בְּגַן-יָרָק נָבְטָה כִּשּׁוּת –

וַתַּעַל לְטַפֵּס סְבִיב מוֹט יָבֵשׁ פָּשׁוּט.

וּבַשָּׂדֶה, מוּלָם, אַלּוֹן צָעִיר צוֹמֵחַ.

“מָה יֵשׁ בְּגֹלֶם זֶה בְּלִי טַעַם וּבְלִי רֵיחַ?” –

אוֹמֶרֶת הַכִּשּׁוּת לַמּוֹט:

"נוּ, אֵיךְ אֶפְשָׁר אוֹתוֹ אֵלֶיךָ לְדַמּוֹת?

הֲרֵי אַתָּה – הָדוּר פִּי-שֶׁבַע:

יָשָׁר, זָקוּף –

מַמָּשׁ אַלּוּף!

הוּא כְּסוּת-עָלִים אָמְנָם עָטוּף,

אַךְ אֵיזֶה עֹנִי, אֵיזֶה צֶבַע!

אֵינִי יוֹדַעַת, בִּשְׁבִיל מָה

אוֹתוֹ תָּזִין הָאֲדָמָה?"

מִקֵּץ יָמִים מִסְפָּר שֻׁבַּר הַמּוֹט לְפֶתַע

לְהַסָּקָה – וּבִמְקוֹמוֹ

נִטַּע אוֹתוֹ אַלּוֹן עַצְמוֹ.

הִצְלִיחָה הַמְּלָאכָה: נִקְלַט יָפֶה הַנֶּטַע.

וְהַכִּשּׁוּת?.. בְּרֹב חִבָּה

אָמְרָה מִיָּד: “בָּרוּךְ הַבָּא!”

סְבִיב הָאַלּוֹן הִיא מְטַפֶּסֶת,

כְּבָר לְפָנָיו הִיא מִתְרַפֶּסֶת

וּבִלְשׁוֹנָהּ תְהִלָּה רַבָּה.

זֶה טֶבַע הַחַנְפָן: מִפִּיו נְטוּל-הַיֹּשֶׁר

חַכֵּה לִמְטַר שְׁקָרִים, דִּבּוֹת וַעֲלִילוֹת –

אִם לֹא תַּצְלִיחַ לַעֲלוֹת.

אַךְ אִם תִּזְכֶּה פִּתְאֹם לְהַשְׁפָּעָה וָעֹשֶׁר,

הוּא הָרִאשׁוֹן, שֶׁיְּחַפֵּשׂ

אֶת מִסְדְּרוֹנְךָ – לְהִתְרַפֵּס.