעמקי החצר נראתה בעיני סשה כמתמשכת לנצח. הוא לא שיער כי ייתכן שיהיה בתל־אביב מקום כזה, כולו מיכלים, עגלות, אנשים שותקים וצחנת־נפט מקיפה את כל אלה מסביב.

ולפתע, לאחר שטיפסו כברת דרך קצרה במעלה קפל־קרקע שהתגבה לפניהם, כמו נחתך ונסתיים בבת אחת עולמה של חצר הנפט, ולנגד עיניהם נתגלה כעין עמק קטן; ובעמק הזה היתה האדמה חרושה ורעננה. גדר נמוכה, עשויה כפיסי־עץ צבועים לבן וירוק, לסירוגין, הקיפה את העמק משלושת עבריו, ומאחור ניצבה אותה שורת ברושים אפלה, שראה סשה בבואו לחצר. הברושים הדיפו ירקות דשנה, מושקית ומטופחת. באוויר עמד ריחה של אדמה רטובה. הם נכנסו בשער שבגדר וצעדו לעבר הבית היחיד שניצב בירכתי העמק, תומך את גבו בחומת הברושים. היה זה בית לא גדול, בנוי אבן; ואותם חלקי אבן שמהם היו מעוצבים משקופי־החלונות ומסגרת־הדלת, היו מסוידים בכחול. השביל המוביל אל הבית סומן בשוליו באבנים מסוידות בלבן והוא היה מרופד חול לבן שהובא לכאן, ככל הנראה, משפת־ימה של תל־אביב.

בחזיתו של הבית צמחו שיחי גרָניום. פרחיהם האדומים ועלוותם הירוקה־כהה סימנו בעיני סשה הנדהם את הגבול שבין העולם לבין הבית; בין השרב הנורא שבחוץ לבין מנעמיה של הצינה שהיתה שורה, ללא ספק, בתוך הבית; בין מחלקי־הנפט שבחצר, לבין האנשים שבתוך הבית; בין זינה ובעלה לבין דוקטור גרשוב, סשה והגרף בולקונסקי.

דוקטור גרשוב קרב אל הדלת והקיש עליה שלוש נקישות. סשה ביקש לעצור בעדו, כדי שלא יוסיף לדפוק על הדלת, אבל לא היה צורך בכך. גרשוב ידע יפה את ההבדל שבין כאן לשם. סוּדָנִי ארוך ודק־גיזרה, לבוש גַלַבִיה לבנה, פתח לפניהם את הדלת באטיות, רמז להם שילכו אחריו והנחה אותם לאורך מסדרון קצר. הוא הורה להם בידו להיכנס לבית־שימוש מזרחי, בו הצביע על ברז ועל מגבת. הם נתבקשו להסיר את נעליהם ולרחוץ את רגליהם. יחפים ונהנים מצינת מרצפות־האבן בכפות רגליהם צעדו השניים אחרי הסודני – גרשוב ראשון וסשה עם המזוודה אחריו. כשהגיעו אל דלת ירוקה דפק עליה הסודני פעם אחת, האזין, פתח את הדלת זהיר־זהיר והשתחווה אל תוך החדר. מיד לאחר מכן רמז להם שייכנסו וסגר את הדלת אחריהם.

הם עמדו בחדר מקומר ומסויד בלבן, שהיה מהול בקורטוב של תכלת, גדול למדי ואווירו קריר להפליא. על רצפתו היו פרושים שטיחים אחדים, שכיסו את רצפתו מקיר אל קיר ולהם גוונים של אדום, חום וכחול עמוק.

שום רהיטים – זולת ספה נמוכה מכוסה בד לבן וטס נחושת עגול מוקף כמה שרפרפים, מוגבה מעט מן הרצפה על ידי שלושה כלונסאות עץ מצולבים, ועליו כמה דברי מתיקה וספלוני קפה ריקים – לא היו בחדר. על הספה ישב, בשיכול־רגליים, איש יחף לבוש חלוק לבן וספר בידו. לאיש היו שערות ארוכות, כשערות אשה כמעט, עיניו גדולות וחומות והן הביטו בנחת על הבאים, בלא לברך ובלא לדחות. צבע עור פניו היה לבן להפליא, כאדם שמעולם לא ראה אור שמש. לרגע חשב סשה שאולי זה שוטר בריטי שהתחפש לנסיך רוסי; אבל מיד התבייש ברעיון הזה.

