עָנָן כָּבֵד חָלַף עַל אֶרֶץ

מֻכַּת בַּצֹּרֶת וְשָׁרָב,

וְאַחַר-כָּךְ, בְּעֹז וּמֶרֶץ,

הִמְטִיר הַיָּמָּה גֶּשֶׁם רָב.

וַיִּתְפָּאֵר וַיִּשְׁתַּבֵּחַ

בִּנְדִיבוּתוֹ לִפְנֵי הָהָר.

"עַל מָה הִנְּךָ כָּל-כָּךְ שָׂמֵחַ,

וּמָה הַטּוֹב שֶׁבַּדָּבָר?" –

שָׁאַל אֶת פִּיו אוֹתוֹ הָהָר:

"לֹא נְדִיבוּת – פִּזּוּר לַהֶבֶל.

אוֹי לְעֵינַי שֶׁכַּךְ רוֹאוֹת!

לוֹ גֶּשֶׁם-הַבְּרָכָה נִשְׁפַּךְ עַל הַשָּׂדוֹת,

כִּי-אָז מִן הָרָעָב הִצַּלְתָּ כָּל הַחֶבֶל –

וּמֵי-שְׁתִיָּה לִדְגֵי-הָיָּם

גַּם בִּלְעָדֶיךָ יֵשׁ דַּיָּם!"