את אברהם אבן שושן פגשתי בשנת 1935 בלונדון כאשר קבל מלגה ממשרד החינוך יחד עם מורה שני איש המבד"ל אברהם מלמד להשתלמות באינסטיטוט לחינוך באוניברסיטת לונדון שגם אני למדתי בו לאחר מכן כמקצוע משנה לספרות, פסיכולוגיה-חינוכית. גרנו בפנסיון פרטי של אשה יהודיה ברובע סטמפורד-היל שהיה מאוכלס בהרבה יהודים אולם רובע שסבל מבריונים גויים שהפגינו שם הפגנות אהדה לנאצים הגרמנים וצעקו לנו ברחוב ג’ו! כמלת גנאי. גם מוסלי מנהיגם היה עורך ברובע מפגני אהדה לאנטישמים הגרמנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. ובעת אשר בפולין הכריזו על ספסלים מיוחדים שנועדו לסטודנטים יהודים באוניברסיטאות פולין, ואנו הפגנו נגד יהודים וגויים. אלה היו נצוצות ראשונים לאנטישמיות תוססת באנגליה שעלתה על פני השטח. גרנו בפנסיון פרטי קטן של אשה יהודיה שהגיעה לאנגליה ממזרח אירופה ועדיין דברה אנגלית משובשת מאד טבולה במלים באידיש.
אבן שושן ומלמד התגוררו בחדר אחד. אני קבלתי חדרון קטן לעצמי שלא היתה בו אש מבוערת פתוחה מגזרי עץ, טבולים בניירות עתונים לחים מנפט. כשאברהם מלמד היה נכנס לחדרי לשאול משהו היה עוצר בכף רגלו את דלתי שלא תסגר מפני אסור יחוד עם אשה. שניהם כבר היו גברים נשואים בעלי משפחות, מבוגרים בהרבה מאתנו בני השמונה עשרה שרק הגענו ללמודים באוניברסיטת לונדון. בבית סמוך בארוח דומה התגוררו שני סטודנטים ארץ-ישראליים, האחד מי שהיה אחר כך פרופסור יוסף נדבה בעל קתדרה לציונות באוניברסיטת חיפה אז עתונאי וסטודנט למשפטים ועורך-הדין מקס קריצמן שהתפרסם לאחר מכן כסנגורם של אנשי מחתרת מלח“י ואצ”ל.
עם הכרות ראשונה עם אבן שושן התרשמתי מפקחותו, מחכמתו, מההומור היבש שלו ומגמישותו האינטלקטואלית.
לאחר מכן, אחר שלשה חדשים נפרדו דרכינו אני עברתי לרובע פינסבורי-פארק ולאחר מכן לצפון מערב העיר לרובע קריקלווד, שבו התגוררו יהודים אמידים שנטשו את דרום לונדון, את וויטצפל, והשכירו חדר אחד או שניים לסטודנט זר או מקומי יחד עם ארוחות, בגלל גדלו של הקוטג' מרובה החדרים ומתוך סקרנות לחיי חברה וענין בזרים שגלתה בעלת-הבית המשועממת. לפרקים גם מטעמים ציוניים שגילה סב המשפחה לארץ-ישראל ואפילו הקדיש אחד מחדרי הבית לסמלי הציונות שלשם הותר להכנס רק לסטודנט מארץ ישראל.
משכן קודש זה הפתיע את כולנו. אברהם אבן שושן אמר כי אלה הם גלויי הדת החילונית החדשה של השקפה ציונית בגלות הנאורה.
שני המורים המבוגרים חזרו הרבה לפנינו ארצה והתגוררו בירושלים.
לאחר שנים פגשתי את אבן שושן בישיבת וועדת שיפוט ספרותית באגודת-הסופרים בתל אביב. היה זה יום ששי בבוקר ואבן שושן החזיק בידיו את מוספי הספרות של העתונות בארץ שאז עדיין היו מרובים “הארץ” “דבר” “הבוקר” “חרות” “על-המשמר” “הצופה” ושני עתוני הערב “ידיעות-אחרונות” ו“מעריב”. הוא התמרמר מאד ובקול רם על טיב השירה החדשה שקרא בהם ואמר: אינני מבין שום דבר בשירה זו ואולי אין בכלל מה להבין, אולי הדברים אינם ראויים לא לפרסום ולא לקריאה. הכל נבוכו כי הכותבים היו כמובן מוכרים לנו מהכרות אישית.
ועוד פעם אחת שמעתי ממנו. שלחתי לו את ספרי השלישי “שערי עזה” רומן שיצא בשנת 60 בעם-עובד וזכה בפרס אוסישקין. לאחר ימים מספר קבלתי ממנו מכתב האומר בין השאר: “הספר הגיע בדיוק כאשר צטטתי משפטים מספרייך במילוני. איזה צרוף מקרים מענין”. כך נודע לי מפי המחבר עצמו שאני מופיעה במילונו החשוב וכמובן הייתי גאה בזאת מאד. כאשר ילדי ונכדי גילו צטוטים אלה נפעמו מאד וטלפנו אלי לידעני שאמנם כך הוא הדבר.
מלבד מפעלו המונומנטלי היה אבן שושן דמות רבת פנים, חכמה ומשכילה ומדובבת את סביבתו הקרובה והרחוקה. לאחרונה התבשרנו שבתו יוספה עיבדה סיפור יהודי קלסי מן הגלות למחזה חדש המוצע היום בארץ בשם “הבתולה מלודמיר”. זכות אבות בוודאי עומדת לה וגם הוא היה בוודאי רווה נחת לדעת כי הבת בחרה בדרך זו ובמכמני התרבות היהודית לבטוי מאוויה הרוחניים.