דוקטור גרשוב קד קידה קלה ובירך את הנסיך, בצירוף מלוא־תוארו. האיש הניח את הספר מידו והשיב ברכה בקול רך ונמוך, כמעט בלתי נשמע.

״והנער של מי הוא?״ שאל בנועם, בקול לאה, בלא חיוך, כאילו היה חיוך עשוי להעליב את סשה.

״בנו של ידיד, מאזרחיה המכובדים של העיר הזאת״, השיב גרשוב.

״יפה״, אמר הנסיך בולקונסקי, ״נדאג לשעשע אותו ככל שיהיה לאל־ידנו״.

הוא הקיש כף אל כף והסודני הופיע בפתח. ״שלח אלי את נָהידה״, אמר הנסיך בערבית. אחר כך פנה אל גרשוב והושיט ידו בלי אומר. מוכר־הספרים שלף בחיפזון כרך אחד מן המזוודה והגישו לנסיך. בולקונסקי רמז להם שישבו על השרפרפים והוא עצמו פתח את הספר והחל קורא בו. עד מהרה סיים דף אחד ועבר אל משנהו, וממנו אל הבא אחריו. סשה הביט בגרשוב בשאלה והלה רמז לו באצבעו שישתוק. הבין סשה שהם עתידים לעשות בבית הזה כל היום כולו, ואולי אפילו ימים אחדים, עד שיסיים הנסיך לקרוא בכל הספרים, ישלם לגרשוב דמי־התענוג ויפטור אותם לבתיהם. סשה היה רוצה לקום מעל השרפרף ולהציץ בחלון, אבל חושש היה להניע איבר. הוא האזין לדממה שעמדה בחדר, מקווה לקלוט רחש כל שהוא, כדי לנחש על פיו מה עוד מצוי בבית; אבל אוזנו לא קלטה דבר זולת איוושתו של הנייר, כשהפך הנסיך את הדפים.

ולפתע ידע שבחדר מצוי עוד מישהו. הוא לא שמע קול דלת בהיפתחה ואף־על־פי־כן ידע ברור שזוג עיניים מביט בגבו. הוא סב על השרפרף וראה נערה ניצבת בדלת ומביטה בהם, מחייכת. לא היה בלבו צל צלו של ספק, שהוא כבר ראה אותה לפני כן. יחד עם זאת ידע ברור שלא יעלה בידו לזכור מתי והיכן ראה אותה, מפני שמתעתעים בו מן השמים, אם גם לא מתוך כוונה רעה; אולי להיפך. אפשר שזומנה לו כאן שעת רצון, שאליה התפלל מיום שהגיע אל בית הויינשטיינים, כשנכרת החסד מחייו.

סשה הבין שאסור לו להוציא הגה מפיו עד שתינתן הרשות לכך; אבל מבקש היה ללחוש לפחות: מי את?

כיוון שהסתכלה בו, הביט בה אף הוא הישר בפניה. בתחרויות־מבטים שהיה עורך עם חבריו בכיתה הפסיד סשה תמיד והיה מסלק את עיניו לצדדים, כשהוא טוען שזה פשוט נעשה משעמם. עתה לא היה מקום לטענה שכזאת, והוא המשיך להתבונן בה לא רק מפני שהיתה מה שהיתה, אלא מפני שמבטה כמו אמר מפורשות: הבט בי כמה שאתה רוצה. אני מוכנה שתביט בי לעולמים, אם זה רצונך. הנה אני מחייכת אליך לאות ולסימן. התכירני?

בולקונסקי רמז לנערה שתקרב אליו, ולפני שפנתה לעברו אמרו עיניה לסשה: סלח לי, מיד אשוב. הנסיך לחש לה משהו על אוזנה והיא נענעה לו בראשה, באה ועמדה אצל שרפרפו של סשה, חייכה ואמרה: ״בוא, נלך לנו מכאן״.

