עָנָן כָּבֵד חָלַף עַל אֶרֶץ

מֻכַּת בַּצֹּרֶת וְשָׁרָב,

וְאַחַר־כָּךְ, בְּעֹז וּמֶרֶץ,

הִמְטִיר הַיָּמָּה גֶּשֶׁם רָב.

וַיִּתְפָּאֵר וַיִּשְׁתַּבֵּחַ

בִּנְדִיבוּתוֹ לִפְנֵי הָהָר.

"עַל מָה הִנְּךָ כָּל־כָּךְ שָׂמֵחַ,

וּמָה הַטּוֹב שֶׁבַּדָּבָר?" –

שָׁאַל אֶת פִּיו אוֹתוֹ הָהָר:

"לֹא נְדִיבוּת – פִּזּוּר לַהֶבֶל.

אוֹי לְעֵינַי שֶׁכַּךְ רוֹאוֹת!

לוּ גֶּשֶׁם־הַבְּרָכָה נִשְׁפַּךְ עַל הַשָּׂדוֹת,

כִּי־אָז מִן הָרָעָב הִצַּלְתָּ כָּל הַחֶבֶל –

וּמֵי־שְׁתִיָּה לִדְגֵי־הָיָּם

גַּם בִּלְעָדֶיךָ יֵשׁ דַּיָּם!"