תנחום תנפילוב / ישראל כהן

– – – חברים יקרים, אתם הכרתם את תנחום טוב יותר ממני. הוא חי אתכם יחד כששים שנה. ואין זה כלל בגדר האפשר, שאני אחדש או אוסיף על מה שאתם יודעים עליו. אף על פי כן, מרגיש אני צורך לומר משהו על אישיותו כמי שהיה מזדמן עמו מעת לעת, משוחח עמו ואף עורך לפעמים את דבריו, אם ב“ניב הקבוצה” ואם ב“הפועל הצעיר”.

כשרציתי להמחיש לעצמי את דמותו של יהודי חדש בארץ, שלא פעם תהיתי על קיומו, הייתי משווה לנגד עיני את תנחום ז"ל. אמרתי לנפשי: הנה הוא. כך ייראה וכך היה נראה: חסון, זקוף, עינים מביטות נכחך. לעולם אינן משתמטות מפני העומד מולו. תום-פנים. מאזין יפה לדבריך. ממעט לדבר. מסתפק בהערה קלה, בשאלה או במלת-הסבר. קולו קצוב תמיד, ללא עליות וירידות. רוגז לא ידע. במעמדו נעשו המשפטים הלמדניים של בן-שיחו פשוטים, ישרים, ללא פיתולים. שאלה קלה או המהום של תמיהה – וכל הפלפול שלך התנדף ואיננו. אלוהים עשה אותו ישר, והוא עשה ישר את הדובר עמו. בשנים האחרונות היו פניו מעין קלף דק וטהור, זרוע קמטוטים. כל ימיו עבד, כבש, יצר נכסי קבוצה, חי בצוותא, טיפח לא רק את האדם שבו אלא גם את האדם שבחברו. מעשיו וחייו היו טבעיים, בלא קורטוב של כפייה עצמית וללא שבירת עצמו. לא היו קרעים בנפשו ולא היה צורך באיחוי הקרעים. הוא חי את מאורעות חיינו וזעזועיהם במלוא העומק, אך היה בבחינת סערה מכאן וסערה מכאן ושלווה באמצע. לפעמים ראיתיו באיזה תפקיד ציבורי, כעסקן כביכול, ולא הרגשתי כל הבדל. זה היה המשך של עבודתו בחרישה או בזיבול או בטיפול באילנות. אותו הילוך בנחת, אותו דיבור חסכני, לצורך הענין.

כך ראיתיו וגם הרגשתיו. גידול חדש היה בעיני, הגידול הנכסף.

נפש גדולה היתה לו. הוא חי וחש יותר משהיה ביכולתו להביע. כלי-הבעתו היו דלים לעומת חוויותיו העמוקות. לפני חצי יובל בערך קיבלתי כתב-יד של תנחום בשביל מדור ההתישבות הקיבוצית ב“הפועל הצעיר”. מבחינת הסגנון וטכניקת הכתיבה היה כתב-היד לקוי והיה טעון עריכה. אולם זכורני באיזו הנאה ערכתי אותו, ואחר כך קראתי לו בשם “עצים”. היה לי ברור, שרק משורר-בכוח יכול לכתוב כך על האילנות שבדגניה, שסיפור שתילתם וצמיחתם עולה בקנה אחד עם סיפור לידתה והתפתחותה של דגניה, שכן מה שאירע להם אירע לה. ברשימה זו היה מורגש שהכותב התערה התערות גמורה בטבע הארץ והתמזג עם הנוף של עמק הירדן, ובתכלית הפשטות, בלי גינוני מליצה.

משיחה אתו ומקריאה באותם זכרונות ורשמים מעטים שנתפרסמו מפיו, ניכר, שאדם שלם היה. שום דבר לא עשה במקרה. ודאי לא היתה לו השקפת עולם, הבנוייה על הנחות מדעיות ועל היקשים הגיוניים, אריח על גבי אריח, לבנה על גבי לבנה. אך אם השקפת עולם כזאת לא היתה לו, הרי הרגשת עולם היתה לו. העולם הכללי והיהודי היה נתון בלבו. הוא הרגיש סדר ביקום ושאף למשטר חדש בהיסטוריה היהודית, בחברה החדשה. מהרגשת-סדר זו נבעה אחריותו כלפי העולם, כלפי העם וכלפי עצמו וזולתו. הוא חש מה נחוץ לעשות כל שעה. הוא לא חשב במושכלות, אבל הוא תפס את החיים במורגשות. והמורגשות לא הטעוהו והיו משחיזים את חוש האחריות שלו השחזה יתרה.

הוא לא השלים עם הקלקלות שבחברה, אך התרסתו כנגדן לא היתה קולנית. הוא לא האמין, שמן הרעש וההמולה המהפכנית תבוא התקנה. היחיד הוא נושא הטוב והרע, ובו תלוי גם תיקון כל מעוות. חייב אדם להחמיר קודם כל עם עצמו, ואילו כלפי הזולת יש לנהוג בהבנה ואפילו בסלחנות. ואמנם מחייך היה חיוך נסתר, מאיר, לקראת כל אדם והכשירו להרהר הרהורי תשובה בחשאי.

תנחום היה אדם חדש, יפה. וצר מאד על תפארת-אדם זו שנגוזה.

תשכ"ח

דברים שנאמרו בדגניה א' ביום השבעה למות תנחום תנפילוב, בשם מזכירות מפלגת העבודה הישראלית. ↩