הביט סשה בנסיך וראה שהוא קורא בספר. הביט בגרשוב והנבל הזקן קרץ לו בעינו. סשה התבייש בהתנהגות זו של ידידו, אבל את הנזיפה דחה לפעם אחרת. הוא קם והלך אחרי הנערה.

במסדרון, כשהיה צועד אחריה, מפני שהמקום היה צר לשני אנשים מלהלך זה בצד זה, עצם את עיניו והתאמץ לזכור היכן נגלתה לפניו בפעם הראשונה; אך כשעלה המאמץ בתוהו שב להתבונן בה וראה שהיא עוטה אותו חלוק לבן שכיסה את גופו של הנסיך. סרט אדום הידק את החלוק למותניה והוא ראה שרוחבם של מתניה כרוחב ירכו האחת. ואולי פחות מכן.

בלכתה, פנתה לאחוריה ואמרה: ״שמי נָהידה, ומה שמך?״

האומנם שמה כך? סשה כאילו זכר שם אחר, אבל לא היה מוכן להתעכב על מכשול פעוט שכזה.

הוא לחש את שמו, אך לא שמע קול יוצא מפיו. השתעל, איפוא, לחלח את גרונו וחזר על שמו.

היא הובילה אותו לחדר דומה לחדר הקודם, מקומר כמותו, אבל מיד ניכר שזה המטבח, מפני שהיו שם סלי־נצרים מלאים ירקות ופירות וכן היו שם מקרר ושולחן עבודה שנתמשך לאורך אחד הקירות. במקום וילון היה החלון מעוטר אשכולות של שום ובצלים ובירכתי החדר ניצבו שולחן קטן ושני כיסאות. היא הצביעה על אחד הכיסאות ואמרה שמיד תכין משקה צונן והם יוכלו לשוחח כאן באין מפריע, עד שיסיימו האדונים את עסקיהם.

קולה היה ידוע לו לא פחות מפניה, לא פחות מכל ניד של גופה.

הוא הביט בה כשהתכופפה אל המקרר והוציאה משם קנקן זכוכית ובו נוזל אדום כדם. נדמה לו שתנועה זו ממש, על כל פרטיה, כבר ראה. אי־אפשר היה לטעות במה שעשתה. כל מעשיה היו שונים ומשונים ממעשיהם של האנשים האחרים, אף־על־פי שלא הבין במה היו שונים וגם לא שאל. שאלות כאלה אין שואלים, וחייב יהיה לפתור את החידה בעצמו. כדי להרוויח זמן יכול הוא לשאול, בינתיים, בת כמה היא, או ממתי הם גרים בבית הזה, ואם אביה מניח לה לצאת לפעמים אל העיר; שכן מעודו לא ראה אותה בעיר. בזה היה בטוח.

מכל מקום פתח פיו ואמר: ״המשקה האדום הזה, מה זה?״

״מיץ רימונים״, אמרה נהידה, ״מהפרדס. יש לנו בוסתן בעזה ובחגים אנחנו נוסעים שמה. אתה רוצה לבוא אתנו פעם?״

סשה נבהל ומיהר להשיב: ״אני, נוסע אני בקרוב למקום רחוק ואינני יכול עכשיו; אולי כשאסיים את לימודי״.

נהידה מזגה לו כוס והגישה אותה לפניו. אלהים, חשב סשה, היא כבר הגישה לי פעם את הכוס הזאת. היא כבר עמדה לפני ממש כך. איך לוקחים את זה מיָדה, איך מקבלים את זה? איך קיבלתי את זה מידה בפעם הראשונה?

ידו רעדה והוא גייס את היד השניה והחזיק בכוס כפי שמחזיקים בחיית־שעשועים מפרכסת מפחד. המיץ נשפך על רצפת האבנים ושטף בערוצים דקים אל החריצים שביניהן. הוא הביט בה אובד־עצות, אבל כשפגש בצחוק שבעיניה חייך גם הוא, נרגע ואמר שהכוס היתה מלאה מדי. הוא אמר שיש לו הרגל לשתות כל משקה – כולל תה, מיץ או חלב – כשהכוס מלאה כדי מחציתה בלבד. ורק אחר־כך הוא מצווה שימזגו לו עוד חצי כוס.

