מצאנו אותה בקריית-הציירים בצפת כשרכשנו שם בית ובאנו לגור בו בעתות פנאי חופשה וקיץ. היא רכשה את ביתם הישן של חנה ואריה לרנר בסמטא צרה בסמוך ולמעשה מול ביתו של הצייר קסטל. בית קטן דו קומתי בעל גינה מפותלת ועולה אליו כנחש מתעקל.
ב“מילוא” בצפת היתה מופיעה תמיד הדורה, ומטופחת ודוברת בליל של אנגלית עברית ואידיש. אל הקוצים שלה שבהר היתה יוצאת לצייר בכובע גדול ובתכונה יתרה.
פעם פגשנוה, בעלי ואני באוטובוס העולה מחיפה לצפת. הוא ישב על ידה ואני ישבתי עם בתנו אילת במושב אחר. מיד שמעתיה אומרת לו:
“שלום מה שלומך? גם אתה עושה לך חיים קשים כמו שאני עושה לי? לוקח לי שלושה שבועות לצייר ציור. מה אני אומרת? לפחות שלושה שבועות. בעוד אשר שכני הנחמד אתה יודע מי הוא שכני, הולצמן, מצייר בשעה אחת חמישה ציורים. אז איך אני יכולה להתחרות בו?”
ונשתתקה ונתבוננה מעבר לחלון החוצה על הנוף הגלילי כמחפשת בין חמוקי ההר את קוציה המופלאים בצבעי כחול ולבן כמי שעדיין למרות כל ציוריו המרובים לא עמד על סוד קסמם ויופיים של קוצים, כמו כמוס זה הסוד ביניהם ואין לפענחו. ואפילו היא גבירת-הקוצים עדיין תוהה עליהם באי וודאות.
ולפתע תרו עיניה הרחק הרחק כמלוות מישהו במעופו ואמרה:
"אני מציירת איזו צפור גדולה. איזה עיט או נשר או דיה או פרס ופתאום הוא בורח לי ואני רצה אחריו ורצה ורצה להשיגו באין אונים ובלא תוחלת ובלא תקווה להשיגו. והוא בורח לי ונעלם ואיננו ומה נעשה לו ולציורי שלו?
ולפתע התערבלו לנו, לי היושבת מאחריהם ולהם אותם ציורי קוץ-האביב ודרדר הסתיו עם מעוף העיט, שההם בבחינת עולמה התמידי בקבע ובמעוף בעמידה ובמרוצה והרתמוס של שניהם ברום ובחפזה, ונוצר איזה רתמוס אחר אן מאדליאני מיוחד במינו.
לא פלא שהיא קרובה לשנתה התשעים. יש בה שנים של רתמוס אישי המצורף לרתמוס שבטבע שהם הם הנותנים לה חיות.