יוסף ברץ / ישראל כהן

תולדות יוסף ברץ הן תולדותיו של חלק מדור התחייה, שהורתו ולידתו בשלהי המאה הקודמת. נער יהודי, בן לאב סוחר, בעל מוח עירני ולב מבין, נכנס בעלומיו במלוא להטו לתוך פעילות ציונית, הצרף ל“צעירי ציון” בקישינוב, נאבק עם ההתבוללות ועם התנועה האנטי-ציונית בקרב הנוער, ועשה את המעשה האחד שיכול היה לעשות – עלה לארץ-ישראל בהיותו בן 16. כאן נעשה לאחד מראשוני בוניה של א“י החדשה, שהגשימו בגופם ובנפשם את השאיפה לחברה חדשה. וכשם שהיה הצעיר שבחבורה בקישינוב – בין מעורריו ומעודדיו היו שפרינצק וחיים גרינברג – כך היה גם כאן, בתוך מפלגת “הפועל הצעיר”. אולם צעירותו לא מנעה ממנו להיות כוותיק לכל דבר. הוא השתתף במשלחת של פועלי רחובות לאסיפה בראשון לציון בענין השביתה ביקב, נסע לירושלים לכבוש את ענף הסתתות, סייע לארגון פועלי ירושלים וחדר לנוער הירושלמי בבתי הספר ובישיבות, כדי לחנכו ברוח “הפועל הצעיר”. ומשם הגיע ל”קומונה החדרתית“, שהיתה הגרעין אשר ממנו צמחה הקבוצה. בכל הגלגולים האלה, שלא היו קלים, התחשל ברץ חישול גופני ורוחני, עד שיצא מכלל איש פרטי ונעשה שם-דבר. שכן לא זו בלבד שהיה בין חברי “הקומונה החדרתית”, ובין מייסדי דגניה א', אֵם הקבוצות, אלא נעשה סמל חי לחברה החדשה המתרקמת בא”י, זו שהלהיבה את הדור הצעיר בארץ ובגולה והמחישה לו את המהות האנושית והלאומית המקורית של הרעיון הציוני. ביקורו של ברץ בנקודת הכשרה או בהסתדרות נוער בגולה היה חג לנוכחים. הוא היה שליח במובן הנעלה ביותר של המלה הזאת. בכל מקום שהלך, הלכה הקבוצה עמו והאירה כדוגמה להתחדשות אישית וחברתית. ורבות היו שליחויותיו: נסע בשליחות ל“החלוץ” ברוסיה בשם “הפועל הצעיר”; ביקר ב“גורדוניה”; מילא תפקידים ב“הגנה”. היה פעיל בקרנות הציוניות וההסתדרותיות בעולם, נטל עליו משימות בחבר-הקבוצות, במפלגה, בהתישבות. היה יו"ר הועד למען החייל במלחמת העולם השניה ובמדינת ישראל, היה חבר בכנסת וכו' וכו'. כל אלה אינם אלא מקצת מן המשימות שהושמו עליו ומן העשיות שעשה, כי היה שופע מרץ ויזמה והיה מוכן תמיד להעמיס על עצמו עול נוסף, וכל מה שאמר ועשה חוט של חן ואחריות היה משוך עליו.

ברץ קלט את הרעיונות של הוגי הדור הציוניים ועיכל אותם עיכול עצמי.

הוא מיצה מהם את המסקנות ההגיוניות. לא די לומר: “אני ניצור חיים חדשים בארץ”, אלא יש צורך להתחיל ביצירתם. וכך הגיע, יחד עם חבריו, לידי חיי קומונה; והוא גרס “חיי הקומונה, לא רק ליחידי סגולה, אלא כשיטה סוציאלית קבועה על כל פנים להמון החלוצים. לרעיון הזה באנו לאו דווקא מתוך הכרה ומתוך הבנה אובייקטיבית. פעלה כאן יותר ההרגשה הטבעית: מה טעם להבדיל ביני ובין חברי, ולמה חשבון מיוחד לי ולו? השאיפה העיקרית היתה עמידה עצמאית. יצירה עצמית – – נמשכנו למקום חדש לגמרי, למקום שדורש התאמצות מיוחדת, מסירות נפש, והלכנו לאום ג’וני, שהיתה קרובה מאד ללב רוב חברינו”. (“עם בוסל בחדרה”).