נהידה הסכימה עמו מיד ואמרה שלא ידעה דבר על מנהגו והרגליו, ומעתה תקפיד. היא הספיגה במטלית את המיץ השפוך, רחצה ידיה בכיור ושבה ומזגה לו מחצית הכוס. הוא גמע אותה בבת־אחת ורק עתה הרגיש כמה היה צמא. היא מיהרה למזוג לו עוד מחצית הכוס. ״תודה״, אמר סשה, גמע גם את המחצית השניה והשיב את הכוס הריקה אל ידה. ״זה יספיק״.

״והיכן תלמד?״ אמרה נהידה, כשהיא יושבת על הכיסא ממולו. וכשישבה הוסיפה: ״סשה״.

כך ביטאו את שמו בזמן אחר, במקום אחר, אולי לפני היותו. שוב לא היה מסוגל להכיל את המעמד הזה. הוא חש צריבה עזה בשתי עיניו וקם מן הכיסא ופנה אל החלון. המלה סשה, כדרך שביטאה אותה נהידה, היתה כמו רעם שהתגלגל והתפוצץ במקום אחר, רחוק בזמן, וקולו הבעית אנשים אחרים, שכבר אינם. הדמעות ירדו על לחיו והוא מחה אותן באגרופו. בהביטו בחלון, מבלי לראות מאומה, אמר:

״יש לכם כאן מקום יפה מאוד. הגרניום ביחוד״.

״אתה אוהב גרניום?״ שאלה נהידה מכיסאה.

״מאוד״, אמר סשה.

״לפני שתלך אתן לך עציץ במתנה. לנו יש מין מיוחד״.

״אין צורך״, מיהר סשה, זו הפעם השניה, לדחות את החסד הברור שירד עליו; חסד שאין אולי כל סכנה לדחותו, מפני שהוא בא מכוח שאינו נרתע מטיפשותו של סשה. ״אין שום צורך״, חזר בעקשנות. ״הבית שלנו מלא גרניום. בחצר, במרפסת, אפילו בגן שעל גג הבית שלנו. אנחנו שותים שם תה בקיץ. באים המון אורחים. אין לי שום צורך״.

הוא פנה מן החלון ושב אל הכיסא.

״ועדיין לא סיפרת לי היכן תלמד״, אמרה נהידה. ״אתה רוצה עוד מיץ?״

״אפשר עוד כוס״, אמר.

״חצי כוס״, צחקה נהידה.

״התכוונתי לחצי״, אמר סשה.

״אני יודעת״, אמרה; ״עכשיו אעשה הכל כפי שאתה רוצה״.

הוא גמע מן הכוס, הניחה על השולחן ואמר:

״אני נוסע ללמוד בבית־ספר גבוה. יש שם בוסתנים של רימונים ואני אגור בחדר מיוחד לעצמי ויש שם קולנוע ומגרש כדורגל וכל יום שוחים בבריכה. ובכל יום שבת יבואו הורי וייקחו אותי לטיול במכונית שלהם, לכל מקום שאבקש מהם״.

״בקש מהם שיקחו אותך לעזה״, אמרה נהידה, ולאחר שהות־מה הוסיפה: ״סשה״.

הוא ביקש לקפוץ שנית מכיסאו אבל עיניה הביטו בו בתחינה והוא קיווה שאולי יעלה בידו הפעם שלא לחמוק מן החיבוק הזה, שלא חובק בשכמותו מעולם, חיבוק שניתן לו עתה בלא שיהיה לו הכוח לעמוד בו או להימלט מפניו. הוא השפיל את עיניו, רוגז על עצמו, מאושר, אבוד ומתיירא מן הרגע שבו ייפסק הכל. בפרץ זעם, שהיה מכוון אל מעמדו הנואש, הפטיר כלפי הרצפה:

״הורי לא נוסעים לעזה. הם לא אוהבים את זה. הם נוסעים כל קיץ לבית־מלון, או לחוץ־לארץ״.

