בְּגַן־יָרָק נָבְטָה כִּשּׁוּת –
וַתַּעַל לְטַפֵּס סְבִיב מוֹט יָבֵשׁ פָּשׁוּט.
וּבַשָּׂדֶה, מוּלָם, אַלּוֹן צָעִיר צוֹמֵחַ.
“מָה יֵשׁ בְּגֹלֶם זֶה בְּלִי טַעַם וּבְלִי רֵיחַ?” –
אוֹמֶרֶת הַכִּשּׁוּת לַמּוֹט:
"נוּ, אֵיךְ אֶפְשָׁר אוֹתוֹ אֵלֶיךָ לְדַמּוֹת?
הֲרֵי אַתָּה – הָדוּר פִּי־שֶׁבַע:
יָשָׁר, זָקוּף –
מַמָּשׁ אַלּוּף!
הוּא כְּסוּת־עָלִים אָמְנָם עָטוּף,
אַךְ אֵיזֶה עֹנִי, אֵיזֶה צֶבַע!
אֵינִי יוֹדַעַת, בִּשְׁבִיל מָה
אוֹתוֹ תָּזִין הָאֲדָמָה?"
מִקֵּץ יָמִים מִסְפָּר שֻׁבַּר הַמּוֹט לְפֶתַע
לְהַסָּקָה – וּבִמְקוֹמוֹ
נִטַּע אוֹתוֹ אַלּוֹן עַצְמוֹ.
הִצְלִיחָה הַמְּלָאכָה: נִקְלַט יָפֶה הַנֶּטַע.
וְהַכִּשּׁוּת?.. בְּרֹב חִבָּה
אָמְרָה מִיָּד: “בָּרוּךְ הַבָּא!”
סְבִיב הָאַלּוֹן הִיא מְטַפֶּסֶת,
כְּבָר לְפָנָיו הִיא מִתְרַפֶּסֶת
וּבִלְשׁוֹנָהּ – תְּהִלָּה רַבָּה.
זֶה טֶבַע הַחַנְפָן: מִפִּיו נְטוּל־הַיֹּשֶׁר
חַכֵּה לִמְטַר שְׁקָרִים, דִּבּוֹת וַעֲלִילוֹת –
אִם לֹא תַּצְלִיחַ לַעֲלוֹת.
אַךְ אִם תִּזְכֶּה פִּתְאֹם לְהַשְׁפָּעָה וָעֹשֶׁר,
הוּא הָרִאשׁוֹן, שֶׁיְּחַפֵּשׂ
אֶת מִסְדְּרוֹנְךָ – לְהִתְרַפֵּס.