את הזז ראיתי לראשונה בשנות השלושים על שפת הים. ראיתי לפני איש לבוש בגד-ים שלם שכבר לא היה מקובל אז. זקנו שחור וארוך, מרובע ושערו מגודל אבל קצוץ בדפנותיו. בשרו לבן, שעיר, זר, כמעט נכרי, מארץ אחרת. בשר ממזרח-אירופה שלבנוניתו מוורידה מעט.
ואז שאלוני על שפת הים: “את יודעת מי זה?”
כמובן שלא ידעתי ובכלל לא רציתי לדעת.
“זה הוא הסופר הזז”.
"אהה, “בישוב של יער” מלמלתי. ספרו היחיד שקראתי בקושי רב באותם הימים. יתכן שאפילו התחלתי לקרוא ולא המשכתי. או שגמרתי די בקושי. החיים הגלותיים לא קסמו לנו אז. חונכנו מילדותנו בארץ וספרים על ימי המהפכה ברוסיה לא היו מחובבים עלינו ביותר. העדפנו את בורלא בילדותנו. אלא שהרגשתי איזה כח סמוי באיש הזה ולכן כנראה אלצתי את עצמי להמשיך.
זו היתה פגישה ראשונה. אחרי כן באו הפגישות עם ספריו האחרים: “יעיש” “היושבת בגנים” קובץ ספוריו “חתן דמים” ועוד ועוד. וכבר נהניתי. וכבר קראתי בטעימה גדולה וטובה.
ראיתיו בוועידות ובהתוועדויות סופרים מרחוק. אף פעם לא רציתי להכירו מקרוב. ולא חפשתי דרכים להכירו מקרוב. דחיה. אולי. אולי דחיה פיזית. אינני יודעת.
כשזכיתי וקבלתי פרס-אוסישקין בירושלים עבור ספרי “שערי עזה” בשנת 1960 ראיתיו בין קהל הנוכחים. ידעתי שלא בא בגללי אלא בשל ידידותו עם יאני אבידב שקבל גם הוא את הפרס עבור ספרו “נתיבים נעלמים”. מישהו בין המנמקים או המברכים דבר על השפעת הזז עלי בהראותי ענין בעדות אחרות. ביני לביני לא קבלתי רעיון זה כי להזז מעולם לא היתה השפעה כל שהיא עלי. לעגנון אולי הרבה יותר שחבבתיו בנערותי והיה בעיני אותנטי הרבה יותר. הזז היה בעיני כלי מחשבה של צורפים מהוללים אבל לא אותנטי. הערכתיו אבל לא אהבתיו. נהניתי מקראה בספריו אבל לא חזרתי אליהם לפרקים מזומנות.
ביציאה מן האולם לאחר קבלת הפרס ראיתי את הזז ואמרתי לו: “אומרים משום מה שהיתה לך השפעה עלי”.
כנראה שנעימת קולי האירונית לא מצאה חן בעיניו. אולי הרגיש שאני מנערת מעלי השפעה זו. דוחה אותה מעלי. והבחין בשמץ של לצון בהערתי. כי לא השיב דבר רק כדי להראותני ששמע את דברי, חייך במבוכה כאילו תפשתיו באיזו קלקלה גדולה.
מבוכתו זו ואי-התשובה בצדה מצאו חן בעיני. היתה איזו חכמה יתרה בשתיקה זו שלא אמרה לא ולא אמרה כן ולא קבלה על עצמה את מטעני ולא את החסות עלי אלא סתם מבוכה שבין איש קשיש ואשה צעירה.