נהידה קמה ממקומה, פנתה אל המזווה שמתחת לשולחן־העבודה של המטבח והחלה מוציאה משם כמה דברים שנראו בעיניו כמגשים ופנכות.

״אני צריכה עכשיו להגיש קצת מזון לאורח שלנו, ומיד אשוב״, אמרה. ״שיאכלו הם קודם, ואחר־כך נעשה לנו כאן סעודה עליזה״.

כשנשאר לבדו בחדר נחפז להסדיר את מחשבותיו. הוא הבין שלא הרס עדיין את האפשרות הטמונה ביום הנורא הזה, שאולי הוא רק חלום. אבל גם ידע, שאם יוסיף להלאות אותה בסירובים ובפטפוטים על רוב כוחו וגבורתו ועל עושרם של הויינשטיינים, אולי תמאס בו, בכל זאת, בסופו של דבר, ותסתפק בכך שתגיש לפניו מטעמים, כפי שציווה עליה הנסיך. הגיעה איפוא השעה שישאל אותה, כדרך ששאלה אותו, כמה דברים על חייה ועל לימודיה. ראוי למשל, שישאל אותה כיצד זה שבתו של הגרף בולקונסקי קרויה בשם נהידה. מן הסתם תספר לו שהנסיך נשא אשה ערביה מעזה – בת־שייכים, כמובן – ומפני כן שמה נהידה. מכל מקום יניח לה לספר קצת על עצמה. ואולי מוטב – אולי באמת מוטב, סוף סוף – שיתנפל לרגליה, יאמר לה שהוא מוכן להקריב למענה את חייו; יפציר בה שלא תשיב את פניו ריקם, אף־על־פי שהוא רק נער, לעת עתה. גם יספר, בלי כחל וסרק, שהוא יתום, שאין לו בעולם איש זולתה, שזינה היא מכשפה רעה, והוא הצליח עתה להימלט מפניה, והוא הולך לקראת חירותו ובבוא היום ישוב ויטול את נהידה עמו. אולי ישאל אותה אם נכון הגרף בולקונסקי לקבל אותו אל משק־ביתם; והוא, סשה, יעבוד אותו באמונה ויוכיח כי הוא ראוי לקבל את נהידה; לא עכשיו. אפילו מקץ שנים. מקץ כל זמן שיושת עליו. הוא יחרוש את אדמת העמק הקטן הזה. הוא יצבע פעמיים בשנה את כלונסאות הגדר בירוק ובלבן ויסייד את אבני השביל ואת משקופי החלונות. ויום־יום ישקה את פרחי הגרניום, יגזום את העלים הנבולים, יעדור סביב לשיחים, ובסופו של היום, לעת ערב, ישב יחף, שלוב־רגליים, מול שורת הפרחים האדומים וישאף מלוא ריאותיו את ריחו המר של הגרניום, שכרו בכל עמלו והבטחה ליום שבו תהיה נהידה שלו.

וביום מן הימים אולי גם יעלה בידו לזכור היכן נפגשו בפעם הראשונה.

כששבה אל המטבח שש עליה כל־כך – מפני שהיה חושש כי לא תשוב לעולם – עד שאמר מה שהיה בלבו: ״כאילו שהלכת מפה לפני מאה שנים. יופי שחזרת״. השתהה מעט וניסה כוחו: ״נהידה״, לחש.

״עכשו נאכל אנחנו״, אמרה. ולאחר שהות מה הוסיפה: ״סשה״.

הנה, היה להם עתה סוד משלהם לשחק בו. הוא ידע שהמשחק הזה מקרב אותו אל רגע הזכירה.

בזריזות, שלא התבטאה בתנועות נחפזות אלא דווקא בתנועות אטיות, אבל כמו מתורגלות להפליא, ערכה לפניו שולחן של מעדנים מזרחיים שכיוצא בהם לא ראה אף פעם; אבל כאשר שם אותם בפיו, בעצימת עיניים, שוב היה קרוב יותר אל רגע הזכירה.

