זְאֵב, אֲשֶׁר קָרַב אֶל מִכְלְאַת-הַצֹּאן,
רָאָה כִּי הָרוֹעִים אוֹכְלִים בְּתֵאָבוֹן
אֶת גְּדוֹל אֵילֵי עֶדְרָם – כֻּלּוֹ שֻׁמָּן וָחֵלֶב…
וְהַכְּלָבִים כֻּלָּם רוֹבְצִים לָהֶם בְּשֶׁלֶוֹ.
חָרָה לַזְּאֵב וְסָח: "הִנֵּה יָשְׁרוֹ שֶׁל כֶּלֶב!
כַּמָּה הָיוּ פֹּה נְבִיחוֹת
לוֹ אֲנֹכִי עָשִׂיתִי זֹאת!"