אולם הקבוצה נתבצרה ונתרחבו אופקיה, ואנו רואים את ברץ כאחד המסייעים הגדולים והשקודים, המתווים את דרכה ומגבשים סגנון-חייה ומעמיקים את תוכנה. הוא לא הסתפק בבנין היחידה הקבוצית ולא ראה סוף פסוק בעזרה הדדית בתוך הקבוצה, שהיא נשמת קיומה; הוא תבע עזרה הדדית בין קבוצות שכנות, בין כל הקבוצות: "עזרה זו יכולה להתגשם, אם יעלה בידנו להקים מוסדות מעשיים שיטפלו בכל השאלות העומדות על הפרק בחיי הקבוצה, ושכוחם יהיה יפה להקים איחוד כל הקבוצות לתנועה אחת " (“לועידת הקבוצה”, תרפ"ו). בדרך זו ביקש ברץ לעשות את הקבוצה לקולטת עליה ולגורם חברתי רב-כוח בבנין הארץ.

לרגל תפקידיו הציבוריים בארץ ובחוץ-לארץ היה ברץ בא במגע עם קהילות יהודים ועם מנהיגי פועלים בעולם. הוא ראה את הקבוצה בפרספקטיבה רחבה יותר. לאחר שנפגש עם אנשי הקומונה “קריניצה” וקיבל מידי זקן-החברים את הספר “בני קריניצה” – שתורגם לעברית בידי פוזננסקי – התענין בדוחובורים ואף כתב עליהם, ועל ידי כך שילב את הקבוצה, עם כל ייחוסה היהודי והארצישראלי, בתוך מערכת הנסיונות מסוג זה בעולם. הוא סיפר עליהם בצורה נלבבת ומחנכת, מתח קו-השוואה ביניהם והעניק לקבוצה ממד אוניברסאלי.

ברץ ידע את ערכה של המלה הכתובה, המסבירה והמאירה: הוא הירבה לכתוב רשימות ומאמרים ב“הפועל הצעיר”, ב“דבר”, ב“ניב הקבוצה” וכן בעתונות חו"ל, וספריו “דגניה”, “כפר על גדות הירדן”, שנתפרסם באנגלית, מילאו תפקיד נכבד. הוא תיאר את “הישוב במערכה” ובספרו “עם חיילינו” היה לפה לחייהם, לצרכיהם ולסבלותם, ושליחותו בועד למען החייל חתמה את מסכת פעילותו המפוארת. כאב וכאדריכל בנה גשר חי בין החייל הנמצא אי-שם ובין הבית הפרטי וכל בית ישראל. מערכת הקשרים היתה מורכבת פרטים קטנים וגדולים, מלאכת מחשבת ממש, והכל היה שקוי אהבה רבה לחייל, לקרוביו, ולמשימה האנושית הזאת.

מן הראוי לציין שתי מַתוֹת-נפש יקרות, שניחן בהן ברץ ושלא ניתנה הדעת עליהן.

יוסף ברץ היה מספר נפלא, פשוטו כמשמעו. פיו היה מפיק סיפורי הווי מרתקים על אישים וענינים. זוטות של חיי יום-יום בארץ ובקבוצה היו נהפכות בידו לשירה, לחזון, שסחפו את השומע, עוררו בו התפעלות, גיבשו את רצונו להיות שותף להם וצירפוהו לקהל המגשימים. שכן כשם שהיה איש המעשה וההגשמה, כך היה בעל דמיון פורה ומקורי, ששיווה מעוף למעשיו. שיחותיו עם נוער נשתמרו בלב המקשיבים ימים רבים. בת-שחוקו הנאה והטובה, מבטו המכוון הישר לתוך עיני העומד ניכחו, אורך-רוחו לשמוע דעה שאינה מקובלת עליו, נועם דיבורו, גישתו הפדגוגית הטבעית לכל אדם – עשוהו מחנך למופת.

יוסף ברץ היה פיליטוניסטן מצויין, ב“הפועל הצעיר” וב“דבר” מקופלים רשמי-דרך ממסעיו בפולין, באמריקה ובארגנטינה, שבהם נפגש עם חלוצים ועם פשוטי-עם, עם “אולרייטניקים” ועם סנובים, והוא תיאר אותם מעשה-אמן בשיחם ובשיגם, ביחסם לא"י ובמעלליהם בעיירות הגולה. כינוסם של אלה בספר יגלה לנו פנים מיוחדות של יוסף ברץ, שהיו מכוסות מעיני רבים.

יוסף ברץ, שחייו היו שרויים באור גדול, ושזכה להזריחו גם על הדור כולו, איתרע מזלו באחרית-ימיו, בחלותו במחלה קשה, שלא הרפתה ממנו עד יום מותו. אולם זכר חייו ופעלו יהיה דשן ורענן בקרבנו תמיד.

תשכ"ט