כשהרים את עיניו מצלחתו והתבונן בה באכלה, שבו רמצי־אש ופרצו אל תוך עיניו והן שבו ונתמלאו דמעות, בלא שיוכל עוד לעצור בעדן; והפעם גם לא טרח לנגבן. מבעד לדמעותיו הבחין שהציצה בו וראתה שהוא בוכה, אבל השפילה את עיניה אל צלחתה; וכשסיימה לאכול קמה, עיניה עדיין מושפלות, פנתה אל הכיור והתעסקה בהדחת הכלים. היא שהתה שם יותר מן הנחוץ, זאת ידע בלא ספק, גם הבין שהיא מניחה לו לבכות, מפני שהיא יודעת וזוכרת הכל, רק אינה מגידה לו, בינתיים.

סשה היה עתה מאושר ועייף מאוד, כאילו ביצע ואמר כל מה שתיכנן והחליט לומר כאשר הלכה להאכיל את בולקונסקי וגרשוב. ומאחר שגילה לה כל סודותיו ואהבתו היה מצפה עתה בסבלנות – והוא הבין שציפייתו עשויה להימשך ימים רבים מאוד – לגלגולים שיבואו.

כששבה נהידה אל השולחן נשאה בידיה מגש־נחושת ועליו שני ספלוני קפה עם מיני־מאפה מתוקים, מהם טבולים בדבש ומהם ממולאים באגוזי־דמשק ירקרקים.

״אם אוּכל פעם לנסוע לעזה״, אמר, ״אבוא להגיד לך״.

״אני בטוחה שתבוא״, אמרה.

״פה, אצלכם, חצר גדולה עם נפט״, אמר סשה. ״לא נותנים להיכנס בשער. איך אני אכנס, אם אוכל, אולי, לבוא?״

״תגיד שאתה אל הגרף בולקונסקי, והם ייתנו״, אמרה נהידה.

אחר־כך ישב שותק ומביט בה, מחייך מפעם לפעם ומחניק פיהוק. עייפות נוראה נפלה עליו ועיניו ביקשו להיעצם; אבל יותר משחשש לעלוב בה, פחד פן יתעורר ויווכח לדעת שלא היה זה אלא חלום. גם חש, שבפעם הזאת שוב אין בו כוח לעמוד בדבר הזה. כשבא הסודני הגבוה להודיע שגרשוב סיים את ענייניו אמר סשה שלום לנהידה; וכשפנה כבר ללכת מן המטבח שב לפתע על עקביו ולחץ את ידה בחזקה. כשהשיבה לו בלחיצת יד עלה זכרה של סנונית בלבו; סנונית שבמו־ידיו תפס ביום שרב, כשהיתה כמתעלפת בחצר ביתם של הויינשטיינים; והסנונית פרכסה בכנפיה ובכל גווה הקטן, כשביקש להחזיקה בידו. הוא נבהל אז והניח לה לשוב ולצנוח על האדמה. בערב, כשחזר לאותו מקום שבחצר, כבר לא היתה שם הסנונית, והוא קיווה שרוחה שבה אליה והיא פרחה לה.

גרשוב חיכה לו על השביל.

״אתה רואה״, אמר הדוקטור, ״המזוודה ריקה. הוא קנה הכול. נו, ומה דעתך? והארוחה, איך היתה? האם הגזמתי?״

סשה חייך ולא ענה. רוצה היה להתנפל על גרשוב בנשיקות, ללטף את פרצופו הקטן, למשוך בבלורית השיבה שלו, לצעוק מחדווה. אבל הוא שתק, מחייך ומהלך לצד ידידו בשביל המרובץ בחול, ומשם – בין המיכלים – לעבר העגלות. עד מהרה הגיעו אל השער ויצאו לדרך פתח־תקווה.

״מה פתאום שמה נהידה?״ אמר סשה. עתה, כשהיו בחוץ, ומקסם־השרב מאחוריהם, העז לדבר.

