כָּל בַּעַל כֹּחַ לְלֹא מֹחַ –

סוֹפוֹ לִגְרוֹם צָרוֹת צְרוּרוֹת,

אַף אִם הוּא אִישׁ טוֹב־לֵב וָנוֹחַ.

אֵי־שָׁם מֻנָּה הַפִּיל לְשַׂר הַיְעָרוֹת.

אָמְנָם מִשְּׁפַּחַת־פִּיל נֶחְשֶׁבֶת כְּפִקַּחַת;

אַךְ, כְּדִבְרֵי אוֹתוֹ פִּתְגָּם,

אֵין מִשְׁפָּחָה שֶׁאֵין בָּהּ פְּגָם:

וְהַמּוֹשֵׁל – נוֹדֶה בְּלִי כַּחַד –

לֹא כְּעָבְיוֹ

הָיָה שָׁוְיוֹ.

אֲבָל, כְּנֶגֶד זֶה, רַחוּם הָיָה אָפְיוֹ;

חָלִילָה, אַף לִזְבוּב לֹא יַעֲשֶׂה כָּל נֵזֶק.

וּבְכֵן, פִּתְאֹם קִבֵּל מוֹשְׁלֵנוּ טוֹב־הַמֶּזֶג

מִן הַכְּבָשִׂים תְּלוּנָה לֵאמֹר:

“הוֹשַׁע־נָא! הַזְּאֵבִים פּוֹשְׁטִים מִמֶּנוּ עוֹר!”

– “נוֹכְלִים!” – צוֹעֵק הַפִּיל – "לִסְטִים,

כֵּיצַד תָּהִינוּ?

מִי זֶה נָתַן הֶתֵּר לְגֵזֶל וְחָמָס?"

וְהַזְּאֵבִים אוֹמְרִים: "חָנֵּנוּ־נָא, אָבִינוּ,

הֲרֵי בְּעַצְמְךָ הִתַּרְתָּ זֶה הַמַּס:

מַס קַל עַל הַכְּבָשׂוֹת לְמַעַן כְּסוּת־הַחֹרֶף!

וּמַה שֶּׁהֵן צוֹוְחוֹת – טִפְּשׁוּת הִיא וּקְשִׁי־עֹרֶף;

הַמַּס מִכָּל כִּבְשָׂה רַק עוֹר אֶחָד קָטָן –

וְגַם בָּזֶה צָרָה עֵינָן!"

– “אַ, כָּךְ?” – אָמַר הַפִּיל – "נוּ, אַשְׁרֵיכֶם

שֶׁכָּךְ הוּא,

כִּי לֹא אוּכַל לִסְבּוֹל שׁוּם חֵטְא וַעֲבֵרָה.

טוֹב, מֵיְלָא, עוֹר אֶחָד מִכָּל כִּבְשָׂה תִּקָּחוּ,

אֲבָל לִטּוֹל יוֹתֵר – אָסוּר אַף שַׂעֲרָה".