הָאֵם קָנְתָה לִבְנָהּ
מַסְרֵק בְּמַתָּנָה.
הַחֵפֶץ הֶחָדָשׁ לֹא זָז מִיַּד הַיֶּלֶד:
בֵּין אִם יִלְמַד אוֹ יְשַׂחֵק,
תָּמִיד מַחְלִיק הוּא בַּמַּסְרֵק
בְּלוֹרִית-זְהָבוֹ הַמְסֻלְסֶלֶת.
שְׂעַר רֹאשׁוֹ שֶׁל הַקָּטָן
עָדִין וָרַךְ כְּרֹךְ פִּשְׁתָּן,
וּמִתְפַּעֵל מִמַּסְרֵקוֹ הוּא:
מָה בְּנָקֵל הוּא מְפַזֵּז –
לֹא יִתָּקֵל, לֹא יֵאָחֵז!
מַסְרֵק-פְּלָאִים שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ!
אַךְ יוֹם אֶחָד – אֲבוֹי! –
אָבַד מַסְרֵק הַנּוֹי
רֹאשׁ הַשּׁוֹבָב נִפְרַע כְּמוֹ גָדִישׁ בַּגֹּרֶן.
אוּלָם אִם אוֹמַנְתּוֹ רוֹצָה אוֹתוֹ לִסְרוֹק –
“אֵי מַסְרְקִי הַטּוֹב?” – צוֹוֵחַ הַתִּינוֹק,
וְאֵין לִנְגּוֹעַ בּוֹ אֲפִילו בְּצִפֹּרֶן.
אַךְ הַמַּסְרֵק נִמְצָא. וּפֶלֶא: הוּא כָּעֵת
דּוֹקֵר, שׂוֹרֵט, תּוֹלֵשׁ, מוֹרֵט
וְאַף נִתְקָע לְפֶתַע פְּנִימָה –
לֹא לְאָחוֹר וְלֹא קָדִימָה.
– “רָשָׁע!” – הַיֶּלֶד לוֹ צוֹעֵק –
“אֵיךְ נַעֲשֵׂיתָ כֹּה גָרוּעַ?”
וְזֶה עוֹנֶה: "יַלְדִּי, אֲנִי – אוֹתוֹ מַסְרֵק!
אֲבָל עַכְשָׁו רֹאשְׁךָ פָּרוּעַ".
אַךְ בַּחֲמַת הַהִתְרַגְּזוּת
הַזַּאֲטוּט
זְרָקוֹ הַיַּמָּה.
עַתָּה סוֹרְקוֹת בּוֹ תַּלְתַּלִים
יְפֵהפִיוֹת מִבְּנוֹת-גַּלִּים.
רָאִיתִי, רַבּוֹתַי, אֵי-שָׁמָּה
(וְהַאֲמִינוּ: לֹא הַרְחֵק),
כִּי דִּין אֱמֶת כְּדִין מַסְרֵק.
כָּל עוֹד טָהוֹר מַצְפּוּן-הַנֶּפֶשׁ,
קְדוֹשָׁה אֱמֶת וַחֲשׁוּבָה –
מַטִּים לָּהּ אֹזֶן קַשּׁוּבָה.
אַךְ רַק יַתְחִיל אָדָם לְהִתְלַכְלֵךְ בְּרֶפֶשׁ,
מִיָּד, דֻּגְמַת אוֹתוֹ תִּינוֹק,
אֶת הָאֱמֶת יִרְצֶה לִזְרֹק:
כִּי רֹאשׁ שֶׁנִּתְפָּרַע אֵין אִישׁ אוֹהֵב לִסְרוֹק.