״שמה נהידה מפני ששמה נהידה. ומה רע בשם הזה?״ תמה גרשוב. ״שם ערבי רגיל״.

״אבל מדוע בחר לו נסיך רוסי לקרוא לבתו בשם ערבי?״ התעקש סשה.

״בתו?״ ציחקק גרשוב, ועיניו הכחולות נעשו לפתע עיני נואף־זקן, ושברירי הזכוכית הזערוריים נעשו טיפות שמנוניות של ליחה, ״מה פתאום בתו? הרי זו אשתו, סשה. אשתו החוקית. הוא עשיר, הוא יכול להרשות לעצמו, בגילו, מה שאני לא יכול. מה שגם אתה לא תוכל, אולי. בתו… סיפור יפה!״

 

ו    🔗

פגרת־הקיץ הגיעה אל סופה. עוד לילה אחד ילון סשה בבית הויינשטיינים ולמחרתו יסע לבן־שמן. כבר קנו בשבילו כרטיס ובעשר בבוקר יצא האוטובוס לדרכו. יום זה, יומו האחרון של סשה בתל־אביב, יום שני בשבוע היה. בפעם האחרונה יראה את גרשוב ויסעד על השולחן שבמטבחם. האדון ויינשטיין רמז שיתקין ארוחה מיוחדת לכבוד הפרידה וגם הבטיח מפורשות, שיש לו מתנה בשביל סשה. זינה אמרה, שלִבה סמוך ובטוח, חוש מיוחד במינו אומר לה, שעוד יוסיפו ויתראו.

בערב, סמוך לשעה השביעית, ניצב סשה דרוך וחיוור בפאתי המסדרון, מצפה לקול הפעמון. הפעם יזנק מיד ויפסיק את הקול. בשום פנים ואופן אין הוא רוצה לראות את זינה אוטמת אזניה, כשעל פניה נשפכת אותה נהרה מעוררת־פלצות. למרבה ההפתעה לא היו הכנותיו נחוצות. צלצול קצר, רפה, נשמע בדלת ונפסק. גם גרשוב היה כנראה עצוב ולבו לא הלך אחר שעשועים. סשה פתח לפניו את הדלת ונטל מידיו את המזוודה. הכול פנו למטבח וישבו אל השולחן. זינה התנדבה לשרת לפני המסובים והאדון ויינשטיין הודיע שעומדים להגיש פשטידת בשר־קצוץ בביצים. בשעת הסעודה השמיע ויינשטיין דיבורים סתומים על כך, שנסיעתו של סשה, עם כל צער־הפרידה, אין בה כדי להשבית שמחה שמצפה לכולנו, ושכתוצאה ממנה ישוב ויישמע בבית הזה קולו של ילד.

אמר גרשוב: ״זה ניסוח משפטני מדי. אולי תדבר ברורות, מר ויינשטיין?״

״ברורות ידברו העובדות, בבוא שעתן״, השיב ויינשטיין והציץ בזינה, ושניהם חייכו זה לזו. ״מכל מקום״, הוסיף ואמר, ״צר לנו שעלינו להיפרד מסשה; אלא שלטובתו הדבר, כדי שיהיה לו מקצוע מועיל, מקצוע שעתידו בארץ־ישראל מובטח, כשאנו מתבוננים בתהליכים הכלכליים של הארץ הזאת. יחד עם זאת״, הוסיף ואמר, ״לא יצא מכאן ריקם. קיבלנו על עצמנו לשלם כל הוצאות הלימודים, עד לסיומם המוצלח, כפי שאנו מקווים. וכמו כן מקבל סשה ממני, כאן ועכשיו, כאות חיבה מיוחד, סך שתי לירות, ואני סמוך ובטוח שידע להשתמש בהן בתבונה״.

האדון ויינשטיין ירד לכיס אפודתו, הוציא מעטפה והושיטה לסשה. סשה הודה לו במנוד־שפתיים אילם. גרשוב, שלא היו רחמים בלבו, מחא־כף וזינה הצטרפה אליו ברצון ובהתלהבות. סשה חיטט במזלגו בתוך הפשטידה והביט בצלחת.

