לוגו
הפסל בן-צבי
מיקום ביצירה:
0%

את הפסל בן-צבי פגשתי בשנות השלושים שקדמו למלחמת העולם השניה באניה שטה על מימי הים התיכון בדרכה לאירופה. אניה צרפתית שיעדה חיפה-מרסייל.

אלה היו ימי סתיו. וככל שהרחקנו מנמל חיפה הלכה הקרירות והחריפה עד שהפכה לסתווית לגמרי.

ראיתי על ספון האניה איש לא בעל קומה, מקריח בחליפה אפורה כמי שאינו מורגל בה ולבשה לצורך נסיעה לאירופה בלבד. צווארון פתוח אבל עמידה מאוששת, אתגרית, מין רצון להבליט כוח בדמות שאינה מבטאה דווקא כוחות הגוף.

הוא ניצב לעתים תכופות על סיפון האניה וצפה הרבה בים, באופק, במרחב. כמו לא הורגלו עיניו להסתכלות מקרוב. לאחר שעות מספר הכרתיו והציג עצמו: “הפסל בן-צבי, שמעת עלי?”

כמובן ששמעתי. הוא היה אז אמן נודע אשר פסל את ח.נ. ביאליק (הפסל נצב היום בחדר העיון בבית הסופר בתל-אביב ובכל עת שאני נכנסת לחדר זה אני נזכרת באמן ובגישתו לאמנות שטרח להסביר לי באותו שיט באניה). אולם רק גילה שמו ומיד חפשתי בו אותה מונומנטליות. אותם עצמים גדולים, מודגשים, אותה התפרצות בתווי פנים לעבר החלל הריק. פסל שחורים. עזי מבט. והנה איש כמעט גוץ לפני המתאמץ לזקוף קומתו ולהניף מעט ראשו אחורנית ביוהרה קלה, לא בהעמדת פנים של צעירות ורעננות יתר אלא של עצמה. ראשו המקריח ושני הצדעים הכהים מכסיפים העידו שהוא כבר מתקרב לגיל העמידה. אבל דבר זה לא ענינו כלל. הוא הושיט לי יד נוקשה, עזה, ואמץ את ידי בנוקשות של אבן. הייתי צריכה לתפוש מיד שהוא מורגל בחומר קשה, באבן ובמוצקות.

ארבעה ימים היתה שטה באותם הימים האניה הרגילה מחיפה למרסייל. לעת ערב לאחר פת-שחרית נצבנו על ספון האניה שעונים על מעקה וצופים בפס הקצף הלבן שהיא מותירה בעקבותיה. למזלנו נשב פיח הארובה לא לעברנו ויכולנו להשקיף על פני המים.

ואז טרח הפסל בן-צבי, איש זר לי לפני כמה שעות להסביר לי מדוע פסליו עזים, מודגשים ומונומנטליים כל-כך. “אני רוצה לפסל אותם כשם שהיו צריכים להיות. לא כפי שהם במציאות. מונומנטליים. עזי מבע. עזי נפש ורוח. עזים.”

והתבונן במים בהתגרות גדולה. “אני רוצה אותם איתנים. לא כפי שהם במציאות. אני משלב את רוחם הנועזה, היוצרת עם מראה של התגרות בחלל, בסביבה, באין”.

הוא דבר עוד הרבה אולם זאת היתה התמצית המשמעותית של דבריו.

קסמה לי העובדה שאמן נודע שכמותו טורח להסביר לנערה צעירה את משמעות דרכו באמנות. פעם אפילו חפן בידו את צד פני כמבקש לכיירם בדמיונו. לראות קונטורות מדויקות. אבל מי אני שיפסלני עלמה צעירה לימים נוסעת לרגל למודיה לבירת אנגליה לונדון. הוא נסע באותם הימים לבירת צרפת פריז. אבל שנינו יצאנו לדרכנו באותה אניה. כל אמני הארץ כמהו באותם הימים לפריז. מלבד יצחק דנציגר שנסע עמי באניה אחרת בדרכו לסלייד-סקול בלונדון. אבל על זאת ברשימה אחרת.

באותם הימים הייתי חולת יופי. קסמו לי יותר מכל פנים יפים, של גברים ונשים כאחד. בן-צבי לא היה יפה-תאר. ומעט היתה לי ליגיעה חברתו שנראתה לי אז כשל איש בגיל העמידה אף כי יתכן שהיה בוגר ממני אולי בעשר או שתים עשרה שנה בלבד. אבל היה זה גיל זקנים בעיני.

היה שם קהל נוסעים רב של סטודנטים הנוסעים לצרפת ולאנגליה ותיירים חוזרים מישראל לארצותיהם, ביניהם זוג הולנדי צעיר כנראה אף שבאותם הימים נראו אף הם בעיני בוגרים מאד. והיה נדמה לי שהם חברה בוגרת ומתאימה יותר לבן-צבי ממני. כי בדבריו הרבים היה במקצת עלי לטורח.

התבוננתי באשה ההולנדית היפה ובאמת קסמה לי מאד. אמרתי לו: “ראה איזו אשה יפה!” כה הרביתי לדבר בשבחה עד כי הלך ונלווה אליהם ולא מש ממנה עד סוף הנסיעה. לאחר מכן הצטערתי צער רב על כי שלחתיו אליה. כי שעמומי גבר. אבל מה לא יעשה אדם למען היופי…