נטלי סארו היתה אורחת אגודת הסופרים בישראל לשיחה. היא סרבה להרצות ובקשה שתתפתח שיחה על ידי שאלות ותשובות. היהודיה הרומנית אשר הגרה לצרפת והתאקלמה שם כסופרת צרפתית לכל דבר והשייכת לאסכולה מסוימת שם היא נמוכת-קומה צנומה, שער מאפיר קצוץ קצר בפשטות. חלק. פנים קמוטות בלתי מאופרות. מעין חברה וותיקה ונמרצת ממיסדות קיבוץ.
פשטות מחמירה זו שבמראיה מזכירה יותר מכל את אותם סיפורים קצרצרים וחמורים שכתבה על דרך החסכוניות המחמירה עד מאד עם עצמה ועם הקורא. העדינות הרגשית באה במגע עם איזו חומרה שכלית המסייגת את הרגש וכולאה אותה בסבירות אמנותית מסוגפת כמעט.
כיוון שסיפורים קצרים אלה ברזיהם קסמו לי מאד כשקראתים אמרתי לה זאת. וזו היתה הקרבה שמצאתי ביני לבינה. הסופרת והקוראה. שכן בזמנו התחלתי לכתוב נובלטות קצרות בהשפעת פטר אלטנברג וגרשון שופמן. אלא שהללו אינם כותבים כדרך שעושה זאת נטלי סארו. הם מאכלסים יקום קטן ועולם מחשבה ונפש קטן בנובלה קצרה אחת. ואילו נטלי סארו איננה מעונינת במאורע או בחיים שלמים אלא במצב נפשי מסוים.
הם לעומתה נראים כטרזנים אלגנטיים יוצאי ווינה המעטירה לעומת משולש קטן אחד שצלעותיו נקיות וזוויותיו מדויקות.
אמרתי לה זאת.
“כן,” אמרה לבסוף “אני עושה דבר אחר.”
היא בהחלט עושה דבר אחר.
“אצלך זו בכלל איננה נובלטה” אמרתי.
“טוב שאת מרגישה בכך”.
“אצלך ב”טרופיזמים" שלך מבנה גיאומטרי שפה ושם מבצבצים ממנו הלכי-נפש דקים, מוגדרים מאד לאחר שעמדת עליהם לאשורם".
“ולאחר שקבעתי להם את מקומם במערכת חיים מסוימת שכבר נתגבשה”.
“את מברכת על המוגמר” אמרתי “אם אפשר להתבטא כך”.
“אני כבר מעבר למחשבה על זה” תקנה.
ה“טרופיזמים” שלה שכה קסמו לי קרבוני אל אשה קטנה זו קרבה משונה של עלה ופרח. רציתי להיות תלויה כעלה על יד זה הפרח שאיננו פרח כלל אלא נראה כך בראיה ראשונה ובראייה שניה הוא הפשטה מוחלטת שלו.
אמרתי לה שקראתי אף ספרים אחרים שלה אך הללו לא פעלו עלי כמו ה“טרופיזמים”. אולי קבלה זאת כמחמאה ואולי לא, אבל מלמלה משהו שגם זה יספיק לה.
“אשמתי” מלמלתי.
“לא. אשמתי. או הצלחתי באלה”.
הושטנו ידיים בתודה. ידה גרומה דקה, רזה, נבלעה כיד של ילד קטן וצנום. והיובש מחמיר עם עצמו, כמדבר צחיח המיועד אף לצמיחה ולא לשממה בלבד.