לפני שנתפרדה החבורה רמז גרשוב לסשה שילווה אותו אל הדלת. מחוץ לדירה, על מישורת המדרגות, חיבק את הנער ונשק לו על פיו. סשה השיב לו בחיבוק רפה והיה מבקש לבכות. אבל עיניו היו יבשות. הוא לא רצה לנסוע לבן־שמן, אבל ידע שהנס לא יתרחש, והויינשטיינים לא יחזרו בהם ולא יבקשוהו להישאר. הוא עמד על מישורת המדרגות והתבונן בגרשוב הנושא את מזוודתו ומתרחק בצעדים כבדים. איש לא קרא לו מן הבית לשוב ולהיכנס, והוא נכנס איפוא – בפעם אחרונה – ופרש לחדרו.

בלילה שכב ער במיטתו, רכבות היו מהלכות בתוך רקותיו ומקדח של פלדה נקב את מצחו. בעיניים פקוחות לרווחה, נעוצות בתקרה האפלה, נרדם. זינה נכנסה לחדר, זחלה אל מתחת לסדין שלו ומשכה אותו אל חיקה. והוא התעורר בזעקה והספיק לשמוע את קולו שלו מנסר בחדר. אחר־כך שב ונרדם, ישן שינה כבדה, ללא חלומות.

בבוקר היתה זינה צריכה לנענע אותו בחזקה, מפני שכבר חלפה השעה השמינית. הוא פקח את עיניו, הביט בה בבהלה וקפץ מן המיטה. בחיפזון התרחץ, שם עליו את בגדיו, שתה כוס תה בעמידה וביקש סליחה. עליו לסדר עוד משהו בעיר ומיד ישוב. ולפני שיספיקו לעכב בעדו נמלט מן הבית.

הוא פנה לעבר רחוב אלנבי, מהלך בעיניים עצומות־למחצה, ומבלי שיראה דבר הכיר כל גדר וכל חלון ודלת שעל פניהם חלף. שלום לכם, מלמל לעצמו. שלום לכם. אני הולך, אף־על־פי שאני רוצה להישאר. אין לי שום צורך ללכת.

הוא ידע עתה בבירור שהוא אוהב את הויינשטיינים אהבה נכונה, נכנעת, ככל שצריכה אהבה להיות. אין לו זולתם איש, ואת מישהו הן חייבים לאהוב. וגם רחמים קשים ריחם אותם בלבו, רחמי ילד את הקשישים, שעולמם מכוער, חייהם מרורים ושווא, מסע שעלה בתוהו ועוד מעט יגיע אל קצו בלי תכלית, קצו של כיעור, שנגאל רק כשהוא תם. אילו השאירוהו אצלם היה לפחות מי שיחוס עליהם. שום אדם זולתו לא יחוס עליהם. את ויינשטיין איש לא סובל; ואת זינה משעבד דוידוב בלא אהבה. לכל היותר הוא מגדף אותה תמורת דודיה, שויינשטיין קנה אותם בכסף. הוא ידע כל זאת ללא צל של פקפוק. אלא שהם דחו אותו.

עד מהרה הגיע אל מחוז חפצו, נכנס לחצר שבה היתה משתלה וחנות של פרחים וביקש עציץ של גרניום אדום. לאחר ששילם עמס את העציץ על שכמו ושב אל ביתם של מאמציו.

״גברת זינה״, אמר בפנים קפואות, ״זה אני, במתנה״.

הגברת זינה אמרה שהיא נרגשת, וכהוכחה לכך נשקה לו על מצחו.

בשעה העשירית היה סשה יושב באוטובוס ההולך לבן־שמן. ויינשטיין לא יכול ללוותו, מפני שהיה לו משפט באותו היום.

עד מהרה היתה העיר מאחוריו ועצי זיתים זקנים, שעליהם המוכספים נראו יבשים והבקעים שבגזעיהם היו בעיני סשה כמין ייאוש גמור והשלמה סופית, חלפו על פניו ונסוגו.