בכתות ט' וי' בתיכון שלמדתי בו בארץ, בתל-אביב, בא ללמד אנגלית מורה צעיר מארה"ב. מנהגי חרות שנהג בכתה מצאו חן בעינינו. במקום להסב על הקתדרא על כסא לפני שולחן ירד מן הקתדרא והושיב עצמו על שולחן ספסל התלמידים הראשון. ואפילו התקדם פנימה לתוך הכתה והיה מהלך בין הספסלים אפילו בלא שתהא הכתבה או מבחן בכתה.
היתה איזו קלות, שובבות ואמריקניות במנהגיו לאחר המורים יוצאי אנגליה הנוקשים, המקפידים והשומרים על יחסי מורה ותלמידים חמורים שהכרנו עד כה. הוא רצה לנהוג בנו חברות, שוויון, הסרת הדיסטנץ בין המורה והתלמידים. כזה היה ראובן וואלינרוד בראשית בואו ארצה בפעם הראשונה, לאחר תום למודיו בארה"ב. אווירה זו דווקא בשעור האנגלית, שתלמידים ילידי הארץ התקשו בו ביותר ואף אחרים יוצאי חוץ שעלו בקטנותם התקשו פחות אבל גם כן לא היו מורגלים בעולם האנגלוסכסי כי ברובם עלו ממזרח אירופה או מתימן, עורר בנו תמהון רב. משמע יהיה זה שעור מהנה, שעור של תן וקח, של חלופי מלים הדדיים. והמורה הרענן הזה היושב על השולחן בשלוב רגליים נוח יכנע לנו או אנחנו לו. שהרי אנו מומחים בפזור נפצים על הרצפה בשעורו של המורה לפיסיקה לפני פורים ואנו מניחים מסטיקים דביקים על כסאו של המורה לכימיה, שניהם וותיקים בארץ והאחרון מלוחמי גליפולי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה?
מה נעשה לזה ולא עשינו להם? לא נגענו בו לרעה. הוא מצא חן בעינינו. כתבנו לו חבורים. למדנו אצלו היטב. לא כולנו. אחדים כרגיל. האחרים נגררו אחר הבודדים שלמדו, כרגיל. תוצאות ממושכות לא היו. כי בכתות הגבוהות נעלם. לא היה עוד. חזר כנראה לארה“ב. ובמקומו באה לכתות י”א וי"ב מורה ממוצא אנגלי, בקיאה בשקספיר וקפדנית מעין כמוה וחמורת סבר אשר למדה כרגיל שלושה תלמידים בלבד והשאר נגררו.
אלא שמראובן וואלינרוד שמרתי לי הערות לחבורי. הוא שכתב לי לא פעם שאם אתמיד לכתוב וברצינות צפוי לי שאכתוב פעם ואהיה לסופרת. התחלתי בשירים והפסקתי, עתה בא זה ואומר לי סיפורים וספרים. כתיבה של ממש. שמרתי את הדברים בלבי.
לימים קבל אבי שהיה מנהלו של התיכון שלמדתי בו ומורה בו מכתב מוואלינרוד מארה“ב. הייתי אז בי”ב. הוא שאלו על בתו ו“האם היא ממשיכה לכתוב שצפוי לה להיות פעם סופרת?”
העובדה שזכרני לטובה ושאל על התקדמותי קסמה לי מאד. לאחר מכן חזר ובא לישראל. כמה וכמה פעמים. אני כבר חזרתי עם תום חוק למודי בלונדון והתחלתי בהשתתפותי בסיפורים ובמאמרים ב“גליונות” של י. למדן. חזרנו ונפגשנו בחברת סופרים ומשוררים. הוא חזר ונסע לארה"ב. שלחתי לו את ספרי הראשון, השני, השלישי והוא כתב לי:
“הרי ידעתי מה שנבאתי.” ושלח לי אף את ספרו. הוא כבר היה אז פרופ' וואלינרוד וספר לי שבתו מתגוררת באחד מקבוצי הארץ ובקשני לבקר אצלה. אף שלח לי תדפיס מ“אנקאונטר” שבו כתב בקורת על אחד מספרי.
ראיתי לפני בספריו אדם אחר לגמרי. לא עוד אותו צעיר נלבב, שובב, רענן ובעל הומור אלא איש נקרע בין שם וכאן. בין העולם הישן והעולם החדש. בין אי יכולתו להקלט כאן כראוי לבין השם שבו הוא מבוסס ותופש את מקומו הראוי לו.
בסוף ימיו עלה והתישב בתל-אביב. אז כבר היה ידוע חולי, רגליו נושאות אותו בקושי ורוב הזמן שוכב על ערש דווי.
עולמו הספרותי היה העולם של שם. של שנותיו הטובות בארה"ב. כרבים כמותו התהלך כאן במולדת קצת נכרי וזר. למרות שהחל בצעד קל הלכו צעדיו וכבדו. עולמו הספרותי שהיה זר לי בכל זאת הגיע אלי בכוח ההומניות שבו. בכוח איזה לב חם ורגיש שהרגשתי בו תדיר, עוד בבואו לראשונה אל כתתנו והוא עדיין צעיר לימים.
ראיתי בו סמכות ספרותית וסמכות אנושית. לב מבין וחם.