אֵי-פַּעַם, בָּאָבִיב, בַּאֲסֵפַת חַיוֹת
נִבְחַר הַדֹּב לִהְיוֹת פַּקָּח עַל כַּוָּרוֹת.
אָמְנָם, יָכְלוּ לְשֵׁם פִּקוּחַ
לִבְחוֹר פָּקִיד יוֹתֵר בָּטוּחַ,
כִּי יֵשׁ לְרַבִּי דֹּב
חֻלְּשָׁה לַדְּבַשׁ הַטּוֹב –
אַךְ צֵא-נָא וּבַקֵּשׁ מִבְּנֵי-הַיַּעַר שֵׂכֶל!
אֵין בְּלִבָּם חֲשָׁשׁ לְנֵכֶל.
כָּל מָעֳמָד אַחֵר נִפְסַל:
רוֹצִים בְּ“דֻבִּי” – וַחֲסַל!
וְ“דֻבִּי” בִמְלַאכְתּוֹ אָמְנָם מְאֹד הִצְלִיחַ:
אֶת כָּל הַדְּבַשׁ כֻּלּוֹ לִמְאוּרָתוֹ הִבְרִיחַ.
בְּהִוָּדַע לָעָם פִּשְׁעוֹ שֶׁל הַמַּשְׁגִּיחַ,
קָם רַעַשׁ רַב: הַדֹּב פֻּטַּר,
וְאַף לְדִין כַּחֹק נִמְסַר.
וּבֵית-הַדִּין פָּקַד עַל עֹנֶשׁ-מַאֲסָר:
לִכְלוֹא אוֹתוֹ רַמַּאי קְשֵׁה-עֹרֶף
בִּמְאוּרָתוֹ לְכָל הַחֹרֶף!
נֶחְרַץ, נִכְתַּב, נֶחְתַּם הַגְּזָר –
אַךְ דְּבַשׁ-הַחֶמֶד לֹא חָזַר.
וְרַבִּי דֻבְדְּבַשׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אַף הֶגֶה,
קִבֵּל עָלָיו עָנְשׁוֹ בִּן-רֶגַע,
פָּרָשׁ מִיָּד מִן הָעוֹלָם,
נִכְנַס לִמְקוֹם-רִבְצוֹ הַחַם,
מוֹצֵץ כַּפּוֹ עִם דְּבַשׁ רַב-עֹרֶב
וְנָם בְּנַחַת כָּל הַחֹרֶף.